מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 12
אוכשמתרצים האחרונים על הקושיא הידועה, מדוע לא נימא בהשוחט בשבת "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד לא מהני" ותהיה שחיטתו נבילה? והתירוץ הוא, מפני שכל האיסור הוא רק בזמן, הנה באמת נקלטה אצלם הסברא הזו מתוך הירושלמי הנ"ל, כי נקודה הגיונית אחת היא גם להירושלמי וגם לתירוץ של האחרונים הנ"ל; בירושלמי כפי שאמרנו הנקודה היא שבמקום שהמצוה באה לא מתוך עצם העבירה אלא רק מהמקרה של העבירה, שם אין הדין של מצהב"ע. וג"כ בהתירוץ של האחרונים הנ"ל אנו שומעים את הכלל הזה שבמקום שה"מהני" בא לא מתוך עצם הפעולה שע"ז נאמר "לא תעביד" אלא מתוך איזה מקרה של הפעולה, שם אין הכלל של "לא מהני". ובשני הדברים הנ"ל אנו מוסיפים, שהזמן באופנים שכאלה, שלא הוא הגורם אלא הפעולה גורמת, כמו לענין מצות קריעה או לענין שחיטה נחשב רק למקרה בעלמא.
בבאופן, שגם ב"אי עביד לא מהני" וגם ב"מצוה הבאה בעבירה" יש הגדרה אחת. וכמו שהנחנו במדת "מציאות ודין" שה"לא מהני" פירושו, שמעשה שנעשה במקום שיש על המעשה הזה לאו של "לא תעביד" אינו מביא לשום תוצאות של חלות המעשה, אבל ביחד עם זה ג"כ אין העבירה שוללת את התוצאות הבאות בלעדיה, וה"לא מהני" פירושו הוא, שלא יועיל אך גם לא יזיק במה שנוגע לחלות הדבר, כמו שהארכנו שם והבאנו לזה שמה ציור של אונס. - ככה ג"כ במצוה הבאה בעבירה ההגדרה היא, שהעבירה איננה מביאה תוצאות שתתקיים המצוה על ידה, אבל ג"כ איננה שוללת את המצוה שישנה בלעדיה. וזהו ההבדל למשל, בין מצה של טבל, שלהרמב"ם לא יוצאים בזה, משום מצוה הבאה בעבירה, ובין קורע בשבת שיוצא ידי קריעה. כי במצה המצוה באה מגוף האכילה של הטבל, ואם יקיים ע"י זה את המצוה, הרי יוצא שגוף העבירה משמשת בתור סבה חיובית לקיום המצוה. ולא כן בקורע בשבת, שגוף המצוה הוא הקריעה כשהיא לעצמה ולא היום של שבת, הנה כשאנו אומרים שהוא מקיים את המצוה פירוש הדבר, שהעבירה - שהיא כאמור ביום ולא בגוף המעשה - לא מעלה ולא מורידה, כלומר שהעבירה לא משמשת בתור סבה חיובית להמצוה אבל איננה גם סבה שלילית, לשלול את המצוה המתקיימת ע"י גוף המעשה שאין בו עבירה.
גאכן, ההבדל הזה לא יובן רק ע"פ שתי ההנחות האלו: א. מה שהנחנו בהתחלת המדה, שאי אפשר להפריד את התכונה העצמית של הדבר מגוף הדבר, אבל אפשר להפריד את המקרה של הדבר מגוף הדבר. ב. כי הזמן, אם כי זהו עצם כשהוא לעצמו, הנה במה דברים אמורים כשאנו דנים על הזמן מצד עצמו, אבל כשאנו דנים על הדבר כשהוא לעצמו אלא שהדבר נעשה באיזה זמן ידוע, שם הזמן נחשב רק כמקרה בעלמא. ומשתי ההנחות האלו יוצא בולט ההבדל בין אוכל מצה של טבל, למשל, ובין קורע בשבת; הטבל זוהי עצמותה של מצה, ואי אפשר לחלק ולומר שהטבל לא יועיל ולא יזיק ויהיה כאילו אכל מצה שאינה טבל, כי כאמור, את התכונה העצמית של הדבר אי אפשר להפריד מהדבר גופא. אבל בקורע בשבת, כיון שהמצוה היא בגוף המעשה, הנה היום נחשב רק למקרה בעלמא, ואת המקרה אפשר להפריד מהדבר כנ"ל, ואנו אומרים שקיום המצוה בא ע"י עצם הפעולה של הקריעה והמקרה של היום לא מועיל לקיום המצוה - מה שבאמת אין בו צורך לקיומה של המצוה - אך גם לא יזיק לשלול ע"י כך את המצוה.