מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 16
אועי' בתשובת רעק"א (ס' קעט) שמסתפק בקיבל עליו קרוב או פסול, אם יש על העד הזה חיוב של קרבן שבועה, ואח"כ כתב: "אחרי כך נזכרתי דהר"ן שבועות הביא ירושלמי בע"א שאמר לו הרי את נאמן עלינו כשנים שאין בו חיוב שבועת העדות".
בוגם כאן יש ההבדל בין עצם ובין מקרה, שהקבלה איננה רק מקרה בעלמא, ויש בזה הכלל ההגיוני, שדבר שפועל בכח עצמי, הנה גם טרם שפעל את פעולתו יש עליו שם הפועל מה שיכול לפעול, אבל דבר הפועל רק מצד איזה מקרה שהוא, הנה טרם הפעולה אין עליו כלל שם הפועל, וע"כ נקרא "והוא עד" גם טרם שהגיד רק במקום שהגדתו פועלת מצד עצמה, אבל אם הגדתו פועלת רק מצד הקבלה, הנה טרם שהעיד אין עליו כלל שם עד.
גוהנה הגאון רעק"א לומד מזה ג"כ, דגם דין הזמה ליכא כשקיבל עליו קרוב או פסול. ולפי דברינו אין לדמות זה לזה, דבהזמה סו"ס אחרי שכבר העיד שפיר נקרא עד זומם מה שאין כן בחיוב קרבן שבועה שזה בא על עד שכובש עדותו, הנה אם כל עדותו מועילה רק מצד הקבלה לא נקרא לפני ההגדה "והוא עד" - כנ"ל.
דומענין הדבר, שגם את ההבדל בזה, בין עצם ובין מקרה, אנו מוצאים שוב בירושלמי, שכאמור הוא עוקב יותר אחרי ההבדלים הדקים הללו.
הויש לנמק עוד יותר את דברי הירושלמי הנ"ל, שבקיבל עליו קרוב או פסול אין עליו חיוב שבועה על פי דברי הגמרא בשבועות (לג, א): איבעיא להו, משביע עדי קנס מהו וכו', כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה, או דלמה השתא מיהא לא אודי. ובחדושי הר"י אבן מיגש מפרש שהאבעיא היא בזה: אם מודה בקנס פטור פירוש הדבר, שההודאה גורמת פטור, או שבכלל בקנס אין שום חיוב עליו טרם שבאים עדים ולא המציאות כשהיא לעצמה פועלת החיוב אלא העדאת עדים דוקא, ופירוש הדבר מודה בקנס פטור הוא, שההודאה אינה גורמת חיוב. ואמנם נצטרך להוסיף על זה, שבאמת כיון דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ע"כ שההודאה גורמת פטור, דאל"כ מדוע לא יתחייב מצד העדים עכ"פ. אלא שהספק הוא, אולי יש גם משום זה וגם משום זה, שההודאה בכלל אינה גורמת חיוב ואם יש חיוב בלאו הכי ג"כ ההודאה גורמת פטור שכבר הארכנו בזה במדת "שלילה והעדר" שבזה היא המחלוקת של הראשונים במודה בקנס בזמן הזה, אם הוא מחוייב מצד הודאת בעל דין.
וונצטרך להוסיף ג"כ מחלוקת הראב"ד והרמב"ן שהבאנו שם, אם מועיל מיגו בקנס, ולהרמב"ן שסובר שמועיל מיגו בקנס ע"כ שעצם המציאות מחייבת בקנס כמו בממון; ואם אפילו אנו אומרים שאין ההודאה גורמת חיוב, פירוש הדבר שאין בזה דין של נאמנות להבעל דין. אלא שלדעת הראב"ד שלא מועיל מיגו בקנס ע"כ שבכלל אין חיוב בקנס רק ע"י עדות, וזהו גופא הספיקא של הגמ' לדעת הר"י אבן מיגש, שאם נימא כהצד האחרון לא שייכת בזה שבועת העדות שכל דינו הוא מצד "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד" וכו'. ובכן, במה דברים אמורים, כשיש מציאות המעשה גם לפני הגדה והוא עד על זה, אבל במקום שהגדה פועלת את המציאות לא שייך "והוא עד וכו' אם לא יגיד", כי כל עדות הלא באה רק ע"י ההגדה.
זובכן, הדברים ק"ו בקבלת קרוב או פסול, שלפני ההגדה המקבל יכול לחזור. ובכן, מתי נעשה לעד, רק אחרי ההגדה, א"כ לא שייך לחייבו קרבן שבועה מצד "והוא עד וכו' אם לא יגיד", שכאמור אין כלל "והוא עד" טרם ההגדה.
חובכ"ז עדיין אנו צריכים לההבדל בין עצם ומקרה הנ"ל, כי בעדי קנס ההסבר הוא, כפי שאמרנו, שלפני הגדת העדים אין כלל החיוב, אבל בממון הלא גם לפני הגדת העדות יש חיוב. ואם משום שלפני הגדה אין עדות בקיבל עליו קרוב או פוסל, הלא ג"כ בעדים כשרים אין עדות לפני הגדה, אלא שבעדים כשרים גם לפני ההגדה יש שם עדים עליהם, ואם אינם מגידים את עדותם זהו בכלל "והוא עד וכו' אם לא יגיד", משא"כ בקרוב או פסול - טרם שמגיד איננו לגמרי בכלל עד אע"פ שיש קבלה עליו, וע"כ ההבדל הוא בין עצם ובין מקרה כנ"ל.
טועכ"פ הדמיון של הגאון רעק"א אינו מתאים כלל וכלל, דכל ההדגשה היא כאמור, מה שלפני ההגדה בקרוב או פסול שקבלו עליו אין עליו השם עד, משא"כ בעד זומם שזהו תמיד אחרי ההגדה, הנה ס"ס כיון שקבלו עליו בזה הגדתו עדות.
יגם יסוד סברת התוס' ושאר הראשונים בב"ב (מג, א) שרק בקרוב ופסול אנו מקפידים על תחלתו וסופו בכשרות, אבל בנוגע כשהוא הסתלק מהנגיעה הוא כשר, כמו שאמרינן שם "וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידייני" - גם ביסוד הסברא הזו יש ההבדל בין עצם ובין מקרה, קורבה או פסול הגוף הוא דבר שבעצם, לא כן נגיעה של ממון שזהו רק דבר שבמקרה, ורק דבר שבעצם יש תחלתו וסופו אבל לא במקרה, שאם בא בינתיים שינוי בהמקרה אז זהו כבר מקרה חדש שאין לו שום שייכות להמקרה הקודם. ועל כן בקרוב ונתרחק שייך להגיד שאע"פ שעכשיו הוא כשר, אבל מכיון שאותו העצם היה פסול מקודם נמשך הפסול גם להבא. אבל בנוגע לא שייך להגיד שתחלתו היה פסול, כי לא הוא, עצם העד היה פסול, אלא נגיעתו היתה פסולה וכשנסתלקה הנגיעה הנה הדבר הפוסל כבר איננו בעולם לגמרי.