מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 17
אבדבר שבמקרה אין המושג של בכח לפני הבפועל, בזה מתהוה הבכח יחד עם הבפועל. ובזה הסברתי בספרי ד"מ דה"ק שמעתתא ח' (פ' יב) את ההלכה שאסור לשחוט נדרים ונדבות ביו"ט כמובא בביצה (כא, א), משום דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו'.
בוהנב"י בחלק או"ח קמא ס' כט מקשה על זה מהא דאמרינן שם בש"ס "הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא - דאי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי". ומדוע בנדרים ונדבות שס"ס השחיטה מתרת לאכילת אדם, ומאי אכפת לן אם משולחן גבוה קא זכו ס"ס יש בזה משום אוכל נפש?
גאך עי' בתוס' פסחים (מז, א ד"ה ואי), שמקשים ג"כ על הדין של משולחן גבוה קא זכי: "וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהיה אסור, הלא כשאפה עיסה לאחרים אינו ראוי עד שיאפה - וכו' - ושוחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה, אלא כיון שמותר לאחר זמן לבו ביום אין זה חסרון"?
דאלא שבאמת הצעת הדברים היא כדלקמן: המושג אוכל נפש אינו בא דוקא על דבר שהוא אוכל נפש בפועל דוקא אלא ג"כ על הבכח, אם אפשר בכח לעשות את הדבר לאוכל נפש ג"כ מותר ביו"ט, ובשביל כך מותרת מלאכת השחיטה ביו"ט אע"פ שבשעת השחיטה עדיין אין זה אוכל נפש. וההסבר של "משולחן גבוה קא זכי" הוא שזכות האכילה איננה בהדבר בתור עצמי אלא בתור מקרי, וכמליצת רש"י "כעבד הנוטל פרס מרבו", שאין לזה קביעות אלא תלוי במקרה של רצון האדון, וכמו שאי אפשר להגיד בנוגע להעבד שטרם שקיבל את הפרס מרבו יש לו איזו זכות בכח, כך אי אפשר להגיד את זה בנוגע לדברים ש"משולחן גבוה קא זכי".
הוע"כ, אע"פ שמותר תמיד לשחוט ביו"ט, מפני הבכח של אוכל נפש, אבל זה אסור בנדרים ונדבות. אבל עכ"פ יוצא מזה הכלל ההגיוני שבדבר שבמקרה אין לפני הבפועל שבדבר המושג של בכח.