מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 18
אונחזור לענינינו, לענין מצהב"ע וע"פ ההבדל של הירושלמי הנ"ל, שבזה אפשר ליישב גם קושית התוס' בסוכה (ט, א ד"ה ההוא) על הא דאמרינן שם שאנו צריכים להמלה "לך" הנאמרת בסוכה - "חג הסוכות תעשה לך" - למעוטי גזולה. ומקשים: "תימא, תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביו"ט שני"? ומקשים שם על זה גופא דבעינן באתרוג את הכתוב "לכם" - משלכם, שתפ"ל מצד דהוה מצהב"ע? ומתרצים, "דטעמא דמצהב"ע לאו דאורייתא אלא דרבנן". אבל המה בעצמם דוחים את זה מקרבן הגזול, שמבואר בגיטין (נה, א) דפסול מדאורייתא?
באכן, לפי הנחתנו הנ"ל בהגדרת הכלל של מצהב"ע, אפשר ליישב גם את זה. כי לפי זה יוצא שאדרבא, זו היא הנותנת, שרק אחרי שיש דין של "לכם" אפשר לבוא בגזל מצד מצהב"ע. דהא לכאורה, לפי הנחת הירושלמי הנ"ל, בקורע בשבת שיוצא ידי קריעה ולפי הסברנו הנ"ל, א"כ גם באתרוג הגזול ג"כ לא יהא נכנס בהמושג של מצהב"ע, כי אין עצם המצוה במה שהוא גוזל מן השני אלא בהנטילה, כמו שאנו מברכים על "נטילת לולב", אלא שבמקרה בא הדבר לידו ע"י גזילה, ובאופן שכזה כאמור אין הכלל של מצהב"ע? אלא מכיון שיש דין של לכם, הרי הבעלות בזה הוא חלק מגוף המצוה, ואם רוצה לקיים את המצוה ע"י זה שקנה את האתרוג בדרך גזילה יש בזה שפיר הכלל של מצהב"ע. והנ"מ הוא, שאפילו אם יקנה את האתרוג ע"י נטילה, כמו למשל הכא ע"י גזילה - אזי נחשב למצהב"ע. אבל אם לא היה דין של "לכם", אע"פ שבודאי אסור לגזול, בכ"ז אם עבר וגזל אי אפשר לבוא בזה מצד מצהב"ע, כי באופן שכזה אין העבירה כבר בעצם המצוה אלא בהמקרה, שבמקרה בא הדבר לידו ע"י גזילה.
גוממילא מובן שלא קשה גם מסוכה וגם מלולב שאנו צריכים ל"לכם" ול"לך" למעט גזול ואין אנו באים בזה מטעם מצהב"ע, כי כאמור, כל הדין של מצהב"ע בא רק אחרי שאנו צריכים בזה "לכם", ובסוכה שבאמת לא בעינן לכם וגם שאול כשר, ובכן לא הבעלות היא סבה לקיום המצוה, ולכן היה צריך להיות גם גזול כשר אע"פ שבודאי עבר בזה עבירה, כי כאמור, באופן שכזה אין העבירה רק מקרה בעלמא, וע"כ אנו צריכים את ה"לך" למעט את הגזול. ומכאן נובע הדין המבואר בשו"ע או"ח (סי' תקפו ס"ב) שבשופר הגזול יוצא ידי חובת מצוה ואין בזה הדין של מצהב"ע מאחרי שאין אנו צריכים בזה "לכם".
דואם כי אתרוג ביו"ט שני כשר בשאול ופסול בגזול, ע"ז נגיד כהתוס', שאין זה אלא מדרבנן, אבל אין זה ענין לעצם הכלל של מצהב"ע שזהו בודאי מדאורייתא, כמו למשל, מה שמביאים מקרבנות שאנו למדים מהפסוק של "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה", כמבואר שם בסוכה (ל, א), כי שם מכיון שאנו צריכים לבעלות שע"ז מורה הכתוב של "קרבנו ולא הגזול" שוב אפילו אם הוא קונה את זה, כדברי התוס' שם, ביאוש ושינוי השם, אבל המצוה באה מעצם העבירה, יש בזה הדין של מצהב"ע.
הויש לנמק את זה עוד יותר, כי מכיון שכל הדין של מצהב"ע אנו למדים מקרבנות והפסוק הנ"ל ושם הלא יש הדין של "קרבנו ולא הגזול" וצריכים דוקא לקרבנו ממש, וכן נאמר "אדם כי יקריב מכם", הנה אין לנו בזה אלא חידושו. שמצהב"ע היא במקום שה"לכם" הוא מעצם המצוה; ובכן, בגזל המצוה באה מעצם העבירה ולא כן במקום שיש רק העבירה של הגזילה ואין המצוה באה מגוף העבירה הזו.
ווכן לענין חלה הגזולה שאמרינן על זה "אין זה מברך אלא מנאץ", שם ג"כ הלא אפשר לקיים את המצוה רק בשלו ממש, וע"ז נאמר "עריסותיכם" כמבואר בפסחים (לח, א), שוב שייך בזה מצהב"ע; וכן לענין מצה גזולה שהירושלמי הנ"ל מזכיר, ששם ג"כ אנו צריכים לשלו ממש, כמבואר שם בפסחים הנ"ל, ש"אתיא לחם לחם: כתוב הכא לחם עוני וכתוב התם - והיה באכלכם מלחם הארץ, מה להלן משלכם אף כאן משלכם", ובשביל כך לא יוצאים אף במעשר שני לדברי ר' מאיר, שמעשר שני ממין גבוה אע"פ שבודאי אין בזה משום גזל, בזה שפיר אפשר לבוא מצד מצהב"ע, כנ"ל.
זועלינו עוד להסיק מזה את המסקנא כדלקמן: שאותו הציור שיש בזמן יש ג"כ בבעלות, וכמו שאמרנו מקודם, שאם אנו דנים על הזמן מצד עצמו זהו עצם ככל עצם דעלמא, אבל אם דנים על הדבר מצד הדבר אם הדבר נעשה בזמן ידוע - אין הזמן נחשב בזה רק בתור מקרה בעלמא, - ככה הוא המושג גם בבעלות, שאם אנו דנים על הבעלות מצד עצמה, הנה הבעלות גופא זהו עצם וכמובן עצם מופשט, אבל אם אנו דנים על הדבר כשהוא לעצמו אלא שהדבר הזה שייך לבעלים ידועים, אזי השייכות הזו אינו אלא מקרה בעלמא.
חועל כן, כמו בקורע בשבת שיוצא ידי קריעה, מפני שכאמור, אנו יכולים להפריד את המקרה מהעצם ואנו תופסים שעצם פעולת הקריעה פעלה את המצוה והזמן של שבת שאינו רק מקרה, כאמור, לא מועיל ולא מזיק, הכי נמי ג"כ לענין בעלות, שבמקום ששאול כשר אי אפשר לפסול בגזול מטעם מצהב"ע, כמו למשל, ביו"ט שני שיוצא גם בלולב שאול הרי זה סימן שאין הבעלות משמשת בתור חלק מהמצוה אלא עצם הנטילה של הלולב, וממילא כשנטל גם לולב הגזול הרי יש לחלק בזה בין העצם ובין המקרה, ופעולת הנטילה פועלת את המצוה שיוצא בה, והמקרה - זה ששייך לבעלים אחרים לא מועיל ולא מזיק בזה, משא"כ אם שאול פסול, הרי שהבעלות זהו חלק מהמצוה גופא ואנו צריכים לדון על הבעלות מצד עצמה, הנה מכיון שס"ס מעשה העבירה לא מועיל - אין כאן ה"לכם", כנ"ל.
טוזהו ההבדל בין השוחט בשבת, שכאמור, לא שייך בזה הכלל של אי עביד לא מהני, ובין השוחט את הפסח על החמץ שבעינן בזה מקרא מיוחד שהפסח כשר, כמבואר בתוס' פסחים (סג, א), מפני שבראשון העבירה הוא מקרה בהמעשה שע"ז אנו דנים אי מהני או לא מהני, כי המעשה הוא גוף השחיטה והעבירה היא רק בהזמן שבגוף המעשה אינו אלא מקרה, כנ"ל, בעוד שלענין השוחט את הפסח על החמץ שהלאו הוא אם יש לאחד מן החבורה חמץ, והבעלות גופא מה שיש לאחד מהם חמץ זו היא הסבה להעבירה, כאן אין זה בבחינת מקרה אלא בבחינת עצם שיש בעצם השחיטה עבירה, ובזה שייך שפיר הכלל של אי עביד לא מהני לולא שיש קרא מפורש להכשיר.