מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 41
אומסתפקנא בכל מקום שאמרינן בספקות בירושה שחולקים, כמו לענין ספק של טומטום או בספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון הנ"ל, מה יהיה הדין אם אחד מהם יחזיק בזה. ומפשטות ההלכה שנאמרה בסתם - חולקים בכל הנכסים ואף נכסי דניידי בכלל, משמע, שאין הבדל בדבר, ואפילו אם אחד מחזיק ג"כ הדין ככה.
בולפי דרכנו יש להסביר את הדבר על פי מה שהארכנו למדי במדת "עצם והסתעפות", שבכל עניני הספיקות אנו מביטים על עצם הספק ולא על ההסתעפות. ואם בעצם אין שום חזקה לא מועילה ג"כ החזקה בהסתעפות, אלא שבכל הספיקות בדיני ממונות הנה אף כשאין חזקה בעצם הספק נמי לא איכפת לן, כי, כאמור, כל דיני ממונות מלבד ירושה הנה רק מכח הממון מתהוה העצם. למשל, בההוא דבר שטיא שעתים חלים ועתים שוטה, ואין אנו יודעים אם בשעת המכירה היה חלים או שוטה, אי אפשר לבוא בזה מצד שזהו ספק בעצם המוכר, כי, כאמור, מוכר איננו שם העצם אלא רק שע"י המקרה שיוצא הדבר מרשותו, ע"י המכירה נקרא "מוכר", וכיון שע"י חזקת מרא קמא לא יצא הדבר מרשותו ממילא לא נקרא מוכר. ולא כן בירושה, ששם "יורש" הוא שם העצם, כנ"ל, וכיון שזה נשאר בספק אי אפשר לבוא בזה מצד מוחזק.