מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכור ושמור — פרק ארבעה עשר; הלוח והחגים לאחר החורבן
אהלוח והחגים לאחר החורבן
במפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. חורבן בית המקדש ניתק את הקשר המקודש עם הטבע החקלאי של "אדמתנו" עוד לפני ש"גלינו מארצנו". לא היה עוד מקום של קודש להביא אליו ביכורים, מנחות ונסכים, שמן זית למאור, בשמים לקטורת הסמים, לחם לשולחן הפנים, בכורות ומעשרות מן העדרים. המשק החקלאי הארץ ישראלי התנתק מן הקודש וגסס אט אט בתוך החולין ובתוך הצרות והגזֵרות של השלטון הרומי, עד שגווע ונאסף אל "אדמתנו".
גחקלאים יהודיים עדיין היו יושבים על אדמתם בימי המשנה והתלמוד, בעיקר בגליל, ומשניות סדר זרעים היו נוהגות בחיי היהודים — הלכות פאה, תרומות ומעשרות וגם עול השביעית הכבד, שלא תמיד יכלו החקלאים היהודיים לעמוד בו.
דאולם, החגים החקלאיים יש להם קיום בישראל רק עם המקדש. האיסור על הקרבת קרבנות מחוץ ל'המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו' מנע כל אפשרות של מקדשים חלופיים. אילו נהג 'היתר במות'
הבסוף ימי הבית השני כפי שהיה נהוג בפועל ברוב ימי הבית הראשון (למרות האיסור בתורה), היו קמים באופן טבעי מקדשים כאלה, והחגים החקלאיים היו יכולים להמשיך ולהתקיים גם לאחר חורבן המקדש. באותה מידה, לאחר שנבנו בתי כנסת רבים, חורבן של בית כנסת מרכזי אחד אינו פוגע ביסודות התפילה. אולם בסוף ימי הבית השני כבר הוכרעה המערכה נגד הבמות וחדרה ההכרה שאין למאמיני תורת ה' אחד אלא מקדש אחד. אז כבר היה ברור לכול שרק תפילות יכולות להישמע בבתי כנסת רבים בכל מקום, ואילו עומר, ביכורים ומנחות או קרבנות וקטורת, אינם יכולים להיות מוקרבים אלא במקדש בלבד.
וכך אבדו החגים במובנם החקלאי הקשור במקדש ונותרו רק כזיכרון וכתקווה עתידית. הנפת העומר במקדש בטלה, וכך גם 'שתי הלחם' של חג השבועות. פסח וחג המצות נותרו כחג הגאולה ממצרים עם התקווה לגאולה העתידה בלבד, חג השבועות נשאר בלי 'יום הביכורים', והסוכות נותרו בלי אסיף.
זככל שנחלש היישוב היהודי החקלאי בארץ ועלה משקלה של גלות בבל, הפכו גם רוב משניות סדר זרעים לזיכרון ולתקווה בלבד. הדבר ניכר ובולט בכך שאין בתלמוד הבבלי מסכתות על ענייני זרעים, בניגוד לתלמוד הירושלמי. סוגיות התלמוד על משניות סדר זרעים התפזרו ונבלעו במסכתות שונות, ומסדר זרעים לא נותרה בתלמוד הבבלי אלא מסכת ברכות בלבד. אחרי מסכת ברכות באים מסכת שבת וסדר מועד, וכך נקבע סדר 'אורח חיים' של יהודים: ברכות ותפילות, שבתות וחגים.
חהתפילות והחגים התמקדו בימי הגלות בעיקר בזיכרון ההיסטורי — בנסים של יציאת מצרים ובהיסטוריה של העם היהודי בכלל. חגי התורה עוצבו מחדש כחגי זיכרון היסטוריים בלבד — פסח ויציאת מצרים, מתן תורה וסוכות הנדודים, בעוד העומר, הביכורים והאסיף נעלמו כליל.
טהזיכרון ההיסטורי קיבל אף הוא משמעות שונה שעיקרה הציפייה לגאולה עתידית. עם ישראל גלה גם מן ההיסטוריה החיה והזורמת — העם היהודי כבר לא היה בעל ממלכה ריבונית ועצמאית, או אפילו אוטונומיה למחצה, לשליש ולרביע כמו ברוב ימי הבית השני. ישועת ה' לא פיעמה עוד בחייו כמו בימי המקרא והנבואה. המרד האחרון וחורבן ביתר חתמו את הפרק ההיסטורי של יהודה והחלו תקופה חדשה וארוכה של גלות 'תשעה באב', ואדמת יהודה הפכה ברובה לשממה. מישועת ה' בהיסטוריה החיה של עם ישראל נותרו בעיקר זיכרונות ותקוות.
יהגלות היהודית התרחקה יותר ויותר הן מן הטבע החקלאי הארץ ישראלי, הן מן ההיסטוריה החיה — גם "גלינו מארצנו", כלומר מחיי עם ריבוני בארצו, וגם "נתרחקנו מעל אדמתנו", כלומר מן הטבע החקלאי.
יאהתרחקות זו באה לידי ביטוי חריף ומרחיק לכת באבדן התצפית בירח המתחדש, שהיא "מצווה ראשונה שנצטוו ישראל" (שמות י"ב, ב; רש"י לבראשית א', א), ובאבדן עיבור השנה על פי התבוננות במציאות החקלאית (סנהדרין יא ע"ב). לוח השנה העברי הפך ברבות הגזֵרות ועם אבדן הסמכות האחרונה של חכמי ישראל כמנהיגי האומה ללוח קבוע המחושב על פי כללים בלתי-משתנים. לוח זה איבד את חיותו ואת גמישותו ואינו יכול להגיב כיום אפילו לשינויים בתקופת האביב, למרות מצוַות התורה לשמור על קיומו של הפסח בתקופת "חֹדֶשׁ הָאָבִיב".
יבספרות ההלכה מכירה בכך שהתרחקנו מקיום מצוַות הלוח הכפול על פי התורה, ובכל זאת שוררת השלמה פסיבית עם הלוח הקבוע כגזרת עליון. מדוע?
יגללוח המועדים הקבוע יש הישג מכריע אחד והוא שמירת עם ישראל בכל הגלויות כעם אחד. לולי הלוח הקבוע, ובכלל זה הכרעתם של גאוני בבל (רס"ג), היו קהילות ישראל המפוזרות בעולם חוגגות פסח, שבועות וסוכות בימים נפרדים אלה מאלה, ויהדות הגולה הייתה מתפוררת. הנס הפלאי של הישרדות העם היהודי בכל הגלויות יכול היה להתרחש רק בזכות לוח מועדים קבוע לכל היהודים בכל הגלויות, ששאב מכוחה של ארץ ישראל (חישוב המולדות על פי 'אופק ירושלים' והישענות על סמכות החכמים הראשונים מבית דינו של הלל בן יהודה נשיאה שקבעו לוח לפי חשבון). אכן, הרמב"ם כתב במפורש בספר המצוות (מצוַות עשה קנג), שקיום האומה תלוי בלוח המועדים האחד מכוחם של חכמי ארץ ישראל.
ידייתכן מאוד שהיה זה גם הנימוק המרכזי לקביעת הלוח על פי חשבון המולדות, אבל אין ספק שהייתה זו התוצאה החשובה ביותר של קביעה זו. אסתכן ואומר שאם תעמוד על הפרק חזרה אל קידוש החודש על פי ראיית הירח ועיבור השנים לפי סימנים חקלאיים כמצוַות התורה, אבל חזרה זו תגרום פילוג מחודש בלוח המועדים, וחלקים שונים בעם ינהגו תאריכי חגים שונים (חלילה) — חכמי ישראל ימנעו בצדק את החזרה אל הקיום המקורי של מצוַות התורה כדי למנוע את פילוג האומה.
טוחיזוק משמעותי להסבר זה אני מוצא במנהג עדת 'ביתא ישראל' מאתיופיה. דווקא ניתוקם המוחלט משאר עדות ישראל בכל הגלויות העניק להם אפשרות להמשיך ולשמור על מצוות התורה בקביעת המועדים על פי ראיית הירח המתחדש ובהתאמה לסימנים החקלאיים לעיבור השנה, ממש כחכמי ירושלים וכחכמי המשנה והתלמוד. זאת משום שהם יכלו לשלוח שליחים לכל קהילות 'ביתא ישראל' באתיופיה ולהבטיח שכל היהודים יחוגו את הפסח ואת החגים כולם באותו היום. לכן לא נזקקו ללוח קבוע על פי חשבון מולדות.
טזנוסף על השינוי המכריע במעבר ללוח מועדים קבוע התחוללו עוד שינויים אחדים במשמעות החגים בגלות. בזיכרון העמום, הגלותי, כבר לא היה טעם בהבחנות עומק על כפל משמעות החגים. החגים התלכדו בתודעה לזיכרון אחד פשוט. הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים כחזון גאולה עתידי הפך ליסוד דומיננטי ברוב החגים והמנהגים, אך במקרים אחדים, כמו בראש השנה, השתלט רעיון הבריאה במובן האוניברסלי.
יזזכר למעשה בראשית התחבר לחלוטין עם "זכר ליציאת מצרים", ושניהם הפכו בתודעה ובתפילה לזיכרון עמום אחד בשבת ובחג.
יחספירת העומר הפכה בהדרגה מספירה של חקלאות ארץ ישראלית בין עומר השעורים ובין "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות ל"ד, כב) לספירה המגשרת בין פסח ויציאת מצרים ובין מתן תורה, רעיון שאיננו מופיע לא בתורה ולא בדברי חז"ל. כפל המשמעות של החגים פתח אפשרות להעביר את משמעות הספירה מההקשר המקורי החקלאי, שמשמעותו אבדה, לזיכרון ההיסטורי של הציפייה מיציאת מצרים למתן תורה. כך נשמרה גם משמעות הספירה האישית של כל יהודי בתקופת הגלות, יחד עם האבלות על הרוגי מלכות מרבי עקיבא ותלמידיו עד הדור האחרון.
יטחג השבועות בלי הביכורים שנעלמו נותר 'זמן מתן תורתנו' בלבד, ומעמד הר סיני הפך בו לעיקר. כך נעלמה (בייחוד בארץ ישראל) גם קריאת התורה המקורית של שבועות והוחלפה בקריאת מעמד הר סיני.
כראש החודשים של יציאת מצרים (ניסן) נשכח כמעט לגמרי, ויום התרועה והזיכרון של ראשית השנה ואחריתה (תשרי) הפך לראש השנה היחיד עם יום הדין לכל באי עולם.
כאיום הכיפורים במקדש, החותם את שנת החמה ומכפר באמצעות הקטורת על "זדון טומאת מקדש וקדשיו" (שבועות פ"א מ"ו) ועל כלל ישראל — נעלם. יום הכיפורים נותר כיום כפרה על העוונות והפשעים של כל אדם יחיד מישראל עם זיכרון עמום בפיוט ובתפילה לעבודת המקדש המיוחדת ליום הזה.
כבלולב ואתרוג שהם מצוות של חג האסיף הפכו למצוות של סוכות עם זיכרון המקדש, וחג האסיף נשכח כליל.
כגלאחר דורות רבים הפך גם שמיני עצרת (בארץ ישראל) מראש שנה חקלאית לחג שמחת תורה עם סיום קריאת התורה ותחילתה מבראשית.
כדלאחר חורבן הבית הראשון נוספו ללוח החגים תעניות החורבן. הנבואה (זכריה ז'-ח') ראתה בהן ימים של תשובה ושל תיקון מוסרי כנגד הסיבות שגרמו לחורבן, והן נצמדו לאבל ולזיכרון בקינות 'איכה'.
כהאת החלל של ישועת ה' בהיסטוריה מילאו בגלות מגילת אסתר ונס ההצלה מהמן הרשע. פורים הוא החג היחיד שנקבע על נס הצלה בגולה, וסביבו נוצרה היסטוריה גלותית במקום היסטוריה גאולית.
כותהליך חריג ויוצא דופן עבר על חנוכה, שהפך מחג של ניצחון חשמונאי היסטורי לחג של 'נס פך השמן' — הישרדות של הטהרה היהודית. ניצחונות בית חשמונאי, כמו גם המזבח וההיכל שטוהרו, כלו בעשנה של רומי, ולאחר החורבן לא נותר כל זכר להישגיהם הישירים של החשמונאים. מועד השמן הטבעי של סוף חודש כסלו התחבר אל הנס, ומכאן ואילך הנס העיקרי כבר לא היה טיהור המקדש מכוח הניצחון החשמונאי אלא פך השמן הטהור ששרד בנס. משום כך הגמרא מדגישה דווקא את מצוַות ההדלקה ואת 'נס פך השמן' כעיקר משמעות החנוכה. שאלת הגמרא "מאי חנוכה?" (שבת כא ע"ב) מכוונת לאמתו של דבר לכך שלאחר החורבן אין הניצחון החשמונאי נותן טעם מספיק לחנוכה, והזיכרון ההיסטורי כשלעצמו עלול היה להפוך לאבל או להישכח.
כזהמשך קיומם של ימי החנוכה כימי הלל והודאה לאחר החורבן קשור אפוא במועד השמן ובהדלקת האור. כפי שביארנו בפרק על חנוכה, בימי החנוכה התחברו זיכרון הטבע — הדלקת שמן טהור במקדש בסוף עונת הביכורים בשבוע האפל של השנה — עם זיכרון הנס החשמונאי, ובעיקר עם זיכרון השמן הטהור שנותר בנס. אחרי החורבן אי-אפשר היה עוד להעמיד את עיקר חיוב החנוכה על ניצחון חשמונאי היסטורי שדבר לא שרד ממנו.
כחהעם היהודי הגולה מעל אדמתו נאחז בכל זיכרון אפשרי של היסודות הטבעיים שצמחו ב"אדמתנו": במועד השמן הטבעי של סוף חודש כסלו, בספירת העומר בלי קציר ממשי, בנטילת ארבעת המינים בכל שבעת ימי החג בלי מקדש ואף בלי ארץ, ואף ביום ערבה ('הושענא') החותם את החג — כי במהרה ייבנה המקדש והעולם היהודי ישוב ויעמוד על מכונו.
כטעם כל זאת, הזיכרון ההיסטורי שנשמר בחגים היהודיים בחיי הגולה, שהתמקד בנסים שמעבר לטבע, שנאחז בנרות החנוכה, שהתעצם מתוך קינות החורבן והרדיפות והשליך את יהבו על דמויותיהם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה (ודומיהם), הזיכרון ההיסטורי המצומצם והדחוס בתודעת היהודים בכל הגלויות — הוא אשר נשא על גבו המצומק את מטעני הזיכרון העצומים ואת כל התקוות לגאולה שלמה.
לזוהי תופעה בלתי-נתפסת שאין לה שום היגיון ושום מקבילה היסטורית. אין עם אשר שרד בגלויות אלפי שנים ועוד בפיזור כזה מקצה העולם ועד קצהו. הנס הפלאי של העם היהודי, ששרד את כל הגלויות וקם לתחייה בכל עצמתו עוד לפני חורבן הגלות, נשען על הזיכרון ההיסטורי בחגים, בצומות ובתפילות, על סידור התפילה שבסיסו אחד, על לוח המועדים הקבוע ועל כיוון כל התפילות של כל היהודים בכל הגלויות למקום אחד — ציון-ירושלים.