מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכור ושמור — פרק ראשון; השבת; משמעויותיה וטעמיה
אהשבת — משמעויותיה וטעמיה
במצוַות השבת נזכרת בתורה פעמים רבות: שש פעמים בספר שמות לבדו (!), ועוד מספר פעמים בספרים האחרים. בין המקומות הללו ישנם הבדלים משמעותיים בנוגע לטעמה ולמשמעותה של השבת — לא הרי השבת של פרשת המן במדבר כהרי השביתה מעבודת השדה בארץ, ושתיהן יחד שונות מאוד משבת המשכן. להלן נבחן את המקומות השונים שבהם נזכרת השבת בתורה, ומתוך כך את הטעמים השונים ואת המשמעויות השונות של השבת העולים מהם.
גהשאלה הבולטת והידועה ביותר היא הסתירה בין טעמי השבת בעשרת הדיברות: בספר שמות נתלית השבת בבריאת העולם, ואילו בספר דברים היא נתלית ביציאת מצרים. נפתח אפוא את דברינו בשאלה זו, ובהמשך נעמוד על יתר המקומות שבהם מופיעה השבת בתורה.
דא. טעמי השבת בעשרת הדיברות בשמות ובדברים
בין לשון עשרת הדיברות בספר שמות לבין לשון הדיברות שבספר דברים ישנם הבדלים קטנים, למעט מצוַות השבת, שבנוגע אליה ישנו הבדל בולט. עיקרו של ההבדל איננו בחילוף "זָכוֹר"-"שָׁמוֹר", אף שאנו דורשים מ"זָכוֹר" מצוות עשה של שבת ומ"שָׁמוֹר" זהירות באיסורי לא תעשה, שכן "לְקַדְּשׁוֹ" שווה בשני המקומות ואיסור "כָל מְלָאכָה" נזכר בשניהם. ההבדל הגדול הוא בהנמקת מצוַות השבת. בכל אחד מן הספרים ההנמקה היא מוחלטת, כאילו זו בלבד היא הסיבה לקדושת השבת ולאיסוריה. בספר שמות מקור השבת וסיבתה במעשה בראשית ובשבת בראשית, ואילו בספר דברים — ביציאת מצרים.
הנציג תחילה את לשון מצוַות השבת בשני הספרים:
ושמות כ', ז-י
זדברים ה', יא-יד
חזָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
טשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
ישֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
יאשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
יבוְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
יגוְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
ידכִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
טועַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
טזוְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיּצִאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה
יזעַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
יחההנמקה לשבת שבספר שמות מעמידה את ה' כבורא העולם ואת זוכרי השבת ומקדשיה — כעומדים לפני ה', כעמוד אדם נברא מול בוראו. השבת היא עדות על מעשה בראשית והיא מבטאת את ביטול רצונותיו, צרכיו ושאיפותיו של האדם מפני רצונו המוחלט של הבורא, המתגלה בעצם הבריאה ובמתכונת הזמן השבועית. הבריאה 'יש מאין' אין בה שום אילוץ; היא אינה תוצאה של תופעה או אירוע, כוח או חוק — היא עצמה האירוע והחוק. גם השבת היא מסגרת זמן שרירותית, שאינה תוצאה של שום תופעת טבע, זמן טבעי, כוח או אירוע. רצונו המוחלט של הבורא הוא לשבות ביום השביעי, כפי שרצה ליצור ולעשות שישה ימים. האדם שומר השבת מעיד בכך על ידיעת מגבלותיו כנברא ועל הכרתו באלוהים כבורא העולם. זוהי תפיסה דתית שהתגלתה בישראל במיוחד, אף שאיננה מוגבלת לישראל בלבד, וביסודה יכולה היא להתגלות גם כדת טבעית אוניברסלית, אשר מאמינה באלוהים בורא העולם והאדם, כדברי ריה"ל, וכפי שאמנם התגלתה בדתות שיצאו מישראל (בעיוותים ידועים).
יטההנמקה שבספר דברים מעמידה את ה' כגואל ישראל וכמושיעו, כמוציא את ישראל ממצרים לחירות עולם. שומרי השבת ומקדשיה עומדים לפני ה' כעמוד ישראלי בן חורין מול אדון העולם ומנהיגו, שובר עול העבדות לפרעוני הדיקטטורה האנושית, לאותם מלכי בשר ודם השמים עצמם כאדוני העולם בגאוותם האלילית. השבת היא עדות על יציאת מצרים ועל החירות בכלל. היא לפיד החירות של עם ישראל הנגאל (ושל כל נגאל), שאחר כך יוכל לעמוד לפני ה' אלוהי ישראל כעם בן חורין ולקבל עליו תורה ומצוות.
כאיסורי המלאכה בשבת הם עדות לחירות ולשוויון האנושי שנוצרו בעת הגאולה משעבוד מצרים. אסור לו לאדם לשעבד את עצמו, את בני ביתו, את פועליו, את עבדיו ואת הגֵר אשר בשער; ואפילו שורו וחמורו וכל בהמתו זכאים למנוחה.
כאשומר השבת בישראל מעיד בכך על הכרת מגבלותיו כאיש בן חורין, שאסור לו לשעבד את עצמו או את אחרים. זוהי תפיסה חברתית-מוסרית מיוחדת. לעם ישראל יש מחויבות מיוחדת לשמירת השבת בהיותו משועבד ונגאל יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. מצוַות השבת היא עמוד מרכזי של התורה שניתנה לישראל, ואשר ערכיה ורעיונותיה יוצאים לעולם כולו מכוחם של ישראל.
כבב. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"
כיצד זה מופיעות בעשרת הדיברות בשמות ובדברים שתי הנמקות שונות כל כך לאותה המצווה, כאשר בשני המקומות נראה שההנמקה היא מוחלטת: "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה'" / "עַל כֵּן צִוְּךָ ה'"?
כגרמב"ן (בפירושו לדברים ה', יד) כתב שלשבת ישנה הנמקה אחת בלבד: בריאת העולם, ואילו יציאת מצרים מעידה על בריאת העולם, כך שזכירתה מסייעת בשמירת השבת; ואולם פשוטו של מקרא נראה רחוק מהסבר זה.
כדתשובה אחרת הציע הרמב"ם במורה נבוכים:
כהבתורה מופיעים שני טעמים שונים, כי מסקנותיהם שתיים שונות. כי הוא אמר בתור טעם לכיבוד השבת בעשר הדברות הראשונים לאמור: 'כי ששת ימים עשה ה'... על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו' (שמות כ', י); ואמר במשנה תורה: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צִוְּךָ ה' אלהיך לעשות את יום השבת' (דברים ה', יד). וזה נכון, כי המסקנה של הדיבור הראשון היא קידוש היום וכיבודו, כמו שאמר: 'על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו' — זאת המסקנה הנובעת מן הטעם 'כי ששת ימים' וכו'; אך שהתורה ציוותה ופקדה עלינו אנו לשמור אותו, זאת היא מסקנה הנובעת מן הטעם שהיינו עבדים במצרים...
כולכן ציווה עלינו בתורה לשבות ולנוח, כדי שנצרף את שני הדברים: נאמין בדעה נכונה והיא חידוש [=בריאת] העולם... וניזכר בחסדי האל עלינו, שהניח לנו מתחת סבלות מצרים. זה מעין חסד הכולל [גם] דעה עיונית נכונה ו[גם] תיקון המצב הגופני [=שחרור מעבדות].
כזמדברי הרמב"ם נראה, ששני נימוקי השבת עומדים במקביל ומשלימים זה את זה. בפרשות השונות מופיעים נימוקים שונים, כיוון שבכל אחת מהן מתייחס הנימוק לנקודה אחרת. בספר שמות באה התורה לבאר מדוע נבחר דווקא היום השביעי כיום הקדוש שאותו יש לכבד ושבו יש לשבות — "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". לכן נזכרת דווקא בריאת העולם, שהרי יציאת מצרים אינה קשורה ליום השביעי דווקא. בספר דברים, לעומת זאת, באה התורה לבאר מדוע מצוַות השבת ניתנה דווקא לעם ישראל, אף שבריאת העולם נוגעת לכל האומות — "עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". לכן נזכרת שם דווקא יציאת מצרים, המיוחדת לעם ישראל. עם ישראל לבדו שובת ממלאכה ביום השבת, כדי לזכור את חסדי ה' עמו בגאולתו מן המלאכה והעבדות במצרים.
כחואולם, כל זה רק מגביר את התמיהה: אם שני הנימוקים נחוצים ומשלימים זה את זה, מדוע בכל פרשה מוזכר רק אחד מהם? הרי מדובר באותו דיבר שנאמר מפי ה' בהר סיני, ומדוע משה בספר דברים, בצטטו את דבר ה', נימק את דיבור השבת באופן אחר? נימוק זה אמנם מופיע כבר בציווי השבת בסוף פרשת משפטים (כפי שיבואר להלן): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כ"ג, יב), אולם מדוע הכניס משה את הנימוק מסוף פרשת משפטים לתוך עשרת הדיברות?
כטאין מנוס אפוא מפירושם של חז"ל היורד לשורש הדברים ומתעלה מעל לחוק הסתירה:
לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
לאלדברי חז"ל לא נימוקים משלימים לפנינו אלא נימוקים סותרים, שאין ההיגיון האנושי יכול לאחד. ממילא ברור שלא משה פירש כאן מדעתו את דבר ה', אלא הקב"ה בעצמו בהר סיני אמר את שני הנימוקים בו זמנית, שכן טעמים סותרים אלו אי-אפשר לאמרם בדיבור אחד אלא על ידי הקב"ה, בדיבור אלוהי. כל אחד מן הצדדים נראה ונשמע לבני אדם כמכיל עולם ומלואו בלי להניח מקום לזולתו.
לבקבוצות שונות בישראל ובעולם בונות את השקפותיהן ואת אורחות חייהן על אחת משתי התפיסות. המחקר הביקורתי החילוני של התורה רואה כאן לא רק שתי תפיסות, אלא שני מקורות! אולם 'שורש ההאמנה הוא שורש הכפירה' — זו בדיוק קדושתה העליונה של התורה מאת ה', שאין שתי התפיסות האלה — כל אחת שלמה ומוחלטת בתוכה — אלא שני צדדים של מטבע אחד. האדם אינו יכול לקלוט ולתפוס בבת אחת את שני צדי המטבע, אך בדבר ה' נאמרו שני צדי המטבע: זכור ושמור; מעשה בראשית ויציאת מצרים; 'הדתיות הקוסמית' ו'המוסריות החברתית' — בדיבור אלוהי אחד, מה שאין הפה האנושי יכול לדבר, ואין האוזן האנושית יכולה לשמוע.
לגג. טעמי השבת בספר שמות
לאמתו של דבר, שתי תפיסות אלה של השבת מופיעות לפנינו כבר בספר שמות עצמו. לאורך הספר מופיעה מצוַות השבת בהנמקות כפולות ומכופלות ארבע פעמים שהן שש:
לד1. באילים שבמדבר סין בעת ירידת המן (פרק ט"ז).
לה2. בעשרת הדיברות (פרק כ').
לו3. בסוף פרשת משפטים (כ"ג, יב).
לז4. בסוף ציווי המשכן (ל"א, יב-יז).
לח5. בחידוש הברית לאחר חטא העגל (ל"ד, כא).
לט6. בראשית עשיית המשכן (ל"ה, א-ג).
מהשוואה יסודית בין ציוויי השבת שבספר שמות תגלה, שהרקע לציווי על השבת הוא כפול — מעשה בראשית ויציאת מצרים — והוא מופיע לסירוגין:
מא1. בפרשת המן השבת קשורה ליציאת מצרים, שהרי נס המן והתגלות כבוד ה' הכרוכה בו קשורים במפורש ליציאת מצרים: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה'..." (ט"ז, ו-ז); ובסיכום: "לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, לב).
מב2. בעשרת הדיברות בשמות השבת קשורה במפורש למעשה בראשית, כפי שהתבאר לעיל.
מג3. בציווי על השבת בסוף פרשת משפטים מופיעה במפורש מטרת השבת בדומה לדיבור השבת בספר דברים: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כ"ג, יב). בנוסף לכך, יש כמה סימוכין לכך שציווי זה מבוסס על יציאת מצרים. בצמוד למצוַות השבת מופיעים האיסור ללחוץ על גֵר, "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, ט), והמצווה לחוג את חג המצות בחודש האביב, "כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שם, טו).
מדבנוסף, פרשה זו מתמקדת במצוות האופייניות לארץ ישראל ואינן שייכות במדבר, כמו מצוות הנוגעות לעבודה החקלאית או העלייה לרגל. הכניסה לארץ היא השלמת התהליך של יציאת מצרים — יצירתו וצמיחתו של עם ישראל. השבת בפרשת משפטים מבוססת אפוא על יציאת מצרים, אך נאמרת (בחזון הצפוי) בהקשר החקלאי של עם היושב על אדמתו ומעבד אותה. דווקא כאשר עם ישראל כבר יושב על אדמתו, עליו לזכור שלא צמח בה באופן טבעי, כסדר העולם הנברא מבראשית, אלא נוצר באופן פלאי ביציאה מעבדות לחירות, ביציאת מצרים.
מה4. בסוף הציווי על המשכן חוזר ונזכר מעשה בראשית כנימוק למצוַות השבת: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (ל"א, יז).
מו5. בסוף פרשת כי תשא (בחידוש הברית בלוחות השניים) מופיע ציווי נוסף על השבת (ועל השביעית?), הדומה לציווי שבסוף פרשת משפטים. ציווי זה נזכר בהקשר של הכניסה לארץ, הרחקת האלילים ועובדיהם (ל"ד, יא-יז), ומופיע במפורש לאחר הציווי על חג המצות בחודש האביב, "כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שם, יח).
מז6. ציווי נוסף מופיע בראשית עשיית המשכן בתחילת פרשת ויקהל. לפי ההקשר וההקבלה לציווי המשכן, מסתבר שגם כאן השבת תלויה במעשה בראשית.
מחברור אפוא שתפיסת השבת המוצגת בספר דברים נמצאת כבר בספר שמות, יותר מפעם אחת. להלן ננתח בנפרד את ציוויי השבת בספר שמות המבוססים על יציאת מצרים ואת אלו המבוססים על מעשה בראשית.
מטד. השבת כנובעת מיציאת מצרים
תפיסת השבת בספר שמות כנובעת מיציאת מצרים היא עצמה בעלת משמעות כפולה. בפרשת המן השבת היא ביטוי מובהק להשגחת ה' על ישראל ולהבטחת טובתם, ואילו בפרשת משפטים (וכי תשא) השבת באה לקבוע גדרי מנוחה מתוך חירות, חופש משעבוד והגבלת זכות השעבוד.
נלפי פשוטה של פרשת המן, נראה כאילו בני ישראל כבר ידעו על השבת ואף התכוננו אליה מעצמם, עוד לפני שאמר להם משה את אשר אמר לו ה' מתחילה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות ט"ז, ה), שהרי כך נאמר בתיאור המעשה:
נאוַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר (שם, כב-כג).
נבאם כבר ציווה משה על כך מתחילה, מדוע באו "כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" בחרדה אל משה? ואם משה טרם ציווה על כך — מניין ידעו בני ישראל ללקוט לחם משנה? האם הייתה קדושת השבת ידועה להם מבראשית? דרך האבות? או שמא במצרים למדוה? או ב"חֹק וּמִשְׁפָּט" שניתנו במרה? מדרשי חז"ל חלוקים בעניין זה, אולם בתורה לא נאמר דבר על השבת לבני ישראל לפני פרשת המן, ואם כן, לפי הפשט יש מקום למחשבה, ששבת הבריאה הייתה ידועה לבני ישראל (אמנם, אפשר לפרש גם אחרת).
נגעל כל פנים, השבת בפרשת המן כרוכה במושג הנס והניסיון:
נדוַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם (שם, ד-ה).
נההניסיון מתייחס כאן הן לעצם ירידת המן, הן לאיסור להותיר ממנו עד בוקר (ט"ז, יט-כ), הן ללקיטת לחם משנה ביום השישי ולאיסור לצאת וללקוט בשבת. כל אלה כרוכים בניסיונות הדדיים: ה' ניסה את ישראל במרה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (ט"ו, כה), וישראל ניסו את ה' ברפידים: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (י"ז, ז).
נומצוות ה' כאן יש להן אופי של מבחן והתמודדות, ושכר ההתמודדות בצדה, כפי שנאמר בסיום החוק, המשפט והניסיון במרה: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוׂתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (ט"ו, כו). גם בספר דברים מוסבר המן במובן הכולל כניסיון:
נזלְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְוֹתָיו קרי] אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ (דברים ח', ב-ג, טז).
נחמצוות השבת מופיעות כאן כחלק מההתמודדות על שאלות ההשגחה והתודעה הדתית. הציווי המוחלט על השבת, בלי קשר לניסיון, להשגחה, או לשכר ועונש, מופיע רק בעשרת הדיברות, ואחר כך במעשה המשכן.
נטבפרשת משפטים יש לשבת משמעות אחרת, המקבילה למה שמופיע בעשרת הדיברות בדברים — חירות, חופש משעבוד וצדק חברתי: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כ"ג, יב).
סהבחנה נוספת בין פרשיות השבת האלה קשורה לאופי המלאכות שנאסרו בהן.
סאבמובן הראשון של השבת בפרשת המן נאסרו מלאכות הבית, ואילו במובן השני של פרשת משפטים נאסרו מלאכות השדה, שרגילים בהן פועלים לסוגיהם. בשני המובנים יש לפנינו בעיקר מצוַות עשה, ואיסור הבא מכלל עשה. מצוות השבת בפרשת המן קשורות לבית ולא למלאכות השדה, מפני שהמן הוא ההפך מתבואת שדה ("לֶחֶם שָׁמַיִם", תהילים ק"ה, מ), ואין בו מן החוץ אלא לקיטה והובלה, דהיינו הוצאה מרשות לרשות. שאר המלאכות הנעשות בו קשורות להכנה, לאפייה ולבישול, מלאכות בית מובהקות.
סבלעומת זאת, מצוות השבת בסוף פרשת משפטים עיקרן בשדה, שם רגילים לעבוד פועלים ובהמות: שורך וחמורך, בן אמתך והגר. כך עולה גם מהשוואת מצווה זו למצוות אחרות הנזכרות בפרק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ..." (כ"ג, יב) מקביל ל"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ..." (שם, י), ואילו "תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ" (שם, יב) מקביל ל"בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שם, טז). כך עולה גם מהשוואת מצוות השבת בפרשיות משפטים וכי תשא:
סגשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (כ"ג, יב).
סדלעומת:
סהשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (ל"ד, כא).
סואם כן, ישנם שני ציוויים על חובת השביתה בשבת כמצוַות עשה: שְׁבוֹת בבית — קודם למעמד הר סיני, ושְׁבוֹת בשדה — אחריו. רק בדיברות שבמעמד הר סיני אוסרת התורה עשיית "כָל מְלָאכָה" בלא כל הבחנה, ומחילה על המלאכות כולן איסור מוחלט של 'לא תעשה'.
סזמתוך הדברים נוכל להבין כיצד מבחינה התורה בין 'מלאכת עבודה', האסורה במועדים (ויקרא כ"ג, ז, ח ועוד), ובין "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" (שמות י"ב, טז) — מלאכת 'אוכל נפש' בלשון חכמים — שלא נאסרה במועדים. 'מלאכת עבודה' היא מלאכת השדה, שבו עובדים כעין עבודת עבד ושכיחים בה פועלים ועבדים (כך פירש רמב"ן, ויקרא כ"ג, ז). לעומת זאת, מלאכת 'אוכל נפש' היא מלאכת האוכל הנעשית בדרך כלל בבית. מאחר ששביתת המן נאמרה לפי פשוטו של מקרא רק בשבת ולא במועדים, הרי שלא נתחייבו במועדים בשביתה מליקוט ומהוצאה מרשות לרשות ולא בשביתת הבישול והאפייה. כך תובן בפשטות מלאכת יום טוב ותיפתרנה שאלות רבות בהבנת ההלכה על פי הפשט.
סחה. השבת כנובעת ממעשה בראשית
כאמור, מצוַות השבת כזכר למעשה בראשית מופיעה לראשונה בעשרת הדיברות ואחר כך מופיעה עוד פעמיים בהקשר לציווי על המשכן. נעיין תחילה במצוַות השבת המופיעה בעשרת הדיברות (שמות כ', ז-י). מצווה זו נזכרת בדיבר הרביעי, המסודר במבנה מתהפך מושלם (כיאסטי) בשלושה טורים:
סטזָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ
עהציווי "זָכוֹר" יכול להתפרש כ'פקוד'. צירופי לשון כ"סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת" (אסתר ו', א), "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כ"ג, כד), "מַזְכֶּרֶת עָוׂן" (במדבר ה', טו), "וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה" (בראשית מ', יד) ועוד — מתפרשים במובן של דין ומשפט. לפי זה "זָכוֹר" קרוב במובנו ל"שָׁמוֹר". ואולם ההקבלה שהצגנו פותחת גם אפשרות אחרת. מבנה זה, שסופו מקביל ומשלים באופן ברור את תחילתו, הולם היטב את פירושם של חז"ל, ש"זָכוֹר" פירושו 'קידוש היום' בברכה הנאמרת בפה, שכן "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" מקביל ל"עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". ברכת השבת וקידושה נעשו בבריאת העולם במאמר "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב', ג), ובהתאם לכך יש לפרש את מצוַות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" — האדם נקרא לקדש את השבת, כשם שהקב"ה ברא את העולם וגם קידש את השבת, והכול במאמר.
עאגם פירוש אחר המופיע במכילתא (ורמב"ן מרחיב אותו בפירושו) מתבאר יפה על ידי הקבלה זו:
עברבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת.
עגבניגוד לאומות העולם ששמרו (עד היום) על השמות האליליים לימים — יום לשמש (Sunday), יום לירח (Monday) וכו', קבע רבי יצחק שיש למנות את הימים לפי מספרם ביחס לשבת. פירוש זה הולם את מבנה הפסוקים, המקבילים את מצוַות "זָכוֹר" ("לְקַדְּשׁוֹ") לברכת ה' את יום השבת ("וַיְקַדְּשֵׁהוּ"). יום השבת הוא היחיד מבין הימים שיש לו שם בעברית, וזוהי ברכתו וקדושתו. לשאר הימים אין שמות בפרשת הבריאה, ואף לא בתורה בכלל, וזה פשר ההקבלה לפי פירוש זה: כשם שבורא העולם לא נתן שֵׁם בבריאה אלא ליום השבת, וכל הימים מוגדרים במספרים לקראת השבת המבורכת והמקודשת, כך גם האדם מישראל צריך לנהוג, וכך נהוג בישראל עד היום.
עדמן המסגרת הרעיונית נפנה אל תוכנו העיקרי של הציווי — איסור המלאכה. האיסור כאן מתייחס ל"כָּל מְלַאכְתֶּךָ" של האדם. ביטוי זה כולל את מלאכות הבית שנזכרו בפרשת המן: יציאה לליקוט מזון והבאתו אל הבית בכלי, בישול ואפייה, ומצד שני הוא כולל את מלאכות השדה (והמפעל) שבהם עובדים כרגיל פועלים ובהמות (או מכונות), כפי שנזכר בפרשת משפטים.
עהלפיכך ברור שהפירוט "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", בא לפרש את האיסור לעשות כל מלאכה ביום השבת: "אַתָּה" (כלומר, איש ואשתו יחדיו), "וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" העושים את מלאכות הבית, לפעמים גם בעזרת "עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ" — והעבדים והבהמות, שעושים את מלאכתך בשדה, לפעמים יחד עם בעל השדה ובניו ועם הפועלים השכירים שאין להם שדה משלהם — "וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
עומלאכות הבית, ובכללן מלאכות ההנאה והבילוי, יחד עם מלאכות השדה, ובכללן כל עבודה ופרנסה, הן יחד — "כָּל מְלַאכְתֶּךָ" של האדם. זהו פשוטו של מקרא האוסר "כָל מְלָאכָה" ביום השבת — גם בבית וגם בשדה. הוכחה טובה לכך נמצאת בפסוקים המתארים את הצלחת יוסף בבית פוטיפר: "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו... וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ... וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (בראשית ל"ט, ד-ה).
עזמהאיסור הכולל "כָל מְלָאכָה" "בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" עולה לכאורה שכל פעולה המותרת בשבת טעונה הסבר, ואין צריך הסבר מפורט לפעולות האסורות, כי באופן בסיסי — הכול אסור! וכך באמת הבינו כיתות הבית השני, השומרונים והקראים את איסורי השבת, ואולם חז"ל בתורה שבעל פה לימדונו שישנם דברים רבים המותרים בשבת, החל מטלטול כלים וכלה במלחמה ובפיקוח נפש. מי שקורא את הכתובים בלבד ואינו מכיר בתורה שבעל פה — מניין ילמד הלכות פיקוח נפש ומלחמה?
עחאמנם, האיסור המוחלט המופיע בעשרת הדיברות מתייחס רק ל"מְלַאכְתֶּךָ", היינו מלאכת האדם, ועדיין אפשר שתיעשה בשבת מלאכה לטובת הקודש, כמו בניית מזבח או כתיבת ספר תורה. כאן מגיע הציווי הנוסף על השבת, המופיע יחד עם הציווי על המשכן, וקובע: איסור המלאכה חל על כל מלאכה שהיא, כולל מלאכת שמים כמלאכת הקמת המשכן.
עטרק ציווי זה קובע את קדושתה המוחלטת של השבת, "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", שהיא עצמה נחשבת קודש כמו המשכן. מקדש הזמן הוא כמו מקדש המקום, ועל כן אסור לחלל את מקדש הזמן כדי להקים את מקדש המקום. מאחר שבפרשה זו מופיע לראשונה מעמדה של השבת כקודש בדומה למשכן, נזכר כאן לראשונה העונש על חילול שבת וגם עצם המושג 'חילול שבת': "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות ל"א, יד). החילול והעונש אינם מופיעים בעשרת הדיברות.
פלסיכום, השוואה יסודית בין ציוויי השבת בספר שמות תגלה לפנינו את התמונה הבאה:
פאאילים — מדבר סין (ט"ז)
פבעשרת הדיברות
פג(כ')
פדמשפטים /
פהכי תשא
פו(כ"ג, יב; ל"ד, כא)
פזעם מלאכת המשכן (פעמיים)
פח(ל"א, יב-יז; ל"ה, א-ג)
פטעיקר השבת
צשבת לישראל — יום השבת כבר ידוע, כנראה מהבריאה
צאיום השבת ידוע משבת הבריאה
צבמצוַות עשה — "תִּשְׁבֹּת"
צגהשבת — קודש לישראל וקודש לה' — "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן"
צדהמטרה
צהניסיון — "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ..."; ומנוחה — "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו"
צושבת לה'
צז(=לשם ה')
צחלְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר
צטברית עולם בין ה' לישראל, קדושה מוחלטת (הדוחה גם את הקמת המשכן)
קאיסורים וציוויים
קאלקיטת לחם משנה; הכנה מיום השישי; איסורי מלאכות הבית: אפייה ובישול, לקיטה ויציאה / הוצאה
קבאיסור כל מלאכה — "בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" — מלאכת חול! איסור על כל איש מישראל ועל כל הנתונים למרותו
קגשביתה ממלאכת השדה כולה ("בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת") ("מַעֲשֶׂיךָ" — "אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה")
קדאיסור מוחלט על כל מלאכה — כולל מלאכת שמים (המשכן) (פסוק מיוחד לאיסור הבערה בשבת "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", חוץ מהמשכן)
קההמקור והנימוק
קויציאת מצרים וירידת המן במדבר (במובן השגחה)
קזמעשה בראשית (נימוק מוחלט)
קחיציאת מצרים מעבדות לחירות
קטמעשה בראשית
קיעונש
קיאלא נזכר עונש אלא ניסיון מאת ה', גם במן וגם בשבת
קיבלא נזכר עונש
קיגלא נזכר עונש
קידעונש כרת ועונש מיתה
קטוו. החידוש בטעמי השבת בספר דברים
לאור הקשר שמצאנו בין ציווי השבת בפרשת משפטים לבין השבת שבעשרת הדיברות בדברים, יש לשאול האם יש חידוש בספר דברים ואם כן מהו.
קטזנראה שהחידוש מקופל בשלושה עניינים עקרוניים:
קיזראשית, כפי שכבר ציינּו, אין בפרשת משפטים 'לא תעשה'. בספר שמות יציאת מצרים מחייבת שבת של מנוחת פועלים בשדה כמצוַות עשה אך לא כאיסור לאו, והאיסור המוחלט לעשות מלאכה נובע רק מבריאת העולם. רק בדברים מתקשר הציווי מכוח יציאת מצרים לאיסור המוחלט של "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".
קיחחידוש נוסף עולה מן האופן שבו מופיעים המעמדות השונים בציווי על השבת:
קיטבשמות כ"ג, יב:
קכשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.
קכאואילו בדברים ה', יב-יג:
קכבשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
קכגבסוף פרשת משפטים מדורגות החירות ומנוחת הגוף מלמטה למעלה על פי המעמדות השונים: בהמה ואחר כך אדם; עבד ואחר כך גֵר — להפך מהדירוג המצוי בחלק גדול מן המשפטים עצמם. בספר דברים הסדר הוא אחר: השור והחמור לא יעשו מלאכה כחלק מן האיסור הכולל, ואילו לגבי העבד והאמה נאמר בפירוש שהם צריכים לנוח בדיוק כמו בעליהם: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". המילה "כָּמוֹךָ" מבססת את החירות מן העבודה ביום השבת על שוויון הערך האנושי שמעבר למעמדות ולערך העבודה.
קכדלפיכך, עלינו לקרוא כך את מבנה הפסוק המרכזי בדיבור השבת שבדברים:
קכהלֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
קכוכך מסייעים השור והחמור להפרדה בין האדם ("כָּמוֹךָ"), לבין הבהמה, במבנה וברעיון.
קכזחידוש שלישי בספר דברים, והוא העיקר: הנימוק של יציאת מצרים כמקור לציווי השבת הופך להיות כללי ומוחלט: "עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה', יד).
קכחז. טעמי השביעית
גם במצוַות שביעית קל למצוא את שתי התפיסות. הראשונה בסוף פרשת משפטים: בהמשך לאיסור ללחוץ את הגר — "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ג, ט), נאמר — "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שם, י-יא).
קכטהשביעית כאן היא שמיטה, כלומר עזיבת היבולים לטובת אביוני עמך, ולפי הפשט גם לטובת חיית השדה. עיקרו של הפסוק בא למנוע את בעלות האדון על האסיף, וזאת לטובת האביונים, וכמצוַות עשה מכוח יציאת מצרים.
קלבפרשת אמור (ויקרא כ"ג, א-ג) מנוסחת מצוַות השבת בדומה לציווי שבסוף ספר שמות (ל"ה, א-ג), כלומר שבת המשכן, שבה מופיעה קדושת השבת המוחלטת מכוח בריאת העולם (ל"א, יז). בדומה לכך מנוסחת גם מצוַות השביעית שבספר ויקרא (כ"ה, א-ז) לא רק כצעד לטובת האביונים, אלא כאיסור כולל גם על הזריעה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר".
קלאאנו רואים בבירור שביעית של קדושה, של "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", ודווקא ביחס לאיסורי זריעה וזמירה המבטאים את קדושת השבתון המוחלטת (באיסורי האסיף נאמר שם: "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" [ויקרא כ"ה, ה], בניגוד ל"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" באיסורי זריעה וזמירה). ברור שהשביעית בספר ויקרא עומדת על קדושת השבתון מכוח הבריאה. פרשת משפטים, לעומתה, מעמידה את מצוַות השביעית על טובת האביונים מכוח יציאת מצרים. אמנם, גם בוויקרא עומדת לפנינו טובת החלשים: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (שם, ו-ז). זוהי תוצאה ואולי גם מטרה של שבת הארץ, אולם דווקא הבריאה היא המקור שממנו נובעים קדושת השביעית ואיסוריה, ובעיקר חומרת העונש שבתוכחה (ויקרא כ"ו, לד-לה). החיבור הזה בין יסוד הבריאה העיקרי ובין יציאת מצרים מפורש בלשון הכתוב בפרשת היובל הסמוכה, בקביעה עקרונית וכללית: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם כ"ה, כג), ובהמשך, באיסור העבדות: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, נה), בניגוד לניסוח בשמות ובדברים, שם מפורש הערך העקרוני של יציאה לחופשי (שמות כ"א, ב-ג, יא; דברים ט"ו, יב-יח).
קלבבפרשת השביעית בוויקרא מופיעות ומודגשות אפוא שתי התפיסות. לשון הכתוב (כ"ה, ו-ז) נראה קרוב גם לערך השוויון של "כמוך", אבל מקור הציווי הוא קדושת השבת, שיסודה בבריאת העולם.
קלגבספר דברים, לעומת זאת, אנו חוזרים ופוגשים לא "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", כי אם שמיטה לטובת האביונים בטהרתה: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'... אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן... רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע..." (ט"ו, ב-ה).
קלדשמיטת כספים כרוכה כולה בהכרתנו בה' אלוהינו המוציאנו ממצרים, הגואל ופודה אותנו מעבדות לחירות, ועל כן אוסר עלינו בתכלית לשעבד את אחֵינו, שהם בניו. אין כאן שום עניין לשבתון של איסורי מלאכות, אלא שמיטה של חובות בלבד, כמצווה המוטלת על החברה. ברור שתכליתה של יציאת מצרים היא בניית חברה ישראלית ההולכת בדרך ה', בניגוד לדתיות אישית-קוסמית, ומכאן מרכזיותם של ציוויי החברה בספר דברים וגם בתוכחות הנביאים.
קלהמצוַות השמיטה בספר דברים, יחד עם המצוות הסמוכות לה — מעשר עני שלפניה, צדקה וחיוב הלוואה, שילוח עבדים לחופשי והענקה שלאחריה — קשורות ומנומקות כולן בפסוק אחד:
קלווְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם (דברים ט"ו, טו).
קלזפסוק זה מקביל בבירור לפסוק המסיים את מצוַות השבת שבעשרת הדיברות בראש הספר:
קלחוְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (שם ה', יד).
קלטמכאן שפרק ט"ו בדברים כולו — שמיטת חובות, הלוואות וסיוע לאביונים ושילוח לחופשי של "אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה" (פס' יב) עם הענקה — ורובו של פרק ט"ז (כולל ענייני בכור ורגלים) הם פירוט של "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" במובן המיוחד של שבת בספר דברים.
קמגם פרשת המועדים בספר דברים (פרק ט"ז) מקשרת את המועדים דווקא לזכירת יציאת מצרים: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם, ג) — בעוד פרשת המועדים בספר ויקרא (פרק כ"ג) מחברת את העולמות ומדגישה את הקשר של המועדים עם הארץ וקדושתה. ההנמקה של חג השבועות מפורשת במיוחד: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים ט"ז, יב).
קמאהשם "חַג הַסֻּכֹּת... בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (שם, יג), במקום "חַג הָאָסִיף" שבספר שמות (כ"ג, טז; ל"ד, כב), מוכיח גם הוא שבספר דברים ההדגשה העיקרית היא על מצוַות הסוכה הנובעת מיציאת מצרים, לעומת ספר ויקרא המחבר את יציאת מצרים — "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג, מג), עם ארבעת המינים, השבתון ו"חַג ה'" (שם, לט-מא), שאינם נזכרים בדברים. לכך יש להוסיף, כמובן, את ההדגשה החוזרת בדברים (לגבי שבועות וסוכות) על שיתוף מלא ושווה של העבד והאמה, הגר והלוי, היתום והאלמנה יחד עם האיש בעל הנכסים והיכולת ומשפחתו (דברים ט"ז, יא, יד).
קמבבאותה הדרך מעמיד ספר דברים את השבת באופן מוחלט על יציאת מצרים כמקור החירות ואף כמקור השוויון של בני ישראל עם הגֵרים והעבדים לפני ה' אלוהיהם, המוציאם מעבדות לחירות עולם.
קמגערכי החירות והשוויון שהתפשטו כל כך בדורות האחרונים, יסודם בלי ספק ביציאת מצרים, והם כתובים בתורת ה' לישראל ביד משה, ובמיוחד בספר דברים. רק לעבודה זרה ותופעותיה אין שום חירות בספר דברים, שהרי החירות האמתית רק מאת ה' היא באה!