מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכור ושמור — פרק שני; כפל המשמעות של הרגלים
אכפל המשמעות של הרגלים
בא. חגים חקלאיים וחגים היסטוריים
עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית-חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר-הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת, הקשורה בפסח וביציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר, מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.
גכפילות זו בולטת במיוחד בחלקה האחרון של פרשת המועדות:
דדַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ...
האַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.
ובַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ג, לד-מג).
זהתורה מציינת כאן פעמיים את החג המתחיל "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" ונמשך שבעה ימים. בשתי הפעמים נזכר שיש לשבות ממלאכה ביום הראשון וביום השמיני. אולם מבחינת תכניו של החג נראה שהתורה מדברת על שני חגים שונים לגמרי: בפעם הראשונה מדברת התורה על "חַג הַסֻּכּוֹת", ואילו בפעם השנייה מדברת התורה על החג החָל "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", כלומר על "חַג הָאָסִיף", הנזכר כבר פעמיים בספר שמות (כ"ג, טז; ל"ד, כב). החג הראשון הוא "מִקְרָא קֹדֶשׁ" ואילו החג השני הוא "שַׁבָּתוֹן". בחג הסוכות ישנה מצווה לשבת בסוכות, כפי שנזכר בסוף הפרשה, ואילו בחג האסיף ישנה מצווה ליטול את ארבעת המינים.
חחג האסיף הוא חג חקלאי-טבעי הקשור לארץ ישראל. גם מצוותו המיוחדת — ארבעת המינים — קשורה לטבע החקלאי של הארץ, ואילו מצוַות הישיבה בסוכה, המיוחדת לחג הסוכות, היא זכר למאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, כפי שמנמק הכתוב בפירוש: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בתודעתנו מדובר אמנם בחג אחד עם שתי מצוות, אולם לפי פשוטם של כתובים מדובר בשני חגים שונים החלים במועד אחד, שלכל אחד מצווה המיוחדת לו.
טהתבוננות ראשונה זו פותחת לנו פתח רחב להעמיק בכפל המשמעות של הרגלים בתורה בכלל.
יהמשמעות הטבעית של הרגלים בתורה היא הקשורה בטבע של ארץ ישראל, בחקלאות שלה, באביב — בקציר — באסיף, בקרבנות הביכורים שהובאו לבית המקדש מתבואת הארץ. המקדש קשור לארץ, לטבע ולחקלאות, ואינו קשור לנס, ובוודאי לא לרוחניות כמו שחושבים היום. הרוחניות מתבטאת בתפילה, ואף שהמקדש נקרא בדברי הנבואה "בֵּית תְּפִלָּה... לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז; וראו תפילת שלמה, מל"א ח', כב-נג), בכל זאת ברור שהעבודות העיקריות במקדש הן הקרבת קרבנות מן החי ומן הצומח והקטרת הקטורת, ואלה מבטאות את הקשר החי בין בורא הטבע לבין ברואיו. המקדש בא לקיים את הבריאה הטבעית ולגלות בה את כבוד ה' הצופה ומשגיח בכול.
יאלעומת זאת, המשמעות המחודשת (הלא טבעית) של הרגלים בתורה היא הקשורה בנס, ביציאת מצרים, בהיסטוריה המיוחדת של האומה הישראלית, אשר גרעיניה באבות, הורתה ב"כּוּר הַבַּרְזֶל" של מצרים ולידתה ביציאת מצרים.
יביציאת מצרים היא הנס המעצב את ההיסטוריה הישראלית לדורותיה, ואילו הכניסה לארץ ישראל היא חזרה של האומה הישראלית לטבעיות הארץ ישראלית, לאדמה, לחקלאות ולשורשים, שבהם גם הופעת הקודש והמקדש.
יגהנס איננו סתם שבירה של חוקי הטבע אלא הארה של ההיסטוריה, כשה' מתגלה בה באופן ששולל מן הטבע את הבלעדיות ואת הטוטליות שלו כמבטא את רצון בוראו. הבורא מתגלה בדרך זו גם כמושל בהיסטוריה, באופן שאיננו מציית בהכרח לחוקי הטבע, ובעיקר לחוקי האדם והחברה. חוקי העבדות היו 'חוקים טבעיים' בחברה האנושית, והוכחה לכך אפשר לראות בתופעות העבדות והניצול שבכל חברה מודרנית, למרות כל המגבלות שבחוק. לכן הפכה שבירת עול העבדות לסימן היכר היסטורי של 'יציאת מצרים' לחירות עולם, בכל מובן שהוא.
ידעם טבעי נולד ומתגבש בארץ מולדתו, חוגג חגים טבעיים ולאומיים, חקלאיים ופולחניים, ואם הוא גולה מארצו או נטמע בכובשיו בתוך ארצו, הוא חדל מלהתקיים.
טועם ישראל לבדו, יחידי בין כל העמים ואין דומה לו, התגבש ונולד בנס היציאה מגלות מצרים, וארץ ישראל עבורו אינה סתם מולדת טבעית, אלא מסורת אבות, שאיפה ומטרה, תפילה וייעוד, כיסופים וחזון — לחבר שמים וארץ, נס וטבע, היסטוריה וחקלאות.
טזאם עם ישראל (חלילה) גולה מארצו או נשלט לאורך זמן בארצו או בגלותו על ידי כובשיו, עדיין הוא חי ומתקיים, שורד בדמיו, וממשיך להתפלל ליציאת מצרים מחודשת ולנס קיבוץ גלויות.
יזמייחודו זה של עם ישראל נובע כפל המשמעות של חגי ישראל שבתורה, אשר מתפרש בהדרגה מספר שמות, דרך ספרי ויקרא ובמדבר, עד ספר דברים, כפי שנראה להלן.
יחאילו היה עם ישראל עם טבעי (=טריטוריילי) בלבד, היו חגי הטבע קודמים לחגי הנס ההיסטורי, מפני שבטבע העולם ובטבע הדת הם צריכים להיות קודמים — החקלאות והפולחן קדמו לנס ההיסטורי בזמן ובסדר הטבעי. אולם עם ישראל איננו עם טבעי, שאילו היה כן לא היה מתקיים לאורך ימים, ולכן פותחת התורה את פרשות המועדים ביציאת מצרים של הנס ההיסטורי, ולא באביב הטבעי-החקלאי שנמצא ברקע.
יטאילו חגים חוגג עם ישראל בגלותו? את חגי הנס שבהיסטוריה, מעצבי האומה הישראלית לדורותיה: פסח של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה וסוכות של עם הנודד במדבר סיני ובמדבר העמים.
כאילו חגים עם ישראל אינו יכול לחגוג בגלותו? את חגי האביב, הקציר והאסיף, חגי הטבע והמקדש: יום הנפת העומר בחדש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים שבשבועות, וחג האסיף בעלייה הגדולה לרגל, למשל זו שנזכרה בחנוכת הבית על ידי שלמה, "בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מל"א ח', ב). חגים אלה טבעיים-חקלאיים הם, והם קשורים במיוחד לבית המקדש, שם הובא קרבנם "אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'". בכל ימי החורבן והגלות אי-אפשר לחגוג חגי טבע חקלאיים, גם לא בארץ ישראל, כי באין מקדש ובאין עבודה פולחנית, אין לעובדי ה' ולמייחדי שמו (=מונותאיסטים) מקום להביא אליו עומר — ביכורים — אסיף. רק 'זֵכר' נותר לעם בגלותו מחגי הטבע החקלאיים: ספירת העומר (שמתאפיינת בגלות במנהגי אבלות), מגילת רות בשבועות וארבעת המינים בסוכות.
כאב. הלוח הכפול
כפל המשמעות של הרגלים קשור בטבורו בלוח הכפול הנוהג בישראל — לוח חודשים ירחי המותאם ללוח עונות של שנה שמשית. לוח החודשים הירחי החל לנהוג בישראל סמוך ליציאת מצרים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב). לוח זה קובע את המועדים ההיסטוריים הקשורים ליציאת מצרים ויוצר בכך את הלוח הלאומי-היסטורי של עם ישראל. לעומתו, לוח העונות השמשי קובע את החגים הטבעיים-פולחניים הקשורים לארץ ישראל ולמקדש, מפני שהחקלאות ברובה המכריע תלויה בשמש — "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ..." (דברים ל"ג, יד ורש"י שם).
כבבלוח הירחי נפתחת השנה באביב, בחודש שבו התערבה יד ה' בהיסטוריה ועם ישראל התגבש ונולד — "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב). במסגרת הלוח הירחי נחגגים שלושת המועדים שעיצבו את האומה הישראלית לדורותיה: פסח וחג המצות של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה וסוכות של הנדודים במדבר.
כגבלוח השמשי-חקלאי, השנה נפתחת ומסתיימת ב'תשרי', עם סיום האסיף ותחילת החריש — "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה..." (שמות כ"ג, טז). במסגרת לוח זה נחגגים חגי הטבע והמקדש: יום הנפת העומר בחודש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים, וחג האסיף בצאת השנה.
כדכדי לקיים את כל החגים במובנם הכפול: כחגים היסטוריים-לאומיים, הקשורים לנס יציאת מצרים ולארבעים שנות מדבר, מצד אחד, וכחגים טבעיים-חקלאיים-ארץ ישראליים מצד שני — הכרח הוא לתאם את שני הלוחות.
כהג. המשמעות הכפולה של הרגלים
כבר במקום הראשון שבו נזכרו בתורה שלושת הרגלים, בפרשת משפטים (שמות כ"ג, יד-יט), מופיע כפל המשמעות של חג המצות: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם..." (שם, טו) — חג המצות ההיסטורי צריך לחול בעונת האביב החקלאית-שמשית של ארץ ישראל.
כוואולם, שני הרגלים האחרים מופיעים לכאורה בפרשה זו רק בצורתם החקלאית, הארץ ישראלית, בלי שום קשר ליציאת מצרים: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שם, טז). אלה הם חגי שדה חקלאיים-פולחניים, שעיקרם הבאת הביכורים וכל הכרוך בהם ונובע מהם מן השדה שבארץ ישראל "אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שם, יז).
כזחשוב לציין שחגי שדה ארץ ישראליים אלה מופיעים כאן בתורה בתוך הקשר של חזון עתידי, כחלק מפרשיות מתן תורה במדבר לעם העתיד לחוג קציר ואסיף לאחר שיתיישב בארץ האבות.
כחאף במקום השני שבו מוזכרים שלושת הרגלים, בפרשת כי תשא (שמות ל"ד, יח-כו), מופיע כפל המשמעות של חג המצות בדיוק כמו בסוף פרשת משפטים: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שם, יח). במקביל, גם בפרשה זו מופיעים שני הרגלים האחרים בצורתם החקלאית בלבד: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שם, כב), ואף שם עיקרם של חגים אלו בעלייה לרגל, כדי להיראות "אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, כג).
כטלמען הדיוק, שום זיכרון היסטורי של יציאת מצרים ושל מתן תורה לא נזכר בחג הקציר ובחג האסיף בספר שמות, וגם זמנו המדויק של מתן תורה כלל לא נזכר בספר זה. יתרה מזו, על פי האמור בספר שמות, הסוכות אשר נזכרו שם בהקשר ליציאת מצרים, הן המקום שבו אכלו בני ישראל את המצות עם יציאתם ממצרים:
לוַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ (שמות י"ב, לז-לט).
לאאילו הייתה התורה מסתיימת בספר שמות, בברית סיני ובהקמת המשכן, אפשר שהיינו אוכלים מצות בסוכות, זכר ליציאת מצרים, ואף על פי שאין הוראה כזו בספר שמות לא בפירוש ולא ברמז, מנהג כזה היה יכול להתפתח.
לבואולם, פרשת המועדים בוויקרא (כ"ג) 'העבירה' את הסוכות מן החודש הראשון אל החודש השביעי והצמידה אותו לחג האסיף. זהו החידוש העיקרי של פרשת המועדים בספר ויקרא ביחס לשלושת הרגלים, ש'חג האסיף' החקלאי הוא מעתה גם 'חג הסוכות' ההיסטורי, כפי שראינו בפתח הפרק.
לגהצמדה זו של החג ההיסטורי והחג החקלאי מופיעה שוב, הן לגבי פסח הן לגבי סוכות, בספר דברים:
לדשָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה...
להחַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים ט"ז, א, יג).
לוד. חג הסוכות וחג האסיף
עיון בפרשת המועדים (ויקרא כ"ג) יבהיר יותר את המבנה שלה ואת החידוש שבה בנוגע לחג הסוכות. תחילה קובעת הפרשה את החידוש הגדול: בחמישה עשר יום לחודש השביעי חל חג הסוכות, וזאת במסגרת 'מקראי הקודש', שהם 'זכר ליציאת מצרים'. כך עולה מההקבלה הברורה לפסוקי חג המצות:
לזחג המצות — ויקרא כ"ג, ו-ח
לחחג הסוכות — ויקרא כ"ג, לד-לו
לטוּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים...
מבַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'.
מאבַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
מבבַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
מגוְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
מדבַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
מהמלבד עצם ההקבלה הברורה בין חג המצות לחג הסוכות, יש לשים לב לביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", המיוחד בפרשה זו ובתורה בכלל לחגים ההיסטוריים, כלומר למועדי יציאת מצרים (כפי שניתן לראות בשמות י"ב, טז).
מובהמשך הפרשה מופיעה חתימה של רשימת המועדים הנחשבים כמקראי קודש:
מזאֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה' (ויקרא כ"ג, לז-לח).
מחרק בשלב זה, לאחר סיכום המועדים ההיסטוריים של יציאת מצרים, מקראי הקודש, מופיע חג האסיף החקלאי, המוכר לנו מספר שמות:
מטאַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ (שם, לט-מא).
נכפי שכבר הזכרנו, חג האסיף מופיע כאן כחג נפרד לגמרי. הכתוב טורח לציין שוב את זמנו של החג (שבעה ימים החֵל מהיום החמישה עשר לחודש השביעי) ואת הימים שבהם יש לשבות ממלאכה (הראשון והשמיני). חג זה אינו נקרא "מִקְרָא קֹדֶשׁ" אלא "שַׁבָּתוֹן", וגם המצווה המיוחדת לו שונה לחלוטין מזו של חג הסוכות: בחג הסוכות ההיסטורי יושבים בסוכות "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, מג), ואילו בחג האסיף החקלאי לוקחים "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (=ארבעת המינים), ושמחים בהם "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", כלומר במקדש. אין כאן רק תוספת משמעות לחג הסוכות שנזכר לפני כן, אלא חג מקביל (הנזכר כבר בספר שמות) שחל באותם הימים שבהם חל חג הסוכות.
נאאף שחג האסיף מופיע כאן כחג שני, החידוש הגדול של הפרשה הוא דווקא בקיומו של החג הנזכר כאן ראשון — חג הסוכות ההיסטורי, שלא היה מוכר עד כה. חג האסיף מופיע כאן תחת הביטוי 'אך' (קיצורו של 'אכן') — רוצה לומר: אמנם התחדש בפרשה זו חג הסוכות ההיסטורי של יציאת מצרים, אך עם זאת, חג האסיף החקלאי המוכר של ארץ ישראל לא ייעקר ממקומו ולא ייפגם כהוא זה מפני חג הסוכות שנתחבר כאן עמו. החג החקלאי שריר וקיים, ושני החגים יחד קובעים את 'החג', החותם את השנה ואת הרגלים והמועדים.
נבלאחר הפסוקים העוסקים בחג האסיף, חוזרת הפרשה לבאר את משמעותן של הסוכות שנזכרו בתחילה כ'זכר ליציאת מצרים':
נגבַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (שם, מב-מג).
נדכאן מבוארת מצוַות הישיבה בסוכה, המזכירה את היציאה ממצרים ומיוחדת לחג הסוכות ההיסטורי. לפנינו 'מבנה סגור' קלסי, שבו הסוכות במשמעות שנתחדשה פותחות וגם חותמות את היחידה השלמה.
נהחג הסוכות וחג האסיף הם אפוא שני חגים שונים החלים בתאריך אחד, שלכל אחד מצווה המיוחדת לו. חג האסיף מתאפיין בחגיגה שבעת ימים לפני ה', "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", חגיגה טבעית הכוללת בתוכה את שמחת ארבעת המינים; ואילו חג הסוכות מתאפיין בישיבה בסוכה שבעה ימים, ישיבה המועילה להפנים את הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים.
נומלשון התורה יש ללמוד, כי היא מחשיבה עד מאוד את הכפל הזה, לבל נחשוב כי חג הסוכות ההיסטורי דוחה את חג האסיף החקלאי ממקומו. ההדגשה "אַךְ" באה ללמדנו, כי חג האסיף נותר במקומו ואינו 'נבלע' בחג הסוכות ההיסטורי. אף המצוות המיוחדות לשני החגים עומדות זו לצד זו. מאחר שחג האסיף כבר נקבע בספר שמות כחג חקלאי ארץ ישראלי, אי-אפשר לקבעו מעתה כחג הסוכות אלא על ידי קביעת חג הסוכות לעצמו באותו הזמן והצמדת שני החגים יחד.
נזמעתה לא נאמר עוד 'לולב ואתרוג של סוכות', אלא 'לולב ואתרוג של אסיף'.
נחה. "מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"שַׁבָּתוֹן"
כפי שראינו, חג האסיף הטבעי מוגדר בפרשת המועדים כ'שבתון', בעוד שהחגים ההיסטוריים נחשבים כ'מקראי קודש'. הקשר בין המונח 'שבתון' לחג החקלאי הוא פשוט — השדות חייבים לשבות ביום חג זה. מנגד, העם היוצא ממצרים עדיין לא היו לו שדות בארץ ישראל, ועל כן המועדים שהם זכר ליציאת מצרים מוגדרים כחגים של 'מקראי קודש' (כלומר שקוראים אותם וקוראים בהם 'קודש') ושל איסור 'מלאכת עבודה'. בהיעדר שדות, במדבר וגם בגולה, אין 'שבתון' בחג אלא רק קריאת קודש ואיסורי מלאכה. בארץ ישראל, לעומת זאת, השבת והחג כרוכים ב'שבתון' — שביתה מן העבודה בשדות.
נטאכן, כך מפורש בתורה כבר בספר שמות, ביחס לשבת בארץ ישראל:
סשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (שמות כ"ג, יב).
סאשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שם ל"ד, כא).
סבשבתון' קשור אפוא אל החג הטבעי-חקלאי, שבו שובתים מן העבודה בשדה, בעוד 'מקרא קודש' קשור אל החג ההיסטורי. בכל מקום בו משתמשת התורה בשני המונחים, גם 'שבתון' (או 'שבת שבתון') וגם 'מקרא קודש' עם איסור מלאכה — היא מתכוונת לכפל המשמעות של החגים.
סגבפרשת המועדים עצמה נזכרים שני המונחים גם יחד בנוגע לשבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, ג). טעם הדבר הוא, שהשבת קשורה לשני היסודות של קדושת הזמנים: היא גם 'זכר למעשה בראשית', כלומר לטבע הבריאה, וגם 'זכר ליציאת מצרים', כפי שראינו בהרחבה בפרק הראשון.
סדבנוסף, שני המונחים נזכרים גם ביום הזיכרון ("שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" — שם, כד) וביום הכיפורים ("מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם" — שם, כז, לב). שני ימים אלו קשורים לשני היסודות השונים של הלוח, כיוון שהם הפתיחה והסיום של הלוח הירחי-שמשי. כפל המשמעות כאן נובע מכפל המשמעות של הלוח. בעניין זה נעסוק בהרחבה להלן בפרק השמיני.
סהו. חג המצות והנפת העומר
כפילות מפורשת מופיעה בפרשת המועדים אף לגבי חג המצות והנפת העומר. בתחילת הפרשה מופיעים פסח וחג המצות ההיסטוריים, המהווים זכר ליציאת מצרים:
סובַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כ"ג, ה-ח).
סזואולם כאן מתחילה פרשה חדשה:
סחוַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (שם, ט-טז).
סטבולט מאוד שהנפת העומר וספירתו אינם המשך לפסח ולחג המצות. מצוות אלו זוכות לפתיחה חדשה ועצמאית, וביטויי המפתח בה שונים מן הפרשה שלפניה. לא נזכר כאן 'מקרא קודש' אלא 'השבת', כלומר היום שבו שובתים. הסיבה לכך ברורה: פסקה זו פותחת בכניסה לארץ, והיא מתמקדת בקצירת התבואה ובהנפת העומר, שאינן נוגעות ישירות לפן ההיסטורי אלא לפן הטבעי-חקלאי של ארץ ישראל. זוהי באמת הפתיחה לחגי השבתון החקלאיים של ארץ ישראל. לכן אין מדובר כאן על 'מקראי קודש' אלא על השבתת הפעילות החקלאית.
עכך ניתן להבין גם את עמדת חז"ל בוויכוח הגדול על "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". כיתות הבית השני, ובפרט ספר היובלים ותעודות לוח שנמצאו בקומראן, קבעו את כל החגים לפי לוח אחד — לוח 'שמשי' — וקראו את הפרשה ברצף אחד, כך שפרשת הנפת העומר ממשיכה את פרשת הפסח וחג המצות. לפי זה קבעו את קרבן העומר ממחרת 'שבת בראשית' הראשונה שלאחר תום חג המצות, החלה לפי הלוח שלהם בעשרים וחמישה ל'חודש' הראשון. בהתאם לכך סיימו את הספירה בחג שבועות בחמישה עשר ל'חודש' השלישי (כדי לדמות אותו לשני הרגלים האחרים, החלים בחמישה עשר לחודש). ואולם, ה'חודש' שלהם אין בו שום חידוש, כיוון שאיננו ירחי. בבסיס שיטתם של כיתות אלו אין לוח כפול אלא לוח 'שמשי' בלבד, וממילא גם החגים אינם תלויים כלל ביציאת מצרים, כי הם כתובים על 'לוחות השמים' מזמן הבריאה, כמו השבת. ואכן, לפי שיטת ספר היובלים (פרק ו), כבר נח חגג את חג השבועות והביכורים.
עאחז"ל, לעומתם, קראו את פרשת המועדים לפי לוח כפול ירחי-שמשי, ובהתאם לכך הבינו, שהכתובים יוצרים הקבלה מהותית בין מקראי הקודש של יציאת מצרים לבין העומר ושתי הלחם של ארץ ישראל. חז"ל עמדו על כך, שפרשת הנפת העומר אינה ממשיכה את פרשת הפסח וחג המצות, אלא היא פרשה מקבילה לחג המצות, והיא פותחת עניין חדש בפרק, הוא לוח החגים החקלאיים-פולחניים של ארץ ישראל. ממילא ברור שהעומר קשור לביכורים ולאסיף, ו"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" מתקשר אל ה"שַׁבָּתוֹן" המופיע בהמשך הפרק ובסופו.
עבמכאן הסיקו חז"ל, כי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוא 'ממחרת השבתון', ופירושו, על פי ההקבלה שבין חלקי הפרשה, הוא ממחרת יום טוב הראשון של חג המצות. אין שום טעם לקשור את "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" לשבת בראשית, שאמנם מופיעה בראשית הפרק (ויקרא כ"ג, ג), אך רק כפתיחה כללית לקדושת הזמנים וכביטוי לקדושת הזמן, ולא כחלק אורגני של לוח המועדים, שהשבת איננה תלויה בו. כך מוכח מן העובדה, שהכותרת "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (שם, ד) מופיעה לאחר הציווי על השבת.
עגמכאן גם ברור מדוע התורה כתבה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" ולא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (כמו ביהושע ה', יא). פרשת העומר פותחת את לוח החגים החקלאיים של ארץ ישראל, ובשום אופן איננה המשך לפסח ולחג המצות שנזכרו לפניה, אלא מקבילה שלהם. מבחינה טכנית, מכוח מצוַות העיבור ושמירתה, יום הבאת העומר חל "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח", כפי שמוכח בבירור מן הפסוק ביהושע (שם) ומהקבלתו לפרשתנו (ויקרא כ"ג, יד); אולם באופן מהותי זמנה של הנפת העומר הוא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", היינו השבתון של חודש האביב, עם ראשיתו של קציר השעורים בארץ ישראל.
עדעל פי מה שנתבאר לעיל, ניתן לראות כפילות מסוימת בפרשת המועדים אף לגבי חג השבועות:
עהוּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה...
עווּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.
עזוּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ג, טו-כב).
עחחג השבועות מופיע תחילה במסגרת החגים החקלאיים כהשלמת העומר וספירת השבועות בהבאת שתי הלחם של הביכורים. אולם החג מופיע בסיום גם כ"מִקְרָא קֹדֶשׁ" שיש בו איסור "מְלֶאכֶת עֲבֹדָה". גם החובה להתחלק ביבול עם העני והגר מבוססת על ההכרה במגבלות הבעלות על השדות, מגבלות הנובעות מיציאת מצרים, ולא מטבע הבריאה. בשאלת מהותו של חג השבועות במקרא ובדברי חז"ל נעסוק ביתר הרחבה להלן בפרק הרביעי.
עטכעת המבנה של פרק המועדים כולו (ויקרא כ"ג) מובן בפשטות:
פלוח מקראי קודש —
פאעם ישראל ביציאת מצרים
פבלוח מועדי שבתון —
פגבארץ ישראל
פדפתיחה: שבת (א-ג)
פהשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ...
פואֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ד)
פזכִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ... (ט)
פחפסח וחג המצות (ה-ח)
פטהעומר — "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ט-יד)
צוּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... (כא-כב)
צאספירת העומר — שבע שבתות
צבשתי הלחם — "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" (טו-כ)
צגמקרא קודש — יום הזיכרון — שבתון
צדמקרא קודש — יום הכיפורים — שבת שבתון (כג-לב)
צהחג הסוכות (לג-לח; מב-מג)
צובַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ... בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
צזחג האסיף (לט-מא)
צחאַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים....
צטוַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מד).