מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכור ושמור — פרק חמישי; חג הסוכות וחג האסיף
אחג הסוכות וחג האסיף
בחג האסיף וחג הסוכות הם שני חגים שונים החלים במועד אחד. חג האסיף, המופיע פעמיים בספר שמות, הוא חג טבעי-חקלאי, שמצוותיו המיוחדות הן נטילת ארבעת המינים וחגיגה שבעה ימים לפני ה', ואילו חג הסוכות, המתחדש בפרשת המועדים בספר ויקרא, הוא חג היסטורי, המתאפיין בישיבה בסוכה שבעה ימים, ישיבה שמטרתה להפנים את הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים. בפרק זה נוסיף ונעמוד על היבטים שונים של כפילות זו.
גא. קרבנות החג
המעיין בפרשת המוספים בספר במדבר (כ"ח-כ"ט) ימצא הוכחה נוספת לכך, שחג הסוכות וחג האסיף הם שני חגים שונים החלים בזמן אחד. בכל החגים כולם מקריבים לקרבן המוסף איל אחד ושבעה כבשים, ורק מספר הפרים משתנה: אחד או שניים. ואולם, בחג המתחיל בחמישה עשר יום לחודש השביעי ונמשך שבעה ימים, מקריבים בכל אחד מן הימים שני אילים וארבעה עשר כבשים — פי שניים מהרגיל! ברור שלא חג אחד לפנינו, כי אם שני חגים.
דאכן, בפרשה זו לא נזכר כלל שֵׁם החג, לא סוכות ולא אסיף, אולם לשון הכתוב רומזת לשני החגים:
הוּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים (במדבר כ"ט, יב).
ולשון זו כוללת בקיצור את מה שנאמר בפרשת המועדים, הן לגבי חג הסוכות הן לגבי חג האסיף:
זבַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ...
חאַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים... (ויקרא כ"ג, לד-לט).
טהלשון "וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים" דומה בדיוק ל"תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים", האמור בפרשת המועדים לגבי חג האסיף, ומכאן שה'חג' בחודש השביעי בפרשת המוספים מכיל את שני החגים: חג הסוכות ההיסטורי הקשור ליציאת מצרים, וחג האסיף החקלאי הקשור למקדש.
יכידוע, מספר הפרים המוקרבים במוסף 'החג' אינו אחיד אלא קטֵן והולך: משלושה עשר ביום הראשון עד שבעה ביום האחרון, וביחד שבעים פרים. כל הצעה לפתרונה של חידה זו צריכה להביא בחשבון את שני החגים השונים, ופתרון שלא יביא זאת בחשבון לא יוכל להיות שלם.
יאנראה לי, שמספר הפרים המוקרב בכל יום מימי החג הוא צירוף של שני מספרים שונים. מצד אחד, חג הסוכות ההיסטורי חותם את מערכת שלושת הרגלים, ולכן יש להקריב בו פרים כנגד שלושתם. בחג המצות ובחג השבועות מקריבים שני פרים ליום, ולפיכך יש להקריב בחג הסוכות שישה פרים בכל יום (נוסף לאיל אחד ולשבעה כבשים).
יבמצד שני, שבעת ימי חג האסיף מסיימים את השנה החקלאית היוצאת ונחשבים כימי דין לגבי השנה החקלאית המתקרבת ("ובחג נידונין על המים" — ראש השנה פ"א מ"ב), ולכן יש להקריב בכל אחד מימי החג פרים כמספר ימי הדין שעדיין נותרו — ביום הראשון שבעה פרים, ביום השני שישה וכן הלאה — עד היום האחרון של חג האסיף, יום הדין האחרון, שבו מקריבים פר אחד (כל זאת נוסף לאיל אחד ולשבעה כבשים). כך בדיוק הבינו בית שמאי (שבת כא ע"ב), שלמדו מפָּרֵי החג את דין 'פוחת והולך' בנרות חנוכה.
יגעל פי החשבון הזה, ביום הראשון של החג יש להקריב שלושה עשר פרים המתחלקים לשני החגים (6+7), ביום השני שנים עשר (6+6), ביום השלישי אחד עשר (6+5) וכן הלאה, עד היום האחרון של החג, שבו שבעה פרים מתחלקים (6+1). בנוסף, כאמור, מקריבים בכל יום איל ושבעה כבשים עבור כל חג משני החגים (כמו בכל החגים בתורה). כך ניתן להסביר באופן פשוט וברור את מספר הפרים המוקרבים בכל אחד מימי החג, ולאו דווקא את מספר הפרים המוקרבים בחג כולו (70), שלא נכתב בפירוש בתורה אלא נותר רמוז.
ידב. "שִׁבְעַת יָמִים"
נקודה חשובה להבחנה בין שני החגים הוא המושג "שִׁבְעַת יָמִים" ביחס לסוכות מכאן ולארבעת המינים מכאן. נקודה זו עולה מדברי הגמרא במסכת סוכה:
טו...דתנו רבנן: 'בסֻכֹּת תֵּשבו שבעת ימים' (ויקרא כ"ג, מב) — ימים ואפילו לילות. אתה אומר ימים ואפילו לילות, או אינו אלא ימים ולא לילות? ודין הוא [=והרי כך עולה מן ההקבלה]: נאמר כאן [בסוכה] ימים, ונאמר בלולב ימים ['ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' — שם, מ] — מה להלן [בלולב] ימים ולא לילות, אף כאן [בסוכה] ימים ולא לילות?... תלמוד לומר: 'תֵּשבו' 'תֵּשבו' לגזֵרה שווה — נאמר כאן [בסוכות] 'תֵּשבו' [שבעת ימים], ונאמר במילואים 'תֵּשבו' ['ופתח אֹהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים' — שם ח', לה] — מה להלן [במילואים] ימים ואפילו לילות, אף כאן [בסוכות] ימים ואפילו לילות (מג ע"א-ע"ב).
טזאם כן, "שִׁבְעַת יָמִים" בסוכה פירושם שבע יממות — יומם ולילה, ואילו בארבעת המינים (של חג האסיף) "שִׁבְעַת יָמִים" פירושם ימים ולא לילות. מהו טעם החילוק? חג האסיף מתבטא בשמחה "לִפְנֵי ה'", דהיינו במקדש, ומאחר שעבודת הקרבנות במקדש, ברובה המוחלט, איננה נעשית אלא ביום. לכן הפסוק "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" מכוון לימים בלא לילות. לעומת זאת, הסוכה מצוותה "שִׁבְעַת יָמִים" בכל מקום ובכל זמן, גם בלי קשר למקדש, שכן חג הסוכות הוא 'חג אזרחי' כללי — "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כ"ג, מב), וטעמו ונימוקו עמו: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, מג). לכן ישיבה בסוכה היא יום ולילה, כמו שישבו בני ישראל בסוכות ביציאת מצרים, וכדרך מגורי כל אדם בביתו כל השנה.
יזמשום כך גם כיום, זכר למקדש, אנו נוהגים בארבעת המינים דווקא בבית הכנסת ובשעת קריאת ההלל. אמנם, מצוַות ארבעת המינים נוהגת מן התורה כל שבעת הימים רק במקדש. רק ביום הראשון נוהגת חובה זו מן התורה בכל מקום, וכך למדו חז"ל (סוכה מג ע"א) מן הפסוק: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ). לפי פשט התורה, פירושה של לקיחה זו ברור: הכוונה היא ללקיחה ממרחבי הארץ אל המקדש, בדומה למצוות העומר והביכורים:
יחכִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם... (שם, י-יא).
יטמִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה... בִּכּוּרִים לַה' (שם, יז).
כוְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּה. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן... (דברים כ"ו, א-ג).
כאבדומה לביכורים, גם את ארבעת המינים צריך לקחת מכל הארץ כדי להביאם למקדש, ושם ישמחו בהם שבעת ימים.
כבג. הצמדת חג הסוכות וחג האסיף
בפרשת המועדים מופיעים, כאמור, חג הסוכות וחג האסיף כשני חגים שונים החלים במועד אחד. ואולם, מפרשת הרגלים בספר דברים עולה, כי שני החגים הוסיפו והתחברו זה לזה עד שהפכו לחג אחד:
כגחַג הַסֻּכּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (שם ט"ז, יג).
כדפסוק זה מבוסס על ההקבלה שבין פסח לסוכות ומנוסח בהתאמה אל תחילת פרשת הרגלים שם, שבה מופיעה ההצמדה של פסח ויציאת מצרים אל האביב החקלאי הארץ ישראלי:
כהשָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה (שם, א).
כומגמה זו הולכת ונמשכת מספר דברים ועד היום, והיא מתבטאת בשורה של תופעות הלכתיות ואירועים היסטוריים. להלן אחדים מהם:
כזא. מדרש ההלכה (סוכה יב ע"א) למד מן הפסוק "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", שיש לעשות את הסוכה עצמה מפסולת גורן ויקב. כלומר, "בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" את הדגן ואת היין, יישארו זמורות הגפן וקש התבואה, והם יהיו לסכך הסוכה. כך מתחברים האסיף והסוכות לשלמות אחת, המתבטאת ביבול החקלאי בארץ ישראל. הפֵּרות ניתנים כביכורים ומביאים לידי שמחה והלל "לִפְנֵי ה'" בחג האסיף, והנותר מהאסיף בעצים, בקש ובענפים יכסה את הסוכה, זכר ליציאת מצרים.
כחרבי יהודה העצים את הצמדת החגים עוד יותר, וקבע ש"אין סוכה נוהגת אלא בארבעת המינים שבלולב" (סוכה לו ע"ב), כלומר, רק ארבעת המינים כשרים לשמש כסכך. מדרש הלכה זה נדחה בהלכת חז"ל אך אומץ על ידי השומרונים.
כטב. נראה לכאורה מפשט הכתובים (נחמיה ח', יד-יז), שעד ימי עזרא ונחמיה לא ישבו בני ישראל בסוכות — "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא" (שם, יז).
לאולם, הסוכות של שבי הגולה שתוארו שם לא היו סוכות רגילות של עם ישראל, 'בכל מושבותיו', 'זכר ליציאת מצרים', אלא סוכות של אנשי ירושלים ושל עולי רגלים: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם" (שם, טז).
לאמה היה עד ימי עזרא ונחמיה? לדעתי, עד אז הייתה הפרדה מסוימת בין חג הסוכות שנחוג ב'גבולין' לבין חג האסיף שנחוג במקדש ומסביבו. מי שעלה לרגל חגג בשמחת הרגל את חג האסיף בירושלים בהלל ובהודאה, ב"כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" עם "פְּרִי עֵץ הָדָר", ואילו חג הסוכות של יציאת מצרים חל בפועל על הנותרים בבתיהם, "כָּל הָאֶזְרָח", כשם שסכך הסוכה חל על הנותר מיבול האסיף. משום כך, חג הסוכות, כמעט לא הורגש במקדש. עולי רגלים לא היו רבים כל כך, כל זמן שרוב העם היה זובח בבמות הקרובות למקום מגוריו, כעדות הכתובים בספר מלכים. הם הקימו להם סוכות עראי סביב למקדש, אבל היו פטורים מן הישיבה בהן במובן העקרוני, כעין הפטור של שלוחי מצווה והולכי דרכים. כך היו שני החגים נפרדים במידה רבה, אף שהתורה הצמידה אותם בזמן ובתקבולת הרעיונית. המתח בין העלייה לרגל לבין הישיבה בסוכות כ'זכר ליציאת מצרים' — "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", 'תֵּשבו כעין תדורו' — היה עצום וקשה לגישור.
לבההפרדה בפועל בין עולי הרגל לבין יושבי הסוכות גרמה, לפי עדות הכתוב, לרפיון משמעותי בשני החגים גם יחד. לא כל העם חגג יחד, לא חג סוכות ולא חג אסיף, אלא מיעוט עלה לרגל, ומעטים ישבו בסוכות.
לגכאן באה דרשת עזרא הסופר, שהשכילה "אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח', יג) להפוך את חג הסוכות לחג של עולי הרגל, והיא פתרה את הבעיה. היא הופנתה אל קהל שבי הגולה, שבחג הסוכות-האסיף ההוא, היו ברובם הגדול בירושלים, אם כאנשי ירושלים ואם כעולי רגלים. סייעה לכך האספה הגדולה שאסף עזרא לשם קריאת התורה (שם, א) עוד מראש החודש השביעי (הוא 'ראש השנה' בפי חז"ל ובפינו). אספה זו התאפשרה, מפני שרוב שבי הגולה חיו מסביב לירושלים, והתכנסות כזאת הייתה קלה הרבה יותר מאשר בכל ימי הבית הראשון.
לדבדרשה זו יש חידוש שאיננו מפורש בתורה, אך אפשר לדרוש אותו מפרשות המועדים (ויקרא כ"ג; דברים ט"ז). היא פתחה את הדרך להצמדה איתנה של שני החגים על ידי בניית סוכות של עולי הרגל לחג האסיף יחד עם אנשי ירושלים. כך מלאה ירושלים סוכות בגגות, בחצרות וברחובות (=כיכרות), וכך התחברו להם גם "עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת" (נחמיה ח', טו) — כלומר, גם ארבעת המינים של חגיגת האסיף וגם ענפי סכך רגילים שנקטפו בהר — "לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". הצמדה זו של עזרא הסופר הצילה והקימה לתחייה את 'חג הסוכות', שהטמיע לתוכו את 'חג האסיף' עד היום הזה.
להג. שמחת בית השואבה בירושלים בלילות של חג הסוכות השלימה את ההצמדה המוחלטת של שני החגים, מפני שהיא הפכה את השמחה "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ) לשמחת יום ולילה (כמו בקרבן המילואים וכמו בסוכה), שמחה רצופה של שבעה ימים מלאים, עד כדי כך שבמקורות רבים הפכה השמחה של חג האסיף מעבודת יום והודאה במקדש לשמחת הריקודים וההופעות בלילות, וכך נשמר זיכרונו של חג הסוכות, שהטמיע לתוכו את חג האסיף, בתודעה, במחשבה ובלשון.
לומשחרב הבית השני נעלם גם המתח בין הסוכה כבית ארעי-חגיגי לבין העלייה לרגל, ושמחת האסיף התלכדה עם זיכרון בית השואבה. הסוכה וארבעת המינים, שנזכרו בפרשת המועדים כשתי מצוות המאפיינות שני חגים צמודים, הפכו לשתי מצוות המאפיינות חג סוכות-אסיף אחד, וכך הם מוכרים בתודעה היהודית עד היום.
לזד. השתלשלות חג הסוכות בתורה
מדוע תיארה התורה את חג הסוכות במסלול מתפתח שכזה (שהמשכו בימי הבית השני ובהלכה)? מדוע לא קבעה מראש כבר בספר שמות את "חַג הַסֻּכֹּת... בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, יג), כדרך שקבעה את "חַג הַמַּצּוֹת... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות כ"ג, טו; ל"ד, יח)?
לחהתיאור ההתפתחותי יש בו אמנם אמינות מרשימה, ובאמצעותו יודעים אנו שבתחילה היה בחודש השביעי רק חג האסיף החקלאי, אחר כך נקבעו בו שני חגים צמודים, ורק לבסוף נטמע החג החקלאי בתוך החג ההיסטורי — אך קשה להניח שזאת הייתה מטרת התורה ביחס לחג הסוכות, שכן לא מצאנו התפתחות כזאת בחג המצות.
לטהסיבה הנראית לעין לתופעה זו בפשוטו של מקרא היא ה'סוכות' של יציאת מצרים, כתחנה ראשונה ביציאה, והפיכתן בהמשך הדרך למושג זיכרון חדש, המציין את "כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" (דברים ח', ב). זו גם סיבת ההעתקה של הסוכות מן החודש הראשון לחודש השביעי, כפי שהבין נכונה רשב"ם (בפירושו הארוך ויוצא הדופן לוויקרא כ"ג, מג):
מלמען יֵדעו דֹרֹתיכם [כי בַסֻּכּוֹת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים]', פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה (יא ע"ב), סוכה ממש. וזה טעמו של דבר: 'חג הַסֻּכּת תעשה לך [שבעת ימים] באספך מגרנך ומיקבך' (דברים ט"ז, יג) — באספך את תבואת הארץ, ובתיכם מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה — ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה, ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם 'כֹּחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה'.
מאוכסדר הזה נמצא בפרשת [והיה] עקב תשמעון: 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה [במדבר]...' (דברים ח', ב). ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? — 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה [ארץ נחלי מים... ארץ חִטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במִסכֵּנֻת תאכל בה לחם לא תחסר כֹּל בה...] ואכלת ושבעת... [השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך... פן תאכל ושָׂבעתָּ ובתים טֹבים תבנה וישבתָּ...] ורם לבבך ושכחתָּ את ה' [אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצִמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכִלך מָן במדבר אשר לא יָדעוּן אבֹתיך...] ואמרת בלבבך כֹּחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כֹּח לעשות חיל...' (שם, ז-יח).
מבולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו, 'ידינו עשו לנו את החיל הזה'.
מגרשב"ם נצמד לפשוטו של מקרא, כדרכו, ועומד על כך שזמן האסיף הוא המועד החקלאי, הקובע, של החג בחודש השביעי, וחג הסוכות של יציאת מצרים הוצמד לאסיף בסיום פרשת המועדים בספר ויקרא. הצמדה זו יש לה סיבה חינוכית-מוסרית בעלת חשיבות מכרעת, אשר מתפרשת בספר דברים, וקשורה לחשיבותן של שירת האזינו ושל ברכת המזון, היא הברכה היחידה שהתורה חייבה לברך בפירוש. זוהי ההתמודדות של התורה עם השפע הצפוי בארץ ישראל, באמצעות הזיכרון של תלאות הדרך ביציאת מצרים ולאורך ארבעים השנים במדבר.
מדסֻכֹּת בספר שמות (ובפרשת מסעי) איננו אלא המקום הראשון שבו חנו בני ישראל ביציאת מצרים (ואכלו בו את המצות). יש לו אמנם זיקה למושג 'סוכות', שהרי בצאת בני ישראל משם הופיע עמוד הענן "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות י"ג, כא) — אבל אין די בו כדי להתמודד עם סכנות השפע והגאווה הצפויות בארץ ישראל, כי יציאת מצרים משקפת דווקא את מידת הביטחון בה' ואת הניצחון המופלא על פרעה. התורה העתיקה אפוא את ה'סוכות' לחודש השביעי והחליפה את ה'סוכות' של יציאת מצרים בישיבה ב'סוכות' ארבעים שנה בלא בית ובלא נחלה. כך קיבל המושג 'סוכות' משמעות חדשה, המזכירה את דרך התלאות במדבר ומתחברת אל חג האסיף בחיבור פנימי-חינוכי-מוסרי.
מהואולם, מעתק זה התרחש רק משעה ששהותם של בני ישראל במדבר וישיבתם בסוכות שם התארכו ונמשכו ארבעים שנה. בספר שמות עדיין עומדת האפשרות של כניסה מהירה לארץ האבות (כ"ג, כ-לג), לולא חטא העגל וחטאי המדבר, שהובילו בסופו של דבר לגזֵרת ארבעים השנה. לכן, המובן החדש של הסוכות כ'סוכות המדבר' אינו יכול להיזכר בספר שמות, והוא מופיע לראשונה בפרשת המועדים בספר ויקרא (שנאמרה באוהל מועד, אחרי חטא העגל). החיבור המלא בין האסיף והסוכות מקבל את מלוא משמעותו רק בספר דברים, בסיכום של משה את נדודי המדבר במבט לאחור, ולקראת המפגש הצפוי עם השפע של ארץ זבת חלב ודבש.