מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכור ושמור — פרק שישי; חנוכה ושמן הזית
אחנוכה ושמן הזית
בא. מאי חנוכה?
על פי הידוע לכול חנוכה הוא חג היסטורי מובהק שנתקן על ידי חכמי הבית השני, זכר לאירועים שהתרחשו בימיהם: ניצחונם המופלא של החשמונאים על היוונים, חנוכת המזבח וחידוש העבודה בבית המקדש אחרי טיהורו, ונס פך השמן. אולם האמת החבויה היא, שלחנוכה ישנם יסודות קדומים הרבה יותר, ובדומה לשלושת הרגלים, אף חנוכה משלב בתוכו יסוד טבעי-חקלאי עם יסוד לאומי-היסטורי.
גההבנה המקובלת, שעל פיה מבוססים ימי החנוכה על אירועים מתקופת הבית השני בלבד, נתקלת בכמה קשיים. עם חלקם כבר התמודדו רבים, ראשונים ואחרונים, ואף העלו הסברים שונים ליישבם, אך התשובות שנתנו הן חלקיות ומקומיות, ומתבקשת תשובה אחת מקיפה וכוללת, המבוססת על הבנת יסודות החנוכה באופן מורכב יותר.
דנפתח בשאלות העיקריות העולות ביחס לחנוכה, אשר תלויות במידה רבה במאורע העיקרי שעליו נתקנו שמונת הימים.
ההבנה אחת, פשוטה ומקובלת, מבוססת על עצם השם 'חנוכה', המכוון לחידוש העבודה במקדש ולחנוכתו על ידי בני חשמונאי במשך שמונה ימים החל מכ"ה בכסלו, לאחר שהיה מחולל במשך שלוש שנים. וכך מסופר בספר מקבים א:
ווישכימו בבוקר החמישה ועשרים בחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, בשנה השמונה וארבעים ומאה. ויעלו קורבן כחוק על גבי מזבח העולה החדש אשר עשו. בזמן וביום אשר בו חיללו אותו הגויים, ביום ההוא נחנך בשירים ובקתרוסים, בכינורות ובמצלתים. ויפלו כל העם על פניהם וישתחו, ויודו לשמים אשר הצליחו בידם. ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה...
ז(ד', 52-56).
חואולם, הבנה זו של החנוכה מעוררת כמה קשיים:
ט1. מדוע חנוכת המקדש של החשמונאים נמשכה שמונה ימים? בתורה אנו מוצאים שבעה ימי מילואים לכוהנים (בהקמת המשכן — ויקרא ח', לג) ושנים עשר ימים של חנוכת המזבח לנשיאים (במדבר ז'). אצל שלמה אנו מוצאים שבעה ימי מילואים ושבעה ימי חנוכה (מל"א ח', סה), אולם שמונה ימים לא מצאנו, אלא אם מצרפים לשבעת ימי המילואים את 'היום השמיני' (ויקרא ט').
י2. מדוע נקבעה הדלקת נרות כמצווה מיוחדת לחנוכה, ודווקא בלילה? מה הקשר בין הדלקת הנרות לבין חנוכת המקדש והמזבח? מדוע לא נזכרה הדלקת הנרות בספר מקבים א? ניתן היה לומר כי הדלקת הנרות היא זכר לחידוש הדלקת המנורה במקדש, אולם ישנם כמה הבדלים בולטים בין הדלקת החנוכייה להדלקת המנורה, ובעיקר, למנורה יש שבעה קנים לשבעה נרות, ובחנוכייה — שמונה.
יאבנוסף יש מקום לשאול, מדוע נקבעה חנוכת המקדש דווקא לעשרים וחמישה בכסלו. התשובה לכך מופיעה בפירוש בקטע מספר מקבים א שצוטט לעיל: החשמונאים הקפידו לקיים את חנוכת המקדש ביום זה דווקא, כי בדיוק באותו היום, שלוש שנים לפני כן, חוּללו המקדש והמזבח בידי המתייוונים. אולם הדבר רק מחזיר את השאלה שלב אחד לאחור: האם ישנה משמעות לעובדה שהמתייוונים חיללו את המקדש ואת המזבח ביום זה דווקא? (להלן יתברר, שזו הייתה בחירה מכוונת).
יבהסבר שני ידוע למהות החנוכה: זהו זיכרון לניצחון החשמונאים ולחזרת המלכות לישראל. אולם אף הבנה זו מעלה מספר תהיות:
יג1. האם יש קשר מהותי בין חנוכת המקדש אחרי טיהורו (והדלקת הנרות) לבין ניצחונות החשמונאים (ותפילת 'על הנסים'), ומהו?
יד2. לכאורה, לשם הודאה על הניצחון די ביום אחד, כמו למשל יום ניקנור!
טו3. מדוע לא בטלו ימי החנוכה עם חורבן הבית השני כשאר המועדים של מגילת תענית? הלוא כל הסיבות שהובאו לשמחה בחנוכה הפכו עם החורבן לאבל, כאשר הן ניצחונות בית חשמונאי והן המזבח וההיכל כלו בעשנה של רומי. אולי מתאים היה יותר לתקן ימי מספד, ועל כל פנים — 'לשמחה מה זו עושה'?
טזההסבר השלישי הרווח למהות החנוכה קשור לנס פך השמן, ואף הוא עמוס קשיים:
יז1. מדוע תולה הגמרא את החנוכה במעשה פך השמן דווקא ולא בניצחונות החשמונאים? מאימתי קובעים ימים טובים לזיכרונם של מופתים? והרי לא קבעו ימים טובים לזכר מופתי אליהו ואלישע או לזכר עשרת הנסים שהיו בבית המקדש!
יח2. נס פך השמן תופס מקום מרכזי בסוגיית הגמרא (שבת כא ע"ב) אך נעדר לחלוטין משני ספרי המקבים, שנכתבו (על ידי מחברים שונים) סמוך למאורע, בארץ (מקבים א) ובגולה (מקבים ב).
יט3. כיצד אפשר להסביר את הסתירות הקיימות לכאורה גם במקורות התַנאיים בעניין מאורע זה: בגמרא בשבת (כא ע"ב) מופיע המעשה בפך השמן, שהדליקו ממנו שמונה ימים; בגמרא במנחות (כח ע"ב) מסופר על (שמונה) שיפודים של ברזל שמהם הכינו מנורה מאולתרת ובה הדליקו את הנרות כשנכנסו למקדש לראשונה; ואילו באחד הנוסחים של מגילת תענית נאמר, שבמשך שמונה ימים היו מתעסקים במזבח!
כמעבר לקושיות אלו עולות שאלות יסוד הנוגעות למקורות נוספים:
כא1. המשנה במסכת ביכורים תולה את סוף זמן הבאת הביכורים בחנוכה:
כבמעצרת ועד החג [סוכות] — מביא וקורא. מן החג ועד חנוכה — מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתירא אומר: מביא וקורא (פ"א מ"ו).
כגהניסוח במשנה נראה תמוה: איך ייתכן שמצוַות ביכורים מן התורה תלויה בתאריך ובמאורע מימי הבית השני? ועוד: מדוע לא תסתיים עונת הביכורים בחג הסוכות — "בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כ"ג, טז)? מה מיוחד דווקא בימי החנוכה, שהם יכולים להיות תאריך גבול עבור הביכורים הקשורים בתחום החקלאי?
כד2. בכמה מקומות בספר מקבים ב מכונה החנוכה בשם "חג הסוכות" שבחודש התשיעי. אם יש בסיס כלשהו להשוואת החנוכה לחג הסוכות, הדבר יסביר בבהירות מדוע נקבע שחנוכה יימשך שמונה ימים, אולם איזו הצדקה יש להדבקת כינוי של סוכות לחנוכה?
כה3. יוסף בן מתתיהו קרא לחנוכה בשם "חג האורים", אך באופן תמוה לא נימק את השם הזה בהדלקת הנרות אלא תלה אותו במדרש רעיוני מובהק: "משום שאותה הזכות [לעבוד את אלוהינו] הופיעה לנו בלי שקיווינו לה".
כוומעל לכול — האם יש קשר בין אורות החנוכה לבין התקופה האפלה ביותר בשנה — הימים הקצרים ביותר בשנת החמה יחד עם סוף החודש (התשיעי), החשוך באין ירח? הלוא מראשית הבריאה נקבעה עונה זו כשפל האור השנתי, וגם החגים האליליים בעונה זו הם חגי 'אור ואש'. הדלקת הנרות בחנוכה דווקא בתקופה האפלה ביותר בשנה איננה יכולה להיות מקרית.
כזב. יום ייסוד היכל ה'
התאריך של החנוכה אינו מקרי, ויסודו בראשית ימי הבית השני, שנים רבות לפני המרד החשמונאי. שני נביאים ידועים לנו — חגי וזכריה — עלו עם זרובבל ויהושע בן יהוצדק בשיבת ציון הגדולה בעקבות הצהרת כורש. אחרי ההתלהבות הגדולה של השיבה ליהודה, הקמת מזבח וחידוש העבודה בירושלים, הקפיאה הממלכה הפרסית את בניית הבית. כאשר עלה דריווש לשלטון, כבר לא היה רצון בלב היהודים עולי הגולה לבנות את בית ה', שררה אווירה של 'השלמה' עם ההקפאה, וכל אחד פנה לעשות לביתו. דריווש היה התומך הגדול ביותר בשבי הגולה ובמפעלם, כפי שהתברר לאחר מכן גם לצריהם (עזרא ה', ז), אבל השינוי לא הופנם מיד, ובשנה השנייה לדריווש עדיין לא החלו שבי ציון לבנות את בית המקדש. חוסר הרצון לעסוק בכך התכסה ב'טלית של צדקות', הקובעת כי טרם הגיעה העת לבנות את בית ה', או בלשונו של הנביא: "הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת" (חגי א', ב).
כחנבואתו של חגי בשנה השנייה למלכות דריווש, בראשון לחודש השישי (א' באלול), באה להפריך טענה זו של העם:
כטבִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא... לֵאמֹר. הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב... יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ... (שם, א-ט).
להנביא קבע כי טענת העם על ה"עֵת" שלא בא זמנה היא מופרכת, שכן ביחס לענייניהם הפרטיים הם בטוחים שהגיעה העת לבנות איש את ביתו היפה. אם כל אחד יכול לבנות לו בית מידות ספון בארז, אי-אפשר שלא הגיעה העת לבנות גם את בית ה', כדרך שביטא זאת דוד במלכו בירושלים, בבקשו לבנות הבית לה': "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמ"ב ז', ב). הנביא חגי הטיח ביקורת חריפה בשבי ציון ואמר, שכל אחד בוחר לבנות לו בית נאה ולשקוע בד' אמותיו, ולכן אין לבם לענייני הציבור, וכל שכן שאין דעתם נוטה אל עבודת ה'.
לאחגי המשיך ותיאר את תגובת ה' אשר תפגע ברווחה הכלכלית ותביא בצורת קשה. כך יזעזע ה' את השקועים בבתיהם ובשדותיהם ויעורר אותם לחשבון נפש ולבדיקת הדרך:
לבוְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב... יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם (חגי א', ה-יא).
לגנבואת חגי נתנה את רישומה בקרב מנהיגי העם:
לדוַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיהֶם וְעַל דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה'... וַיָּעַר ה' אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם. בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ (שם, יב-טו).
להככל הנראה, "מְלָאכָה" זו כללה רק הכנות לבניית בית ה', כגון איסוף חומרים והכנת כלים, כפי שפירשו רש"י ורד"ק, וכך יש להבין את מושג עשיית ה"מְלָאכָה" גם בתחילת מעשה המשכן (שמות ל"ו, ו-ז). את הבנייה ממש החלו רק בחודש התשיעי (כסלו), כדלהלן.
לובעשרים ואחד לחודש השביעי (תשרי), בהמשך שנת שתיים לדריווש (השנה והחודשים נמנו מניסן!) — הלוא הוא היום האחרון של חג הסוכות — נתן ה' בפי חגי הנביא, "מַלְאַךְ ה'", נבואת חיזוק נוספת לזרובבל בן שאלתיאל המנהיג הפוליטי וליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (חגי ב', א-ט), נבואה שבה נעסוק להלן.
לזכאן מגיע התאריך האחרון והקובע בנבואת חגי — עשרים וארבעה לחודש התשיעי (כ"ד בכסלו). מסוף סוכות עבר אפוא הנביא אל ערב 'חנוכה', דורות רבים לפני החשמונאים (!):
לחבְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר...
לטוְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'. מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים. הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם ה'.
משִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא [פריו] מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ (חגי ב', י-יט).
מאבנבואתו הפריד חגי בין המצב שהיה קיים עד אותו היום ובין המצב שישרור מכאן ואילך. עד עתה, ה' היכה את הארץ בבצורת קשה, כפי שהבטיח. חגי הנביא גם מסר לנו דין וחשבון מפורט על היבול המועט של הגרנות (חמישים אחוז) ושל היקבים (ארבעים אחוז) בשנה זו. אבל מעתה ואילך, עם ייסוד היכל ה', הבטיח חגי שהבצורת תיפסק ותתחיל שנה מבורכת — "מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ".
מבמפני מה נאמרה נבואה זו דווקא בעשרים וארבעה לתשיעי (כ"ד בכסלו), שבו עדיין לא בנו ולא שמו "אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'"? מפני מה יום ייסוד היכל ה' נקבע דווקא ביום זה (כנראה לקראת ערבו של יום המחרת, כ"ה בכסלו, שנת שתיים לדריווש)? האם יש לכך קשר לחנוכת בית חשמונאי שאירעה באותו תאריך כעבור כמה דורות?
מגמעיון בטבע הארץ במקביל לפסוקי הנביא, מסתבר שלא לחינם המתין חגי הנביא עד חודש כסלו ולא אמר נבואה זו מוקדם יותר. כידוע לאנשי הטבע והסיור בארץ ישראל, עונת המסיק והפקת השמן חלה בחודשים תשרי-מרחשוון-כסלו, כלומר בין סוכות לחנוכה. בתקופה זו אוספים את יבול הזיתים ודורכים אותו בבתי הבד.
מדהדבר רמוז גם בתורה: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, יג) — חג האסיף מציין את סוף האסיף של הגורן והיקב — אך לא של היצהר. איסוף היצהר רק מתחיל בסוכות, והוא נמשך עד חנוכה. לכן, גם הבאת הביכורים למקדש לא יכלה להסתיים בסוכות אלא בחנוכה — זמן החנוכה הוא סוף עונת הזית, האחרון להיאסף משבעת המינים, ולכן זהו הסיום של עונת הביכורים כולה!
מהכאמור, אותה שנה — שנת בצורת חמורה הייתה. ביחס לגורן וליקב ניכר היה הדבר כבר בחודשים השישי והשביעי (אלול-תשרי), אולם עונת הזית רק התחילה אז, והיבול טרם נמדד. הנביא רצה לתת דין וחשבון מפורט ומלא על היבול המועט שגדל בשנה זו, לכן המתין עד לסיום עונת הזית והשמן, בסוף החודש התשיעי. רק בחודש זה התבררה במלואה עצמת הבצורת שפקדה את הארץ בשנה זו, כדברי הנביא: "הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לׂא נָשָׂא [=פריו] מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ" (חגי ב', יט).
מוהבטחת ה' מפי חגי, "מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ", אין פירושה שכעת יישא הזית פריו, אלא שמכאן ואילך, עם ייסוד בית ה', תתחיל שנה מבורכת, שנה שבה יזרעו מאוחר, אך יהיה קציר מבורך ואסיף מלא. אמנם רק בניסן יוכלו הבריות להתחיל לראות יבול מבורך, אך אולי כבר בשבט יבינו שזו שנה מוצלחת ופורייה, לאור כמויות הגשמים שירדו.
מזיום ייסוד היכל ה', ככל הנראה, לא היה בעשרים וארבעה לחודש התשיעי, שהרי חגי אמר בו "מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'" (שם, טו). מסתבר על כן, שיום ייסוד היכל ה' היה למחרת, בעשרים וחמישה לחודש, ומאותו יום והלאה תתחיל שנה מבורכת.
מחעדות לייסוד היכל ה' על פי נבואת חגי ניתן למצוא בנבואה קצת יותר מאוחרת של הנביא זכריה. בשנת ארבע לדריווש, "בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו" (זכריה ז', א), כאשר בניית בית המקדש הייתה בעיצומה, באו לשאול את זכריה האם הגיע הזמן לבטל את הצומות שנתקנו על חורבן הבית הראשון, או ליתר דיוק, 'האם נצום ונבכה השנה בחודש החמישי'? דברי תשובתו של זכריה יצרו נבואה מיוחדת במינה, ובה סיכומים של נבואות קודמות. בין השאר רמז זכריה לנבואת חגי ביום ייסוד ההיכל:
מטכֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת.
נכִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.
נאוְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' צְבָאוֹת. כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה (זכריה ח', ט-יב).
נבבדומה לנבואת חגי, אף כאן מופיע תיאור של המצב הקשה ששרר בארץ קודם ייסוד בית ה', ולצדו תיאור של הברכה המרובה, בשעה שבית ה' הלך ונבנה. המצב הקשה שרר, כזכור, עד כ"ד בכסלו בשנה השנייה לדריווש, בסופה של עונת הזית והשמן, ולפי זה אנו קוראים בפסוק תמונה עגומה ביותר של פעילות בתי הבד בחודש כסלו בשנה זו: שכירי האדם, הבהמות המסובבות את 'הממל' (=אבן המפרכת את הזיתים) על אבן 'הים' בבית הבד, וכן היוצאים מבית הבד והבאים אליו — כולם היו חפויי ראש ואבלים, באשר בעלי הבתים לא יכלו לשלם להם. לכן גם פרצו מריבות קשות בין בעלי הזיתים לבין הפועלים, ויד איש נשתלחה באחיו.
נגשנתיים מאוחר יותר, בשנת ארבע לדריווש, עדיין הייתה תמונה זו זכורה היטב, והנביא השתמש בה לצורך ההשוואה המבורכת בין 'הימים הראשונים', קודם שהתחילו בבניית הבית, לבין השינוי המבורך שחל ביבול הארץ ובמשק החקלאי אחר כך.
נדכאמור, יום ייסוד היכל ה', היום שבו חלה תפנית דרמטית בנוגע לברכת הארץ, היה כנראה יום כ"ה בכסלו. ככל הנראה, יום זה צוין ונזכר דורות רבים אחר כך והיה כרוך בסוף עונת השמן, שהייתה תמיד גם סוף עונת הביכורים במקדש.
נהמכאן מתבקש הקשר בין נבואות חגי וזכריה על יום ייסוד היכל ה' ובין התקופה החשמונאית. יום זה נבחר על ידי המתייוונים בכוונה תחילה כיום שבו ייכנסו לבית המקדש ויחללו אותו. דווקא ביום שבו נוסד המקדש על ידי שבי הגולה, בחרו המתייוונים 'לייסד' מחדש את המקדש לפי טעמם ולהציב את פסל השיקוץ בהיכל ה'.
נושלוש שנים אחר כך יקפידו החשמונאים לערוך את חנוכת המקדש והמזבח בכ"ה בכסלו, בדיוק באותו היום שבו חיללו אותם המתייוונים.
נזנכון להוסיף עוד השערה מסתברת: סיום עונת השמן והביכורים בכל ימי הבית השני צוין כנראה על ידי הדלקת הנרות במנורת המקדש, וכך התחבר ליום ייסוד היכל ה'. סביב היום ההוא התנהל המאבק על טיהור המקדש בזמן המרד החשמונאי. כך התחבר הטבע של סוף עונת השמן עם הנס של ייסוד היכל ה', וזה היה הרקע הקודם לחנוכת המקדש ולטיהורו על ידי החשמונאים.
נחג. "עוֹד אַחַת מְעַט הִיא"
ייתכן קשר הדוק עוד יותר בין נבואות חגי וזכריה לבין ימי החנוכה. בנבואתו בעשרים ואחד לשביעי (כ"א בתשרי) התמודד חגי עם טענה נוספת של שבי הגולה שנמנעו מבניית בית ה'. הייתה זו תחושת הקטנות לעומת הזיכרונות הגדולים מימי הבית הראשון, ימי הנבואה, וההרגשה שעם כל מאמציהם לא יוכל הבית שייבנה להגיע להודו ולתפארתו של הבית הראשון, ולו רק מפני שלא עלו כל ישראל בחזרה לארצם ואין ממלכה עצמאית בידם אלא שלטון המעצמה הפרסית:
נטמִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם (חגי ב', ג).
סנגד טענה זו נשא חגי נבואה מחזקת בטווח הקצר (נבואה שבה נאמר שלוש פעמים "חֲזַק" ו"וַעֲשׂוּ"), אך גם נבואה מרחיקת לכת המבטיחה מהפכה מרעישה בעולם, כבוד מלא לישראל, היפוך התלות של ישראל בגויים למצב שבו יבואו כל הגויים לכבד את ישראל ואת בית ה', ולבסוף שלום אמת מאת ה':
סאכִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת. לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת. גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת (שם, ו-ט).
סבבנבואה מאוחרת יותר, בכ"ד בכסלו, חזר חגי וטען כי מתקרב היום בו ישתחרר עם ישראל משלטון הזרים:
סגוַיְהִי דְבַר ה' שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו (שם, כ-כב).
סדחודשיים אחר כך, בכ"ד בשבט, ניבא זכריה את נבואת המראות (זכריה א', ז - ו', ח) — נבואה ארוכה של גאולה וישועה, שעיקרה חזרת מרכבת השכינה לירושלים עם השלמת הבנייה של בית המקדש. נבואה זו כוללת סדרה של מראות — "רָאִיתִי הַלַּיְלָה" (שם א', ח) — שבמרכזם "מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ" (שם ד', ב-ג). אפשר להראות כי כל המראות שראה זכריה נגלו לעיניו בחזון הנבואה כמסודרים במבנה של מנורת המקדש, כפי שביארנו במקום אחר.
סהעל פי האמור בנבואת חגי, הבטחות אלו אמורות היו להתממש בהקדם: "עוֹד אַחַת מְעַט הִיא", ואולם אותן ההבטחות לא התגשמו כלל עם בניית בית המקדש השני, ולא התגשמו עד תומן גם עד היום. לדעת ר' אברהם אבן עזרא (חגי ב', ט), הבטחותיו של חגי נאמרו על תנאי: "אילו היו צדיקים גמורים, כאשר אמר זכריה". נבואת המראות של זכריה מסתיימת בהבהרה שכל הישועות והנפלאות האמורות בה הן על תנאי — "וְהָיָה [כל זה] אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם" (זכריה ו', טו), והוא הדין גם בנבואת חגי. נוסחה זו, המשמשת בדרך כלל כפתיחה, ובמקורה פותחת את פרשיות התוכחה בספר דברים, משמשת כאן כאות אזהרה חותם — כל הנבואות וההבטחות המפליגות שנזכרו בחגי ובזכריה תלויות בהתנהגות של ישראל אם ישמעו בקול ה'. הפוטנציאל לגאולה של ישועה ופלאות נתון בידי ה', אך מימושו והוצאתו לפועל נשארו ביד בני אדם!
סולעומת זאת, רש"י פירש (ולעתים גם רד"ק), שהבטחותיו של חגי מתייחסות לימי החשמונאים:
סזעוד אחת מעט היא — משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם, עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון, ומעט יהא זמן ממשלתה; ואני מרעיש — בניסים הנעשים לבני חשמונאי; את השמים וגו' [...ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה'...] — ויבינו ששכינתי שורה בבית זה ויביאו תשורת זהב וכסף, כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון (רש"י לחגי ב', ו).
סחאמנם, קצת קשה לומר על התקופה מימי זרובבל, בראשית הבית השני, עד שמעון החשמונאי — "עוֹד אַחַת מְעַט הִיא". אולם מבחינה רעיונית והיסטורית אפשר לשלב את דברי רש"י וראב"ע ולומר כי בימי זרובבל לא זכו כיוון שלא היו ראויים, בעיקר משום שלא עלו כולם מן הגולה, ועל כן התקיימה נבואה זו רק על ידי החשמונאים. למעשה גם בימי החשמונאים לא התקיימה הנבואה במלואה, כי לא חזרה מלכות בית דוד כנבואת 'צמח' לזרובבל בן שאלתיאל, ואף בית דוד נסתלק כליל מהנהגת פחת יהודה, אולי בגלל חששות מלכי פרס, ואולי בחטאי הדור הראשון.
סטלפי פירוש זה, ובוודאי לפי רש"י, יש קשר ישיר בין נבואת חגי לבין חנוכה — החשמונאים הם שהשלימו את ייסודו ובניינו של הבית השני ואת השראת השכינה בתוכו, עם חילוצה של יהודה משלטון זרים בימי שמעון החשמונאי.
עהאם כך הבינו ופירשו גם בני הדור החשמונאי? — קשה לדעת בביטחון, אך מסתבר לי שנבואות חגי וזכריה לא נשכחו, והדיהן ריחפו בחלל התודעה של המרד החשמונאי, בפרט התיאור של נבואת חגי — "וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו" (ב', כב).
עאבכל אופן — לא מקרה הוא כי חנוכת בית ה' בימי חשמונאי בכ"ה בכסלו מתאימה כל כך לנבואת חגי האחרונה שנאמרה בעשרים וארבעה לחודש התשיעי (=כסלו), ערב ייסוד היכל ה'!
עבנבואת המראות של זכריה, חודשיים בדיוק אחרי כ"ד בכסלו, מעידה בבירור שאכן בכ"ה בכסלו יוסד היכל ה', כלשונו של חגי — "מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה" (ב' טו). בעקבות התחלת הבנייה זכו השבים לא רק להפסקת הבצורת ("מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ"), אלא גם לנבואות הנחמה והישועה במראות זכריה, שבהן תופסים המנורה, הזית והשמן מקום מרכזי וחשוב.
עגהעניין המרכזי שתופסים השמן והמנורה בחנוכה חורג אפוא הרבה מעבר להקשר של ניצחון החשמונאים. מראש ימות עולם חל הסיום של עונת השמן בסוף כסלו, ועם ייסוד היכל ה' התקשר המועד הטבעי הזה למאורע ההיסטורי של תחילת הבית השני. בעקבות כל אלה, שנים רבות לפני חנוכת בית חשמונאי שובצו המנורה והזיתים בנבואת הגאולה וחזרת השכינה אל הבית השני, נבואה שהתקיימה — לפחות לדעת רש"י — בימי החשמונאים.
עדד. 'חנוכה' של אדם הראשון
יסודותיו הקדומים של החנוכה אינם מסתכמים בכך. מקופל כאן משהו יסודי עוד יותר. לא רק סוף עונת השמן חל בתקופה זו, אלא שבטבע הבריאה תקופה זו של סוף חודש כסלו היא תקופה של צמצום האור. היום מתקצר בעונה זו עד לאורכו המועט ביותר, ואילו הלילה מתארך עד לאורכו המרבי. היום הקצר ביותר בשנה (בחצי הכדור הצפוני, שבו נמצאת ארץ ישראל), הוא 'יום התקופה', חל בעשרים ואחד בדצמבר לפי התאריך השמשי המקובל, ובסביבת סוף חודש כסלו לפי התאריך הירחי. בנוסף לצמצום אור החמה, גם אור הלבנה מצטמצם בסוף חודש כסלו, כמו בסוף כל חודש, עד להיעלמותו המוחלטת. השבוע האחרון של חודש כסלו הוא אפוא השבוע החשוך ביותר בשנה.
עההיעלמות האור הטבעי דורשת כמובן העלאת אור בידי אדם, ולו רק בשל הצורך האלמנטרי להאיר את הלילות החשוכים הארוכים. הצורך בהדלקת אור אנושי קיים בכל חודשי החורף, אולם בשבוע האחרון של כסלו, שבו נפגשים שפל אור החמה עם אפלת הלבנה, מתעורר צורך זה ביתר שאת.
עובלוח השמש (הרווח ביותר בתרבויות השונות), היום הקצר ביותר הפך מוקד לציון שפל האור השנתי. הגמרא מספרת על שמונה ימים טובים שחגג אדם הראשון פעמיים, לפני היום הקצר ביותר ואחריו, עקב החשכה השוררת בעונה זו, אלא שעובדי האלילים הפכו אותם לחגים פגניים (=אליליים) של אור ואש:
עזואלו אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדא וסטרנורא... אמר רב חנן בר רבא: קלנדא — ח' ימים אחר תקופה [=אחר יום התקופה]; סטרנורא: ח' ימים לפני תקופה...
עחתנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים!
עטעמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים.
פלשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא [=אדם הראשון] קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים (עבודה זרה ח ע"א).
פאהתלמוד מייחס לאדם הראשון בראשית דרכו חוסר ידיעה אסטרונומי אבל עומק דתי-שכלי מרשים ביותר. תחילה הוא ראה כיצד היממה מתקצרת והולכת, החל מבריאת העולם בחודש תשרי, בעונה שבה היום והלילה שווים, ועד לימים הקצרים של חודש כסלו, ופירש זאת כעונש ישיר על חטאו, סוג של מוות בייסורים שנגזר עליו. בעקבות כך "עמד וישב" שמונה ימים בתענית ובתפילה.
פבברם, כאשר גילה אדם הראשון כי היום חוזר ומתארך, הוא לא התגאה ולא חשב שה' קיבל את תפילתו והמתיק את דינו. תפיסה דתית כזו (המוכרת כל כך בימינו) אין לה מקום על פי התלמוד, ואי-אפשר לחשוב כך על אדם הראשון. האדם הבין שהתארכות היממה מעידה על חוקיות בבריאה ("מנהגו של עולם הוא"), על כך שהשמש, הירח והכוכבים נוהגים על פי החוק המחזורי שטבע בהם בוראם — "הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם" (שופטים ה', כ). ממילא, אם עולם כמנהגו נוהג, הוא לא יושפע מתפילות ומתעניות, וגם לא מחטאיו של האדם. לכאורה קצרה הדרך מכאן לכפירה בעיקר; אבל אדם הראשון, שלא היה פרימיטיבי, גם לא היה כופר, ולפיכך חגג שמונה ימים טובים "לשם שמים".
פגאי-אפשר להתעלם מן ההקבלה הברורה בין 'שמונת הימים הטובים' של אדם הראשון בעונת החושך ושפל האור ובין שמונת ימי החנוכה שאנו חוגגים באותה תקופה בדיוק. הגמרא גם מתארת את הימים הטובים האלה בלשון דומה. על האדם הראשון מספרת הגמרא — "לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים", ובמקביל נאמר בגמרא בשבת (כא ע"ב) על חנוכה — "לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". ביטויים אלה מלמדים בלי כל ספק על הקשר בין שתי הסוגיות ועל כוונתה של הגמרא בעבודה זרה לראות את ימי החנוכה כגלגול של 'חג' קוסמי-בראשיתי שקבע כבר אדם הראשון.
פדכמובן, יש גם הבדל בולט בין הסוגיות: האדם הראשון קבע פעמיים שמונה ימים — פעם אחת לזכר תפילתו ותעניתו, בימים האחרונים של התקצרות היממה, ופעם שנייה לזכר שמחתו, בימים הראשונים של התארכות היממה. שמונת ימי החנוכה נקבעו פעם אחת, בסוף הזמן החשוך ובשיאו, בשבוע האחרון של חודש כסלו. מכאן אפשר להבין באור חדש את מחלוקתם הידועה של בית שמאי ובית הלל (שבת כא ע"ב), אם מדליקים נרות חנוכה בדרך של 'פוחת והולך' (כמו 'יום שמתמעט והולך') או בדרך של 'מוסיף והולך' (כמו 'יום שמאריך והולך').
פהמכל מקום, חג קדום זה נקבע במקורו לשם שמים אך חולל על ידי עובדי הכוכבים והמזלות, שהפכו אותו לחג פגני-אלילי. כאן מצטרף היסוד החקלאי, הארץ ישראלי, לטהר את החג הקוסמי, שהפך לחג אלילי. כפי שראינו, בסוף חודש כסלו מסתיימת עונת השמן, ויחד עמה גם עונת הביכורים. חגיגת הביכורים בשמן הזית הצטרפה לצורך הטבעי הידוע לכול להאיר לעולם בתקופת אפלתו. כך הופיע אורו של שמן הזית הטהור והחליף את החג האלילי הטמא של האור והאש. בשיאם של ימי החושך, שבהם הדליקו הגויים מדורות של אש אלילית, האירו אבותינו לעולם בטהרה, מקדושת הארץ והמקדש, והביאו למקדש את ביכורי שמן הזית, מפרי אדמתם!
פולפנינו הקבלה מפתיעה ומעוררת מחשבות בין המאורעות שעליהם נקבעו ימי החנוכה לבין קורותיו של המועד עצמו: בית המקדש (השני) נבנה כמקדש לשם ה', נתחלל על ידי עובדי האלילים אך טוהר מחדש על ידי החשמונאים. במקביל, המועד עצמו נקבע מראש ימות עולם כחג קוסמי אוניברסלי, נתחלל והפך לחג אלילי ונקבע מחדש לשם שמים על ידי ניצחון החשמונאים וטיהור המקדש. זהו הקשר המובהק בין שמונת ימי החנוכה ובין שמונת הימים של אדם הראשון, החלים באותה תקופה בדיוק. החשמונאים טיהרו את המקדש, ויחד עמו גם את החג, ואף כי המקדש שטיהרו חרב בידי הרומאים, שמונת ימי החנוכה בטהרתם נשארו מאירים לדורות.
פזכעת מובנת גם ההקבלה בין חנוכה לסוכות, המופיעה בכמה מקומות בספרי המקבים. חג הסוכות הוא חג האסיף של תבואת הגורן והיקב, וימי החנוכה הם האסיף של תנובת הזית והשמן. הקבלה זו חרותה בלוח השנה החקלאית של ארץ ישראל, והיא הבסיס לכמה הזכרות בספרי המקבים ולכמה רמזים בספרות חז"ל, הקושרים את חנוכה וסוכות ומעמידים את חנוכה כמין 'סוכות שני' בחודש התשיעי.
פחמשום כך גם קבעה המשנה (ביכורים פ"א מ"ו) שניתן להביא ביכורים עד החנוכה. משנה זו איננה ספח שנסמך בשלב מאוחר לחנוכה, חג המקבים, אלא להפך: זהו עיקרו הראשון והקדום מן התורה של מועד זה — סוף עונת הביכורים, עם גמר הבאת השמן של אותה שנה.
פטכפי שראינו לעיל, מועד סוף אסיף הזית והשמן עומד גם מאחורי קביעת יום כ"ד/כ"ה בכסלו כיום ייסוד היכל ה' בימי חגי וזכריה. תאריך זה היה נקודת הסיום של המעגל המקולל, דהיינו שנת היבול והביכורים שעברה, וראשית המעגל המבורך של שנת היבול והביכורים הבאה, אחרי ייסוד היכל ה'.
צגם השם 'חג האורים' בפי יוסף בן מתתיהו — אף שבעצמו לא ידע להסבירו כראוי — מעיד על האור ביסודו של המועד הקשור בהדלקת הנרות בשמן, עם סוף הבאת השמן למקדש.
צאלבסוף באו המאורעות ההיסטוריים, עם ייסוד היכל ה' בבית השני, עם קיום נבואות חגי וזכריה ועם טיהור ההיכל על ידי בני חשמונאי, וקבעו את ימי החנוכה לדורות.
צבעם כל זה נזהרו חז"ל ולא קראו לחנוכה 'חג', אלא 'ימי החנוכה' — כך במגילת תענית, וכך בסוגיות התלמוד, ממש כפי שקראו לפורים — במגילה ובסוגיות — 'ימי הפורים'. ייתכן שנזהרו מלהוסיף חג על חגי התורה, וייתכן גם שחששו מחילול חג, אם יוגדר כך. לכן גם מנעו חז"ל כל אפשרות של איסורי מלאכה בחנוכה ובפורים, שהרי איסורי המלאכה הם המאפיינים המובהקים של 'קדושת חג'.
צגה. תולדות החנוכה — סיכום
סדר העניינים ההיסטורי של תולדות החנוכה, לפי עניות דעתי, הוא כדלהלן:
צדא. אדם הראשון וכל אנשי בראשית הביטו בשמים, ב"עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", מעבר לשמש, לירח ולכוכבים, מעבר לסערות ולעננים, וראו אור 'אחד'. הם עוד לא העלו בדעתם ריבוי אלים (=פוליתאיזם) ומיתולוגיה של 'אור ואש' ב'מלחמות אלים'. אנשי הטוהר הבראשיתי הללו ציינו שמונה ימים מיוחדים לקראת היום הקצר ביותר ושמונה ימים מיוחדים אחריו. ייתכן מאוד שהדליקו אורות בימים מיוחדים אלה ואף עיצבו טקסי חג.
צהב. העולם האלילי (=הפוליתאיסטי) ציין את הימים האלה של שפל האור השנתי כחגי 'אור ואש', חגים אסטרונומיים-אוניברסליים בעלי מאפיינים פגניים, בכל מקום לפי המיתולוגיה השגורה בו. הרעיון הבראשיתי הטהור הסתלף וקיבל אופי אלילי.
צוג. סוף מועד אסיף השמן שחל בסוף החודש התשיעי תאם במדויק את עונת שפל האור והעניק הזדמנות לשמחה חקלאית טבעית, וזו יכלה גם היא להתבטא בהדלקת נרות בשמן טהור בדיוק במועד החשוך בשנה. שמחה זו קדומה היא וקשורה לטבע הארץ וללוח השנה, וכנראה הייתה ידועה ונהוגה מימים קדמונים (כמשתמע מן המשנה במסכת ביכורים). שמחה זו של שמן והדלקה אולי אף נקבעה כשמחת ביכורים ישראלית, שבאה לטהר את חגי האור והאש האליליים ולעמוד במקומם.
צזד. בימי חגי וזכריה, בשנה השנייה לדריווש, בעקבות הבצורת הקשה שפגעה ביבול כולו ועל פי נבואת חגי בסוף החודש התשיעי, נקבע יום ייסוד היכל ה' בעשרים וחמישה לחודש כסלו כיום חידוש הבנייה של הבית השני בפועל, יחד עם ימי השמחה הידועים על הבאת השמן הטהור בסוף עונת הביכורים.
צחה. בשנת 145 למניין היוונים קבעו המתייוונים הקיצוניים, מנלאוס ואנשיו (בתמיכת השלטון הסלווקי), את 'ייסוד' ההיכל מחדש לפי טעמם, כמקדש אשר ישלב את אמונתם ה'ישראלית' באמונתם ה'בינלאומית-הלניסטית'. לפיכך הציבו בהיכל את פסל השיקוץ ובחרו דווקא את יום ייסוד היכל ה' כיום חילול ההיכל. צעד זה הובן כניסיון מכוּון לפגוע בקהל הנאמנים לתורה, שהוגדר כקהל חסידים וקנאים. אולי אף חזר הניסיון לתת לימים אלו את משמעותם האלילית כ'חגי אור ואש' בתקופת שנה זו.
צטו. שלוש שנים אחר כך כיוונו יהודה ואחיו את חנוכת המזבח לאחר טיהור המקדש ליום ייסוד היכל ה', 'בעצם היום' שבו חולל, הוא יום כ"ה בכסלו, שחל בסמוך לסוף עונת השמן. הם עשו 'חג הסוכות' בחודש התשיעי, "בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים" שמונה ימים, בשמחה וגיל (מקבים ב י', ז). בכך קבעו לדורות הקבלה בין חנוכת המקדש בימי שלמה בחג הסוכות (מל"א ח', ב, סה) ובין חנוכתו בכסלו בימי החשמונאים, יחד עם ההקבלה החקלאית בין אסיף הגורן והיקב ובין אסיף השמן.
קז. "לשנה אחרת" קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה, תוך שמירה על אופיים הכפול והמשולש: מזכירים בהם את הניצחון על היוונים ואת טיהור המקדש וחנוכתו מחדש, מדליקים בהם נרות שמן כזכר למועד האור הקדום, וחוגגים שמונה ימים, כדי לשמר את ההקבלה לחג הסוכות. הקבלה זו אף צוינה באיגרות שהפיצו לכל ישראל לרבות היהודים שבמצרים (מקבים ב א', יח; ב', טז).
קאח. כמעט כל הפרשנויות הרווחות בספרות חז"ל לשמונת ימי החנוכה קשורות בשמן ובהדלקה. כל אלה יסודן במסורות ובדרשות קדומות, שקשרו את עניין החנוכה ליסודו. רק בפרק זה של השנה יכול היה נס המתחבר אל הטבע להתרחש בשמן זית ובמנורה. כל המעשים המסופרים על נס פך השמן ועל המנורה מתאימים לעונה זו, כי רק בה אפשר לדרוך שמן טהור. גם לאחר שנקבעו ימי החנוכה במשמע ההיסטורי של הניצחון החשמונאי, עדיין המשיכו לקשור אותו בשמן הזית ובאורות ההדלקה, בנוסף למאורע ההיסטורי האחרון, החשמונאי. כך התקבל 'מועד מדברי סופרים' (משנה תורה הלכות מגילה וחנוכה פ"ג ה"ג), הקרוב ודומה מאוד לשלושת הרגלים שבתורה — יסודו ב'מועד' דתי-חקלאי, סוף אסיף השמן, שאיננו יום טוב, ואליו נתחברו מאורעות היסטוריים לאומיים: ייסוד היכל ה' של הבית השני בימי זרובבל, ואחר כך חנוכת החשמונאים.
קבבכך מקביל חנוכה לשלושת הרגלים, הנושאים אופי כפול, חקלאי-היסטורי, כפי שראינו בפרקים הקודמים: חג המצות קושר את פסח ואת יציאת מצרים באביב השעורה; חג השבועות קושר את קציר החיטים בשיתוף העני והגר מכוח יציאת מצרים (דברים ט"ז, יא-יב), ואליו נסמך מתן תורה בעשרת הדיברות; וחג הסוכות-האסיף קושר את אסיף הגורן והיקב בסוכת המדבר. באותה דרך, החנוכה ההיסטורית קשורה לסוף אסיף השמן ולהדלקת הנרות בשפל האור הטבעי, אלא שהמאורע של חנוכה הוא מימי הבית השני, ועל כן אינו חג גמור של תורה, ואין בו איסורי מלאכה.
קגחגי הרגל של תורה מתקיימים רק על הבסיס הכפול: חג דתי חקלאי ארץ ישראלי, ומועד היסטורי לאומי, הקשור בהכרח ביציאת מצרים.
קדט. לאחר החורבן לא נותר אמנם כל זכר מהישגיהם הישירים של החשמונאים, אך אי-אפשר היה לבטל את ימי החנוכה בשל האופי המיוחד והשורשים העמוקים, הרחבים הרבה מעבר למאורע ההיסטורי מימי החשמונאים. לכן מדגישה הגמרא דווקא את מצוַות ההדלקה ואת נס פך השמן כעיקר משמעות החנוכה. שאלת הגמרא "מאי חנוכה..." (שבת כא ע"ב) מכוונת לאמתו של דבר לכך, שלאחר החורבן אין הניצחון החשמונאי נותן טעם מספיק לחנוכה, והזיכרון ההיסטורי עלול היה להפוך לאבל.
קההמשך קיומם של ימי החנוכה כימי הלל והודאה אחרי החורבן קשור אפוא בעיקר במועד השמן ובהדלקת האור. נס פך השמן הוא הביטוי הנאמן לטעם הראשון הקוסמי והחקלאי של המועד — הדלקת שמן טהור במקדש בסוף עונת הביכורים, בשבוע האפל של השנה. אחרי החורבן אי-אפשר היה עוד להעמיד את עיקר החיוב של החנוכה על ניצחון חשמונאי שדבר לא שרד ממנו, וזאת בהיפוך גמור לספר מקבים א, שנכתב עוד בימי מלכות חשמונאי, ולכן התרכז באופן טבעי בניצחון ההיסטורי והתעלם מעניין השמן, לא רק מנס פך השמן, אלא גם משפל האור ומסוף עונת השמן והביכורים.
קודווקא מקורות חז"ל משקפים אפוא את האופי הראשוני הקדום והמורכב של החג.
קזניצחון החשמונאים העניק לחנוכה את אופיו הכפול, הדתי-חקלאי וההיסטורי-לאומי, וכך נקבע לדורות, אולם היסוד הראשוני של אסיף השמן קבע את האור ואת הנרות כעיקרם של ימים אלה. מרתק לגלות כי בכך גם נמנע ביטולו של החג אחרי שהמאורע ההיסטורי נשחק ונעלם, ממש כפי שאנו ממשיכים וחוגגים את יציאת מצרים בכל הגלויות גם מכוח הבסיס החקלאי הטבעי של "חֹדֶשׁ הָאָבִיב".
קחו. עשרים וארבעה או עשרים וחמישה בכסלו?
נותרה שאלה אחת שעלינו לברר: האם היה תאריך מדויק לסוף אסיף השמן? לכאורה צריך תאריך חקלאי להיות קבוע בלוח שמשי-חקלאי, ואם כך מה יכולה להיות המשמעות של עשרים וארבעה או עשרים וחמישה בכסלו, שהם תאריכים בחודש ירחי?
קטוהנה, יום 'עשרים וארבעה לחודש' נזכר פעמים אחדות בספרי תקופה זו: בעשרים וארבעה בשבט ניבא זכריה נחמות (זכריה א', ז); בעשרים וארבעה בתשרי נאספו בירושלים לחשבון נפש היסטורי, לתפילה ולכריתת האמנה (נחמיה ט', א); ובעשרים וארבעה בכסלו, יום ייסוד היכל ה', באו שתי נבואות חגי האחרונות. כל זה איננו מקרי, ונראה לי שהוא קשור בשבעת הימים שלפני ראש חודש, ימי ההיעלמות של אור הירח, זמן טבעי ונכון לחשבון נפש, לצום, לתשובה, לתיקון ולכפרה. שיאם וסיומם של ימים אלו הוא כמובן ראש החודש עצמו.
קיהפער בין עשרים וארבעה לחודש ירחי לבין עשרים וחמישה בו מוסבר יפה לאור התנודה הטבעית של חודש ירחי בן עשרים ותשעה יום וחצי (ועוד כארבעים וארבע דקות). החודש מסתיים ביום העשרים ותשעה או ביום השלושים, ולכן שבוע הימים של סוף החודש (כולל ראש החודש הבא) מתחיל בעשרים וארבעה בחודש אם החודש חסר, ובעשרים וחמישה בחודש אם החודש מלא. כ"ד וכ"ה בחודש הם בעצם זהים במשמעם.
קיאשבעת הימים האחרונים של החודש התשיעי, עד ראש חודש העשירי (טבת) ועד בכלל, יכלו אולי לציין בלוח הירחי את ימי הסיום של אסיף השמן. לפיכך יוסד ההיכל בעשרים וארבעה או בעשרים וחמישה בכסלו, בתחילת השבוע האחרון לקראת ראש חודש טבת. לכן גם נקבעו ימי החנוכה בשבעת הימים של השמן, מכ"ה בכסלו עד ראש חודש טבת. לשבעת הימים האלה, שכבר היה להם שורש קדום, הוסיפו יהודה המכבי ואחיו יום שמיני, כנראה בהקבלה לסוכות ולשמיני עצרת.
קיבאכן, היום הנוסף, המכונה בפינו 'זאת חנוכה', הוא תמיד מעבר לראש חודש, בתוך חודש טבת, וכבר נקשרו בו דרשות רבות, הבנויות על היותו יום נוסף, מיוחד ומקודש מעבר לשבעת הימים של הסדר הטבעי. יום זה דומה ליום השמיני של ברית המילה, וכן ליום השמיני שבא אחרי שבעת ימי המילואים לשם גילוי השכינה במשכן (ויקרא ט') וליום שמיני עצרת אחרי שבעת ימי הסוכות.
קיגכך הגענו לשחזור מקיף של תולדות החנוכה, אשר מעמיד את המועד באור שמן הזית והיצהר של ארץ ישראל, ומחזיר לשמן ולנרות החנוכה את מקומם הטבעי וההיסטורי. נבואות חגי וזכריה היו ידועות כנראה בימי הבית השני ועמדו כאבוקות אור לנגד עיניהם של בני חשמונאי, עם המימוש הנרחב שלהן, אך נעלמו מתודעתם של הדורות המאוחרים. למרות הפטרת חנוכה בנבואות זכריה, לא הוכר הקשר העמוק ביניהן לבין החנוכה, עד שכל מושגי החנוכה הפכו לפקעת של חידות. רק ר' יעקב עמדין ובעל השפת אמת עמדו בחריפותם על קצות החוטים לפתרון החידות. לולא נשמרו נבואות אלה לדורות, לא היינו יכולים אפילו להעלות בדעתנו גלגול כה מורכב של החנוכה, שנרותיו יוסיפו ויאירו לנו אור כפול, טבע ונס, נרות ושמן והלל חשמונאי — עם ישראל נושע באור הנס המאיר בתוך הטבע, בארץ ישראל של דגן, תירוש ויצהר.