זכור ושמור — פרק שביעי; מושגי זמן ולוח

אמושגי זמן ולוח

בא. מושגי זמן בסיסיים כדי להבין לעומק את כפל המשמעות של החגים, שעליו עמדנו בשער הראשון, חייבים אנו לחזור אל המושגים הבסיסיים ביותר של הזמן ולראות איך הם מתחברים ללוחות של חודשים ושנים, אשר מעצבים עמים ותרבויות. כך נגלה ביסוד הכפילות של החגים את הכפילות הבסיסית יותר של הלוח העברי.

גהזמנים הטבעיים, הניתנים לתחזית פשוטה של כל אדם, גם ללא ידע, ללא מכשירים, בלי השכלה ובלי תרבות, הם שלושה:

ד1. יממה — יום ולילה, אור וחושך (או בסדר ההפוך).

ה2. חודש ירחי — ירח שמתחדש, מופיע, מתמלא ונחסר, ושוב נעלם, במחזור של ½29 ימים ועוד כ-44 דקות.

ו3. שנה שמשית — מתחילה משוויון היום והלילה בסתיו (או באביב), נמשכת דרך היום (או הלילה) המתקצר עם תנועת השמש באופק הזריחה או השקיעה עד היום (או הלילה) הקצר ביותר, חוזרת אל יום השוויון הנגדי, נעה שוב יחד עם תנועת השמש באופק הזריחה או השקיעה אל היום (או הלילה) הארוך ביותר, וחוזרת שוב אל יום השוויון. כל זה נמשך ¼365 ימים, פחות כמה דקות.

זשלוש תצפיות אלה יכול לערוך כל אדם בכל שפה ובכל תרבות, גם אם הוא חורט על עץ את קווי האור והצל של השמש בארבע הקצוות של השנה, או מסמן לפי האופק שלו את קצה אופק הזריחה או השקיעה של השמש במחזור השנה. גם כל גננת או מורה יכולות לצפות בתופעות אלה עם הילדים, אם יתמידו בתצפית פעם בשבוע וירשמו אותה ברצף.

חחשוב גם לדעת מה אין בטבע:

ט1. אין בטבע שבוע — מקור חשיבותו של המספר שבע במושגי המספר הראשוניים, הבלתי-מתחלקים, וכתוצאה מכך, בקדושה מיסטית של מספרים ראשוניים. שבת איננה תופעה טבעית אלא ביטוי ייחודי לרצונו החופשי של בורא העולם (=הטבע), הוא אלוהים אחד.

י2. אין בטבע חודש שמשי — רק הירח מתחדש! בשמש לא קורה שום דבר ולא משתנה שום דבר בין סוף חודש לבין תחילתו. חלוקת השנה השמשית לשנים עשר חודשים היא מלאכותית וסכמתית (=רק בחישוב מקורב, שנים עשר חודשי ירח קרובים לשנת שמש טבעית), ויסודה גם כן במיסטיקה של מספרים שמתחלקים היטב, או בסוג מסוים של עיבור שנים ותיאום לוחות.

יאהמילים 'חודש' ו'יֶרַח' די בהן כדי להצביע על מופע אשר האדם הטבעי (הקדם-תרבותי) קרא לו בלי כל ספק 'חָדָש' — כשהוא חזר והופיע אחרי היעלמו. לפיכך, הפירוש הראשוני של המילה 'חֹדֶש' הוא המולד הנראה לעין = מולד חדש. רק אחר כך הורחב הביטוי אל היום שבו מופיע החידוש/המולד. בשלב השלישי קיבל הביטוי את מלוא היקף משמעותו כיחידת זמן מחזורית בין מולד למולד, ולבסוף, בלוחות השמש, הפך 'חודש' ליחידת זמן סכמתית של שלושים יום, או 1/12 של שנה שמשית, וזהו המובן השולט כיום.

יב3. אין בטבע שנת ירח — המחזור הירחי הוא חודשי בלבד! שנים עשר חודשי ירח הם אמנם בקירוב שנה, אבל השנה בטבע היא שמשית בלבד! שנים עשר מחזורי ירח אינם שונים מבחינת הירח מ-10, 13, 19, 25, 99 או 235 מחזורים.

יגהאדם הטבעי היטיב להכיר תופעה זו, והמילה 'שנה' הייתה אצלו שמשית בלבד, כשם שהמילה 'חודש' הייתה ירחית בלבד. שנים עשר חודשי ירח כקירוב לשנה שמשית זהו חישוב הנובע מניסיון תיאום מתמטי בין שני מושגי זמן ושני לוחות שונים, ולא יכול להיות לו מקור בטבע. כאמור, השמש לא מתחדשת, והירח אין לו מחזור שנתי.

ידב. הלוח הירחי והלוח השמשי כיצד השתמש האדם הארכאי ביחידות הזמן הטבעיות?

טוכמובן, הכרת היממה היא חיונית לאורח חייו של כל אדם בכל מצב ובכל תרבות. באופן טבעי היממה היא שמשית והיא מתחילה בבוקר, כשאדם יוצא לעבודת יומו. רק אילוץ כמו הצורך להתחשב בחודש הירחי כדי שייפתח בתחילת היממה יכול לגרום ליממה להתחיל בערב, כדי שלא יתחלק חודש אחד בין שתי יממות.

טזהכרת החודש הירחי נוחה למדיי לצורך תכנון זמן בטווח הקצר. מחזור הירח קצר ודינמי — בכל יום או לילה הירח זורח בשעה אחרת (כארבעים ושמונה דקות איחור מלילה ללילה) ונראה אחרת — מתמלא או נחסר. קל היה לו לאדם הארכאי לזכור אירועים או לתכנן אותם על פי החודש הירחי הקצר, המשתנה והדינמי, כגון לקבוע פגישה עם קרוב או חבר לעת מילוי הירח, בחצי הירח, ברבעו או בהיעלמו, וגם יום אחד אחרי מולד, או שלושה ימים אחרי המילוי. הופעות הירח בולטות מאוד ומשתנות בכל יום. לפיכך, פעילות חברתית מעשית או סמלית וטקסית בחברה ארכאית קשורה כמובן לחודש הירחי.

יזחברה ארכאית מדברית יכולה הייתה להסתפק בספירת חודשים ירחית לכל צורך חברתי או דתי, ולא היה לה צורך במחזור השנה השמשי, שהוא ארוך יותר וקשה יותר לצפייה, לזיכרון ולארגון שבטי וחברתי. ואכן, בין שבטי המדבר, שלא היו להם לא זרע ולא קציר ואסיף, היה נהוג לוח ירחי בלבד. רבים מהם גם סגדו לירח (עד להופעת האסלאם).

יחברם, כל חברה חקלאית זקוקה לשנת השמש. חילופי העונות ומחזורי הגידולים תלויים בשמש באופן כמעט בלעדי, בין אם מדובר בבקעת נהר מושקית על ידי נהרות גואים ושפלים במחזור שנתי, ובין אם מדובר בארץ הרים או "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת" (כך מוגדרת ארץ ישראל בתורה — דברים י"א, יא) אשר מושקית במי גשמים. בכל אלה אי-אפשר להסתדר בלי שנה שמשית חקלאית, שהעונות בה קבועות וידועות מראש. בכל תאריך שנתי-שמשי יש אותו אורך ליום וללילה ואותה כמות של אור, של חום ושל לחות בכל שנה, וממילא אפשר לתכנן לפי התאריך השמשי, ורק לפיו, את העבודה החקלאית. שינויי מזג האוויר משפיעים במידה מסוימת (ותלויים אולי במידה מסוימת בירח, כמו הגאות והשפל בים), אבל התכנון הכלכלי תלוי בעיקר באקלים ובחילופי העונות, ולא במזג האוויר, כלומר, ביסוד הקבוע השמשי, ולא ביסוד הבלתי-יציב, המשתנה, שבעולם העתיק תלו אותו בירח. לכן אין לדבר על חברה חקלאית בלי לוח שמשי, ממש כשם שקשה לדבר על חברה ארכאית כלשהי בלי חודשי ירח, שקל יותר לצפות בהם ולתכנן על פיהם את חיי היום-יום.

יטשלושת הזמנים הטבעיים מתחלקים באופן טבעי וראשוני לשניים, לשלושה או לארבעה חלקים. חלוקת יום העבודה בשדה, במלאכה, במסחר או בבית, או חלוקת הלילה לשמירה (או לכל צורך אחר), היא נוחה וקלה באחת מאלה: חצות היום או הלילה, שלוש או ארבע משמרות/אשמורות של הלילה (ברכות ג ע"ב), של היום או של היממה. שילוב החלוקות הפשוטות הללו, שבהן היה רגיל כל אדם ארכאי, מוביל למספר המופלא שתים עשרה, שהוא היחיד המאפשר חלוקה לשניים, לשלושה, לארבעה ולשישה במקביל. לכן, אף שנוח לו לאדם הפשוט לספור בעשר אצבעותיו, החלוקות הרגילות של היממה מובילות לשיטת החלוקה של שתים עשרה שעות, וזו מוליכה היישר אל שיטת השישים המשוכללת המקובלת עד היום.

כחלוקת החודש הירחי לשני חלקים, לשלושה ולארבעה, הולידה את מחצית החודש (מולד/מילוי), את שליש החודש — עשרת הימים הידועים כיחידת זמן במקרא ובמצרים — ואולי גם את השבוע — קצת פחות מרבע החודש בחישוב לא מדויק.

כאאף השנה השמשית עשויה להתחלק לשניים — ימות הגשמים (היום קצר מהלילה) וימות החמה (הלילה קצר מהיום); לשלושה — גשם, קציר ויובש, כ-122 ימים בכל עונה; או לארבעה — סתיו, חורף, אביב וקיץ, כתשעים ואחד יום בכל אחת מהעונות. לפי צורכי החקלאות בכל מקום ומקום ניתן לחלק את השנה באופנים נוספים, אם לשש עונות, כמו בתורה — "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף...

כבלֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כב), אם לשמונה עונות, ארבע של 'ירח' וארבע של 'ירחו', כמו בלוח גזר, אם לשבע עונות של חמישים יום, על פי הצעתם הרצינית, הנתמכת במחקר יסודי, של יוליוס והילדגארד לוי, חוקרי ההיסטוריה העתיקה מקיימברידג'. ייתכן גם ששנת השמש התחלקה לעונות בעלות אורך משתנה.

כגעל כל פנים, אין שום הכרח לחלק את שנת השמש לשנים עשר חודשים, אלא אפשר לחלק אותה באופנים שונים אחרים, כפי שהוזכר. אמנם, השיטה השוּמֶרית, שיטת הציוויליזציה המפותחת הראשונה בדרום הבקעה של הפרת והחידקל (=דרום מסופוטמיה, היא "אֶרֶץ שִׁנְעָר" שבתורה), פיתחה את חלוקת היממה ל-2×12 שעות, שישים דקות ושישים שניות ואת המעגל (360 מעלות), והוסיפה ופיתחה גם את הלוח התרבותי המשוכלל, המבוסס על 360 יום בשנה = 12 חודשים של 30 יום. לוח דומה הונהג במקביל במצרים העתיקה, עוד לפני השושלות הראשונות. שנה כזו נוחה מאוד לניהול משק מפותח, לחלוקת מים בבקעות הנהר הפוריות, לארגון מנהל ממלכתי מסודר ואולי גם לסדר מחזורי-פולחני קל וברור במקדשים.

כדשלושים יום בחודש הם שינוי קל ערך בחודש הירחי המדויק, לכיוון יחידה סימטרית, שלמה וקלה. אפשר לראות בכך מעין עיבור פשוט של החודש הירחי וקירובו לשנת השמש. אמנם, בכך זנחו את מקורו של החודש שנבע מהופעת הירח, אבל זו הייתה בעיה שולית בשוּמֶר ובמצרים בשלב התרבותי המפותח של הציוויליזציה החקלאית-מנהלית-ממלכתית-מקדשית באלף השלישי ובאלף השני לפני הספירה.

כהכמובן, אי-אפשר לחשב שנה של 360 יום במחזור קבוע בלי השלמת ימים, שכן עיגול סכמתי כזה טורף את הקלפים של החקלאי, שרוב חייו ועבודתו מבוססים על שנת שמש. חמישה ימים ורבע הם זמן מספיק כדי לשבש את כל הפעילות החקלאית, כי בתוך זמן קצר (חמש-שש שנים) מתקבלת תזוזה של חודש. חברה חקלאית איננה יכולה לתפקד בלוח חודשים ירחי בלבד שחסרים לו כאחד עשר יום, וגם איננה יכולה לתפקד בלוח מנהלי-ממלכתי, שבו ההפרש הוא רק מחצית מזה, אבל הוא ניכר ומשמעותי ומצטבר להפרש גדול. לכן, השנה המעוגלת השוּמֶרית של 12×30=360 יום השאירה חמישה או שישה ימים שלא נספרו.

כוכאמור, אין הכרח לחלק שנת שמש לחודשים, אלא אפשר לחלקה באופנים אחרים, ובעיקר לתקופות. משום כך גם אין סתירה בין שנת שמש המחולקת לעונות לבין חודשי ירח המחושבים במדויק. באמצעות מנגנון של עיבור שנים ניתן לתאם בין לוח העונות השמשי לבין לוח החודשים הירחי, כפי שנעשה בתורה וברוב העמים העתיקים. תשעים ותשעה חודשי ירח (הכוללים שלושה חודשי עיבור) קרובים מאוד לשמונה שנות שמש, ו-235 חודשי ירח (הכוללים שבעה חודשי עיבור) שווים (כמעט) לגמרי לתשע עשרה שנות שמש. חישובים אלה היו ידועים לקדמונים, ועליהם מבוססות נוסחות העיבור בלוח הירחי-שמשי, שהיה נהוג כאמור במקומות רבים בעולם העתיק, לפני המעבר ללוחות שמש חקלאיים.

כזאמנם, מרבית העמים העתיקים עברו בסופו של דבר ללוח שמשי. רק הבבלים, היוונים (עד להשתלטות הרומית) ובני ישראל שמרו לאורך זמן על לוח ירחי-שמשי, מסיבות הפוכות. הבבלים והיוונים רצו לשמור על כל התופעות הטבעיות-שמימיות. הם ידעו לבצע את החישובים האסטרונומיים בדיוק רב וסגדו (בעיקר הבבלים) גם לשמש וגם לירח. לעומתם, בני ישראל נצטוו לשמור על כל התופעות הטבעיות-שמימיות כדי להבהיר שאין לסגוד לשום כוח טבעי. הלוח הירחי-שמשי עולה כבר מן האמור בבריאת העולם:

כחוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים (בראשית א', יד).

כטהגדרת התורה כאן היא מרחיקת לכת במאבק נגד האלילות — השמש והירח, וגם הכוכבים, אינם אלא 'מאורות' — מקורות אור פיזי שהבורא נתן בשמים כדי "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (שם, טו, יז) ולהיות סימנים לקביעת המועדים, הימים והשנים, כלומר, הלוח. אין בהם שמץ של כוח עליון, ואין מייחסים להם שום כוח רצון ושלטון. בנוסף, השמש והירח מופקדים יחד על סדרי הלוח, שכן אילו היה אחד מהם נחשב כ'שליט יחיד' בסדרי הלוח, היו עלולים לתפוס אותו כשליט בעל כוח. הלוח הכפול מקבל אפוא כבר בפרשת הבריאה משמעות עקרונית חשובה על פי עיקריה של תורת ישראל.

לג. יציאת מצרים והלוח הכפול עיקרון הלוח הכפול, העולה כבר מבריאת העולם, הפך עיקרון מרכזי ומחייב בפתח יציאת מצרים, והוא המפתח לתפיסת התורה את עולם הטבע וגם את ההיסטוריה ואת הנס. זהו גם המפתח למשמעות החגים — הטבעיים וההיסטוריים.

לאכאמור, המצרים חיו לפי לוח שמש קבוע ומסודר: שנים עשר חודשים בני שלושים יום כל אחד, וחמישה ימי חגיגות של ראש השנה. קצב זה היה מותאם לקצב החיים במצרים ולגאות הנילוס. שום דבר לא התחדש במצרים, כמו השמש שאיננה מתחדשת. הכול היה קבוע ומחזורי, השמש אף עמדה במקום החשוב ביותר בפנתאון המצרי האלילי.

לביציאת מצרים מוכרחת הייתה לפתוח בחודש הירחי כיסוד הלוח. אם לא היה משתנה הלוח, לא היו בני ישראל יכולים לצאת ממצרים ומתרבותה, שכולה שמש, קביעות ויציבות. כאן התחילה מהפכת ההתחדשות. נס היציאה ממצרים והתערבות ה' בהיסטוריה תוך שבירת חוקי הטבע כרוכים היו בשינוי הלוח — בעזיבת הלוח השמשי, המבוסס על הטבע הקבוע והיציב, ובאימוץ הלוח הירחי, המבוסס על הירח הנעלם והמתחדש בכל חודש ומשנה את צורתו ומקומו כל העת.

לגלא במקרה פותחת התורה בלוח החודשים הירחי כ"מצוַה ראשונה שנצטוו ישראל" — "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב). ציווי זה מתייחס כמובן לחודש ירחי, שכן רק הירח מתחדש מחודש לחודש, רק בירח יש מולד חדש שאפשר להצביע עליו ולומר "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה" — "הראהו [ה' למשה] לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש". ההתחדשות ביציאת מצרים מלוּוה הייתה בלוח המבוסס על שינוי והתחדשות.

לדמצד שני, נטישה מוחלטת של הלוח השמשי ואימוץ הלוח הירחי בלבד אף הם אינם עולים על הדעת באומה המתעתדת להיכנס לארץ ולעסוק בחקלאות. תכנון העבודה החקלאית מבוסס כאמור באופן מובהק על האקלים ועל חילופי העונות, התלויים ביסוד השמשי הקבוע והבלתי-משתנה. לא תיתכן יציאת מצרים בלי הפניית עורף ללוח השמש המצרי ופנייה אל חודש ירחי, אולם מנגד גם לא תיתכן כניסה לארץ ישראל ולחקלאות ארץ ישראלית בלי התאמה של לוח החודשים הירחי לעונות השנה השמשית-חקלאית. לכן הכרח הוא ללכת אחר לוח כפול, שבו מותאמים חודשי הירח לעונות השנה.

להנקודה זו רמוזה בהמשכו של הפסוק הנזכר: "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". הביטוי 'חדשֵי השנה' רומז ללוח ירחי-שמשי, שהרי אין בטבע 'שנת ירח', כמו שאין בו 'חודש שמשי'. חודש הוא ירחי ושנה היא שמשית, לפחות כל עוד אנו מדברים על המושגים המקוריים 'חודש' ו'שנה' כפי שהם נצפים בטבע. הביטוי 'חדשֵי השנה' קושר אפוא את החודש הירחי עם השנה השמשית.

לוד. חשיבות הלוח הכפול בארץ ישראל חשיבותו של הלוח הכפול מופיעה בצורה מפורשת יותר במצוַות הלוח השנייה, העומדת במרכז הפרק הבא: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ד), כלומר, יש לתאם את החודש של יציאת מצרים לעונה החקלאית של האביב.

לזבין שתי מצוות הלוח ישנו הבדל יסודי. מצוַות הלוח הראשונה (שם י"ב, א) עומדת כולה בסימן ההתחדשות הירחית, היא המוציאה את ישראל מלוח השמש המצרי. מצוַות הלוח השנייה, לעומת זאת, מכינה את עם ישראל אל הכניסה לארץ האבות, ארץ זבת חלב ודבש, ומשלבת את הלוח הירחי בלוח השנה החקלאי, השמשי:

לחוַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות י"ג, ג-י).

לטהַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב — מדוע זה חשוב? — "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" — כאשר תבואו אל הארץ ותשקעו בשגרה חקלאית ברוכה, המבוססת על הלוח השמשי, הכרח הוא להתאים ללוח זה את לוח השנה הירחי ולדאוג לכך שהחודש של יציאת מצרים יחפוף לעונה החקלאית של האביב, הוא זמן הבשלת התבואה בארץ ישראל. כך נוודא שהעיסוק החקלאי והשפע הכרוך בו לא ישכיחו מעם ישראל את הפן ההיסטורי-לאומי של יציאת מצרים.

מיש לזכור אפוא את יציאת מצרים דווקא "בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב", כלומר בחודש הירחי שבו חל האביב החקלאי-שמשי, ובו לקיים את מצוות הפסח השונות — "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת... וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". אכן, מצוות אלו עלולות להיראות כבדות וקשות לדורות הבאים, שעה שיהיו עסוקים בהכנות לעונת הקציר הבוערת בארץ ישראל. על כן לא ישאלו על כך שום דבר (=הבן 'שאינו יודע לשאול'), לא מפני שלא יֵדעו לדַבֵּר, אלא משום שיהיו עסוקים וטרודים בעונה החקלאית ובבעיות הכלכליות, ולא תהיה דעתם מכוונת כלל ועיקר לזיכרון יציאת מצרים. לכן אין די כאן בקיום מצוות הפסח עצמן. דור ההורים, הזוכר עדיין את יציאת מצרים, יצטרך גם להגיד ולהודיע לדור הבנים את סיפור תקומת ישראל כעם ואת שורש הזהות הישראלית מיציאת מצרים — "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" — אשר לא ישאל מעצמו — "בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" — אלמלא יצאנו ממצרים לא היו לנו שדות לקצור.

מאכל זה בא מכוחה של ההתאמה הגדולה הנדרשת בין החודש הירחי של יציאת מצרים לבין עונת האביב החקלאית של ארץ ישראל. על תיאום זה יש לשמור באופן מיוחד על ידי מאמץ מרוכז של קביעת הלוח הכפול ושמירתו — "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה".

מבלמעשה, לא שמירה בלבד כתובה כאן, אלא 'זכור ושמור' — הצירוף המפורסם 'זכור ושמור', המוכר לנו מדיבר השבת בעשרת הדיברות בספר שמות ובספר דברים, זה לעומת זה, מופיע עוד קודם לכן במצוות הלוח הכפול (ובדיוק באותו אופן: 'זכור' בספר שמות ו'שמור' בספר דברים): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ג-ד) — וכנגד זה נאמר בספר דברים (ט"ז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה".

מגהקבלה עקרונית זו בין מצוות הלוח למצוות השבת יש לה משמעויות כבירות. לוח המועדים והשבת הם שני הצינורות של קדושת הזמנים בישראל, והם שני העמודים (במערכת הזמנים) שעליהם נשענים צביונה וזהותה של האומה הישראלית. אכן, 'זכור ושמור' יש בתורה רק בלוח המועדים — ובשבת.

מדה. הלוח הכפול והרגלים הלוח הכפול הוא גם המפתח להבנת המערכת הכפולה של הרגלים בתורה. לוח החודשים הירחי, שהחל לנהוג בישראל סמוך ליציאת מצרים, קובע את המועדים ההיסטוריים שעיצבו את האומה הישראלית: פסח וחג המצות של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה וסוכות של זיכרון הנדודים במדבר. זהו הלוח הלאומי-היסטורי של עם ישראל, והוא פותח את שנת החודשים בחודש שבו התערבה יד ה' בהיסטוריה ועם ישראל התגבש ונולד ביציאת מצרים.

מהלעומתו, לוח העונות השמשי קובע את החגים הטבעיים הקשורים לארץ ישראל ולמקדש: יום הנפת העומר בחודש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים, וחג האסיף. בלוח זה השנה נפתחת ומסתיימת ב'תשרי', עם סיום האסיף ותחילת החריש — "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה..." (שמות כ"ג, טז).

מוהלוח הכפול — לוח חודשים ירחי מותאם ללוח עונות של שנה שמשית, שאותו חייבים לזכור ולשמור — מאפשר לקיים את כל החגים במובנם הכפול. כך מתאחדים פסח וחג המצות של העם היוצא ממצרים עם העומר וספירת השבועות של ארץ ישראל; מתן תורה ועשרת הדיברות, שיאה של יציאת מצרים, עם ביכורי החיטים של ארץ ישראל, תכלית מאמציו של החקלאי; חג הסוכות, זיכרון ליציאה ממצרים אל הנדודים במדבר, עם האסיף החקלאי של ארץ ישראל.

מזכפילות זו מפגישה בהכרח שני עולמות ושני סגנונות — חגים היסטוריים-לאומיים עם חגים חקלאיים-פולחניים. סיפור העם היוצא ממצרים למדבר נפגש עם הארץ המיועדת לו. הבנת הלוח הכפול מביאה להבנה המעמיקה, ששני עולמות אלה (ושני הסגנונות שבתורה) אינם סותרים כלל אלא משלימים זה את זה בהכרח. הבחינה הירחית-היסטורית והבחינה השמשית-חקלאית של החגים יוצרות יחד עולם אחד, מורכב אך שלם, מותאם ללוח הכפול הירחי-שמשי.

מחו. יום ולילה בחגים ובמקדש — שתי התחלות בין הלוח השמשי ללוח הירחי ישנו הבדל משמעותי גם בנוגע לסדר היממה. היממה הטבעית-שמשית מתחילה בבוקר, עם זריחת השמש. התחלת היממה בערב מבוססת על הלוח הירחי ונובעת מן הצורך שהחודש הירחי, שתחילתו בערב, יתחיל בתחילת יממה.

מטנקודה זו עשויה לסייע לנו בפתרון הקושי הנוגע לסדר היממה על פי ההלכה. כבר העיר רשב"ם, שלפי פשוטו של מקרא יממת הבריאה נמשכה מבוקר עד בוקר:

נויהי ערב ויהי בֹקר' (בראשית א', ה) — אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום, אלא 'ויהי ערב', שהעריב יום ראשון ושיקע האור, 'ויהי בוקר', בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר — הרי הושלם יום אחד מן הששה ימים שאמר הקב"ה בעשרת הדברות, ואח"כ התחיל יום שֵיני, 'ויאמר אלהים יהי רקיע' (שם, ו). ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר יום אחד הם, כי לא הֻצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים, שהבקיר יום ונגמרה הלילה, הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שֵיני.

נאלדבריו, כל ששת ימי הבריאה התחילו בבוקר והסתיימו בבוקר למחרת, וזהו פשר הכתוב "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" — אחרי בריאת האור בא ערב, וכשהאיר הבוקר נשלם יום אחד. הקושי בשיטה זו הוא בכך, שעל פיה גם שבת הבריאה נמשכה מבוקר עד בוקר, וזה עומד בסתירה חזיתית עם השבת שבתורה ובמסורת, הנמשכת מערב עד ערב, כלשון הפסוק לגבי ה"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" של יום הכיפורים — "מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כ"ג, לב). סתירה חזיתית זו לא הפריעה כלל לרשב"ם, שיצר הפרדה ברורה בין 'פשוטו של מקרא' לבין ההלכה, ויכול היה גם לפרש את פשט המקראות באופן שונה בבראשית ובוויקרא. ואולם ר' אברהם אבן עזרא נרעש מאוד כששמע על פירוש זה ויצא נגדו בחמת זעם ב'איגרת השבת'.

נבוהנה לפי פירושנו הקושי נעלם. שבת הבריאה יכולה להתפרש כרשב"ם, מבוקר עד בוקר, כמו היממה השמשית-טבעית, וכך באמת ינהגו בני נח אם ירצו לשמור שבת; אולם עם ישראל יצא ממצרים ונצטווה לאמץ לוח המבוסס גם על החודש הירחי: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב). כפי שכבר ראינו, עזיבת הלוח השמשי, המבוסס על הטבע היציב והקבוע, ואימוץ הלוח הירחי, המבוסס על הירח הנעלם ומתחדש כל העת, היו חלק מן המהפכה של יציאת מצרים, שבה התערב ה' בהיסטוריה תוך שבירת חוקי הטבע. היממה הישראלית חייבת אפוא להתחיל בערב, כי אי-אפשר להתחיל חודש באמצע היממה, וחודש ירחי יכול להתחיל רק בערב. רשב"ם צודק אפוא בנוגע לסדרה של היממה בבריאת העולם, אולם השבת בתורה ובמסורת נמשכת מערב עד ערב בעקבות יציאת מצרים.

נגכך ניתן להבין גם את הסברו של רבי שמעון בן לקיש בירושלמי לכך שהמועדים נמשכים מערב עד ערב ("משקיעת החמה את מונה ללבנה"):

נדר' שמעון בן לקיש אמר: 'החֹדש [הזה לכם ראש חדשים]' — עד שיהא כולו מן החדש.

נהכלומר, היממות מתחילות עם הירח החדש, ומועד התחלת היממה נקבע ביציאת מצרים. לעומת זאת, רבי יוחנן ורבי סימון (בירושלמי שם) למדו את הדבר מפסוקי בראשית. הלימוד הידוע יותר הוא זה של רבי יוחנן, המבוסס על הפירוש המוכר של הפסוק בבראשית — "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר", על פירושו כסיכום לכל יום בבריאה, שמתחיל בערב ונמשך בבוקר. אולם מעניין ביותר דווקא לימודו של רבי סימון שם: "'והיו [לאֹתֹת ולמועדים ולימים ושנים]' (בראשית א', יד) — על ידי זה ועל ידי זה". כלומר, המועדים, השנים ואפילו הימים ייקבעו על ידי שני המאורות, ולא על פי אחד מהם, ולכן היממה תתחיל בערב, מבראשית.

נולימוד אחר בירושלמי שם מבוסס על המזמור "בָּרְכִי נַפְשִׁי" בתהילים ק"ד:

נזרבי שילה דכפר תמרתה בשם רבי יוחנן: 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו' (תהילים ק"ד, יט) — מ[שעה ש]שמש ידע מבואו עשה ירח למועדים.

נחהימים הטבעיים המתאימים לרוב הפעילות האנושית נקבעים על פי השמש ומתחילים בבוקר, כפי שנאמר בהמשך המזמור:

נטתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ... יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (שם, כב-כג). התחלת היממה בערב לוקחת בחשבון גם את שקיעת החמה ואת חידוש הלבנה, כלשון הפסוק "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ" (שם, יט). היממה ולוח המועדים במזמור "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'" תואמים אפוא את הלוח הירחי-שמשי כבר מן הבריאה, שכן המזמור משורר ומברך על ששת ימי בראשית.

סבתלמוד הבבלי מופיעה בעניין זה עמדה משותפת של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

סאכי סליק רבי זֵירא שלח להו [=כשעלה רבי זעירא לארץ ישראל שלח לבני בבל]: צריך שיהא לילה ויום מן החדש... מנלן [=מִנַיִן לנו]? רבי יוחנן אמר: 'מערב עד ערב' (ויקרא כ"ג, לב — בשבת שבתון של יום הכיפורים). ריש לקיש [=רבי שמעון בן לקיש] אמר: 'עד יום האחד ועשרים לחֹדש בערב' (שמות י"ב, יח — בשבעת ימי חג המצות). מאי בינייהו? אביי אמר: משמעות דורשים איכא בינייהו [=יש ביניהם הבדל רק בעניין מקור מדרש ההלכה]... (ראש השנה כ ע"ב).

סבכלומר, שניהם דרשו את העיקרון שהיממה מתחילה מן הערב מפסוקי החגים של בני ישראל אחר יציאת מצרים, אלא שרבי שמעון בן לקיש למד מיציאת מצרים עצמה, מהפרק שפותח ב"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" ומסיים בפסח וחג המצות, ואילו רבי יוחנן למד זאת מהפסוק העוסק ביום הכיפורים.

סגכל הדברים הללו אמורים רק בנוגע לזמן כניסת השבת, המועדים ויום הכיפורים, המבוססים על היממה הירחית של יציאת מצרים. במקדש הכול נראה אחרת — "בקדשים לילה הולך אחר היום" (תמורה יד ע"א). היממה במקדש מתחילה בבוקר, עם תחילת האור, והלילה הבא הוא המשכו של היום שעבר, שכן הקרבנות שקרבו ביום נאכלים בלילה גם על המזבח וגם על ידי הכוהנים והמקריבים. מן הקרבנות הנאכלים ליום ולילה אסרה התורה להותיר "עַד בֹּקֶר" (שמות י"ב, י, כב; כ"ג, יח; כ"ט, לד; ויקרא ז', טו), וכמותם החלבים והאיברים הנאכלים על המזבח — "...עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר" (ויקרא ו', ב). על כל אלה נאמר במשנה, "מצוותן עד שיעלה עמוד השחר" (ברכות פ"א מ"א), ורק מחשש איחור בבוקר קבעו חכמים סייג "עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה" (שם).

סדמעניין לראות בתחילת מסכת ברכות את שתי ההתחלות של היממה. ביחס לקריאת שמע, שהיא ייחוד השם, פותחת המשנה (ברכות פ"א) בערב וממשיכה אל הבוקר, כמו בגילוי מלכות ה' בעולם ההיסטורי, ביציאת מצרים. לעומת זאת, ביחס לתפילות פותחת המשנה (ברכות פ"ד) בתפילת השחר, ומסיימת בתפילת ערבית, ממש כסדר המקדש — "תפילות כנגד תמידים [=קרבנות התמיד] תיקנום" (ברכות כו ע"ב).