מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכרון ליום ראשון — אין הדבר תלוי אלא בי
אאלול תשד"מ
באמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל-דבר הפיחה. אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נד): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נא): "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו כד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו לד): "ונמקו כל צבא השמים".
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
...בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת.
געל מה בכה ר' אלעזר בן דורדיא? האם בכה על חטאיו? הרי גם לפני כן הכיר בחטאיו ורצה לחזור בתשובה. אם כן מדוע לא בכה לפני כן?
דשתי סיבות היו לבכי דווקא באותה שעה, בזמן התגלית שאין הדבר תלוי אלא בו.
ההאחת – על זה שעד עכשיו חשב שהדבר איננו תלוי בו, שבזבז את זמנו בחיפוש אחר עזרה, אחרי סיוע מבחוץ. גדול הבכי על בזבוז הזמן הזה מהבכי על העבירות עצמן. אדם חטא, נכשל, פספס, אבל הזמן שבו הוא מחפש כקבצן אחרי עזרה מבחוץ, אחרי סיבות, אנשים וספרים, על הזמן הזה חבל יותר. כמעט ואי אפשר לחטוא כל הזמן. אבל לשבת כל הזמן ולקטר ולחפש סיבות ומניעים, אפשר ואפשר, ועל זה חבל. זהו החטא הגדול יותר.
וועוד סיבה לבכי הזה. על עצם הגילוי, שאין הדבר תלוי אלא בי. זאת התגלית הנפלאה ביותר והמזעזעת ביותר. אין הדבר תלוי אלא בך! אתה החוטא, ואתה הוא השב. אתה הוא זה שמבזבז את חייך. ואתה הוא זה שיכול לכוונם בדרך העולה מעלה מעלה.
זועוד – לפני כן ידע רבי אלעזר שחטא, אבל לא היה מסוגל לבכות על החטא. כל זמן שלא הבין בתוך לבו שאין הדבר תלוי אלא בו, שהוא בן חורין לחלוטין ואיננו צריך לדבר מחוצה לו, לא לשיחות, לא להטפות מוסר, לא לאנשים ולא לספרים ולא לרעיונות, אלא רק את כנותו שלו, את רצונו העמוק, את עצמו. כל זמן שאדם תולה את עצמו במה שמחוצה לו, מחפש לו חברה, מוצא לו תירוצים, הוא איננו מסוגל באמת לבכות, לגעות בבכיה עד שתצא נשמתו.
חחיים שאינם חוזרים
טמדברים אלה אנו לומדים את סודה של התשובה.
ימקורה של התשובה ונקודתה הראשונית הם החירות, הבחירה, הידיעה ש"אין הדבר תלוי אלא בי".
יאהחוטא עז הפנים, חי באשליה הנובעת מהמחשבה שתמיד אפשר להסתדר, שאין מלכות, ואין דין, אין החלטיות במציאות, ואין בה כוח חד משמעי, מוחץ, שאי אפשר לשוב ולחזור ממנו.
יבכשרבי אלעזר ניצב בפני המציאות המוחלטת, נופל הוא על ברכיו, הוא מתמלא פחד, אשליית חירותו נמוגה. הוא מתחיל לבקש רחמים, משום שמעולם לא היה לו עוז אמיתי, וחוצפתו נשענה על המחשבה שתמיד יוכל למצוא מפלט, שלעולם שמורה לו דרך נסיגה.
יגהחוטא אינו מוכן לקבל על עצמו עול מלכות. כל עניינו של החטא, כל חטא, הוא בפריקת עול, בחוסר רצינות, בקלות ראש, במחשבה שאין משהו החלטי, תהליך בלתי הפיך, שקיימת מציאות מוחלטת. השלב הראשון בתשובה הוא ההתנגשות עם המוחלטות של המציאות: "כשם שהפיחה אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה". אין לך דרך נסיגה. זה אתה.
ידלאחר מכן בא השלב של החיפוש ובקשת הרחמים. אין לו עדיין העוז להתייצב מול המציאות, לתת את הדין, להתחרט. הוא אפילו לא יכול באמת לבכות, עדיין אין הוא מצטער באמת. הוא מחפש מניעים שמחוצה לו: שמים, ארץ, אנשים, שיחות, הוכחות, שכנועים, התלהבות, רגשות, אידיאולוגיה. סיבות שיניעו אותו לעשות; אנשים שיגידו לו את האמת; מחשבות שימריצו אותו להשתנות; רגשות שיתנו לו את הכוח לשוב.
טוהוא כבר איננו החוטא עז הפנים. הוא שייך לכת המחפשים, לאלו המבקשים לשוב, אבל לכודים בעולם של הבקשה, ולעולם לא יצאו ממנה. הם מגלים שאין דבר נצחי ומוחלט במציאות. שמים וארץ, ימים וארצות, הכל חולף, אין בו נצח. אין ביקום כולו נקודת אחיזה שאפשר להישען עליה על מנת להשתנות.
טזבהתנגשות שלו עם הדין נמלא רבי אלעזר פחד, אבל הוא עדיין לא מוכן להתייצב לפניו. חי הוא עדיין באשליה – שהיא גם אשליית החטא עצמה! – שיש מי שירחם עליו, שאולי בכל זאת הפיחה חוזרת, שאף פעם הוא לא ייגמר, כולם ימותו – רק לא הוא. אם לא יוכל לעמוד בזכות עצמו, כפי שחשב פעם – אז יעמוד בזכות הדברים הגדולים, האנשים החכמים. בוודאי ישנו מישהו אחר, שבידו סוד הנצח, ובידיו לרחם על רבי אלעזר.
יזואז לפתע הבריק בו הברק, הוא גילה את העובדה הפשוטה, שאין מי שירחם עליו. בכל המקום כולו, בכל הבריאה כולה, אין, אין מי שירחם על רבי אלעזר בן דורדיא. ובעקבות זה באה ההכרה הנפלאה מכל – אין הדבר תלוי אלא בי. אני לא יכול, וקשה לי, ואני רוצה שמישהו יעזור לי, ואני מפחד, ואני ואני ואני, אבל מה זה אותו אני? מחשבה? רעיון? הפשטה? זה אתה, אתה כפי שאתה! ואין הדבר תלוי אלא בך. אם אתה באמת רוצה, אז אתה רוצה, ואם כן, שוב אינך זקוק לאחרים. הוא מגלה את סוד החירות. התשובה – כידוע בספרי ח"ן – שייכת לעולם החירות. והוא בוכה אז בכי גדול.
יחישנם כאלו, והרבה כאלו, שמבלים את כל חייהם בשלב הזה. מכלל חוטא יצאו, ולכלל תשובה לא הגיעו. והם מחכים למישהו שירחם עליהם, שילמד אותם, ושיעשה להם משהו פנימי או חיצוני. שרויים הם בחיפוש מתמיד, במחשבות נבוכות, בעצבנות גדולה וברדיפה מתמדת אחרי האמת לכאורה. אבל עצם החיפוש הזה הוא השקר, הוא האשליה והחטא, משום שהכל חולף, ואין במציאות הגשמית והרוחנית דבר אחד שיכול באמת לעזור, כי רק אלוקים הוא נצחי, והוא קיים מעבר למציאות הגשמית, ואף מעבר למציאות הרוחנית.
יטהבכי
כעל מה בוכה רבי אלעזר? מדוע דווקא עכשיו?
כאראשית על שנות החיפושים הארוכות, שבוזבזו. חיפשת דבר במקום שאי אפשר שיימצא בו. אדם מצטער באמת רק ברגע שהוא מגיע להכרה המוחצת שהוא הוא האשם, והוא הוא השב. אתה עשית. כל זמן שחיפש אחרי אחר, אפילו אחר שיעזור לו, לא היה מסוגל להצטער באמת. רק מתוך נטילת האחריות על עצמו, מתוך גילוי הדבר שבסופו של חשבון זה הוא ורק הוא, רק אז הוא יכול גם לבכות ולהצטער.
כבהחוטא, שאיננו יודע את הדין ואת המלכות, חי באשליית חירות, בהרגשה מזויפת של בחירה. אבל כשהוא אכן נתקל ומתנגש התנגשות חזקה במציאות, זו שאיננה חוזרת, שהיא היא המלכות, נמוגה ממנו אשליית הבחירה, רואה הוא עד כמה מותנה הוא, ומשועבד, ועלוב.
כגואז רץ הוא אחוז תזזית לחפש מי שיעזור לו. אחרי שנים רבות מגלה הוא שאין, ובלתי אפשרי שיהיה, מי שיעזור לו. ואז, דווקא כשהוא מוכן סוף סוף לקבל עליו את עולה של המלכות, מלכות שמים, כשנמוגה ממנו האשליה שיש מי שיעזור לו, אז הוא מתייצב ומקבל את הדין וזוכה לתשובה ולחירות. אין הדבר תלוי אלא בי.
כדויש כאן בכי, וצער נוקב, וחרטה על מה שבוזבז, ויש בכי וחרטה עמוקה על זה שאני, אני, חטאתי. אבל יש גם אושר בבכי הזה, וזהו האושר הגדול, שסוף סוף אינני משועבד, ואין הדבר תלוי אלא בי.
כהוגם רבי בוכה, משום ש"יש קונה עולמו בשעה אחת". ישנם אנשים העובדים שנים ארוכות, ומסגלים לעצמם תורה ומצוות. אבל לקנות עולמם לא זכו, משום שההגעה לנקודת האחדות הזו של "אין הדבר תלוי אלא בי", זכייה היא, חסד היא. אפשר לעבוד שנים ארוכות, ולא להגיע לכלל ההשתנות הזו, לכלל המהפך הזה, לתשובה הזו הנקראת בספרים 'תשובה עילאה'.
כו*
כזשופר של מלכות, שופר של חירות
כחשופר של ראש השנה, של מלכות הוא.
כטואִמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה – בשופר.
לעל קבלת עול מלכות שמים שנצטווינו בה פעמיים ביום, והיא יסוד עבודת השי"ת, אנו מצווים גם בראשית השנה, בתקיעת השופר.
לאאבל שופר זה הוא גם שופר של חירות. "תקע בשופר גדול לחירותנו". שופר היובל, הוא שופר החירות. ויש ביניהם גזירה שווה.
לבמנין שבשופר? תלמוד לומר (ויקרא כה): "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחודש השביעי, שאין תלמוד לומר בחודש השביעי. ומה תלמוד לומר בחודש השביעי? שיהיו כל תרועות החודש השביעי זה כזה.
לגוכך לשון הרמב"ם:
לדמצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל... וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר: "תעבירו שופר". ותוקעין בשופר תשע, כדרך שתוקעין בראש השנה...
שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות...
מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, וחזרו שדות לבעליהן.
להאם כן, החירות והיציאה לחופשי שבשופר היובל מתחילות בקבלת עול מלכות השמים שבשופר המלכות של ראש השנה.
לווכן בדברי הגמרא המפורסמים: "אמר הקדוש ברוך הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה) 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – יירצע". העבד הוא זה שלא קיבל עליו את עבדות השמים.
לזבמשנה מצאנו מחלוקת לגבי היחס בין שופר של ראש השנה לשופר של יובל:
לחשופר של ראש השנה של יעל פשוט... ובתעניות בשל זכרים כפופין... שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים.
לטטעם המחלוקת מובא בגמרא:
מבמאי קמיפלגי? מר סבר, בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר, בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.
מאלדעת ר' יהודה, שהלכה כמותו, מידת הכפיפות היא מידת ראש השנה. שופר של ראש השנה הוא שופר קבלת העול. 'כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי'. מידת הפשיטות היא מידת שופר יום הכיפורים. ביום הכיפורים חוזר העבד אל אחוזתו ואל משפחתו, וכפי שרש"י מוסיף על פי חז"ל – חוזר לכבודו הראשון, כבוד אבותיו. שופר זה הוא שופר החרות, ובו שולטת מידת הפשיטות, שהיא – כפי שמסביר מהר"ל במקומות רבים – מידת העצמיות, ההתנהגות הראשונית, העצמית, ולא זו הכפופה.
מבהקשר בין קבלת העול לבין חרות מתבטא במשנה הידועה: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול... דרך ארץ". וכן: "עבדַי – ולא עבדים לעבדים". לכאורה קבלת העול מגבילה את האדם, כובלת אותו, וכופפת אותו. ולא כן. "כל תרועות החודש השביעי זה כזה", משום שהמקבל עליו עול מלכות שמים, בכנות, בדבקות, מתוך הכרת האמת, משתחרר ראשית כל משעבודו לעצמו. רק מי שמעשיו מונחים ע"י עיקרון עליון, שהוא העיקרון הגבוה האלוקי של המצוות, ופועל לשם שמים ולא מתוך רדיפת הרווחה הפרטית שלו, זוכה לחרות, וממילא למקוריות, שב הוא אל עצמו המקורי, כעבד הזה השב אל נחלת אבותיו ואל משפחתו.
מגפורק העול חושב שזכה לחופש. אולם בשרירות לב זו, שהיא תפיסה שרירותית של העולם – המחשבה שאין בו מלכות – נמצאים דווקא השעבוד וחוסר החופש.
מדועוד עיון בדברי הרמב"ם. באמצע הלכות תשובה קוטע הרמב"ם את הטיפול בהלכות תשובה ופותח בנושא חדש – הבחירה. מה עניינה של הבחירה לתשובה? בהמשך הדיון של הרמב"ם אנו מוצאים את ההסבר לכך:
מההואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה, ולהתוודות בפיו מחטאיו, ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.
מולפי הרמב"ם הגדרת התשובה איננה תיקון העבר, חרטה על העבר, אלא שינוי הדרך לעתיד. עיקרה של התשובה הוא הבחירה, החירות. מתוך הכרת האמת משנה השב את דרכו. מתוך הכרת אחריות לדרכו ולמעשיו, יימנע מלשוב ולחטוא. המניע העמוק של השב איננו מוסר הכליות, החרטה, הפחד מהעונש על העבירות, אלא דווקא החירות, הכרת האחריות, וההבנה שאין הדבר תלוי אלא בי, שאני, אני, אחראי וחייב. נקודת התשובה היא עצמה ההכרה של האחריות והבחירה.
מזאך כשם שקבלת עול מלכות שמים מביאה לבחירה, לחירות ולתשובה. כך גם ההפך: החירות מביאה לקבלת עול מלכות שמים שלמה:
מחאי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח.
מטאדם הפורש מעבירה לשם כל דבר שבעולם ולא מתוך בחירתו החופשית איננו בעל תשובה אמיתית. מלכות השי"ת תלויה בחופש הבחירה.
ננסיים בדברי המלבי"ם לתהלים. "כי לה' המלוכה ומושל בגויים". אומר המלבי"ם: "כי יש הבדל בין מלך למושל. שהמלך הוא בהסכמת העם ובבחירתם כי ראוי לכך, והמושל הוא ביד חזקה". הבורא יתברך רוצה במלוכה, שנמליך אותו ברצון, שנקבל עלינו עול מלכותו. "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".