מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםזכרון ליום ראשון — התשובה; עולם הבא
אאלול תשמ"ט
בבקבלה ובחסידות נקראת התשובה 'בינה': התשובה היא שיבה לספירת הבינה, שורש הנשמות, המזוהה כ"אמא" וכעולם-הבא.
גהעולם הזה, הוא העולם של ה–זה. מצביעים עליו באצבע, "זה". כלומר, ההסתכלות השמה דגש על הנוכחות הבולטת, על האובייקטיבי והקשיח. זהו זה. מה שיש הוא זה. לא כן העולם הבא: הוא עולם שבא, כך טיבו – שהוא הולך ובא. הוא איננו זה, מה שנמצא, אלא מה שיכול להימצא. הרצוי ולא המצוי, יכולת ואפשרות של הממשות, ולא הממשות עצמה.
דמה זו תשובה? היתה לי הארה בעניין השבוע. נסענו לירושלים, ובדרך אספנו חייל. הוא נראה עייף ומטורטר. לפתע פלט אנחה, "אוי, כמה טוב יהיה בבית". עמדו לפניו עוד כמה שעות טובות של נסיעה, אך מה שחשוב – שהוא כבר בדרך הביתה. בבית מצפה לו אמא, ושם יוכל להיאסף, לנוח, לשוב לזמן מה לילדות. הוא שב הביתה.
ההתשובה העליונה איננה תשובה על חטאים, אלא שיבה הביתה, לאמא, למקום שממנו הנשמה באה. לשוב לילדות, לשלמות שבטרם החטא, לאיפה שפעם היינו. הילד התבגר, הפך לחייל. ככזה הוא יעיל, מפוכח, חייב לדאוג לעצמו ולהלחם לבדו. אך טוב שבאיזה מקום עדיין ישנה אמא שמרחמת, שתמיד יכול הוא לבוא ולהיכנס תחת כנפיה.
ופיוס
זהנה, עוד שנה עומדת לחלוף, והשאלה היא: האם נוכל לפתוח דף חדש? האם נוכל לחיות אחרת מאשר היום? האם במוצאי יום הכיפורים הבא עלינו לטובה נבחין שחיינו השתנו, שנולדה בקרבנו החלטה, ששוב איננו חוזרים ומפטירים כאשתקד? האם ייוולדו בנו שלמות הלב, ופיוס אמיתי?
חזו השאלה הקובעת: האם במציאות המסוכסכת, מלאת הקונפליקטים, נוכל למצוא סליחה, שלום ופיוס?
טשאלת הסליחה איננה האם אחרים יסלחו לי. הסליחה מתחילה בכך שאני מסוגל לסלוח לאחרים, והפיוס הראשון הינו הפיוס עם עצמי. העולם הזה מנוגד לסליחה. כי המציאות של ה"זה", היא מציאות נוקשה, בלתי מתפשרת, וחסרת שלום. בנויה היא על ריבוי הפכים והתנגשויות.
ייכול הטוען לטעון: האם מישהו מאתנו חושב שבאמת אפשרי שיהיה אחרת? האם נזכה לסליחה במישור האישי המסוכסך, ובמישור הלאומי הסבוך ומלא הקונפליקטים? אולי כל זה איננו אלא הונאה עצמית? האם מישהו מאתנו יזכה באמת למחילה, הרי ה"זה" הוא "זה", קשה ובלתי ניתן לשינוי?
יאלדעתי התשובה היא כפולה. ראשית, ייתכן! היו דברים מעולם! ישנם אנשים ששינו את אורחות חייהם; שקיבלו על עצמם קבלות אמיתיות; שלבותיהם היו שלמים איש עם רעהו ואיש עם עצמו. ישנה מציאות כזו, ומי יודע? אולי גם אנו נזכה לה – בסופו של חשבון, אין הדבר תלוי אלא בנו.
יבשנית, העולם הוא אמנם עולם הזה. אבל אפשר לחיות אותו לא כ"זה" אלא כ"בא" – לא להסתכל על מה שקיים אלא על מה שאפשר. והרי זוהי באמת מציאות לא פחות ממשית. וגם כמשהו שעדיין לא התממש, שעדיין איננו 'זה', ישנה חשיבות מכרעת שנתחבר אליו למצער כ"בא".
יגלכך מתקשר עניין הזכרון, הקשור לימים אלו. ראש השנה נקרא בכתוב "זכרון תרועה". הזכרון במקרא, אין משמעו זכירה במובן הטכני אלא פקידה. "וה' פקד את שרה" – אנו קוראים בקריאת התורה בראש השנה. הזכירה האלוקית היא פקידה, היא איננה מחשבה אלא ביקור, הנכחה.
יד"זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון".
טומשל לזוג הנשוי כבר שנים ארוכות. הם יושבים ערב אחד ומסתכלים על היום הראשון, על התמונות של חתונתם, כשהיו צעירים ואוהבים. והם נזכרים. "זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו". הזכרונות מעלים בהם געגועים וכיסופים לימים שחלפו ואינם, געגועים וכיסופים אחד לשני, לחסד הנעורים, "זכרתי לך חסד נעוריך". עם הזכרון חוזרים הרוך והעדנה שהיו חבויים בהם מאז, ושהתכסו במרוצת הזמן באפרוריות היום-יום. הזכרון, אם כן, איננו מחשבה על העבר, אלא החייאת העבר בהווה. הוא קיים כאן תמיד, ולו רק ככיסופים. הזכרון מעצם מהותו איננו ה"זה" היומיומי, אלא הוא היכולת, האפשרות, לחיות את ה"זה" במימד של "הבא", המצוי ברצוי. או אז מתאפשרים פיוס, וסליחה, והיטהרות. בני הזוג חוזרים ומתאהבים מחדש.
טזאבל גם אם חלילה לא יתרחש הפלא, עדיין יש חשיבות מכרעת לעצם הנגיעה בפלא. בעצם התפילה, ובאמצעותה, אנחנו מצליחים, ואיכשהו מתנוצץ בנו עולם הסליחה, ואנו נוגעים בשלמות הלב. גם אם העולם הבא איננו היום-יום, לפחות נדע שהוא קיים. לידיעה הזאת חשיבות מכרעת. גם אם איננו שרויים באור, אנו יודעים שהוא קיים, שישנו אור בקצה הדרך, שיש עולם הבא, עולם אוטופי שהוא 'הלא-נמצא הקיים', שפעם היינו שרויים בו ואליו אנו חוזרים. גם אם הדרך ארוכה, הרי בכל זאת נזכרים אנחנו, פנימית וממשית, ויש בזכירה זו גאולה גדולה ופיוס עמוק.
יזי"ג המידות - ברית הרחמים
יחבמרכז ימי התשובה עומדת ברית י"ג מידות הרחמים. ישנן כל מיני בריתות, שנכרתות מכל מיני סיבות: מתוך אהבה, מתוך הערכה, מסיבות רוחניות יותר ורוחניות פחות.
יטהברית העמוקה ביותר היא הברית שמתוך הרחמים, מתוכה צומח כל השאר – האהבה, החסד וההערכה. הרחמים של י"ג מידות, כך כתוב בספרים הקדושים, הם הרחמים הרבים העצמיים, הם רחמים שאינם נוגעים למשהו מסוים, אלא רחמים שבעצם הקיום האנושי ומציאות העולם.
כשורש הרחמים הוא הריחוק, המהותי לעולם, מאור פני מלך חיים. האדם הוא יצור סופי, קצר ימים ושבע רוגז, ימיו כצל עובר, "והלוואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף". על כן הרחמים מצויים בתשתית קיומו, ומבחינה זו אין הבדל בין אדם לאדם, כולנו זקוקים לרחמים הרבים.
כא...אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא רוצה מאד בהעולם. על כן צריך לחזק עצמו מאד בעבודתו בכל מה שיוכל, אף אם הוא כמו שהוא. ויסמוך על רחמיו המרובים מאד בלי שיעור, כי בודאי לא יעזוב אותו, אף אם עבר מה שעבר.
כבהרחמים הללו נוגעים ללב החיים ולכן הם מוחלטים, בלתי מותנים ובלתי ניתנים לשינוי, משום שהם אינם תוצאה של משהו מסוים. משום כך הם הבסיס העמוק ביותר לברית.
כגאם אמנם כך נסתכל על הווייתנו, נוכל למשוך על עצמנו את הסליחה ואת הפיוס, רוח חן ותחנונים. שהרי מתוך הביטול הזה שברחמים הרבים מתרחשים הטיהור והוויתור העמוק, הסליחה והמחילה.
כדבמוצאי יום מנוחה, אנו פותחים במסע השיבה הביתה. ויהי רצון שבסוף הדרך, בזמן נעילת שער, בתפילת נעילה של יום הכיפורים, נמצא את השער פתוח, את הבית קיים, ואת הרחמים והסליחה עומדים ומצפים לנו.