מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים

מדרש שכל טוב — מאמר תתרכ״ה

אויקן יוסף את כל אדמת מצרים. שלא היו שמין הקרקע בדמים, ולא התבואה בדמים, אלא כל אדם היה מחליט קרקעו ליוסף בדמי פרנסתו ופרנסת בני ביתו כל אותה שנה וזרע כדי לזרוע איש איש אדמתו באותה שנה מכאן ואילך להיותן כאריסין שיורדין לשדה בעל הבית ועובדין אותה, אלא בשביל שכולם עבדיו הם, והוא צריך לפרנסם, התנה עמהם לעבוד הקרקע וליטול הם ד' חלקים והוא נוטל את החמישית לפרעה, ואעפ"כ לא קנה אותם לצרכו כי אם לפרעה:
בכי מכרו מצרים איש שדהו. כשפרשנו:
גכי חזק עליהם הרעב. לפי שהיה רואה כי חזק עליהם הרעב לא היו שמין את הקרקע אלא בין שהיה למצרי עשר שדות, בין שהיה לו שדה אחת, היה נותן את כל קרקעותיו לפרנסתו בשנת הרעב ולזרע השדה:
דותהי הארץ לפרעה. מעתה ועד עולם היו כל השדות מוחלטות לפרעה: