מדרש שכל טוב — מאמר תק״ל
אגמלים מניקות. ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל אומר לפי שהגמל צנוע בתשמישו, פי' שאינו משמש לפני בני אדם, לא פירסמו הכתוב, אלא הן ובניהן ובוניהן הזכרים שלהם בין הכל שלשים:
בפרות ארבעים. שיש בהן כח צריכות פרים עשרה ד' לאחד:
גאתונות עשרים. שהן צריכות עיירים עשרה. לפי שעבודתן כבידה צריכין שיהיו איש ואשתו, ושם הבנים והגמלים באמצע, כלומר הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה גדולה ודן אותי, ואני נידון לפניך, ותתמלא עלי רחמים. כל אתונות שבמקרא מלאין ו', חוץ מן אתונות שנתן פרעה לאברהם, לפי שהיו עקרות שהיו המצריות חותכות האם שלהם שלא תלדנה, וכן אתונות ששלח יעקב לעשו של לבן הארמי, גם הוא ברמיות, חתך האם שלהם שלא תלדנה ולא יהנה יעקב ושלחם לעשו, כבר דרשנו למה נקראו עזים ותיישים:
דרחל. רוח חיל שאין בריה מתחללת מפני חיה רעה כרחל:
האילים. על שם איל ותוקף, כמו אילי מואב (שמות טו טו), אילי הארץ (מ"ב כד טו, יחזקאל יז יג), וכן כתיב ואילי צאנך (בראשית לא לח), שמתרגמינן בקרניהן כגבורי חיל:
וגמלים. שנגמלים גמול הצנוע מכל חיה ובהמה:
זפרות ופרים. שעבודת הקרקע פרה ורבה על רב כחן, שנא' [ורב] תבואות בכח שור (משלי יד ד):
חאתונות. על שם איתן שלו, הוא האבוס, וזכר לדבר וחמור אבוס בעליו (ישעיה א ג):
טעיירות. אלו נקראין נערי בני אתונות: