מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים

מדרש שכל טוב — מאמר תקס״ט

אוירא אותה שכם בן חמור. לא נצנעה ממנו:
בהחוי נשיא הארץ. מלמד שכל פירצה שאינה מן הגדולים אינו פירצה, שמשעה שיצאה מן התיבה גדרו גדר על העבירות. ולא היו פרוצין אפי' בפנויות ויפות תואר, וכה"א באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובכנעניים הוא אומר והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו), שעדיין מתבקשת להן זכות שגדורים מן הערוה, וכתיב כי לא שלם עון האמרי עד הנה (שם טו טז), שעדיין גדורין מן הערוה, וכיון שנתפרצה לו ויצאתה לפניו מקושטת כזונה וראה שאין יפת תואר בארץ כמותה, נתפתה לבו אחר ראות עיניו, וכן הקב"ה מזהיר לישראל ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט):
גויקח אותה. אע"פ שלא נצנעה ממנו באונם לקחה, כעוף החוטף ודורס פתאום:
דוישכב אותה. כדרכה:
הויענה. שלא כדרכה. כל שכיבת ביאה שבמקרא, אפילו תחילתה באונס וסופה ברצון, אבל עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה, וכן הוא אומר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), על דבר אשר עינה (דברים כב כד), אל תענני (ש"ב יג יב), ואע"פ שהפועל נפרד מחבירו, יש להדבירו מקצת לשונו על אופן יתר העינויין, דכתיב ויענך וירעיבך (דברים ח ג), וכתיב עינה בדרך כחי (תהלים קב כד):