מדרש שכל טוב — מאמר תקצ״ו

בורבותינו דרשו ודימוהו ללשון דילוח מים צלולים ומרפס ברגל, אמר יעקב מצוללת היתה חבית שלי ועכרתם אותי, ודומה לו בדבריהם, מים עכורים:

גלהבאישני. לשון סריחה, כשם שאדם מדמה שהאוכל מתובל ומנוסף ריח נעים ונמצא מבואש, כך אדם שדומה לו שחבירו נאמן ונמצא שבגד בו, ודומה לדבר, אשר הבאשתם את ריחנו (שמות ה כא), וגם נבאש ישראל בפלשתים (ש"א יג ד), וכל שכמותן מדוברין על באוש ריח, כדכתיב ותבאש הארץ (שמות ח ד), ויבאש היאור (שמות ז כא) ועלה באשו (יואל ב כ). (ותעל הבאוש) [ואעלה באש] (עמוס ד י) וכל דומיהן:

דלהבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי. מסורת בידם שעתידין ליפול בידי, אלא שהקב"ה אמר עד אשר תפרה ונחלת (שמות כג ל), בשישים ריבוא:

הואני מתי מספר. עדיין, ואיני יכול כנגדם:

ומתי כלומר אנשים ודומה לו [את כל עיר מתים] והאנשים והטף (דברים ב לד), מעיר מתים ינאקו (איוב כד יב), מתי אהלי (שם לא לא), אשר דרכו מתי און (שם כב טו), וכל דומיהן. ולמה נקראו הגברים מתים, שהן שלמים בגוף, ודומה אין בו מתום (ישעי' א ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל לית בהן דשלים:

זמספר. כלומר כעשרה אנשים:

חונאספו. כלומר אם נאספים עלי:

טוהכוני ונשמדתי, מן העולם:

יאני וביתי שאין פליט נשאר שכולנו קבוצים כאן, ונמצא שם שמים מחולל בנו: