ספרי זוטא; מדרשה של לוד — מאמר א׳

בפעוטות אפיוטות הפייוטות

גפשוט הוא שבכל מקום שנזכרו פטורי הקטן וכדומה אין צורך ליתן שיעור לקטן, וכל שהוא פחות מבן י"ג קטן הוא. אבל במקום שמעשיו מעשה (עריות, נדרים, זכייה וחינוך) נתנו שיעור לשנותיו של קטן, או להתפתחותו. ובמשנת גיטין (פ"ה מ"ז): הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. סתמה משנתנו ולא אמרה מה הן פעוטות. ובבבלי שם (כ"ט א'): ועד כמה וכו' כבר שית, כבר שב. רב כהנא אמר כבר שב כבר תמני. במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר, ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה.

דברם בירושלמי במקומו (ה"ח, מ"ז ע"ב): אפיוטות פרייא. ובמוסף הערוך לר' בנים מוספיא: "פדיא, ירו' פ' הנזיקין. פעוטות פידיא, פר' בל"י בנים ונערים קטנים". ובעה"ש פתר את לשון יון: παῖδες. וקרויס במלונו למלים שאולות מל"י ח"א, עמ' 285, שער שגם המלה "פעוטות" פירושו παῖδες. ברור שר"ב מוספיא כיוון לא למלה זו אלא ל-παιδία ילדים קטנים. וקרוב הדבר שבא"י בטאו פֶדִייא. וודאי, איפוא, שבא"י לא השתמשו במלה פעוטות, פיוטות (אפיוטות, הפיוטות) והיו זקוקים לפרשה, אבל לא נתנו בירושלמי כאן שיעור לגילם של פדייא.

הובתוספתא גיטין פ"ג (כי"ע פ"ה) ה"ג: רבן שמעון בן גמליאל אומר לא אמרו פעוטות (בכר"ע: פאוטות) אלא בהווה. וכתב בח"ד במקומו: אבל דברי רשב"ג לא מצאתים בשום מקום, ולא ידענא פירושו. ואפשר לומר דאמרו פעוטות בהווה, אבל הוא הדין כמי דאפילו עד שלא הגיעו לעונת הפעוטות מקחן מקח, ואע"ג דאינו בן דעת כלל, משום כדי חייו סבר דתקינו הכי". והפירוש קשה מאד, וכיצד אפשר לומר, שאפילו ילד בן שלש מקחו מקח וממכרו ממכר. ולא עוד אלא שבתוספתא ובירושלמי לא דברו כלל על גיל הפעוטות, ועונת הפעוטות מאן דכר שמיה.

וברור איפוא מן הירושלמי והתוספתא שעצם המלה "פעוטות" כללה גיל מסויים יפה, ועליהם אמר רשב"ג שגיל מדוייק זה הוא לאו דווקא. והנה המלה "פעוטות" לא נזכרה בשום מקור אחר (חוץ מן ההבאות של משנתנו והתוספתא הנ"ל שבארה את משנתנו) ארנר ידוע משפה שמית. ובמשנה הוצ' לו גורס: הפיוטות. ובירושלמי עירובין פ"ז ה"ו, כ"ד ע"ג: ירדו לה בשיטת הפייוטות, דתנינן הפייוטות מקחן מקח וכו'. ובמקבילה במע"ש פ"ד ה"ד, כ"ה ע"א: בשיטת אפיוטות, דתנינן תמן אפיוטות וכו'.

זולפיכך נ"ל קרוב לוודאי שהפייוטות הם ילדים בגיל מסויים. הקדמונים חילקו את שנות האדם לעונות של שבע, שבע שנים. וכן מוסר פילון מאלכסנדריא בשם הרופא היפוקרטיס: בטבע האדם שבע ערכות שקוראים להן גילים: ילד קטן (παιδίον), ילד (παῖς), וכו', ילד קטן הוא עד בן שבע שנים וכו'", מכאן ואילך מתחילה עונת הבגרות שנגמרת כשהוא בן ארבע עשרה (כלומר, ועד ארבע עשרה הוא ילד, שעדיין לא בגר). ובמשנתנו, כנראה מונח פילוסופי משפטי שהיה רגיל בעולם העתיק, והיינו ἑπτέτης בן שבע (ἑπτέτις, בת שבע), וברבים: ἑπτέτεις, בני שבע. וכן בסכוליאון של אריסטופניס, צפרדעים 418: ἑπτάτης ὤν κτλ. ἡ μεταφορὰ ἀπὸ τῶν παίδων οἵτινες ὄντες περὶ τὰ ἑπτὰ ἔτη ἔχουσι πάντας τοὺς ὀδόντας, כלומר מָשָׁל מילדים, שבגיל שבע כבר יש להם כל השינים. הפייוטות הם איפוא επτέτεις, בני שבע.

חואמנם במשפט הרומאי המאוחר (המאה הששית למספרם) אנו מוצאים את החלוקה הנ"ל של גיל האדם, עיין במלונו של G. Seckel ערך infans, ומ"ש ידידי פרופ' בעז כהן בספרו Jewish and Roman Law כרך ב' (חלק עברי), עמ' 1-2. חלוקה זו היתה כנראה קיימת בא"י במשפט המזרחי היליניסטי.

טהירושלמי תרגם איפוא בדיוק שאפיוטות הם "פדיא", וכדברי היפוקרטיס הנ"ל. ורשב"ג בתוספתא הנ"ל אמר שהפיוטות (כלומר, בני שבע) הם לאו דווקא אלא שדברו בהווה, והוא הדין בני שש (אם יש להם דעת) ובני תשע ועשר (אם אין להם דעת לפני כן), וכדברי הבבלי בגיטין כ"ט א', שהבאנו לעיל. הכל תלוי איפוא בדעת הקטן, ומקצת הראשונים פירשו את הירושלמי שקטן שיש בר דעת יש לו זכייה מן התורה. קטן שיש לו דעת ליתן את גזילת הגר לכהן, ולא לחזור בו, בר דעת הוא ונתינתו נתינה, ואינו מוריש ליורשיו את מה שנתן לכהן, ולפיכך אין היורשין מוציאין מידי הכהנים אם מת הקטן, והכל הוא מדאורייתא. ועיין בתו"כ בחוקותי פרק י"ב ה"י, ובפר' הראב"ד שם, קט"ו ע"ב, וכן בפירוש המיוחס להר"ש משנץ, קט"ו ע"ב, ומ"ש בהגהות מהרי"ד שם.