ספרי זוטא; מדרשה של לוד — מאמר א׳

בעמ' 3, הערה 1: "רב נסים גאון בס' המפתח לשבת וכו' ". השמטתי את דבריו בברכות ב' א' (הוצ' גולדנטהל, י"א ע"ב), משום שרבינו העתיק את לשון הברייתא בבבלי נזיר מ"ה ב' שציין לה, ולא ספרי ולא ס"ז, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו, ס' הרמב"ם, עמ' 133, הערה 1. ועיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 9.

געמ' 5, הערה 12: "(בהמשך דברינו להלן נראה על כמה מהם)". בתחילה חשבתי לדבר גם על האגדות שבס"ז, אבל אח"כ משכתי את ידי מהן, מפני שלא מצאתי שם די חומר חדש שבכוחו להוכיח שאף באגדה נתבדל המדרש שלנו משאר מדרשי הלכה. ולפי התכנית שעלתה במחשבה צריך הייתי לציין גם למקורות האגדתיים שהכניס הרח"ש הורוביץ (להוצאה שלו של ספרי זוטא) ממדרש הגדול גרידא. הרב הנ"ל הכניס לשם כמה אגדות שבעל מה"ג שאב מאבות דר"ן, מפרקי דר' אליעזר, ובעיקר ממדרש ל"ב מדות שעדיין לא נתפרסם בזמנו של הרח"ש הורוביץ. וכן בס"ז עמ' 276, שו' 18: ד"א שלא יהא הענן עומד ויבקש משה רחמים וכו' ולא דברו בגנותו אלא שהשוו אותו לשאר נביאים כך נענשו וכו'. וכ"ז לקוח ממדרש ל"ב מדות הוצי ענעלאו, סוף עמ' 174 ואילך. וכן הפיסקא הארוכה שבריש פרש' שלח, עמ' 279, כולה לקוחה ממדרש הנ"ל, עמ' 153 ואילך (ובשינוי סדר עיי"ש). ובמדרש הגדול כ"י ירושלים המקור מצויין בפירוש בגליון, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ד (תרצ"ג), עמ' 346 ואילך. ויש להוסיף עליהם כהנה וכהנה.

דעמ' 8 הערה 25: "המו"ל הכניס בסוגריים: נדה מ"ג סוע"ב. ואינו כן". המו"ל כיוון למשנת נדה פ"ה ששנתה: תינוק בן יומו מטמא בזיבה ומטמא בנגעים, ודייק המו"ל מכאן "הא עובר לא". ופשיטא שאין מכאן שום ראייה, ועובר אינו מטמא בנגעים משום שאי אפשר בו ראיית כהן, ועיקר החידוש הוא שתינוק בן יומו מטמא אעפ"י שאינו איש, וכמו שאמרו בבבלי שם (מ"ד א'): אדם כי יהיה בעור בשרו. אדם כל שהוא. ואפשר היה לומר שאפילו אם נולד בצרעת מטמא מיד אחרי שנולד. אבל במשנת נגעים רפ"ז שהבאנו מפורש שבהרת שהיתה בקטן עד שלא נולד אינה טמאה. ברם כבר הראינו לעיל, עמ' 65 ואילך, שבמדרש שלנו מרובות ההלכות שחולקות על המשנה שלנו, ולפ"ז אין צורך להוציא את הדברים מידי פשוטם, וסובר המדרש שלנו שקטן שנולד מצורע אין לו טהרה עולמית.

העמ' 53, הערה 165: "ועיין פיה"מ להר"מ במקומו". קיצרתי יותר מדאי. כוונתי לפיה"מ כלים פט"ו מ"ג, הוצ' דירינבורג, עמ' 134: וים יקרא כל כלי, או חפירה, או בנין הנעשה לקבץ בו דבר מן הלחים, ויקרא גם כן ים מה שיתקבץ בו הסלת לדקות חלקיה וכו' שיפול מראשה בשעת הסריקה מן המרקחים והתמרוקים. ברור שרבינו פירש שים נפה אינו מנוקב. וכן יוצא גם מחיבורו פ"ה מה' כלים סה"א. ואף בהשגות הראב"ד שם כתב: אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר באורג וכו'. אבל בפיה"ג במשנה במקומו (הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 39) כתב במפורש שהים הוא ארוג, ומוציא את הקמח בלי סובין ומורסן. ועיין גם בר"ש וברא"ש במקומו. ומתוך ס"ז שלפנינו שמכניס ים נפה וכברה בין המנוקבין ברור שהפירוש הנכון הוא של הגאון וסייעתו. ברם בהוצ' הורוביץ עמ' 310, שורה 8 (ע"פ הילקוט), חסרה המלה "ים" (וכ"ה גם בילקוט כ"י), והגירסא שם: ריבה נפה וכברה וכו'. ואפשר שכן היתה הגירסא לפני הרמב"ם והראב"ד, ומדברים בנפה שפחתו דפנותיה שאינה מקבלת טומאה, או שביטלה במפורש.

ועמ' 62: "אם יש שם שומרים כשר". במקורות הרגילים אינו מדובר אלא בשמירת האפר, אבל בס"ז מן הגניזה (תרביץ ש"א ס"א, סוף עמ' 59, א' ע"ב, שו' 10): כיצד היו משמרים אותה? היו מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה, אלא שחזרו לומר הכל נאמנים על חטאת (ובין השורות תלויה "ה", כלומר, קרי: החטאת), שהכל נאמנים על טהרת הקודש ועל החטאת. בן בגבג או' והיתה לעדת בני ישר' למשמ' אינה רועה בעדר. ברור מתוך העניין שגם את הפרה עצמה היו מוסרים מתחילה לשמירה לאדם נאמן (ואינו עניין למשנת פרה פ"ה מ"א שציין לה מהרי"ן אפשטין, ושם במי חטאת ואפר חטאת עסיקינן), ובס"ז מדברים שם על שני דברים.

זעמ' 63, הערה 226: "שצ"ל של גריין, של גוריין". אמנם לפי הגירסא "גרדין" נראה להגיה כן, אבל הפירוש הוא דחוק. ונראה שהנכון הוא "שמן של גרגרים" (כגירסת מדרש הגדול), וגרגרים כאן פירושן זיתים שלא נתבשלו לגמרי. וכן במדרש ל"ב (משנת ר' אליעזר), הוצ' ענעלאו, עמ' 100: מפני היין שלא נשתייר אלא שמרים, מפני השמן שלא נשתייר אלא מגורגר. ויפה פירש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ד (תרצ"ג), עמ' 353, שהכוונה לשמן זיתים שלא נתבשלו יפה, עיי"ש. ובמשנתנו (מנחות פ"ח מ"ג): אין מביאין אנפיקנון ואם הביא כשר. אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים ולא מן הכבושים ולא מן השלוקין. ואם הביא פסול. ובתוספתא שם (פ"ט ה"ח. ועיין בבלי פ"ו א'): שמן השרוי והשלוק וכו' הרי זה בעל מום למזבח. ולפי זה דווקא שמן גרגרים שנשרו במים פסול בדיעבד, מפני שהוא שמן שרוי, אבל שמן גרגרין שלא נשרו במים, הוא שמן אנפיקנון, וכשר. והתנא של ספרי זוטא נקט את השם העברי גרידא.

חעמ' 70: "תהיינה הלחם עליהם וכו' ". הלשון בספרי זוטא הוא: "תהיינה הלחם עליהם, תהיינה תן ממונך עליהן. תהיינה אל יעשו עיר נדחת". הגירסא "תהיינה הלחם עליהם" היא בטוחה בלי שום ספק, שכ"ה בכ"י שפרסם שכטר, בילקוט ד"ר ובילקוט כ"י. והדברים תמוהים: וכי יש לנו מצוה מיוחדת של כיבוש ערי מקלט למעלה מכיבוש הארץ? וידידי ש"ב הגרי"ד הלוי סולובייציק העיר לי שאין כאן עניין למלחמה של כיבוש אלא יש כאן צורה של כפיית ב"ד המצווים להפריש ערי מקלט. ואם עיר בישראל מסרבת שיהפכו את העיר לעיר מקלט של רוצחים מצווה ב"ד להלחם עליה, וכלשון הר"מ בפ"ד מה' ע"ז ה"ו (בעניין עיר הנדחת): והן צרין עליהן ועורכין עמהן מלחמה וכו'. והכל בישראל עסיקינן, ועיר שמתנגדת בכח אין לכפותה אלא במלחמה. ואשר לדברי המדרש שהבאתי בפנים שיהושפט טעה על שנלחם עם ארם על ראמות גלעד (ושעליו סמכתי בפירושי שמדברים בכיבוש מן הגוים) הרי אין מביאין ראייה מן האגדות. ע"כ תורף דבריו.

טקרוב מאד בעיני שהוא הפירוש הנכון בס"ז. אלא שיש לעמוד על הר"מ שהביא (בפ"ד מה' ע"ז ה"ד) את ההלכה השלישית שבפיסקא שבס"ז שהעתקנו לעיל שאין עיר מקלט נעשית עיר הנדחת והשמיט את שתי ההלכות הראשונות. וכנראה שפירשן בכיבוש מידי הגויים ולפיכך לא השגיח בהן. ובדרך שמא יתכן לפרש שהרמב"ם פירש ששתי ההלכות רמוזות בברייתא שבבבלי מכות י' א' שפסקה בפ"ח מה' רוצח וש"נ ה"ח: ואם אין שם מים מכניסין לתוכן מים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלסין וכו'. ופירש"י (שם י' סע"א): במקום אוכלוסין וכו' שלא יבואו גואלי הדם מרובים על העיר בחיל. ובמאירי שם, עמ' נ"ב: אוכלוסין. גבורי חיל, לשמור העיר שמא יבואו גואלי דם בחיל. ולפ"ז הכוונה: הלחם עליהן, בגואלי הדם. תן ממונך עליהן, להכניס שם מים, אוכלוסין ודיורין וכו'. אבל פשוטה של לשון שבס"ז (אם לא נשגיח באגדה) משמעותה כפירושו של הגרי"ד הלוי סולובייציק.

יעמ' 88: "לעומת זה ריש לקיש שהתנגד למינוי דיינים שאינם ראויים" וכו'. עיין מ"ש בצופה האנגלי "סידרא חדשה" הל"ו, 1946, עמ' 362, והעליתי שם שהמינויים נעשו בכוונה לפטור את החכמים העשירים ממסי המלכות, עיי"ש שהארכתי בזה. ובבבלי (סוטה מ' א'): כיון דחזיה (כלומר, ר' אבהו) לר' אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות. אמר להו איכא רבה (ועיין בגליון שם). ואפשר שר' אבהו התכוין להציל את ר' אבא מן האוצר, מחובות המסים.

יאעמ' 94, הערה 15: "משום עין רע בקריות של בית רבי". כל הפיסקא בירושלמי שם לא נתבארה כל צורכה ע"י החכמים האחרונים. וכ"ה שם: ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בעשרים וארבע קריות של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד. באותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל. בעיון מיעקר אף אהן סימנא. אמר לון ר' סימון אין אנו מניחין אפילו זכר (כלומר, בתמיה).

יבנבאר מתחילה את המלים היחידות שנתלבטו בהן החכמים. ביכלר כתב שמלה זו "קריות" אינה מובנת. ובהערה מביא בשם גריץ שמתקן "קרונות" וכן תיקנו כמה מן החכמים האחרונים. אבל בפ"מ ובק"ע תירגמו קריות: קרונות. וכן נכון, ואין צורך בשום תיקון, משום שהמלים היווניות המסתיימות ב"ון" מספר הרבים שלהן כפול הוא, והיינו: או "נות", או "יות" (בהשפעת היונית), דוגמת: וילאות, דוריות, סיגניות, איצטדיות, סנהדריות והרבה כיוצא בהן. ולפ"ז מספר הרבים של קרון הוא: קרונות, או קריות. ולא עוד אלא שאנו מוצאים בירושלמי ב"ב פ"ט ה"ז (בד"ח ה"ה), י"ז ע"א: חד בר נש שילח לארוסתו עשרי' וארבעה קריות מיני חרת בין פסח לעצרת וכו'. ובבבלי שם (קמ"ו א'): מאה קרונות של כדי יין וכו'. ולפ"ז אין ספק שקריות הן קרונות.

יגוקרונות של בית רבי נזכרו גם בבבלי שבת קכ"ב רע"א: ואמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' חנינא קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת, ולפי גירסת הסמ"ג בירושלמי ע"ז פ"ה רה"ה, מ"ד ע"ד: מעשה שהפליגו קרנות של בית רבי וכו'. אבל בהוצאות שלפנינו: א"ר חנינא מעשה בקרון אחד משל בית רבי וכו'. נמצאנו למדים שאין שום ספק לא בנוסח ולא בפירוש של הדיבור "עשרים וארבע קריות".

ידואשר למאמר בירושלמי הנ"ל "בעיון מיעקר אף אהן סימנא" פירש בק"ע: ל"א הסימן שהיו נותנין כל פעם כשקידשו החדש, כדאמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה (כ"ה א'). ובס' דורות הראשונים ח"ב פי"ז (ברלין-וינא תרפ"ב, עמ' 66) פירש שקראו לקידוש החודש עצמו סימנא" (ע"פ ר"ה הנ"ל), והכוונה שבקשו לעקור מיהודה גם את קידוש החודש. וצדק בפירושו, שכן מפורש בירושלמי עצמו, אלא שהוגה. וכן בירושלמי סוכה פ"ב רה"ה, נ"ג ע"א: רב הונה אזל לעייני טב לסימנה וכו'. וכן גם בר"ה שם פ"ב ה"ה, נ"ח ע"א: כהדא ר' חנינה אזל לעין טב למימנא וכו'. אבל בכי"ל: לסימנא, ונגררה הסמ"ך, וביד אחר כתוב על הגרר מי"ם. ומן העניין בירושלמי סוכה ור"ה ברור שהכוונה לקידוש החודש. ולפ"ז עצם המעשה ברור שעקרו את עיבור השנה (שהיה מלווה בפומביות גדולה) מלוד, והניחו את קידוש החדש בעין טב הסמוכה לה.

טוואשר לסיבת העיקר אמרו בירושלמי מפני שנכנסה "עין רע" בכ"ד קריות של בית רבי. החכמים האחרונים ראו בזה מאורע היסטורי בקשר עם השלטון הרומאי. ואין צורך בכל זה, והדברים הם פשוטים לגמרי. רבי שלח ללוד הרבה קרונות שטענו מה שטענו, לרבות גם חכמים מן הגליל שבאו לעבר את השנה בלוד. כלום יש להתפלא שאנשי לוד התרעמו (וכי אין די חכמים בלוד?) והביטו בעין רעה על כל העבדה הרבה והפמליא העצומה? אירע מה שאירע וכמה מן החכמים נספו במגפה בזמן קצר. הנשיא ייחס את המגפה לעין רע של אנשי לוד, ועקר את עיבור השנה מלוד. והסיקו בירושלמי שם שאין מעברין בלוד מפני שהן גסי רוח ומעוטי תורה". כלומר, שהם גסי רוח וסבורים שהם מומחים לעבר שנים, ואין צורך להביא מומחים מן הגליל מבית מדרשו של הנשיא, אבל באמת הם מעוטי תורה, ואין לסמוך עליהם. תואר זה ניתן גם לנהרדעיים (ירושלמי פסחים פ"ה, ל"ב סע"א, בהשוואה לבבלי שם ס"ב ב'). ר' עקיבא שעיבר שם את השנה (יבמות פט"ז מ"ז) בוודאי צירף את חכמי העיר. ור' חנניה אחי ר' יהושע שעיבר בבבל שנים נגד דעת הנשיא (ירושלמי נדרים פ"ו, מ"ו ע"א, בבלי ברכות ס"ג א' ועוד), אף הוא, כנראה, צרף את חכמי נהרדעא, כפי שרמוז בירושלמי כתובות פ"ב סה"ו, כ"ו סע"ג. ומסורת מקורית בשאילתות בא, הוצ' מירסקי, עמ' פי (בכל כתה"י, עיי"ש בשנו"ס) שעיבור השנה בגליל אינו כלום לכולי עלמא. ודווקא בשעה שאין מומחין ביהודה מעברין אפילו בחו"ל [וכל שכן בגליל], עיי"ש היטב.

טזעמ' 97. על החמשה זקנים בלוד, עיין מ"ש ר"י הלוי בדורות הראשונים ח"א כרך ה' פל"ח (פראנקפורט תרע"ח), עמ' קפ"א ואילך.

יזעמ' 117: "של שחר לידעיה של בן הערבים למלכיה". קיצרתי והסתפקתי בציונים גרידא. אבל לפנינו מקור חשוב מאד, וכדאי להעתיק את הדברים שרמזתי להם. לא מצאנו בשום מקום דוגמא מעין זו, והמקורות בקביעות תופשים את יהויריב וידעיה. ואף עצם ההלכה תמוהה מאד, שהרי לפי פשוטה ברור שבתמיד של בין הערבים שבחול עסיקינן, וכיצד באות שתי משמרות לכאן, שאינן מתחלפות אלא בשבת. וכן מה לו לידעי' (המשמר השני) עם מלכיה (המשמר החמישי)? ובתוספתא כפשוטה, הראיתי שהיתה קיימת דעה שבתי האבות היו מתחלפים בכל יום באמצע היום, וכן מעיד גם יוסף הכהן, עיי"ש מש"ש. אבל מה לו למלכיה עם בתי האבות של ידעיה?

יחולעיל שם במקומו ציינתי לתוספתא תעניות רפ"ב (ומקבילות) ששנתה: ארבע משמרות עלו מן הגולה, ידעיה חרים פשחור ואמר, עמדו נביאים שבירושלם ועשאום עשרים וארבע משמרות וכו' בא ידעיה ונטל חמש והוא, הרי כן שש וכו', וכך התנו עמהן הנביאים שאפילו יהויריב עולה מן הגולה לא יהא אחד מכם (כלומר, מן הארבע משמרות שעלו בראשונה מן הגולה) נדחה מפניו, אלא יעשה טפלה לו. והפירוש של "יעשה טפלה לו" אינו ברור לגמרי, אבל לפי פשוטו משמע שידעיה משמש ששה שבועות ובכל שבוע הוא מצרף בתי אבות ממשמרות אחרות כטפילות לו. הברייתא שלנו תפסה את משמר ידעיה משום שהוא היה המשמר הראשון שעלה מן הגולה, ומלכיה היה טפל לו, ובין הערבים שמש בית אב של מלכיה, וכמו שכתבנו לעיל.