מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמועדים לשיחה; קריאות חדשות בחגי ישראל — יום כיפור; המצא לנו מחילה
איום כיפור הוא קודש הקודשים של הזמן היהודי. המועד שצוין במקדש בטקס אדיר, שהוצל לאחר החורבן כמעט באורח פלא, שנשמר מאז ועד היום ביראה שאין דומה לה, הוא התשובה היהודית לאחת השאלות הקשות ביותר שבני אדם שואלים את עצמם: איך אפשר לחיות את חיי המוסר בלי תחושה מציפה של אשמה, נחיתות וכישלון?
בהמרחק בין מי שאנחנו לבין מי שראוי שנהיה הוא, אצל רוב רובנו, עצום. אנחנו כושלים. אנחנו נופלים. אנחנו נכנעים ליצר. אנחנו נגררים להרגלים רעים. בשעת כעס אנחנו אומרים ועושים דברים שאחר כך אנו מצטערים עליהם מעומק ליבנו. אנחנו משיבים ריקם אנשים שהאמינו בנו. אנחנו בוגדים באלה שבטחו בנו. אנחנו מאבדים חברים. לפעמים העמוקות שבמערכות היחסים שלנו עלולות להתמוטט. אנחנו חווים תסכול, בושה, השפלה, חרטה. אנחנו מאכזבים אחרים. אנחנו מאכזבים את עצמנו. אין אלה מקרים נדירים. הם קורים לכולנו, גם לגדולי הגדולים. אחת מתכונותיהם המיוחדות של סיפורי המקרא, הנותנות להם את כוחם המיוחד, היא שאין בהם אידיאליזציה של הדמויות. גיבוריהם אנושיים. גם להם יש רגעים של חשדנות עצמית. גם הם חוטאים.
גהיהדות מציבה רף גבוה. היא מצפה מאיתנו לגדולות, בדברים ובמעשים. כה תובעניות הן מצוות התורה, שאי אפשר שלא נמצא את עצמנו מתחת לרף חלק מהזמן, אולי רובו. ה' מבקש מאיתנו שבמובנים מסוימים נהיה כמוהו: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). והרי אנחנו בני אדם – אנושיים, אנושיים מדי – ואיך נוכל להיענות לאתגר כזה? איך לא נאכזב את ה'? כלום לא מוטב שנשלים עם מה שאנחנו, ולא נשאף להיות מה שאיננו, לדמות לאלוהים? לא. זהו מרשם המתאים ללבבות חלושים ולנפשות קטנות, והיהדות לא הסתפקה בו אף פעם. מוטב לשאוף לגדולות ולהיכשל מלא לשאוף כלל.
דהפתרון שמציעה היהדות למתח הזה רדיקלי כל כך, שהוא החליף את האופק המוסרי של האנושות כולה. הוא אומר שאלוהי האהבה והסליחה ברא אותנו באהבה ובסליחה, ומתוך תקווה שגם אנו נאהב אחרים ונסלח להם. אלוהים איננו מבקש מאיתנו שלא ניכשל. בקשתו היא שנכיר בכישלונותינו, שנתקן מה שקלקלנו, ונצמח מתוך מה שלמדנו מטעויותינו. חיי האדם בראייה זו אינם טרגיים ואינם שקועים בחטא. אבל הם תובעניים. תובעניים מאוד. על כן, בגלעינם צריך להימצא מוסד המסוגל להתמיר את האשמה לצמיחה מוסרית, ואת הניכור כלפי אלוהים או כלפי הזולת – להתפייסות. מוסד זה הוא יום כיפור; יום שבו, מתוך יושר פנימי מוחלט, אנו צמים ומתענים, מודים בכישלונותינו וטובלים, באופן מיסטי ומטפורי, במים המטהרים של אהבת האל הסולחת.
הבפרק הזה אני רוצה לספר את סיפורם של יום הכיפורים והרעיונות הגלומים בו, שכן זהו אחד הסיפורים המרתקים ביותר בתולדות המוסר והרוחניות.
ובישראל הקדומה נחוג יום זה בטקס פומבי גדול ממדים במקדש בירושלים. האיש הקדוש ביותר בישראל, הכוהן הגדול, נכנס למרחב המקודש ביותר, קודש הקודשים, הודה בחטאי האומה מתוך שימוש בקדוש שבשמות האל, וּוִידא שנתכפרו עוונותיהם של ישראל. זה היה רגע של דרמה עזה בחייו של העם אשר האמין, אף כי לפעמים יותר ולפעמים פחות, שגורלו תלוי ביחסיו עם אלוהים; ואשר ידע כי אין אדם, קל וחומר עם, שאינו חוטא; ואשר ההיסטוריה שלו לימדה אותו שעונשו של חטא עלול להיות אסון.
זהמוני אנשים גדשו את המקדש בירושלים בתקווה שמראה הכוהן הגדול במלאכתו יבליח לעיניהם ולו לרגע. בידינו עדות ראייה של קונסול רומי, מרקוס, ששירת בירושלים בימי בית שני. כך תיאר את התהלוכה שעשתה דרכה אל הר הבית:
חוכן ראיתי בעיני, ראשונה הולכין לפניו כל שהוא מזרע מלכי ישראל... ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד וכולם כסדר נכון זה אחר זה. וכרוז לפניהם אומר תנו כבוד לבית דוד. ואחריהם היה בית הלוי, והכרוז אומר תנו כבוד לבית לוי. שלושים אלף וששת אלפים היו, וכל סגניהם היו לובשים באותה שעה בגדי משי תכלת, והכהנים משי לבן, וארבעה ועשרים אלף היו, ואחריהם המשוררים, ואחריהם המנגנים, ואחריהם תוקעי חצוצרות, ואחריהם השוערים... ואחריהם הכהן הגדול... ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים איש כהן גדול בואך לשלום, התפלל ליוצרנו שיחיינו לעסוק בתורתו.
טזה היה מחזה מרהיב. יום הכיפורים היה המפגש הקרוב ביותר בין אדם לאלוהים בנקודת ההתכנסות של קדושת הזמן וקדושת המקום. עבודת היום במקדש הייתה ארוכה ורבת שלבים. הכוהן הגדול התאמן לקראתו שבעה ימים קודם החג. חמש פעמים לאורך היום טבל במקווה והחליף את בגדיו: בגדי זהב לעבודה הנעשית בפומבי, בגדי לבן פשוטים לכניסותיו ביחידות לקודש הקודשים. שלוש פעמים היה מתוודה, תחילה על חטאיו וחטאי בני משפחתו, ואז על חטאי הכוהנים, ולבסוף על חטאי העם כולו. בכל פעם שיצא מפיו השם המפורש של אלוהים היה קהל הצופים כורע ונופל על פניו.
יהווידוי היה כרוך בטקס מוזר וייחודי. שני שעירי עיזים, זהים בגודלם, בגובהם ובמראם, הובאו לפני הכוהן הגדול, ואיתם תיבת קלפי ובה שתי אבני גורל, על אחת כתוב "לה'" ועל השנייה "לעזאזל". על השעיר שעלה בגורל לעזאזל הוא סמך את ידיו והתוודה על חטאי העם, ואז היה לוקח אותו איש מיוחד שנבחר למשימה אל מדבר יהודה, ושם היה דוחף אותו ממצוק תלול אל מותו. אם הווידוי עשה את שלו וחטאי העם נמחלו, אומרת המסורת שבידינו, לשון הזהורית האדומה שחצייה נקשר לשעיר וחצייה לסלע הייתה מלבינה.
יאאחרי חורבן בית שני לא נראו עוד המראות הללו. מעתה לא היו לא כוהן גדול, לא קורבנות ולא אש קודש, לא לוויים השרים מזמורי תהילה, ולא המונים הגודשים את סמטאות ירושלים ואת הר הבית. ומעל לכול, לא היה פולחן יום כיפור שהעם יכול למצוא בו מחילה.
יבהתמורה שהתחוללה אז צריכה להימנות עם הגדולות שבתגובות היצירתיות לטרגדיה לאורך ההיסטוריה. המסורת נותנת בידי רבי עקיבא את תפקיד מצילהּ של התקווה. המשנה במסכת יומא אומרת לנו למעשה כי רבי עקיבא מצא אפשרות חדשה של כיפורים באין מקדש וכוהן גדול. הקב"ה עצמו מטהר את עמו, בלי צורך במתווכים. גם יהודים פשוטים מסוגלים להתראות פנים אל פנים עם השכינה, כביכול. הם אינם זקוקים למי שיתנצל בשמם. הדרמה שהתחוללה עד כה במקדש תתחולל מעתה בלב האדם. יום כיפור ניצל. לא יהיה מופרז לומר שאמונת ישראל ניצלה.
יגכל בית כנסת היה למקדש מעט. כל תפילה הייתה לקורבן. כל יהודי היה לכוהן גדול, המקריב לאלוהים לא בעל חיים אלא את רסיסיו האסופים של לב שבור. שהרי אם ה' הוא האלוהים בכל מקום, אפשר לפגוש אותו בכל אתר ואתר. ואם יש מקומות שנדמה כי הוא עזבם, הינה הזמן יכול לשמש תחליף למקום. "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו) – על פי חז"ל, הכוונה לעשרת ימי תשובה שמראש השנה עד יום כיפור שבהם ה' נמצא וקרוב אלינו. הימים הקדושים החליפו את המקומות הקדושים. יום כיפור היה לירושלים שבזמן, לעיר הקודש של הנפש היהודית.
ידמאז ואילך שמר יום הכיפורים על אחיזתו בלב התודעה היהודית. בימי הביניים, רבים מהיהודים שהתנצרו או התאסלמו בלחץ הרדיפות ובאימת הגירושים הוסיפו לשמור את יהדותם בחשאי. כאלה היו למשל האנוסים בספרד. יש מן החוקרים הטוענים כי הללו הקפידו לקיים את תפילות ליל יום כיפור וכך לאשרר את זהותם היהודית.
טומקרה קרוב יותר לזמננו, שסמליותו רבה, הוא סיפורו של הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג (1886–1929). הוא גדל במשפחה יהודית גרמנית מתבוללת, ובצעירותו שכנע אותו חבר להתנצר. אולם חשוב היה לאינטלקטואל הצעיר להיכנס תחת כנפי הנצרות כיהודי, והוא החליט שמעשהו היהודי האחרון יהיה ללכת לבית הכנסת. הוא נסע לברלין, לבלות את יום הכיפורים תרע"ד בבית כנסת אורתודוקסי קטן.
טזהחוויה שינתה את חייו. כעבור ימים אחדים כתב כי "עזיבת היהדות כבר אינה נראית לי נחוצה... וגם לא אפשרית". הוא היה לבעל תשובה – מגדולי בעלי התשובה של השנים ההן. מלחמת העולם הראשונה פרצה, ובחפירות החזית הוא כתב על גלויות את יצירת המופת התיאולוגית כוכב הגאולה, מן היצירות החשובות במאה העשרים כולה. הוא התיידד עם מרטין בובר והקים בפרנקפורט את ה"יודישע לעהרהאוז", הבית ללימודים יהודיים., New York: Schocken, 1961. יום כיפור הוא היום הנוגע אל הלב היהודי – אפילו זה שמכל בחינה אחרת נטש את יהדותו: אל ליבו של הכמעט־מומר בן המאה העשרים, ממש כמו אל ליבם של המומרים־האנוסים בני המאה החמש־עשרה. זהו יומה של השיבה הביתה – כמובנה היסודי של המילה "תשובה".
יזכזה הוא גם לנו. את מקומו הייחודי של יום כיפור במפת הלב היהודי הקנתה לו היותו האישי מכל המועדים. פסח, שבועות וסוכות הם חגי הזיכרון היהודי ההיסטורי. הם מזכירים לנו מהו להיות בנים ובנות לעם ישראל, שותפים לעברו, להווה שלו ולתקוותיו לעתיד. ראש השנה, יום הולדתו של העולם, מזכיר לנו מהו להיות אדם בעולמו של אלוהים. ואילו יום כיפור עניינו מהו להיות אני, האדם הייחודי שהינני. הוא גורם לנו לשאול: מה עשיתי במתנתו הגדולה ביותר של אלוהים, החיים? במי פגעתי, למי הכאבתי? איך התנהגתי? למען מה חייתי ואיך יזכרו אותי? אכן, אנו שואלים את השאלות הללו בחברתם של אחרים. דתנו היא דת קהילתית. אנחנו מתפללים ביחד, מתוודים ביחד ומבקשים ביחד את רחמיו של בוראנו. ובכל זאת, יום הכיפורים הוא יום אישי מאוד של התבוננות עצמית והקשבה למצפון.
יחחמש פעמים אומרת התורה כי ביום הזה עלינו לענות את נפשותינו (ויקרא טז, כט, לא; כג, כז, לב; במדבר כט, ז). חמישה עינויים הוגדרו בו: אסורים בו אכילה ושתייה, רחצה, סיכה, תשמיש המיטה, ונעילת הסנדל. בקהילות רבות נוהגים הגברים ללבוש קיטְל, חלוק לבן שיש אומרים כי הוא מזכיר את בגד הלבן שהכוהן הגדול נכנס בו לקודש הקודשים. אחרים מסבירים שהוא דומה לתכריכים. כך או כך, הוא מזכיר לנו אמיתות שעלינו להתמודד איתן לבדנו. התורה מצווה כי הכוהן הגדול יהיה לבדו בכניסתו אל הקודש: "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ" (ויקרא טז, יז). כמוהו גם אנו עומדים ביום הזה לפני האלוהים לבדנו. אנו מזומנים לעימות עם המוסריות שלנו – לבדנו. כלפי חוץ אנו נמצאים בחברת אחרים, אך בלב פנימה אנו שוקעים במחשבה על חיינו הפרטיים, היחידים והמיוחדים. אלמלא נמצאנו בין אנשים אחרים שעושים זאת, אולי היה המשא הזה רב מכוחנו.
יטבגרון ניחר ובלב מתחרט אני עומד ביום הכיפורים בין שני עַצְמִיִים – כשם שהכוהן הגדול עמד אי אז בין שני השעירים שסימלו את טבעו הכפול של האדם. יֶשנוֹ העצמי שאני רואה בראי בשעות של תוגה וספק. אני יודע כמה קצרים החיים וכמה מעט השגתי בהם. אני זוכר, בבושה אשר הזמן החולף אינו מקהה את עוקצה כמלוא הנימה, את האנשים שהעלבתי, שפצעתי, שאכזבתי; את ההבטחות שלא קיימתי; את המילים הרעות שאמרתי ואת המילים המרפאות שהשארתי בלתי אמורות. אני יודע כמה זניח אני בחשבון הגדול של הדברים, אחד מקרב מיליארדים שיחיו, ימותו וסופם שיתפוגגו מזיכרונם של החיים. אני ציץ נובל, ענן כלֶה, אבק פורח: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט).
כאך ישנו גם עצמי שני, זה הניבט בי כהשתקפות של אהבת ה' אליי. לא תמיד קל להרגיש אהבה זו, אבל היא ישנה, אוחזת בנו בעדנה, אומרת לנו שכל חטא שחטאנו נסלח לנו אם אנו עושים תשובה, שכל מעשה חסד שעשינו לא יישכח לעולם, שאנחנו כאן מפני שאלוהים רוצה שנהיה כאן ומפני שישנה עבודה שהוא רוצה שנעשה. הוא אוהב אותנו כמו שהורה אוהב את ילדו, ומאמין בנו אמונה ששום כישלון שלנו לא יערערה. כדבריו בפי הנביא ישעיהו, "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט" (נד, י). אלוהים, אשר "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד), מכיר כל אחד מאיתנו בשמו, ומתוקף היכרות זו מאציל עלינו הוד בל יימחה ואהבה בלתי מותנית. התשובה היא חזרה אל העצמי הזה, אל הצד המואר שלנו.
כאההיסטוריה של יום כיפור מנוגדת ניגוד חריף לזו של ראש השנה. התורה מקמצת במילים על "יום זיכרון תרועה" הקרוי בפינו ראש השנה – אך ליום הכיפורים היא מקדישה פרק שלם ומפורט, ויקרא טז. לכאורה, הכול כבר אמור שם. בעמודים הבאים אנסה להראות שאין הדבר כן. ההיסטוריה הרעיונית של יום כיפור עדיין אינה מובנת די צורכה. בהתחקותנו אחריה נפגוש מחלוקת בין שניים מגדולי חכמינו בימי הביניים, נעיין בהבדל בין תפיסות המוסר של הכוהנים ושל הנביאים, נראה כיצד הצליחו חז"ל לאחד שני מוסדות שהיו נבדלים זה מזה לאורך כל תקופת המקרא, ועוד הרבה. אבל לפני כל זה נדבר על אחד החידושים הגדולים ביותר של היהדות – הלוא הוא עצם רעיון הסליחה.