מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמועדים לשיחה; קריאות חדשות בחגי ישראל — היסטוריה קצרה של הסליחה
איש רגעים היסטוריים נדירים, שהעולם משתנה בהם ואפשרות חדשה נולדת. זה קרה כשהאחים רייט הצליחו לראשונה ליצור כלי טיס ב־1903; או ב־1969, כשניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שצעד על הירח; או כאשר, לפני חמשת אלפים שנה, מישהו גילה שסימנים הנחרצים על חמר במקל יכולים, משהתייבש החמר, להיעשות לסימנים קבועים, וכך נולדו הכתב והציוויליזציה.
בהולדת הסליחה הייתה רגע כגון זה. זהו אחד הרעיונות הרדיקליים ביותר שעלו אי פעם במחשבת המוסר האנושית. הסליחה היא מעשה שאיננו תגובה. היא שוברת את מחזור הגירוי והתגובה, הפגיעה והנקם, שהביא תרבויות שלמות לידי חורבן ועודנו מאיים על עתיד העולם. היא משחררת את היחיד מנטל עברו, ואת האנושות מהחד־כיווניות של ההיסטוריה. היא אומרת לנו שאויבים יכולים להיות לידידים.
גהסליחה, כותב דיוויד קונסטן במחקרו הפילוסופי החשוב לפני הסליחה, לא התקיימה לפני היהדות., Cambridge: Cambridge University Press, 2010. לכאורה זוהי טענה משונה. הרי ברור שבכל תרבות קיים צורך למנוע מהכעס והנקם, הנגרמים מפגיעה של אדם בחברו, לחולל חורבן. זה נכון, ובכל זאת לא כל חברה מפתחת את רעיון הסליחה. היוונים הקדומים, למשל, לא הכירו מושג כזה. היה להם במקומו דבר שרק בטעות מבינים אותו רבים בימינו כסליחה: ריצוי הכעס.
דכשאדם פוגע בזולתו, הנפגע כועס ושואף נקם. מצב זה מסוכן כמובן לתוקפן, והוא ינסה להרגיע את הקורבן ולהמשיך הלאה. אולי ינסה לתרץ: זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר. או, זה היה אני אבל לא הייתה ברירה. או, זה היה אני אבל זה רק דבר קטן, ובעבר השפעתי עליך טובות, ועל כן, במאזן כולל, ראוי שתניח לזה.
הלחלופין, או בשילוב האסטרטגיות הקודמות, התוקף עשוי להתחנן, להתחטא ולבצע טקס זה או אחר של השפלה עצמית והכנעה. זוהי דרך לומר לקורבן, "אני לא באמת מאיים עליך". המילה היוונית סוּנְגְנוֹמֶה, המתורגמת לעיתים כ"סליחה", הוראתה האמיתית לדברי קונסטן היא "זיכוי" או "מחילה". אינני סולח לך על מה שעשית – אבל אני מבין למה עשית זאת: נלכדת בנסיבות שמעבר לשליטתך; או, לחלופין, אינני צריך לנקום בך מפני שהתייחסת אליי ביראה ההולמת ובכך הוכחת שאתה מכבד אותי. הכבוד שלי הושב. התוצאה של תירוצים או השפלה עצמית היא, כלשון מגילת אסתר, "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ז, י). הריצוי הוא דרך להפגת כעס, אבל הוא אינו תשובה ואין הוא מוביל לסליחה.
ובתורה יש לכך דוגמה קלסית. יעקב חרד מהמפגש עם עשו אחיו (בראשית לב-לג). לפני עשרים ושתיים שנה ברח מפניו אל הגלות, אחרי שלקח את ברכותיו ושמע אותו נשבע להורגו כשאביהם ימות. עכשיו הם עומדים להיפגש. יעקב שומע שעשו יגיע בראש ארבע מאות לוחמים. תגובתו היא מקרה פרדיגמטי של ריצוי. הוא שולח לעשו מתנות בידי שליחים. כשעשו מגיע הוא משפיל את עצמו בפניו: משתחווה ארצה שבע פעמים. שוב ושוב הוא קורא לעשו "אדוני" ולעצמו "עבדך". עשו מוחנף. האחים מתחבקים, בוכים והולכים איש איש לדרכו. הכעס דוכא. אבל ביניהם שורר פיוס, לא סליחה. הסליחה נעדרת מהסיפור הזה.
זא. רעיון החופש
חהסליחה יכולה לבוא לעולם רק לאחר שיבוא אליו רעיון אחר שישנה אותו: רעיון החופש של האדם. החופש, היכולת לבחור בין חלופות ולפעול על פי הרצון האישי, הוא עמוד תווך במחשבת המערב, אך אין פירוש הדבר שהוא מובן מאליו. רוב התרבויות, ברוב העידנים, כבלו אותו בנחושתיים.
טהקדמונים לא הרבו לחשוב על החופש, וכאשר חשבו עליו עשו זאת בדרך כלל כדי לשוללו, לא כדי לאשרו. היחיד נתפס כסירה המתנודדת על גלי הים, נסחפת ברוחות אנה ואנה, כלי משחק בידי האלים, פיון שיד ענקים מזיזה כאוות נפשה, לא אדון לגורלו כי אם עבד הגורל. היננו מה שהיננו, ואין בידינו לשנות זאת.
ימשנחרץ גורלנו, שום דבר שנעשה לא יצילנו מידיו. האוראקל מדלפי אמר ללאיוס שבנו יהרוג אותו ויירש את כיסאו. לאיוס ניסה בכל דרך אפשרית לוודא שהדבר לא יקרה. כך עשה גם בנו אדיפוס. אך כל התוכניות שלהם לא עמדו בפני הגורל. בִּבלי דעת הרג אדיפוס את אביו והתחתן עם אימו. רעיון זה – המוירה, קרי ההכרח; האנאנקה, קרי הגורל העיוור – הוא לב הטרגדיה היוונית, ועמוד תווך בתפיסתה העגומה באשר למצבו של האדם.
יאהרצון החופשי הוכחש פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. שפינוזה הכחישו בשם ההכרח הטבעי: מעשינו הם תוצאת גורמים שאינם בשליטתנו. לדעתו של קרל מרקס, הכלכלה היא מעצבת ההתנהגות האנושית. לדידו של פרויד – משחק הדחפים הלא מודעים. על פי הניאו־דרוויניסטים, אלה הם הדחפים המקודדים בגנים שלנו. המדע לא נתן עד היום הסבר משכנע לרצון החופשי; שכן אם יכול להתקיים הסבר מדעי מלא להתנהגות האנושית, הסבר זה יאמר לנו שהיא כולה פרי נסיבות וגורמים שאין בידינו לשנות.
יבהחופש היסודי והבלתי מותנה נכנס לתרבות המערב בפרק א של ספר בראשית, שבו אלוהים החופשי בורא את העולם בחופשיות באומרו "יְהִי". כשברא את האדם בצלמו וכדמותו (ראו בראשית א, כו-כז) חנן גם אותו בחופש. אולי נבראנו מעפר, אבל אלוהים נפח בנו את רוח אפו. האדם הוא, כדברי פיקו דלה מירנדולה בנאום על כבוד האדם, הישות היחידה בבריאה כולה היכולה להיות כמלאך ויכולה להיות כבהמה – על פי בחירתה. להיות אדם, אמר ז'אן־פול סארטר, הוא לדעת שקיומנו קודם למהותנו. אין לנו מהות נחרצת. כל שיש לנו הוא בחירה.
יגכל הבריות בעולם נבראו. מכולם, רק בני האדם גם בוראים. לכל היצורים יש דחפים, יצרים מולדים של שרידה. בני האדם לבדם מסוגלים למה שהפילוסופים מכנים הערכות מסֵדר שני, כלומר להחליט אילו דחפים להפעיל ואילו לא. בעלי חיים אחרים פועלים. אנו לבדנו נושאים באחריות לפעולותינו, כי יכולנו לבחור לפעול אחרת. החופש הוא הגדולה במתנותיו של האלוהים לאדם, אבל גם הגורלית והמבעיתה שבהן. כי החופש משמעו שרק לנו לבדנו יש כוח להרוס את יצירתו של אלוהים.
ידספר בראשית מספר סיפור מטריד. אדם וחוה חטאו. קין, הילד הראשון, רוצח את הבל אחיו. בתחילת פרק ו כבר מתברר שהעולם נעשה מקום של אלימות ואכזריות שרירותית, ואלוהים מתחרט על שברא את האדם. העולם המודרני, על מחנות ההשמדה והגולאגים שלו, הדיכוי והטרור, אינו טוב יותר. מבחינה טכנית, בני האדם הפליאו לעשות. מבחינה מוסרית הם נכשלו, ועודם כושלים. כי החופש הוא חרב פיפיות. החופש להיטיב אינו נפרד מהחופש להרע, לחטוא, להשחית. בעיית הרע היא בעייתה הראשית של האנושות.
טויום כיפור הוא התשובה.
טזכי אם החופש פירושו שבני האדם יחטאו, כי אז ברור שאלוהים שנתן את החופש השלים מראש עם האפשרות הזאת, ואם כן, ודאי יצר מנגנון של מחילה על חטאים אלה – מנגנון שאיננו משחרר את האדם מאחריותו המוסרית, אך מכיר באפשרות שבני אדם יבינו שעשו את הרע, יבטאו חרטה על העבר ויתאמצו ללמוד ממנו ולצמוח מכך. בקצרה, התשובה אפשרית. זו משמעותו של המדרש המרשים הבא:
יזאמר רבי ינאי: מתחִלַּת בריָתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ", אלו מעשיהם של רשעים. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", אלו מעשיהן של צדיקים. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" – בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם", אלו מעשיהן של צדיקים. "וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה", אלו מעשיהן של רשעים. "וַיְהִי עֶרֶב", אלו מעשיהן של רשעים. "וַיְהִי בֹקֶר", אלו מעשיהן של צדיקים. "יוֹם אֶחָד", שנתן להם הקדוש ברוך הוא יום אחד. ואיזה? זה יום הכִּפּוּרים.
יחמדרש זה תחילתו בחריגה הלשונית בתורה – "יום אחד" במקום "יום ראשון" (שהרי הימים הבאים מכונים שם יום שני, יום שלישי וכן הלאה). חריגה זו מרמזת, לדעת רבי ינאי, שהתורה מצביעה על יום זה לא רק כראשון, אלא כאחד ויחיד במינו – יום הכיפורים.
יטאך המדרש עוד עמוק מכך. הוא טוען כי הסליחה האלוהית קדמה לבריאת האדם, שכן בלי מנגנון של תשובה אין משמעות לבריאת ההומו ספיינס. בלעדיה יצטברו אשמותינו, כפי שאירע לדור המבול. לא תהיה דרך לתקן את העבר או לנוע ממנו והלאה. מצבו של האדם יהיה המצב הטרגי. משא החרטה יכריע אותנו ארצה, או גרוע מכך: ננסה להשתחרר לגמרי מקול המצפון, ונהיה ירודים מבהמות.
כהתשובה והכפרה לבדן גואלות את האדם ועושות את מצבו לאפשרי. הן אומרות לנו שאף כי "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), עדיין אלוהים מקבל את היותנו מועדים ליפול, ואת נפילותינו עצמן, ובלבד שנכיר שהן כאלו. אדרבה: בצמיחתנו מן הנפילה, אנו מרקיעים לגובה שמי שלא נפל אינו מגיע אליו. כמאמר חז"ל, "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין".
כאהקב"ה נתן לנו חופש מתוך סיכון מחושב. בגלל החופש הזה אנו נושאים באחריות למעשינו: אנו צריכים לחזור בתשובה. אבל בזכות החופש הזה אנחנו גם יכולים להשתנות, אנחנו מסוגלים לחזור בתשובה. התעקשותה של היהדות על החופש – על כך שמבחינה מוסרית, אנחנו נעשים מה שאנחנו בוחרים להיות – היא אחת מתרומותיה הגדולות למחשבה המוסרית. הכלכלה יכולה להפוך אותנו לעשירים או לעניים. הגנטיקה יכולה לגרום לנו להיות נמוכים או גבוהים. אבל רק הבחירה החופשית שלנו עושה אותנו לטובים או רעים, הגונים או נוכלים, נדיבים או צרי עין, אלטרואיסטים או אנוכיים, סבלנים או חמומי מוח, אמיצים או פחדנים, אחראים או חסרי אחריות. היהדות היא אתיקה של אחריות, הגדולה מסוגה. היא נולדה מן החזון של האל החופשי המבקש את עבודתם החופשית של בני אדם חופשיים המכבדים את החופש של זולתם ואת כבודו כאדם.
כבאלוהים, שיצר אותנו באהבה, סולח. רק על יסוד הנחה זו יכולה להיות משמעות לבריאת האדם.
כגב. לפני שאלוהים סולח צריך האדם לעשות זאת
כדלאור זאת, מוזר להיווכח שהסליחה מופיעה בתורה רק בשלב מאוחר למדי. אם, כפי שהמדרש אומר וההיגיון קובע, אלוהים ברא את הסליחה לפני שברא את האדם, מדוע אין לה חלק של ממש בסיפורים המוקדמים של בראשית? האם אלוהים סלח לאדם ולחוה? האם הוא סלח לקין אחרי שהרג את הבל? ודאי לא במפורש. אומנם הוא המתיק את עונשם. אדם וחוה לא מתו מיד לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת. אלוהים טבַע אות בגופו של קין כדי להגן עליו לבלי הכות אותו כל מוצְאו. אך המתקה איננה סליחה.
כהאלוהים לא סלח לדור המבול, ולא לדור הפלגה שבנה את מגדל בבל, ולא לאנשי סדום הרעים והחטאים. מפליא להיווכח כי כאשר התפלל אברהם על אנשי סדום הוא לא ביקש מאלוהים לסלוח להם. הטיעון שלו היה אחר. "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר: הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?" – ואולי יש ארבעים וחמישה? ואולי רק עשרה? צדקתם של הצדיקים, אומר אברהם, צריכה להציל את הרשעים; זו טענה רחוקה מהטענה שיש לסלוח לרשעים (בראשית יח).
כולראשונה אנו נתקלים במקרה מובהק של סליחה בשלהי סיפור יוסף ואחיו, כאשר יוסף, המשמש משנה למלך מצרים, מתוודע לאחיו. שנים קודם לכן הם זממו להורגו ולבסוף מכרו אותו לעבד. הם כבר עמדו לפניו במצרים פעמיים בלי לזהותו כאחיהם. עכשיו הוא מסגיר את זהותו, ובעוד אחיו ההמומים בולעים את לשונם הוא ממשיך ואומר כך:
כזאֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה! וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים (בראשית מה, ד-ח).
כחזהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לאדם אחר.
כטהסליחה הזו מדהימה כל כך את האחים, עד שהם מתקשים להשתכנע באמיתותה. אולי הוא מחכה לנקום בהם אחרי מות אביהם יעקב? משהולך יעקב לעולמו הם נתקפים חרדה, ושולחים אליו שליחים ובפיהם סיפור שרקחו:
ל"אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ. וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ". וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (נ, טז-יז).
לאהאחים משתמשים במילה "שׂא", כלומר סלח, אך הם חשים חוסר נוחות. האם יוסף אכן התכוון ברצינות כשאמר שהוא סולח להם? האם יכול אדם לסלוח מכל ליבו לאנשים שמכרו אותו לעבדות? יוסף הנחשף לפקפוקם של אחיו בוכה. הוא התכוון ברצינות גמורה למה שאמר, אז ועכשיו.
לבקונסטן, בלפני הסליחה, מצביע על מאורע זה כמקרה המתועד הראשון של סליחה. אולם אין הוא מבהיר מדוע יוסף סולח. בהתנהגותו של יוסף דובר אינו מקרי. כל שרשרת המאורעות, מרגע שהאחים התייצבו לפניו בביקורם הראשון במצרים עד רגע התוודעותו להם, היא מהלך מדוקדק של תשובה, תמציתו של יום כיפור.
לגתזכורת קצרה. יוסף נמכר לעבד במצרים, הושלך לכלא באשמת שווא, ובזכות כישוריו כפותר חלומות זינק לכס המשנה למלך מצרים. כפתרונו לחלום פרעה, באו שבע שנות שובע ואז החלו שבע שנות בצורת ורעב. מארץ כנען המתייבשת שלח יעקב את בניו לקנות תבואה ממצרים, ושם הם פגשו את המשנה למלך. הם לא זיהו בו, בצפנת פענח המצרי, את אחיהם. בבואם לפניו השתחוו לו אפיים ארצה.
לדעל פי הגיונו של הסיפור, דבר מסוים צריך היה לקרות בשלב זה. בנערותו חלם יוסף שיום אחד ישתחוו לו. והינה קם הדבר ונהיה. אנו מצפים שיוסף הרואה בהתממשות חלומו יודיע מיד לאחיו מי הוא ויורה להם להביא מצרימה את יעקב ואת שאר המשפחה. חלומותיו יתגשמו והמעגל ייסגר.
להזה יקרה בסוף, אבל רק לאחר מסכת העיכובים הארוכה ביותר בסיפורי התורה. בלי סיבה, לכאורה, יוסף פוצח במסכת נפתלת של תכסיסנות שתכליתה לוטה בערפל. הוא שומר את זהותו בסוד. הוא מאשים את אחיו בפשע שלא ביצעו. הוא מטיח בהם שהם מרגלים. הוא כולא אותם לשלושה ימים. ואז הוא משאיר את שמעון כבן ערובה ומצווה עליהם לחזור הביתה ולהביא איתם את אחיהם הצעיר בנימין.
לואט אט גוללת העלילה את צעיף התעלומה. יוסף גורם במעשיו לאחיו לשחזר את הפעם הקודמת שבאו אל אביהם ואחד מהם חסר. בפעם הקודמת הם באו ובידם כותונתו המגואלת בדם של יוסף. הפעם נדרשו לשוב ולהודיע לו שבנימין יילקח ממנו. ראו מה קורה עתה:
לזוַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"... וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם (בראשית מב, כא-כג).
לחהמילים "אבל אשמים אנחנו" מהדהדות לאורך תפילות יום כיפור שלנו. הן מגלמות את השלב הראשון של התשובה. האחים מכירים בחטאם ומביעים חרטה.
לטהאחים עושים כאשר נדרשו: הם מביאים למצרים את בנימין. יוסף מקבל את פניהם בחמימות ומצווה להכין להם סעודה. הם זוכים לכבוד מלכותי: יושבים לאכול עם יוסף. רק פרט אחד מעורר תהייה. מנתו של בנימין גדולה פי חמישה ממנות אחיו. בינתיים איננו יודעים מדוע.
מלמחרת בבוקר, כשהאחים כבר בדרכם הביתה, דולק אחריהם עוזרו של יוסף ומאשים אותם בגנבת גביע כסף יקר. הגביע הוכמן באמתחתו של בנימין. הוא מתגלה, והאחים מוחזרים לארמון. בנימין נתפס ובידו רכוש גנוב. יהודה מתחטא באוזני המשנה למלך:
מאמַה נֹּאמַר לַאדֹנִי? מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק? הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי – גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ (מד, טז).
מבזהו השלב השני של התשובה: וידוי. יהודה עושה יותר מכך. הוא מדבר על אחריות קולקטיבית. הדבר חשוב. כשאחרים מכרו את יוסף לעבדות, ההצעה באה מפי יהודה (לז, כו-כז), אך כל האחים לבד מראובן הסכימו לכך.
מגיוסף דוחה את הצעתו של יהודה: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת. הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (מד, יז). הוא נותן לאחים הזדמנות ללכת לדרכם ולהשאיר את בנימין כעבד – בדיוק כפי שהם עשו פעם לו. אבל יהודה איננו מוותר. הוא ניגש אל יוסף ובנאום נרגש מבקש ממנו שייתן לו ליטול את האשמה על עצמו ולהיות לעבד במקום בנימין, כדי שבנימין ישוב לאביו: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (מד, לג). בנקודה הזו יוסף נשבר, חושף את זהותו וסולח לאחיו.
מדהסיבה ברורה. יהודה, שלפני שנים מכר את יוסף לעבדות, מוכן עכשיו להיות לעבד ובלבד שאחיו בנימין ישתחרר. בכך הוא מבטא את מה שהתלמוד והרמב"ם מגדירים "תשובה גמורה": כאשר הנסיבות שהחטא אירע בהן חוזרות, ולחוטא יש הזדמנות לשוב ולחטוא, אך הוא נמנע מכך מפני שהוא השתנה.
מהעכשיו, בדיעבד, מתבררת לנו האסטרטגיה של יוסף. הוא יצר, בקפידה ובדייקנות, ניסוי מבוקר. שאלת המחקר: האם האחים השתנו? האם הם ייטשו את בנימין כפי שנטשו את יוסף? כמו יוסף, בנימין הוא בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב שנפטרה צעירה. האחים, בניהן של לאה האהובה פחות ושל השפחות, עלולים אולי לקנא בבנימין כפי שקינאו ביוסף. כנגד כותונת הפסים של יוסף מקבל בנימין את המנה המחומשת – דבר שיש בו כדי לעורר קנאה. האם הקנאה תעביר שוב את האחים על דעתם?
מוההקבלה מלאה. האחים חופשיים לחזור על פשעם ואיש לא יבוא אליהם בתלונות. הרי השליט המצרי הוא ששבה את בנימין, על לא עוול בכפם של האחים. אבל הם אינם חוזרים על הפשע. יהודה מוודא שזה לא יקרה. הוא מציע להקריב את חירותו למען זו של בנימין. הנבל היה לגיבור. יהודה הוא בעל התשובה הראשון, האדם הראשון בהיסטוריה שעבר תמורה מוסרית. התנהגותו של יוסף אינה קשורה לחלומותיו, ולא למחשבות נקם – אלא אך ורק לתשובה. כשיש תשובה יש סליחה. האחים, בהנהגת יהודה, עברו את כל שלושת שלבי התשובה: חרטה, וידוי ושינוי־מעשה.
מזהסליחה קיימת רק בתרבות שהתשובה קיימת בה. הנחת היסוד של רעיון התשובה היא שלאדם יש חופש פעולה ואחריות מוסרית והוא מסוגל לשינוי – ובפרט אותו שינוי המתחולל בו כשהוא מכיר בכך שעשה רע, שהוא האחראי לכך, ושאַל לו לעשות זאת שוב. האפשרות לסוג זה של תמורה מוסרית לא הייתה קיימת ביוון העתיקה ובכל יתר התרבויות הפגאניות. תרבות יוון הייתה תרבות של אופי וגורל. היהדות, לעומת זאת, היא תרבות של רצון ובחירה. הראשונה מסוגה בעולם.
מחהסליחה איננה סתם רעיון אחד מרבים. היא שינתה את מצבו של האדם. היא כוננה לראשונה את האפשרות שאיננו נידונים לחזור לנצח על עברנו. כשאני חוזר בתשובה, אני מראה שאני יכול להשתנות. העתיד לא נקבע מראש. אני יכול לעשותו שונה מכפי שהוא עלול היה להיות. וכשאני סולח, אני מראה שאינני פועל רק כתגובה, כדרכה של נקמה. הסליחה שוברת את אי־הפיכותו של העבר. היא ביטולו של אשר נעשָׂה. התשובה והסליחה, שתי מתנותיו הגדולות של החופש האנושי, גואלות את האדם מן הטרגדיה.
מטעתה נוכל לחזור לשאלתנו המקורית. אם אלוהים ברא את הסליחה לפני שברא את האדם, מדוע אין לסליחה שום תפקיד בסיפורי בראשית מאדם וחוה עד האבות? אין לנו תשובה ודאית. התורה היא יצירה חידתית. היא מותירה דברים רבים בלתי אמורים. שבעים פנים לה, אמרו חז"ל. יש יותר מפתרון אפשרי אחד. ובכל זאת, מסתבר בעיניי מאוד הפתרון הזה: אלוהים אינו סולח לבני אדם עד שבני אדם לומדים לסלוח זה לזה.
נחשבו על החלופה. מה היה קורה לו אלוהים סלח ובני האדם לא? ההיסטוריה הייתה נעשית סיפור אינסופי של נקם וקנאה, נטירה ותרעומת, אלימות המולידה אלימות ורוע המחולל עוד רוע – בקיצור, העולם ערב המבול, העולם שעדיין קיים היום במלחמות בין־שבטיות ובסכסוכים אתניים, עולמן של בוסניה, רואנדה, קוסובו ודארפור, עולם של קורבנות המשחרים לנקמה וכך יוצרים קורבנות חדשים ונקמות חדשות בתהליך שבהיעדר סליחה איננו נגמר לעולם.
נאמעשה הסליחה הראשון בתורה, מעשהו של יוסף, מלמדנו כי רק כאשר אנו סולחים זה לזה סולח אלוהים לנו. רק כאשר אנחנו מתוודים על העוול שעשינו לזולת שועֶה אלוהים לווידוי שאנו מתוודים בפניו. רק כאשר אנו חוזרים בתשובה ומראים כי אנו ראויים להיסלח אנו מוכיחים שלמדנו כי עִם החופש באה אחריות. בלעדיה, כמאמר המשורר ו"ב ייטס, "הַתֹּהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ בָּעוֹלָם".
נבהאנושות השתנתה ביום שיוסף סלח בו לאחיו. רק כאשר מתנגן בספר בראשית צליל ראשון זה של סליחה והתפייסות יכולה להתחיל הדרמה של יציאת מצרים ושל יום הכיפורים הראשון.