מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמועדים לשיחה; קריאות חדשות בחגי ישראל — שני סוגים של כפרה
אזה היה החטא המפתיע והמדהים בהיסטוריה. בני ישראל חנו לרגלי הר סיני. אך זה עתה השתחררו מעבדות. שום עם גולֶה לא נפדה בצורה כזו אי פעם. הכוח העליון התערב בהיסטוריה להצלת נטולי הכוח מן הנמוכה שבתחתיות. הוא הצילם באותות ובמופתים. המכות זעזעו את המצרים עד שפרעה שילח את העם.
בהניסים והנפלאות לא חדלו גם עתה. כשהעם צמא למים במדבר, אלוהים הוציא לו מים מהסלע. כשבני ישראל רעבו, הוא הוריד להם מן מהשמיים. כשהגיעו למכשול בלתי עביר, ים סוף, אלוהים קרע את הים והם חצוהו בחרבה. עד היום, יותר משלושת אלפים שנה לאחר מכן, אנו ממשיכים לספר את הסיפור, את הכַּבּירה מכל עלילות התקווה בקורות העולם.
גכאן, בהר סיני, חווה העם את ההתגלות הגדולה בהיסטוריה. אלוהים דיבר אל אומה שלמה וכרת איתה ברית. הוא הבטיח לבני העם הזה להיות ריבונם ומגינם והזמין אותם להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אומה מיוחדת במינה שאמונתה מכוננת אותה.
דעכשיו, כעבור ארבעים יום, הדי ההתגלות שככו מעט, והעם תהה מה קרה למנהיגו. משה עלה להר כדי לקבל את נוסח הברית על לוחות אבן, ולא חזר. חִיל אחז את בני ישראל. מה יעשו בלי האיש שהוציאם ממצרים ושדיבר בשמם עם אלוהים? הם חשו צורך בתחליף. הם התקהלו סביב אהרן. הם עשו עגל זהב. אפילו כיום, בקוראנו את הסיפור הרגע הזה מזעזע אותנו. ממרומיו הנשגבים של מעמד הר סיני הם צנחו לשאול תחתיות מביש. אלוהים, שידע מה קרה, אמר למשה, "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז).
המשה התפלל. לא הייתה עוד תפילה ארוכה כל כך, ממושכת, לוהבת. "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה; לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ" (דברים ט, יח). בסוֹפה, אלוהים שעה. הוא הסכים לסלוח לעם, והבטיח למשה צמד לוחות חדש במקום זה שבחמתו ניתץ לאין מרפא.
והלוחות החדשים סימלו התחלה חדשה. ארבעים ימים נוספים שהה משה עם ה'. ואז ירד מההר ובידיו הלוחות. העם ראה אותו ואת אשר בידיו וידע שנסלח לו. אותו יום שמשה ירד בו עם הלוחות השניים היה, מאז ולתמיד, לפנֶיה של הסליחה. הוא ירד בעשרה בתשרי, ויום זה בלוח השנה עתיד היה להיקבע לדורות כיום של סליחה.
זמדרש נועז עוסק בכך. הוא דורש את פתיחת מזמור סא בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל נְגִינַת לְדָוִד: שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי, הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי" (א-ב). ההקדשה "למנצח" שכיחה במזמורי תהלים, והכוונה, שבמקרה שלנו אפילו נאמרת במפורש, היא למנצח על הנגינה. אך המדרש מדבר על מנצח במלחמה, ובקפיצה דרשנית מדהימה מדבר על "המנצח המבקש להינצח", כלומר שינצחו אותו:
ח"לַמְנַצֵּחַ", מי שמבקש להינצח. כמה שכתב, "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף" (ישעיהו נז, טז): אל תהי קורא כן, אלא "לניצוח אריב". למה? אמר הקב"ה, כשאני נוצח אני מפסיד וכשאני נצוח אני משׂתכר. נִצחתי את דור המבול – לא אני הפסדתי, שהחרבתי עולמי? שנאמר, "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם" (בראשית ז, כג). וכן דור הפלגה וסדומיים. אבל בימי משה שנוצחת[י], עשיתי שכר שלא כִּליתי את ישראל (פסיקתא רבתי ט).
טמשה הוא הגיבור שניצח את ה' – ותבוסה זו של ה' הייתה ניצחונו הגדול. כשמשה ירד מן ההר עם סמל כוחה של תפילת התשובה, נולד יום הכיפורים.
יא. בעקבות הר סיני: תפילת התשובה
יאיום כיפור איננו המורשת היחידה מקבלת הלוחות השניים. עוד דבר קרה אז, ויש לו השפעה מכרעת על התפילה היהודית. כדי להבינה עלינו להתעמק בסצנה גדולה נוספת: בקשתו של משה, משהשיג את סליחת ה' לעם, לראות את כבוד ה' (שמות לג, יח). ה' אמר למשה לעמוד בנקרת הצור. שם ה' יעבור על פניו ויראה לו את כבודו. משה לא יוכל לראות את ה' ישירות, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", אך יוכל להתקרב אל ה' ככל שאדם מסוגל:
יבוַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'. וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, "ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה..." (שמות לד, ה-ז).
יגאת הדברים הללו, שנודעו בשם י"ג מידות של רחמים, אומר ה', לא משה. מה בעצם עושה כאן ה'? הוא עצמו אומר להלן למשה שהוא כורת איתו ברית (שם, י). אך עדיין אין פירוש הדבר ברור. הרי אך זה עתה כרת ה' ברית עם כל עם ישראל. בני ישראל ערערו ברית זו בחטא העגל, אך משה התפלל והשיג להם מחילה. מהי ברית חדשה זו עם משה? התשובה לכל השאלות הללו מתבררת רק כעבור שני חומשים, בספר במדבר.
ידזה יקרה לאחר חטא נוסף של בני ישראל, חמור כחטא העגל. משה שלח מרגלים לתור את הארץ. הם חזרו ומסרו דין וחשבון מדכדך. הארץ אכן טובה, אמרו, ארץ זבת חלב ודבש. אבל העם היושב בה חזק. עריו מבוצרות היטב. לא נוכל להם. הם ענקים. אנחנו כחגבים בעיניהם (במדבר יג).
טוהעם המיואש בוכה באוהליו. "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", אומרים בני ישראל איש אל אחיו (במדבר יד, ד). כמו לאחר חטא העגל גם הפעם מאיים אלוהים להמית את העם ולהקים ממשה אומה חדשה. שוב מתפלל משה לה' לסלוח לבני העם, למענו אם לא למענם. הפעם הוא מוסיף לתפילתו יסוד חדש:
טזוְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר, "ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה (במדבר יד, יז-יט).
יזמשה עושה דבר שלא עשה קודם לכן. בפעם הקודמת נימוקיו נגעו לדימוי של מעשי ה' בעיני עמי העולם, ולברית ה' עם האבות. הפעם הוא מנמק את בקשת המחילה במידותיו של ה' עצמו. הוא מבקש מה', כביכול, לחזור לעצמו. הוא בעצם מצטט את מה שה' אמר על עצמו בהר סיני ומציין זאת: "כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר". מעין "אלו המילים שלך, ה', לא שלי".
יחרק עכשיו אנחנו מבינים באמת מה עשה ה' בפעם הקודמת. הוא לימד את משה איך להתפלל. כך מנסחים זאת חז"ל, בתעוזתם האופיינית:
יטאלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צִבור והראה לו למשה סדר תפִלה. אמר לו, "כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".
כמשה אכן למד, ויישם את הלימוד בחטא המרגלים. עכשיו אנו מבינים למה התכוון ה' כשאמר למשה לאחר חטא העגל "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית". הברית שכרת ה' עם משה נסבה על שלוש־עשרה מידות הרחמים. ה' לימד את משה שכאשר יאמרו בני ישראל את המילים הללו, הוא יוותר ויסלח להם. התיאור המאניש של ה' כמי שמתעטף כשליח ציבור משקף את פירושם של חז"ל למילים "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו", ולפיו ה' העביר על פניו של משה דבר מה שיסתיר מעיניו את מראהו. הטלית היא המסך המפריד בינינו לבין ה', המרחק המאפשר לאלוהים להיות אלוהים ולאדם להיות אדם.
כאעל תפילתו זו של משה עונה ה' מיד "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ), מילים שאנו אומרים ושבים ואומרים בתפילת יום כיפור. הסליחה על חטא העגל הייתה אפוא יותר ממאורע חד־פעמי. היא נתנה למשה ולממשיכיו את המילים הדרושות להבטחת סליחה אלוהית במקרים נוספים, אם יבואו. י"ג מידות הרחמים הן התפילה שאלוהים לימד את האדם, התפילה שמשה השתמש בה בהצלחה אחרי חטא המרגלים.
כבהפרשה הכפולה הזו, חטא העגל וחטא המרגלים, הייתה לרכיב מרכזי בתפילות הסליחות ביום הכיפורים וביתר הימים הנוראים. בכל פעם שאנו קוראים את י"ג המידות אנו מחיים את הדרמה של משה המתחנן למען עמו. הסליחות מחזירות אותנו אל תמונת משה בנקרת הצור שבהר סיני, כשכבוד ה' עבר על פניו – אחד הרגעים הגדולים בתולדות הנבואה והנביאים.
כגב. יום הכיפורים השני
כדאלא שהנביא אינו הטיפוס היחיד של מנהיגות דתית ביהדות – ומסיבה טובה. משה היה רק אחד. לא כל דור מעמיד נביא. אחרון הנביאים היה מלאכי, לפני אלפיים וחמש מאות שנה, ומאז נסתלקה נבואה מישראל.
כהאמונת ישראל נולדה בסדרה של רגעי התגלות כבירים. העולם כמו הואר בהם באור יקרות משמיים. אלוהים נכנס לזירה האנושית. אפשרויות חדשות נראו לפתע לעין. העולם לא יהיה עוד מה שהיה. כך היה כאשר אברהם שמע לראשונה את ה' קורא לו, וכאשר משה פגש את ה' בסנה הבוער, וכאשר בני ישראל יצאו ממצרים בדרכם אל החופש, וכאשר הים נקרע להם והם עברו בתוכו בחרבה. אבל איך הופכים רגעים מיוחדים להוויה מתמשכת? איך מתרגמים אותם לשפת פעימות החיים של הדורות הבאים? איך מונעים מרגעים המולידים עידנים חדשים להתפוגג אל העבר הרחוק?
כולשם כך דרושים לנו הזיכרון והפולחן. אנו לוקחים מאורע חד־פעמי והופכים אותו לטקס קבוע. אנו נוטלים את הזמן הליניארי ומעצבים אותו כזמן מחזורי. אנו מפעילים את ההיסטוריה בשנית בכותבנו אותה על לוח השנה. לוחות האבן מוטמעים בלוח השנה וכך נחרתים על לוח הלב. ירידתו של משה מההר בתוך בוהק של אור אלוהי נועדה להיות לא אירוע נקודתי אלא אירוע חוזר ונשנה. כך נולד יום כיפור כאירוע שנתי, כשבת־השבתון של השנה העברית.
כזאך לשם כך דרוש דבר מה אחר מנביא. הנביא חי במיידיות של הרגע, לא במחזור האינסופי של השנים. דרושה לכך מנהיגות דתית מסֵדר שונה. זאת הכהונה. הכוהן מייצג סדר, מבנה, המשכיות, פולחן מנוסח לפרטיו ומבוצע בצייתנות דקדקנית ומוקפדת. הסוציולוג מקס ובר קרא לזה הַשְגָרָה של הכריזמה. ליום הכיפורים הראשון דרושה הייתה התערבותו הפעלתנית של אדם כמשה, אך לשני ולבאים אחריו נדרשה הפעלתו המדודה של אדם כאהרן, כוהן גדול. וכך אכן התורה מתארת זאת בויקרא טז, הפרק על עבודת יום הכיפורים.
כחעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים הייתה דרמה מוחצנת. זה היה מאורע שאין דומה לו. נכללו בה טקסים מוזרים שלא נערכו בשום מועד אחר, כגון הטלת גורל בין שני בעלי חיים, שהאחד בהם יוקרב לה' והשני יילקח "לעזאזל" ויישא את חטאי העם. בכל פולחני המקדש אין ולו אחד שיש לו שמץ של דמיון לטקס הזה.
כטאחת לשנה, עוטה חג ואימה, כיפר כך הכוהן הגדול על חטאיה של אומה שלמה. הוא התכונן לכך שבעה ימים. אמצעי זהירות רבים ננקטו למקרה שברגע האחרון לא יוכל הכוהן לשמש בקודש. עבודת הכיפורים הייתה עשויה כוריאוגרפיה שלמה של טקסים וחילופי בגדים. היו רגעים פומביים, שבהם הופיע הכוהן הגדול לפני העם עטור מחלצות זהב ותפארת. והיו גם הרגעים הפרטיים מאוד, עת נכנס הכוהן לקודש הקודשים לבדו, לבוש גלימה לבנה פשוטה, ותִקשר עם אלוהים.
להמעבר מיום כיפור הראשון ליום כיפור השני היה מעבר מנביא לכוהן. ההבדל אדיר. נביאים וכוהנים הם אנשים מסוגים שונים העובדים את האלוהים בדרכים שונות. מה שהלם את האחד היה בלתי הולם, ואפילו אסור, למשנהו. היהדות היא דת של הבחנות והבדלים. רק כך אנו מביאים סדר לעולם. היהדות גורסת שוני יסודי בין הרגישויות של הכוהן לאלו של הנביא. לכל אחד מהם מקום משלו בחיים הדתיים. כל אחד מהם מקבל ביטוי רהוט ביום כיפור. אבל הם שונים, בייחוד בכל הנוגע לכפרה ולחטא.
לאג. כוהנים וכפרה
לבההבדלים בין כוהנים לנביאים, חלקם פשוטים וגלויים. הכהונה הייתה שושלת. היא עברה מאב לבנו, מאהרן לצאצאיו. לא כן הנבואה. ילדיו של משה לא ירשו את נבואתו. בנו של נביא אינו בהכרח נביא. בדרך כלל, הנביאים לא נבחרו משבט, מעמד, אזור או תחום עיסוק מסוימים. הנבואה היא מתת אישית ייחודית שהמקבל אותה איננו מורישה.
לגהכהונה הייתה גברית בלבד – אך לצד הנביאים היו נביאות. המסורת מונה שבע: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. הכוהנים לבשו בגדי שרד; לנביאים לא היו בגדים כאלה. הכוהנים פעלו בתחומי המקדש; הנביאים חיו בקרב העם.
לדסמכותו של הכוהן הייתה רשמית, ושל הנביא אישית. משום כך היו הנביאים אינדיבידואליסטים כל כך. האישיות של כל אחד מהם עיצבה את דמותו כנביא ואת המסר שבפיו. הושע לא היה עמוס. ישעיהו לא היה ירמיהו. הנביא והכוהן הם דוגמה להבחנה הידועה של מקס ובר בין סמכות כריזמטית לסמכות מסורתית־חוקית.
להאך כאן אני רוצה לעיין בהבדל אחר: בשוני בין תורת הכוהנים לבין תורת הנביאים, בין הקודים שהנחו את הרגישויות הכוהניות מזה והנבואיות מזה כלפי החיים הדתיים, הציות והחטא, הכפרה והתשובה. אנו רגילים לחשוב על כל אלה כאילו הם שייכים למערכת יחידה. ואכן, כך הוא הדבר כיום; אך לא תמיד היה כך. כשהנביאים והכוהנים היו המנהיגים הדתיים הפעילים בעולם היהודי, היו להם דרכי חשיבה שונות על חיי האמונה; כה שונות, שכמעט לא הייתה ביניהן חפיפה.
לולדידו של הכוהן, מילות המפתח בחיים הדתיים הן קדוש וטהור. להיות יהודי הוא להיות נבדל; זה פירושה המקורי של המילה "קדוש". עם ישראל קדוש בשל קרבתו המיוחדת לאלוהים. כיוון שכך, אנו מחויבים לקוד התנהגות מיוחד הנותן ביטוי ליחידיות הזו. קוד זה תובע, למשל, אכילת סוגים מסוימים של מזון בלבד, ודבקות באתיקה מינית חמורה. בתורת הכוהנים ישנם חוקים שמנקודת המבט של האתיקה המקובלת קשה למצוא בהם פשר, כגון איסור אכילת בשר עם חלב, לבישת בגד שצמר מעורב בו עם פשתן, או זריעת שדה בתערובת זרעים. חוקים אלה הם ביטוי לנקודת המבט המיוחדת של תורת הכוהנים.
לזעניינם של חוקים אלה הוא סדר. התודעה הכוהנית רואה את העולם במשקפיים של הבחנות, גבולות ותחומים. בעולמה, לכל עצם ולכל מעשה יש מקום משלו בעולם, ואין לערב בינו לבין אחרים. משימתו של הכוהן היא לשמור על הגבולות ולכבד את ההבדלים. בעיני הכוהן, הטוּב והסדר חד הם. אנו לומדים זאת מן הדרך שאלוהים ברא בה את העולם. הוא נטל תוהו ובוהו והפך אותו ליקום רבגוני ובו שפע צורות חיים שלכל אחת מהן נישה אקולוגית משלה, מקום משלה בתוכנית הגדולה של הדברים. עולם מסודר הוא עולם טוב. עולם כאוטי הוא רע ואין לו קיום.
לחמוטל אפוא על היהודים לכבד גבולות והבדלים מתוך ציות לרצון האלוהים, בורא העולם ואדריכל סדריו. הכוהנים תופסים את העולם בקטגוריות מוגדרות בחומרה: קודש וחול, טהור וטמא. מילות המפתח הכוהניות הן "להבדיל", כלומר להבחין ולהפריד, ו"להורות", כלומר לפסוק הלכה.
לטיש לכוהנים חוש מוסרי חזק. מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ו"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" מופיעות בתורה בחומש הכוהני ביותר, חומש ויקרא, ומשובצות בין חוקים, שהם המצוות שפשרן המוסרי אינו ברור למתבונן מבחוץ. לדידם של הכוהנים, הנעלה שבמידות היא הציות: לעשות בדיוק מה שאלוהים אמר לנו לעשות. הנביאים פעלו במקרים רבים בדחף הרגע. כך עשה משה כששבר את הלוחות למראה עגל הזהב. בעולמם של הכוהנים, לעומת זאת, אין מקום לספונטניות.
מנדב ואביהוא בני אהרן הקריבו בחנוכת המשכן, באורח ספונטני ובלי שצוּווּ, אש לפני ה' – ועל כן מתו. כאשר כוהנים, שמשימתם לשמור על הסדרים, פועלים בספונטניות, דומה הדבר לערבוב חלב ובשר או חומר ואנטי־חומר. נוצר אי־סדר, ואי־סדר ביקום המוסרי כמוהו כאנטרופיה ביקום החומרי. הוא כרוך באובדן אנרגיה: בצמצום שכינת האל. לכן, כאשר האדם חוטא עליו לשקם את הסדר באמצעות הטקס שנועד לכך.
מאבזמן שבית המקדש היה קיים, נדרשו טקסי טהרה למי שנטמא, והקרבת קורבן עבור מי שחטא. צריך היה לבוא לשם כך למקדש, מפני שבעולמו של הכוהן המקדש הוא המקום שהאדם פוגש בו את האלוהים. אלוהים נמצא בכל מקום, אבל אנחנו יכולים לפגוש אותו רק במקומות מיוחדים ובזמנים מיוחדים. לכל מועד וזמן קורבנות וסדרי עבודה משלו, ממש כפי שלכל תפילה קבועות מילים משלה. הדבקות הדייקנית במרשם שנתן לנו אלוהים היא הדרך להשיב את הסדר שקלקלנו בחטאינו.
מבאם נכרה אוזן לתיאור עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור בתורה, נשמע את מילות המפתח של הרגישות הכוהנית:
מגוְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם... כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם (ויקרא טז, כ-כא, ל).
מדהמילים הן וידוי, טהרה וכפרה. "כפרה" מופיעה להטיותיה 23 פעמים בפרק טז לבדו. היום המדובר, עשרה בתשרי, מכונה בתורה שלוש פעמים "יום (ה)כיפורים".
מהלשורש כפ"ר הוראות רבות. מובנו היסודי הוא כיסוי וציפוי. נוח נצטווה לזפת את התיבה: "קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד). הזהב המכסה את ארון הברית במשכן נקרא כפורת. מן השורש כפ"ר בא גם כופר, תשלום לפדיון נפש (ראו שמות כא, ל).
מוהאשמה נתפסת אפוא כמין חוב של החוטא כלפי אלוהים, וכדי לפדות אותה יש לבצע טקס, וידוי, ולשלם כופר, קורבן החטאת. הליך זה "מכפר" על החטא – מכסה עליו או אף מבטל אותו. הוא גם מטהר את החוטא, שהרי החטא מותיר חותם על הנפש. זהו סוג של היטהרות.
מזעבירה, מבחינתו של הכוהן, היא הסגת גבול. שמות שונים מציינים סוגים שונים של עבירות. "חטא" נעשה שלא במתכוון, "עוון" נעשה במכוון אך לתיאבון, ו"פשע" הוא עבירה להכעיס. כל הסוגים הללו מאיימים על ההרמוניה בין אלוהים לאדם שהעולם כולו תלוי בה. הווידוי המלווה בקורבן משקם את ההרמוניה הזו, והטקס במלואו חייב להתקיים על פי הליך מובנה היטב. המבנה הוא ממהותו של העניין, שכן הכוהן הוא שומרו של הסדר, ורק כשאנו ממלאים את ההוראות האלוהיות בדייקנות אנו מכבדים את הסדר שאלוהים יצר כשברא את העולם. שימו לב שדאגתו הבסיסית של הכוהן מופנית ליחסים שבין העם לאלוהים.
מחשימו לב גם למה שחסר מהדין וחשבון הכוהני. דבר אינו נאמר כאן על היחסים שבין אדם לחברו. ועוד: התשובה, והשורש שו"ב בכלל, אינם מופיעים פה כלל. הכוהן עסוק בכפרה ובטהרה, לא בתשובה.
מטד. נביאים ותשובה
נהנביאים שונים לגמרי מהכוהנים. הם משתמשים במילים אחרות. הם חושבים בדרכים אחרות. אלה, למשל, דברים מפי ישעיהו, ירמיהו, הושע ויואל בנושא התשובה:
נארַחֲצוּ, הִזַּכּוּ. הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט. אַשְּׁרוּ חָמוֹץ. שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה': אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ; אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ (ישעיהו א, טז-יח).
וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם (ירמיהו כו, יג).
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ! קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'. אִמְרוּ אֵלָיו, "כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ב-ג).
וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה (יואל ב, יג).
נבזו דרך חשיבה אחרת לגמרי. הנביאים עסוקים במוסר החברתי. עוול, שחיתות, התעלמות מעניים ורמיסת חלשים נחשבים בעיניהם אסון לאומי. אין הם אדישים ליחסים בין העם לאלוהיו; נהפוך הוא. הם מטיפים בשצף קצף נגד עבודת האלילים. אך הם רואים אותה במשקפיים מוסריים. העבודה הזרה היא בעיניהם מעשה של בגידה, של הפרת אמונים. ועוד, הפולחן החיצוני מעניין אותם פחות מחרטת הלב: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם". הם אינם מתנגדים לפולחן ולקורבנות, אך חמתם בוערת בהם כאשר מטרת הפולחן והקורבנות היא לשחד, כביכול, את אלוהים שיעלים עין מהרשע והעוול.
נגשימו לב גם שהנביאים מדברים מתוך ההיסטוריה. החטא משפיע לא רק על היחסים הרוחניים בין העם לאלוהיו. הוא מחבל בגורל האומה. הוא מאיים על עתידה. בצורת ורעב, מלחמה ותבוסה, באים משום שהעם חטא, ואם ימשיך לחטוא ישובו הרעות ביתר שאת.
נדבפי הנביאים שפה אחרת משפתם של הכוהנים. שוב ושוב הם משתמשים בשורש שאף פעם אינו יוצא מפי הכוהנים, שו"ב. שובו אל ה', הם אומרים, וה' ישוב אליכם. השורש המתגלגל כמרגלית בפי הכוהנים, כפ"ר, נעדר כמעט לגמרי מהספרות הנבואית. ישעיהו משתמש בו לעיתים נדירות. ירמיהו משמיעו רק פעם אחת ובאורח שלילי: "וְאַתָּה ה' יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת; אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם, וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם" (יח, כג). אצל תרי־עשר הנביאים השורש נעדר לגמרי (למעט המילה "כֹפֶר" בעמוס ה, יב, שמובנה שם הוא שוחד). הדבר בולט במיוחד אצל הנביא יונה, שכל ספרו עוסק בתשובה.
נהיש הבדל נוסף בין שפת הכוהנים לשפת הנביאים. אלו ואלו משתמשים בשורש סל"ח. אבל אצל הנביאים הוא מופיע תמיד בבניין פָּעַל: ה' סולח; ואילו בתורת הכוהנים, בספר ויקרא ובפרקי עבודת הקורבנות בספר במדבר, אך ורק בבניין נִפְעל הסָביל: וְנִסְלַח. החטא נסלח.
נואם כן, לפנינו שני טיפוסים של מנהיג דתי, הכוהן והנביא, העובדים שניהם את אותו אלוה במסגרת אותה אמונה ואותו עם, אך תפיסותיהם הרוחניות־מוסריות שונות בתכלית. הכוהן רואה את החטא בעדשת היחסים בין האדם לאלוהים. הנביא לעומת זאת רואה את השפעות החטא על החברה. הנביא והנביאה יודעים שאדם המזלזל בכבודו של ה' סופו שיזלזל בכבוד הבריות.
נזהנביאים מזדעקים למראה אנשים המנסים לאחוז בחבל בשני קצותיו: לכבד את אלוהים בקורבנות במקדש, אך בו בזמן לעשוק אנשים אחרים. אל תחשבו שאתם יכולים לשטות באלוהים, אומרים הנביאים. אם תתעלמו מרצונו לא תתקיימו כאומה. הנביא מדבר לא בשפת הקודש והחול, הטהור והטמא, המצווה והעבירה, אלא במילים הגדולות של הברית: צדק, משפט, חסד ורחמים.
נחהתיקון, על פי הנביא, איננו בקורבן ובווידוי אלא בשינוי הלב ובשינוי המעשים, בעזיבת הרע ובשיבה אל ה'. יוצא דופן בין הנביאים הוא יחזקאל, היחיד המשתמש באוצר המילים הנבואי ובאוצר המילים הכוהני גם יחד. הסיבה פשוטה: יחזקאל הוא תופעה נדירה של נביא שהוא גם כוהן – לא רק בייחוסו, כירמיהו שהיה אף הוא כוהן ונביא, אלא גם בעולמו הרוחני.
נטהכוהנים והנביאים שייכים לשני עולמות שונים. הסיבה היחידה לכך שאנו שמים אותם בסל אחד נוגעת לתולדותיו של יום כיפור. יום הכיפורים הראשון נולד אצל משה, אדון הנביאים. השני, והבאים אחריו, השתייכו לממלכתם של אהרן וצאצאיו, הכוהנים הגדולים.
סחורבן היסטורי וגאון דתי הם שהפגישו בין העולמות. החורבן הוא חורבן בית שני. הגאון הוא רבי עקיבא.