מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמועדים לשיחה; קריאות חדשות בחגי ישראל — סוכות; זמן שמחתנו
אמי שראה את המחזה ההוא לא שכח אותו עוד. ירושלים נגדשה עולי רגל. ימים על ימים רעשו רחובותיה ואכסדראותיה תססו, שבעתיים משאר ימות השנה. הבריות היו טרודים בבניית סוכות בחצרות ועל גגות בתיהם, והביאו ענפים ירוקים לסככן בהם – כך שהכוכבים יבצבצו מהם, ועל הדעת יעלו ענני הכבוד שליוו את אבות אבותיהם של יושבי הסוכות במסעם הניסי במדבר. בשווקים קנו הכול אתרוגים ולולבים והדסים וערבות, בוחנים בדקדקנות שאין בהם פגם. כל זאת כדי לציין כראוי את החג באופן שהמלך דוד כינהו "הַדְרַת קֹדֶשׁ" (תהלים כט, ב).
בחצרות המקדש רחשו קהל רב מן הרגיל ונרגש. אפשר היה למשש את הציפייה, לראות את שקיקת הנפש. זו הייתה רִגשה שנשזרו בה חוטים רבים. הימים הנוראים, על חומרת הדרם הכבדה, אך זה כלו. השופר הגדול תקע ובישר על שנה חדשה. ביום כיפור שימש הכוהן הגדול בקודש, התוודה על חטאי העם והעמיסם באורח סמלי על אחד משני שעירי עיזים שעלה בגורל להישלח המדברה, גילום חזותי לאשמה המשולחת הלאה מן האדם. הכוהן הגדול כיפר בעד העם. הלוח נוקה, ושוב הוא חלק. עכשיו, כעבור פחות משבוע, היה לאוויר טעם של שחרור והתחלה חדשה.
גוגם רגשי הודיה רָווה האוויר. היבול נאסף. השדות, המטעים והכרמים נתנו פריים. זה היה הזמן להודות לאלוהים על רוב ברכותיו: הארץ, האדמה, השמש, הגשם, השדות, היבול, החופש. דברי משה רבנו, עוד לפני הכניסה לארץ, התהדהדו בזיכרון: אם תאהבו את ה' אלוהיכם ותעבדוהו בכל לבבכם ובכל נפשכם, הוא ישלח את הגשם בעיתו, בסתיו ובחורף, ובאביב יעלה המוהַל בגבעולים ורביביו יהיו לגרגירי תבואה, לענבי יין ולזיתי שמן. הגבעות יוריקו, מִרבץ לעדרים. "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". כך אמר (דברים ח, י), וכך היה. בארץ ישראל, הגשם לעולם אינו מובן מאליו. כשהוא בא, ניכר בו שהוא ברכה משמיים.
דהתוצרת גלשה מהדוכנים. הרבנים פסקו כי כל מי שגר מרחק פחות מיום הליכה מירושלים יביא אליה את פירות השנה הרביעית לנטיעה ואת מה שהפרישו כמעשר שני, ולא יפדו אותם בכסף, כדי "לעטר שוקי ירושלים בפירות".
החצרות בית ה' המו עולי רגל מכל קצות הארץ. המחזה הזה היה בעיני חז"ל מן הניסים שאירעו במקדש דרך קבע: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". בכל שבעת ימי החג היו המונים מקיפים את המזבח עם לולביהם ויתר שלושת המינים. רוממות הרוח הייתה מגיעה לפסגתה כשהלוויים שרו את ההלל והקהל כולו, מניף לולביו, ענה וקרא "כי לעולם חסדו" ו"אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". קריאת ה"הושע נא" מהדהדת עד ימינו בלשונות המערב ומציינת דווקא חדווה.
ובאי המקדש ראו בסוכות דברים שלא ראו בשום מועד אחר בלוח השנה. היו ההקפות סביב המזבח – ההקפות עם ארבעת המינים, וגם הקפות עם אגודות של ערבה בלבד. את הקורבנות ליווה לא רק ניסוך היין הרגיל אלא גם ניסוך מים מיוחד. עם שחר, בטקס מיוחד, היו כוהנים ולוויים יורדים מן המקדש דרומה אל השילוח ושואבים משם מים לקערת זהב. בכניסתם למקדש היה נשמע קול חצוצרות.
זהטקס יָקַר כל כך ללב הכוהנים והעם, שבלילות חול המועד, לקראת אירועי הבוקר הבא, היו חוגגים בעזָרה את שמחת בית השואבה ברוממות רוח שעליה אמרו רבותינו, "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
חהאווירה הייתה כבחתונת ענק. החלילים שרו, הנבלים דנדנו, ואת רטט נימות הכינור קצבו קרקושי תופים. החוגגים זימרו, רקדו וטפחו בכפותיהם. ענקי הרוח ושרי התורה, חכמים וראשי ישיבות, חברי הסנהדרין והזקנים הנודעים בשערים, כולם חגגו שם. סיפרו שהנשיא, רבן שמעון בן גמליאל, נהג ללהטט באבוקות בוערות. למדנים היו ללוליינים. מקהילי קהילות ביצעו סלטות. למחול על כְּבוֹד עצמם בשמחת הקודש – לא היה כבוד גדול מזה בעיניהם. היו שדאגו פן הששון והעליצות יידרדרו לכדי הוללות נוסח הדיוניסיה היוונית והבכחנליה הרומית, מקומות שבהם האלכוהול ותערובת המינים הובילו להפקרות שאין דעתה של מסורת ישראל נוחה הימנה, ועל אחת כמה וכמה אינה יאה לחצרות בית ה'. כדי להרחיק את החשש הזה נבנה יציע נשים ראשון מסוגו במקדש, שהנשים יעמדו בו ויצפו במחולות שלמטה. השמחה נמשכה עד אור הבוקר – עד שהיו מן החכמים שהעידו שבכל הימים והלילות של חג הסוכות לא עצמו עין.
טמנורות של זהב נתלו להאיר את הרחבה, ובכל אחת ארבעה אגני שמן גדולים מזהב שנערי משפחות הכוהנים היו ממלאים, ובכל אגן שמן בערו פתילות על פתילות. רגילים היו לומר שכל ירושלים קרנה באור שבקע משלוש המנורות הללו. השירה והריקודים נמשכו עד עלות השחר, עת תקעו החצוצרות להודיע כי הגיע זמן התהלוכה אל השאיבה עצמה, במעיין השילוח.
ילא היו ימים שמחים מימי הסוכות. עוד לפני בניין המקדש היה "חַג ה' בְּשִׁלוֹ", שהעלָמות היו מחוללות בו בכרמים (שופטים כא, יט-כ). יש סבורים שמדובר לא בט"ו באב אלא באחד משלושת הרגלים – והסביר שבהם הוא סוכות, לאחר גמר הבציר. ייתכן שהחג שאלקנה אבי שמואל הנביא עלה בו מדי שנה למשכן שילה היה החג הזה, ושמשום כך חשב עלי הכוהן את חנה אשת שמואל לשיכורה כשהתפללה (שמואל א' א, ג-יח).
יאהיבול נאסף, העבודה בשדות נגמרה לעת עתה, ולעם הייתה סיבה למסיבה – וגם פנאי לשם כך. משום כך, קהל העולים לרגל היה גדול מבכל זמן אחר בשנה, ובכלל זה פסח. כאשר, בזמן המרד הגדול, הגיע קסטיוס גאלוס בראש גייסותיו לעיר לוד, הוא התפלא לראותה נטושה כמעט, כי הכול עלו לירושלים לחוג בה את חג הסוכות.
יבזה היה אפוא המועד המתאים לטקסים הלאומיים הגדולים. התורה מצווה כי אחת לשבע שנים, לאחר שנת השמיטה, יקהיל המלך את העם ויקרא באוזניו בתורה (דברים לא, י-יג). היה זה למעשה מעמד של חידוש הברית, תזכורת לעם על עברו, על טעם קיומו הלאומי ועל מחויבותו לאלוהים. התורה מציינת במפורש כי זהו מאורע משפחתי המיועד לגברים, לנשים ולילדים, תזכורת רבת רושם מי אנחנו ולמה.
יגמאותה סיבה בחר שלמה במועד הזה לחנוכת המקדש – המפעל שאביו דוד תכנן להתחיל בו, אך ה' אמר לו שלא הוא יממש אותו אלא בנוֹ. המשימה הייתה כבירה – וסמלית עד מאוד. בספר מלכים מצוין שמלאכת בניין המקדש החלה "בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (מלכים א' ו, א), המאורע היחיד במקרא לאחר ימי משה המתוארך על פי יציאת מצרים. המספר עצמו סמלי: 40, שנות הנדודים במדבר, כפול 12, כמספר שבטי ישראל. מאות שנים נדרשו ליישב את הארץ, לבנות ערים, לאחד את השבטים לממלכה אחת בהנהגת מלך אחד, ולכונן את הבירה הלאומית בירושלים. בניית המקדש ארכה שבע שנים, ונדרשו לה כמויות אדירות של אבני מחצבה (שסותתו כאבני בניין במקום חציבתן כדי שקול פטיש ומכוש לא יישמע באתר הקדוש), עצי ארזים ועצי אורן שיובּאו מלבנון.
ידחגיגות חנוכת המקדש החלו בנאום היסטורי מפי שלמה, וארכו שבועיים ימים; השבוע השני היה חג הסוכות. בשמיני עצרת אמר שלמה לעם לשוב למחרת הביתה; "וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א' ח, סו).
טומאות שנים מאוחר יותר, בטקס צנוע בהרבה, נחנך בית המקדש השני – שוב בסוכות. ראשי החוגגים היו הפחה זרובבל והכוהן הגדול יהושע (עזרא ג, א-ו). מלאכת הבניין התנהלה בכבדות בשל התנגדות פעילה מצד השומרונים. המיזם השתרע על פני כשבע־עשרה שנים. לבסוף הגיעה זריקת מרץ לחיים היהודיים בארץ ולשיקום המקדש כליבה הרוחני של האומה, בדמותם של שני מנהיגים מרשימים שעלו מבבל: עזרא ונחמיה. יחד הם הקהילו את העם לאספה שהיא מן החשובות בהיסטוריה היהודית.
טזהיא החלה בא' בתשרי, במועד הקרוי בימינו ראש השנה. במחווה מכוונת למצוות הקהל שבתורה נעמד עזרא על מגדל עץ לפני שער המים שבירושלים וקרא בקול מן התורה. כשהחל להתחוור לשומעים כמה רחקו מן הברית שכרתו אבותיהם עם ה', הם פרצו בבכי. אבל עזרא ונחמיה הרגיעו אותם: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י; וראו בהרחבה לעיל, בפרק על ראש השנה, "ההתחדשות הגדולה").
יזלמחרת נאספו שוב, ועזרא קרא עוד מן התורה. בקריאה זו נודע לעם על מצוות חג הסוכות, שכנראה נזנחה זה דורות. הקול יצא בקהל, ובתוך ימים ספורים עשתה הבשורה כנפיים בארץ כולה. בכל מקום נראו אנשים אוספים "עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח, טו). סוכות נבנו בערי יהודה ובחוצות ירושלים ואף בשניים משערי העיר. ספר נחמיה משמיענו כי "כָּל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי", כלומר מהגלות, עשו סוכות וישבו בהן, "כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא. וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". הם חגגו את שבעת ימי החג, "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט", הלוא הוא שמיני עצרת (שם, יז-יח).
יחזו הייתה נקודת מפנה בתולדות עם ישראל, תחילתה של מהפכה ממושכת בחיים היהודיים: מימוש לאומי של חזונו של משה רבנו מלפני דורות רבים. עם ישראל היה לעם הספר, העם שטירותיו הן בתי מדרש, גיבוריו מורים וסופרים, ותשוקתו אל הלימוד ואל חיי הדעת. עזרא ונחמיה הבינו את אשר עתידות היו מאות השנים הבאות להוכיח שוב ושוב: ששדה הקרב העיקרי של עם ישראל הוא שדה הקרב הרוחני. היהודים יאבדו פעם אחר פעם כמעט את כל אשר להם, אך כל עוד הם שומרים על זהותם הם מאריכים ימים הרבה יותר מכל אימפריה אדירה.
יטסוכות היה מעתה לא רק חג של התאספות, אלא גם רגע גדול של התקדשות לאומית מחודשת. לא מפתיע אפוא שכעבור מאות שנים, כאשר חגגו החשמונאים את ניצחונם על היוונים הסלווקים ועל אוהדיהם היהודים המתייוונים, וחנכו שנית את המקדש שחולל, הם בנו את חגם, זה שאנו קוראים לו היום חנוכה, על פי הדגם של סוכות. אף שסוכות נחגג בתשרי וחנוכה בכסלו-טבת, במכתבם של החשמונאים ליהודי מצרים הם כתבו כך: "מאחר שאנחנו עומדים לחגוג בעשרים וחמישה בכסלו את טיהור המקדש, חשבנו שמן ההכרח להבהיר זאת לכם – כדי שגם אתם תחגגוהו כימי חג הסוכות והאש בזמן שנחמיה, לאחר שבנה את המקדש ואת המזבח, הביא קורבנות".
כספר מקבים ב', המצטט מכתב זה, מתאר בהמשך כיצד חגגו המכבים את חנוכה בשנה שבה ניצחו את היוונים: "ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של חג הסוכות, בזוכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות"; כלומר, באותה שנה הם לא יכלו לחוג את סוכות כראוי, משום שהיו נתונים במלחמה והתחבאו במערות. "לכן, בהחזיקם מַטות וענפים רעננים וגם כפות תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו"; כלומר, חנוכה נחוג על פי הדגם של סוכות, שבימי בית שני היה לא רק חג של שמחה אלא מעל לכול חג של המקדש ושל חידוש הברית.
כאכבר בתורה, בספר ויקרא ובספר דברים, מתייחד סוכות מיתר המועדים כחג הנקשר בשמחה. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", אומר משה לגבי חג הסוכות, "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו). טבעי אפוא היה לקרוא לימים הללו "זמן שמחתנו".
כבהשמחה היא לב היהדות. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", נאמר בתהלים (ק, ב). עם ישראל עתיד היה לדעת ייסורים וחורבנות, גלויות ורדיפות, כפליים מכל חטאותיו ושבע־שבעתיים מחלקו בעולם; אך לא העצבות החזיקה את ראשו אלפי שנים מעל ים הסבל, כי אם השמחה – שמחה דתית עמוקה. בחודש האחרון של חייו הזהיר משה את העם לבל יראה כמובנים מאליהם את הארץ, את חיי החירות בה ואת פירותיה, ולבל ישכח מאין בא. הארץ אינה שייכת לעם אלא לאלוהים, ועל כן הדרך היאה לחגוג בה היא הכרת הטוב. מוראות גדולות יבואו, הזהיר משה, אם יאבד העם ביום מן הימים את היכולת לשמוח. קללות ירדפוהו וישיגוהו "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז).
כגהמגן היחיד מפני אנטרופיה לאומית – אובדן האנרגיה הקיבוצית לאורך הזמן – הוא השמחה: צירוף של הודיה, ענווה, הכרת הטוב וזיכרון המרורים שידענו עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה בארץ. היהדות איננה דת של סגפנות, הכחשת העצמי ושלוות־הסובל. היא גם אינה אמונה המרשה לעצמה להיכנע לטרגדיה. פעם אחר פעם, כעוף החול, היא קמה מן העפר, מן הייאוש ומן התבוסה, התחדשה ואספה כוחות שאף עלו על כוחותיה טרם האסון. ביהדות, היכולת לשמוח היא סימנה של האמונה השלמה.
כדאך כל זה הוא רק רובד ראשוני, קליפה בלבד, של חג בעל מורכבות ועומק בלתי נדלים. בסעיפי פרק זה אבקש לצלול אל גלעין פשרו של חג הסוכות, שכן הוא יתגלה לנו, אולי יותר מכל מועד אחר, כחג המספר לנו מהו להיות יהודי ואיך יכולה האמונה לחולל תמורה במצב האנושי. מסענו מתחיל באחד מאחרוני הקולות במסורת הנבואית הגדולה שלנו: באיש שאנו מכירים בשם זכריה.