מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמועדים לשיחה; קריאות חדשות בחגי ישראל — יום כיפור; כיצד הוא משנה אותנו
אלפותחים ליום כיפור את שערי ליבם, היום הזה הוא חוויה משַנת־חיים. הוא אומר לנו שאלוהים, שברא את העולם באהבה ובסליחה, מושיט לנו יד באהבה ובסליחה ומבקש מאיתנו לאהוב אחרים ולסלוח להם. אלוהים אינו דורש מאיתנו שלא נטעה. כל שהוא מבקש הוא שנכיר בטעויות שלנו, נלמד מהן, נצמח מתוכן ונתקן ככל שנוכל.
באין עוד דת שהִשׂגיבה כל כך את יכולתו של האדם. האלוהים שברא אותנו בצלמו נתן לנו חופש. לא הוכתמנו בחטא קדמון, נידונים להיכשל תמיד, אחוזים בצבת של רוע שרק חסד אלוהי יכול לחלצנו ממנה. להפך: בתוכנו טמון הכוח לבחור בחיים. ביחד יש לנו כוח לשנות את העולם.
גגם אין אנו, כפי שכמה מטריאליסטים מדעיים טוענים, רק צברים של כימיקלים, צרור גנים אנוכיים המשתכפלים בעיוורון הלאה אל העתיד. הנפש שלנו היא יותר מתודעה, התודעה שלנו היא יותר ממוח, והמוח שלנו הוא יותר מתגובות כימיות לגירויים. החופש האנושי, החופש לבחור להיות טובים מכפי שאנחנו, הוא עדיין חידה; אבל הוא אינו נתון קבוע. החופש דומה לשריר המתחזק ומבריא ככל שמרבים להפעילו.
דהיהדות מבקשת מאיתנו בלי הרף להפעיל את החופש שלנו. להיות יהודי אין פירושו ללכת עם הזרם, להיות כמו כולם, ללכת בנתיב המעורר התנגדות פחותה ככל האפשר, לסגוד לחוכמת ההמונים בת הזמן. היפוכו של דבר. להיות יהודי הוא לגייס אומץ לחיות שלא בדרך המלך. בכל פעם שאנחנו אוכלים, שותים, מתפללים או הולכים לעבודה, אנחנו מודעים לדרישות שאמונתנו מציבה בפנינו לחיות על פי רצון ה' ולהיות שגריריו בעולם. היהדות הייתה תמיד תרבות־נגד, ואולי תמיד גם תהיה כזו.
הבעידנים של קולקטיביזם, היהודים הדגישו את ערכו של היחיד. בעידנים של אינדיבידואליזם, היהודים בנו קהילות חזקות. כשרוב האנושות הייתה שקועה בבערות, הקריאה והלימוד היו נפוצים בין היהודים. כשאחרים בנו אנדרטאות ותיאטראות, היהודים בנו בתי ספר. בתקופות חומרניות הם שמרו אמונים לרוח. בימים של עוני הם הקפידו על צדקה, לבל יחסרו לאיש צורכי היסוד של הקיום בכבוד. חז"ל אמרו שאברהם אבינו נקרא עברי מפני שכל העולם היה בעֵבֶר אחָד, ואברהם בָּעֵבר האחֵר. להיות יהודי הוא לשחות נגד הזרם ולערער על אלילי הזמן – כל אליל, בכל זמן.
ואכן, כמאמר אבותינו, ס'איז שווער צו זיין אַ ייד: קשה להיות יהודי. אבל דווקא משום כך תרמו היהודים למורשת האנושות מעל ומעבר לגודלם המספרי. אלו שמצפים מהם לגדולות נעשים גדולים – לא מפני שהם נולדו טובים או מוכשרים יותר, אלא מפני שהם מרגישים כי הגדוּלה היא להם אתגר וקריאה.
זמעטות הדתות התובעות ממאמיניהן יותר ממה שהיהדות תובעת. בתורה 613 מצוות. ההלכה חלה על כל היבטי הקיום שלנו, מן הנעלות בשאיפותינו עד לפרטי הפרטים הפרוזאיים של חיי השגרה. ספרות הקודש שלנו – תנ"ך, משנה, גמרא, מדרש, הלכה, פירושים – עצומה כל כך שחיים שלמים של לימוד לא יספיקו למבקש לשלוט בכל חדריה. תיאופרסטוס, מתלמידיו של אריסטו, חיפש דרך להסביר לבני עמו היוונים מהם היהודים. התשובה שמצא הייתה "אומה של פילוסופים".
חהיהדות הציבה את הרף בגובה רב כל כך, שאין מי שיכול תמיד לעמוד מעליו. פירוש הדבר הוא שהסליחה היא חלק מתוכנית הבריאה. הקב"ה, אמרו חז"ל, חשב לברוא את העולם במידת הדין, אך ראה שהעולם לא יוכל להתקיים כך. מה עשה? הוסיף לַדין את הרחמים, לַגְּמוּל את החמלה, ולְשלטון החוק היבש את אורך הרוח. אלוהים סולח. היהדות היא, לראשונה בעולם, דת של סליחה.
טלא כל התרבויות סולחות כיהדות. היו דתות שלא סלחו ליהודים על שסירבו להצטרף אליהן. רבים מגדולי אנשי הרוח האירופים – ובהם ווֹלטר, פיכטה, קאנט, הגל, שופנהאואר, ניטשה, פרֶגה והיידגר – לא סלחו ליהודים על שנשארו יהודים, שונים, נוקשים, מתנגדי התרבות השלטת, מנתצי אלילים. אך גם לאחר אלפיים שנה ויותר של רדיפה ואסונות נוראים, היהודים והיהדות משגשגים ומסרבים לאפשר ניצחון לתרבויות השנאה ולמלאך המוות.
יפלאה ופארה של היהדות מתבטאים בכך שאף על פי שהיהודים היו, במקרה הטוב, עם קטן בארץ קטנה, פירור לעומת האימפריות השכנות שתקפו אותו פעם אחר פעם, הם לא נכנעו לשנאה עצמית, לזלזול עצמי ולייאוש. מבעד למעטה היראה והאימה של יום הכיפורים קורנת באור יקרות עובדה אחת: שאלוהים אוהב אותנו יותר מכפי שאנו אוהבים את עצמנו. הוא מאמין בנו יותר ממה שאנו מאמינים בעצמנו. הוא אינו מוותר עלינו אף פעם, למרות כל ההחלקות והנפילות שלנו. סיפורה של היהדות הוא מראשיתו ועד היום סיפור של אהבת האל לעם שרק לעיתים נדירות משיב לו אהבה כמלוא אהבתו, אך עדיין אהבה אלוהית זו נוגעת תמיד לליבו.
יארבי עקיבא ניסח זאת בשתי מילים קולעות: "אבינו מלכנו". אתה ריבוננו, האל הכול־יכול, יוצר היקום, מלך מלכי המלכים. אבל אתה גם אבינו. אמרת למשה לומר לפרעה בשמך, "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב). בזכות האהבה הזו ממשיכים היהודים להיות סמל של תקווה לאנושות. הם עדות לכך שאומה יכולה להגיע לגדוּלה גם בלי להיות גדוֹלה, ולהשפיע גם בהיעדר עוצמה. כל אחד מאיתנו יכול, במעשה יחיד של חסד או של נדיבות רוח, לכוון עוד קרן של האור האלוהי אל האפלה האנושית, ולהשכין בעולמנו את שכינת האל – ולו גם לרגע.
יביותר מכפי שיום כיפור מבטא את אמונתנו באלוהים, היום הזה הוא הביטוי לאמונתו של אלוהים בנו.
יגא. בושה ואשמה
ידהיהדות היא הדוגמה המובהקת ביותר לתרבות של אשמה־ותשובה, ניגודן של תרבויות בושה־וכבוד כגון תרבות יוון העתיקה.
טוהטרגדיה היוונית היא גילומה של תרבות הבושה. בתרבות כזו, הרוע דָּבֵק באדם. הוא כתם בל יימחה. מי שעשה מעשה מביש, אין לו דרך חזרה. הוא מנודה, והטוב ביותר שהוא יכול לקוות לו הוא מוות למען מטרה נעלה. בתרבויות אשמה, לעומת זאת, כגון היהדות, הרוע הוא תכונה של המעשה, לא של העושה. גם מי שעשה את הרע הוא בעל נפש מקודשת הנשארת שלמה. אולי יהיה עליו להיענש. ודאי הוא יצטרך לתקן את דרכו. אבל תמיד נשארת בו ליבה של ערך וזו לא תאבד. תרבות אשמה שונאת את החטא, לא את החוטא. חרטה, תיקון ותשובה אפשריים תמיד.
טזתרבות אשמה היא תרבות של אחריות. איננו מאשימים אף אחד בעוול שעשינו. תמיד ישנו פיתוי להאשים אחרים. זה לא הייתי אני; אלה ההורים שלי, החינוך שלי, החברים שלי, הגנים שלי, המעמד החברתי שלי, התקשורת, השיטה. "הם". כך עשו שני בני האנוש הראשונים בגן עדן. כשאלוהים נזף בהם על האכילה מהפרי האסור, האיש האשים את האישה. האישה האשימה את הנחש. התוצאה הייתה הגירוש מגן עדן.
יזהאשמתם של אחרים בכישלונות שלנו ימיה כימי האנושות, אך היא הרת אסון. פירושה הוא, בעצם, שאנחנו מגדירים את עצמנו קורבנות. בתרבות של התקרבנות אנו קונים את חמלתם של אחרים – אך במחיר גבוה משאת. זוהי מדגרה לרגשות טינה, נחיתות, מרמור ותרעומת. היא גורמת לבריות לזעום על העולם במקום לפעול לתיקונו. היהודים סבלו רבות לאורך הדורות, אבל יום כיפור מנע מהם להגדיר את עצמם קורבנות. כאשר, ביום הזה, אנחנו מתוודים על חטאינו, איננו מאשימים איש. רק את עצמנו.
יחזה תובעני – מבחינה נפשית ומבחינה רוחנית. אך זהו מחירו ההכרחי של החופש. ספרויות עתיקות זרות מתעדות את הצלחותיהם של שליטים ומלכי אימפריות. התנ"ך הוא כרוניקה ייחודית: כרוניקה של כישלונות. אין בו שום דמות מושלמת. לא אבות ולא אימהות, לא כוהנים ולא נביאים, לא מלכים ולא אצילים. אין עוד יצירה היסטורית לאומית כנה עד כאב כמו התנ"ך; והוא יכול להיות כזה רק בזכות האמונה העמוקה שאלוהים סולח. אלוהים מוחל; אלוהים מכפר; אלוהים מושיט את ידו ובאהבה יוקדת קורא לנו לשוב. משום כך אנחנו יכולים להיות ישרים עם עצמנו.
יטב. הנפש הצומחת
כמאותה סיבה אנו יכולים גם לצמוח. אנו חבים תודה לתרפיה הקוגניטיבית־התנהגותית על שהיא מזכירה לנו רכיב יסוד באמונת ישראל: שכאשר אנו משנים את דרך החשיבה שלנו, אנו משנים את דרך ההרגשה שלנו. וכאשר אנחנו מרגישים אחרת, אנחנו חיים אחרת. האמונה שלנו מעצבת את מהותנו.
כאבלב רעיון התשובה נמצאת האמונה שאפשר להשתנות. לא נגזר עלינו להישאר לנצח מה שאנחנו. בתורה אנו קוראים על צמיחתו האישית של יהודה – מאדם אכול קנאה המוכן למכור את אחיו יוסף לעבדות לאדם שיש לו המצפון והאומץ להציע את עצמו כעבד ובלבד שאחיו בנימין ישתחרר מעבדות.
כבאנו קוראים גם על צמיחתו של משה, מאיש שאינו מאמין ביכולתו להנהיג – "מִי אָנֹכִי?" (שמות ג, יא); "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (ד, א) – לגדול המנהיגים בכל הזמנים. האיש שפעם גמגם והעיד על עצמו "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" (ד, י) היה לגדול הנביאים ומן הרהוטים שבהם, שנשא כנאום את ספר דברים כולו.
כגאנו קוראים גם על נשים מרשימות המתרוממות מעל המציאות החברתית שהן נתונות בה. תמר, האישה שיהודה חושב לזונה, מלמדת אותו לגייס את האומץ להודות בטעות ולהיות בעל התשובה הראשון בהיסטוריה. רות, האישה ממואב האויבת, צומחת מנאמנותה לנעמי כדי כך שהיא נעשית אם־סבו של דוד, גדול מלכי ישראל.
כדועוד אנו קוראים על הושע, ירמיהו, יונה ואיוב הנאבקים עם עצמם ועם אלוהים. והרי זה פירוש השם ישראל: מי ששׂורה עם אלוהים ועם אנשים, נאבק ואינו משלים עם המציאות הנתונה. הדמויות במקרא אינן דמוית חד־ממדיות הנשארות עד סוף ימיהן כפי שהיו בצעירותן. גורלם של אישי התנ"ך הוא לעיתים כאוב, אך אין הוא טרגי.
כהאנחנו יודעים שיש אנשים הנענים לאתגרים ונוטלים סיכונים, ויש אחרים, מוכשרים לא פחות, שהולכים על בטוח ודורכים במקום. פסיכולוגים שחקרו את הנושא הראו שההבדל המכריע בין שני סוגי האנשים הללו טמון בתפיסה העצמית של היכולות שלהם. אנשים מהסוג הראשון סבורים שהיכולות שלהם מתפתחות באמצעות מאמץ והתנסות; אנשים מהסוג השני רואים ביכולות שלהם דבר נתון שגודלו קבוע. הנחתם של האנשים מהסוג הראשון היא בעצם הנחת היסוד של התשובה. אפשר לצמוח: אפשר להתאמץ ולנסות ולהגיע ליותר. לכן התשובה אפשרית.
כוהתשובה משמעה נכונות להסתכן, לדעת שאפשר גם להיכשל בדרך אך הכישלון אינו סופי. משה רבנו נכשל שוב ושוב בניסיון להנחיל לבני עמו תחושה ברורה של היסטוריה ושל ייעוד. הוא לא הצליח לנטוע בהם אפילו את הכרת הטוב הבסיסית לה' על הטוב שעשה להם. אבל אם אנו נכשלים ומנסים שוב, נכשלים ומנסים שוב מאות פעמים, אין זה כישלון. בעיני ה', איש מאיתנו אינו מוכרז כישלון כל עוד נשמה באפו וימי חיים לפניו.
כזהתשובה משמעה שאם כשלתי ושגיתי, אלוהים איננו מאבד את אמונתו בי גם אם אני איבדתי את אמונתי בעצמי. "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז, י). כמה מן הדגולים באישי התנ"ך לא האמינו בעצמם. ישעיהו אמר, "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי" (ו, ה). ירמיהו אמר, "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (א, ו). יונה נמלט מהשליחות שה' הטיל עליו. ה' מאמין בנו אפילו אם אין אנו מאמינים בעצמנו. דבר זה לבדו הוא עובדה משנת־חיים, אם אנו נפתחים אל מלוא השלכותיה.
כחהתשובה משמעה שהעבר אינו אבוד. השָׁב מתוך אהבה, אמר ריש לקיש, "זדונות נעשות לו כזכויות". ריש לקיש עצמו היה בעל תשובה: שודד שהשתקם ובכוחותיו שֶניצֵל בעבר לגזל השתמש להצלת בני ערובה. המלך דוד, גם הוא בעל תשובה, שאב כמה מן העמוקים במזמוריו מן השאוֹל האישי שלו.
כטהתשובה משמעה שמכל שגיאה אפשר לצמוח. כל כישלון שאני חווה הופך אותי לאדם מעמיק יותר; כל אתגר המוטל לפתחי, גם אם איני עומד בו, מפתח בי עוצמות שלא היו בי אלמלא כן.
לזו התמורה הראשונה שאנו חווים ביום כיפור: אנו מחדשים את מערכת היחסים שבינינו לבין עצמנו.
לאג. יחסינו עם אחרים
לבהתמורה השנייה היא מערכת יחסים מחודשת עם זולתנו. עיצומו של יום הכיפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אך אין פירוש הדבר שרק על עבירות מהסוג הזה עלינו לבקש כפרה. להפך: רבות מהעבירות שאנו מתוודים עליהן ביום זה, אולי רובן, הן עבירות שבין אדם לחברו. רבי חנינא בן דוסא היה אומר: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". בספרות הנבואה ובספרות חז"ל משוקעת ההנחה כי ה' נוהג בנו בדרך שאנו נוהגים בזולתנו. לסולחים – ה' סולח. על הכועסים – הוא כועס.
לגבעשרת ימי תשובה אנו שוקדים לתקן מערכות יחסים שהתקלקלו. סוג מסוים של אומץ מוסרי נדרש כדי להתנצל, סוג אחר נחוץ כדי לסלוח, אך שניהם עשויים להיות חיוניים. הזנחת הטיפול ביחסים שהתקלקלו עלולה לפרק משפחות, להרוס נישואים, להשחית חברויות ולפצל קהילות. הקב"ה אינו רוצה שנתבוסס במריבותינו. כבר ציינו חז"ל כי הוא מוכן אפילו למחות את שמו כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. הם אמרו גם שכאשר שרה נפטרה אברהם החזיר את הגר ואת ישמעאל אל המשפחה ואיחה את הקרע שנִבעָה שנים רבות קודם לכן. על פי מסורת חז"ל אהרן הכוהן היה אהוב על העם מפני שידע להציל חברויות שנסדקו.
לדהפילוסוף אלאן דה־בוטון, יהודי חילוני על פי עדות עצמו, כתב שיום כיפור הוא "מבחינה פסיכולוגית, מן היעילים במנגנוני יישוב הסכסוכים החברתיים שהומצאו אי פעם". והוא מסביר:
להליום כיפור יש יתרון עצום: בקשת הסליחה נראית בו כרעיון שהגיע מבחוץ, כיוזמה שאיננה של הפוגע ולא של הנפגע. היום עצמו הוא הגורם לנו לשבת כאן ולדבר על אותו מקרה מסוים מלפני חצי שנה, כשאת שיקרת ואני איימתי ואת האשמת אותי בחוסר כנות ואני גרמתי לך לבכות; מקרה שלא את ולא אני שכחנו, אך לא את ולא אני יכולים להזכיר, וכך הוא שוחק אט אט את האמון והאהבה שרחשנו פעם זה לזו., London: Hamish Hamilton, 2012.
לואלמלא הוקצה לנו יום מיוחד לשם כך, האם היינו מגיעים אי פעם לתיקון מערכות היחסים המקולקלות שלנו? פעמים רבות איננו אומרים לאנשים כמה הם הכאיבו לנו מפני שאיננו רוצים להיראות פגיעים או קטנוניים. ובכיוון הנגדי, לפעמים אנו מתקשים להתנצל דווקא מרוב רגשי אשמה, שכן אנו חוששים לחשוף את אשמתנו. כדבריו של דה־בוטון: "אנחנו מסוגלים להצטער עד כדי חוסר יכולת לומר 'אני מצטער'". והוא מוסיף: "יום הכיפורים מזכך כל כך, שלפעמים חבל לנו שהוא מגיע רק אחת לשנה".
לזזו התמורה השנייה של יום כיפור: מערכת יחסים מחודשת עם הזולת.
לחד. שבים הביתה
לטהתמורה השלישית היא התחדשות יחסינו עם אלוהים.
מביום כיפור, ה' קרוב. אנו היהודים מעדיפים, למען האמת, לדבר אל ה' ולא עליו. לכן אין לנו תיאולוגיה ענפה במיוחד. אנחנו יודעים שאלוהים נמצא מחוץ להישג שכלנו. "לו ידעתיו – הייתיו", אומר הפתגם העתיק על הקב"ה. ובכל זאת החיים היהודיים מלאים באותות של שגב ובנגיעות של נצח. אנחנו פוגשים את אלוהים בשלוש דרכים: דרך הבריאה, דרך ההתגלות ודרך הגאולה.
מאדרך הבריאה: ככל שאנו מתקדמים בחקר היקום כך נהיר לנו יותר כי זהו יקום שאין לו חקר. מהברון מרטין ריס, בכיר מדעני בריטניה ולשעבר נשיא החברה המלכותית למדעים, למדתי כי את היקום כולו מעצבים שישה קבועים מתמטיים שלוּ היה אחד מהם שונה מעט מכפי שהוא, ואפילו באחד חלקי מיליון, לא היה יקום, לא היו כוכבים וכוכבי לכת – או לכל הפחות לא היו חיים. היקום מכוונן בדייקנות רבה מכדי שיתקבל על דעתנו שהכול מקרי. ההשערה החלופית היחידה להשערת היד המכוונת היא שישנם אינסוף יקומים מקבילים, ונפל בחלקנו להתקיים באותו יקום יחיד שרק בו יכולים להיווצר חיים. ככל שאנו מבינים יותר את עצם האי־סבירות של קיום היקום שלנו, של הופעת החיים מחומר דומם, ושל הופעתו המסתורית של ההומו־ספיינס, צורת החיים היחידה המסוגלת לשאול "למה" – כך מזדהרת לעינינו אמיתותו של הפסוק מספר תהלים "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (קד, כד).
מבדרך ההתגלות: דרך דברי אלוהים המתועדים בתורה. אין עוד מקבילה היסטורית לתופעה הזו: אלף שנים (ממשה עד אחרוני הנביאים) בילה עם ישראל ביצירת פירוש לתורה בדמות ספרי הנבואה, ההיסטוריה והחוכמה של התנ"ך; אלף שנים נוספות (מאחרון הנביאים מלאכי עד חתימת התלמוד) הקדיש העם את מיטב אונו ליצירת פירוש על הפירוש הזה, בדמות ספרות התורה שבעל פה (המדרש, המשנה והתלמוד); ועוד אלף שנים (מהגאונים עד האחרונים) בכתיבת פירושים על הפירוש לפירוש.
מגאין עוד עם שאהב כל כך ספר כלשהו, ואשר קבע כי הלימוד בו הוא חוויה דתית נעלה מן התפילה. בארץ ישראל, התורה הייתה חוקתו הלאומית. בגולה היא הייתה, כמאמר המשורר היינה, "המולדת הניידת" של היהודים. עד היום התורה היא המעיין שממנו שאב המערב את האידיאלים הגדולים שלו. היא העמידה את ערך קדושת החיים, את צמד הצווים התאומים הצדק והאהבה, את האחריות האישית והחברתית, את השלום כערך, את הצדקה כצו, את הדמוקרטיזציה של הידע ואת האוניברסליות של כבוד האדם, את חובתנו כשומריו של עולם הטבע, ועוד אידיאלים רבים אחרים שבלעדיהם המערב לא היה מה שהינו. אם אנו מחפשים את קולו של אלוהים – הרי הוא כאן, בספר הספרים.
מדודרך הגאולה: הוגים דגולים רבים, ובהם בלז פסקל ולב טולסטוי, ראו בהיסטוריה היהודית את הראיה הניצחת לקיומו של אלוהים. ניקולאי בֶּרְדְיֶיב (1874–1948) היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה עד שנטש את המרקסיזם והקדיש את שארית חייו לדת. בספרו משמעות ההיסטוריה הוא מסביר מדוע:
מהבצעירותי ניסיתי לאמת את הפרשנות המטריאליסטית להיסטוריה על ידי הצמדתה לקורותיהם של עמים. אני זוכר כיצד קרסה פרשנות זו במקרה של היהודים, שגורלם נראה בלתי מתקבל על הדעת מנקודת מבט מטריאליסטית... הישרדותם היא תופעה מסתורית ומופלאה המלמדת שחייו של העם הזה נשלטים בידי נטייה מיוחדת שנקבעה מראש, המתגברת על תהליכי ההסתגלות שמציעה הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה. הישרדותם של היהודים, חסינותם מפני חורבנות, עמידותם בתנאים יוצאי דופן, התפקיד הגורלי שמילאו בהיסטוריה: כל אלה מצביעים על היסודות המיוחדים והמסתוריים שקורות ימיו של העם הזה מושתתים עליהם., New Brunswick, NJ: Transaction Publishers, 2009, pp. 86-87.
מואבל אולי ההרהורים האלה אינם לב העניין. כי יש שאלוהים בא אלינו לא כמסקנתה של שרשרת היסקים אלא כהרגשה, כאינטואיציה, כנוכחות מוחשית. הוא בא אלינו בעומדנו בבית הכנסת ביום הקדוש הזה – מטים אוזן לניגוני אבותינו, אומרים את המילים שאומרים ואמרו יהודים מברצלונה עד ברגן בלזן ועד בני ברק, מטולדו עד טרבלינקה ועד תל אביב, ויודעים שאנחנו חלק מסיפור עצום המשתרע על פני יבשות ועידנים: סיפור האהבה הסוער אך מעורר התקווה של עם המחפש אֵל ואל המחפש עם.
מזלא הייתה עוד בעמים דרמה כזו, גם לא צל צילה: בפסגותיה ובתהומותיה, בחגיה וביגוניה, במזמוריה ובקינותיה. ואנחנו חלק ממנה. לרובנו אין היא דבר שבחרנו בו אלא גורל שנולדנו אליו. אך כמו שאמר וינסטון צ'רצ'יל, "יש אנשים שאוהבים את היהודים ויש אנשים שלא. אבל שום אדם חושב לא יכחיש את העובדה שהיהודים הם, מעל לכל ספק, הגזע האיתן והמרשים ביותר שהופיע אי פעם בעולמנו". או כפי שכתב בערוב ימיו ההיסטוריון והמשורר הבריטי א"ל ראוז, "אם יש בעולם הזה תואר כבוד אחד שאני חושק בו, הרי הוא חברות כבוד בעם היהודי".
מחה. איזה פרק נכתוב בספר החיים?
מטאלפרד נובל, ממציא הדינמיט, ישב בוקר אחד ב־1888 וקרא את עיתוני היום ולפתע נתקף תדהמה: הוא קרא הספד על עצמו. התברר שעיתונאי טעה טעות קטנה. אחיו נפטר, והעיתונאי חשב שזה הוא וכתב את ההספד.
נאך מה שהבעית את נובל היה מה שהוא קרא. המאמר סיפר על "מלך הדינמיט" שעשה הון מחומרי נפץ. נובל הבין לפתע שאם לא ישנה את חייו, כך ייזכר אחרי מותו. ברגע ההוא החליט להקדיש את הונו לקרן שתחלק מדי שנה חמישה פרסים לאנשים שהרימו תרומות יוצאות דופן בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום. נובל בחר להיזכר לא כמפיץ כלי הרס אלא כחולק הכבוד למרחיבי הידע האנושי. השאלה הגדולה שיום כיפור מטיח בנו איננה "האם נחיה" אלא "איך נחיה": איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו?
נאביום הגדול והנורא הזה אנחנו כנים עד התאכזרות עצמית: "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי". אך אותה אמונה שהולידה את המילים הללו היא גם אשר קובעת שעלינו לראות את עצמנו ואת העולם כולו כנתונים ביום הזה על חוט השערה שבין זיכוי לאשמה, והמעשה הבא שנעשה עלול להטות לכאן או לכאן את חיינו ואת גורל העולם. היהדות חיה במתח הזה שבין זערוריותנו לבין הפוטנציאל העצום שלנו. אנחנו מעפר וסופנו לעפר, אבל טמונים בנו כיסופי אלמוות.
נביום כיפור מזמין אותנו להיעשות טובים מכפי שהיינו, מתוך ידיעה שאנו יכולים להיות טובים מכפי שהיננו. ידיעה זו באה לנו מאת הקב"ה. בהיותי סטודנט שמעתי השמצה שנונה על טייקון שחצן: "הוא אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות, וזה מסיר מאלוהים אחריות רבה". אם רק אנחנו בנינו את עצמנו, אנחנו חיים בכלא של מגבלותינו. האנשים הגדולים באמת הם אלה שפתחו את שערי אישיותם להשראתו של דבר גדול מהם.
נג"בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה – שם אתה מוצא ענוותנותו", אומר רבי יוחנן. יום כיפור עניינו הענווה המובילה לגדוּלה: היכולת שלנו לומר שוב ושוב ושוב "חטאנו", אך לדעת כי אין זו השפלה עצמית יבבנית אלא מבוא לצמיחה ולהישג בעתיד – כשם שספורטאי דגול או אומן־מבצע נערץ סוקר את שגיאות העבר שלו כחלק מההכנה לאתגר הבא, לפסגה הבאה.
נדליהודים יש כישרון לגדולה רוחנית. אפילו זיגמונד פרויד, עם כל סלידתו מן הדת, לא יכול שלא להביע בספרו האחרון משה ואמונת הייחוד הערצה להצלחתה של היהדות להעמיד לא רק דמות כריזמטית חד־פעמית כמשה, אלא שרשרת ארוכה של דמויות כאלו, דור אחר דור. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שרגשותיו המעורבים כלפי מוצאו היהודי נטו אל ההסתייגות עוד יותר מפרויד, כתב במחברתו ב־1931: "ה'גניוס' היהודי מצוי דווקא אצל אנשי הקודש"., Chicago: University of Chicago Press, 1980, 18e. הגניוס היהודי הזה קיים לא מפני שהיהודים טובים מאחרים – לפעמים, למקרא דברי הנביאים בתנ"ך, מתקבל הרושם שההפך הוא הנכון – אלא מפני שהם התאמצו יותר להשיגו. לא בכדי בחרו חז"ל במילה "עבודה" לציין גם את המעשה הדתי.
נההיהדות לוקחת את הדברים הפשוטים בחיים ועושה אותם לקדושים. כשרות היא קידוש האכילה. ה"קידוש" בשבת ובמועד יוצק קדושה בשתייה. דיני טהרת המשפחה מרוממים את היחסים הגופניים בין איש לאשתו למעלת קדושה. בלימוד התורה מתקדש העיון השכלי. בתפילה מתעצבת התודעה. עשייה מתמדת של נדיבות ואכפתיות מחדדת את האינטליגנציה הרגשית שלנו ומשחיזה את כישורי האמפתיה. היהדות, אמר הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, רואה ביצירתיות את תמצית האנושיות, והגדולה שביצירותינו היא העצמי שלנו. אנחנו מחשלים את חיינו באש האהבה: אהבת ה', אהבת הרֵע, אהבת הגֵר. ובקדשה את המשפחה והקהילה, היהדות מקדשת את זיקות ההשתייכות העושות אותנו למה שאנחנו.
נובא יום הכיפורים ומעמיד אותנו פנים אל פנים לנוכח האמיתות הללו. היום הזה, במילות תפילותיו וניגוניהן ורוממותן, במיקוד שהוא כופה עלינו בשוללו מאיתנו את עינוגי הגוף הנלווים אל יתר החגים, באלף הדרכים שאנו מוצאים בו לומר סליחה, מעמת אותנו עם השאלה העליונה: איך נחיה את חיינו? האם נמצה בהם את מלוא יכולותינו הרוחניות והשכליות להגיע אל מה שמעבר? האם נצמח מבחינה רגשית? האם נלמד את אומנויות האהבה והאומֶן? האם נאמן את האוזן הפנימית שלנו לשמוע את שוועת הבודדים והאביונים? האם נחיה חיים משפיעים, חיים שיקרבו את העולם־שישנו אל העולם־הראוי־להיות ולו בפסיעה אחת? האם נפתח את לבבנו ואת נפשנו אל ה'?
נזאפשר לחיות חיים שלמים בלי לשאול ולו אחת מהשאלות הללו. היהדות בגאונותה גורמת לנו לעשות זאת אחת לשנה, כאשר ה' קרוב אלינו משום שאנחנו קרובים אליו. יום כיפור משמר את עקבותיהם של שני אישים דגולים, משה הנביא ואהרן הכוהן, שיצרו ביניהם את המתח הפורה שבין ספונטניות למבנה, בין להט לשיטתיות, המוסיף לחַיות את הרוח היהודית ולברכה בתכונות של חוסר מנוחה ושל מנוחה גם יחד. לבד עם אלוהים, יחד עם כל קהל ישראל, בעודנו שרים ומתפללים את המילים שבני עמנו שרו ופיללו בכל דור ודור ובנסיבות מגוונות עד מאוד, אנו מרגישים שיש מי שמציג לנו שאלות, שמאתגר אותנו, שקורא לנו, שמקים בנו רוח.
נחכמו משה על ההר, כמו אהרן בקודש הקודשים, אנו מתקרבים ככל יכולתנו לכדי עמידת פנים אל פנים עם האלוהים – ולאחריה איננו עוד מה שהיינו. התמורה האישית, היכולת לעשות את המחר שלנו גדול מאתמולנו, היא לב מהותם של התשובה ושל יום כיפור.
נטהיום התובעני ביותר בשנה העברית, יום בלי מאכל ומשקה, יום של תפילה ותשובה, וידוי ותחנון, יום שאנו מאשימים בו את עצמנו בכל עבירה העולה על הדעת, יום זה ממשיך ומדבר אל לב היהודים, ממשיך לגעת בגרעין הכמוס ביותר של הווייתנו. ביום הזה אנו רצים אל זרועותיו הפתוחות של אלוהים, מתייפחים כי אולי אכזבנו אותו, או אולי מפני שאנו מרגישים שהוא אכזב אותנו – אך יודעים שאנו זקוקים זה לזה, כי אף שאלוהים יכול לברוא עולמות, בלב האדם אין הוא יכול לשכון עד שיפתח לו האדם את הדלת.
סאין זה רק יום של וידוי וסליחה; זהו גם יום של שחרור עומק. הכפרה פירושה שאנחנו יכולים להתחיל מחדש. איננו שבויים בידי העבר, בידי הכישלונות שלנו. הספר פתוח ואלוהים מזמין אותנו – ידו מנחה אותנו כדרך שידו של סופר סת"ם מנחה את ידם של הכותבים אות בספר תורה – לכתוב פרק חדש בסיפור עמנו, פרק שכולו רק שלנו אך איננו יכולים לכותבו בלי להיות פקוחים למהות כבירה שאף פעם לא נבין עד הסוף. ביום הזה, אלוהים מזמין אותנו אל הגדוּלה.
סאיהי רצון שה' יסלח ויכפר לנו. ויהי רצון שאנו, מרוממים בכוח אהבתו, נתעלה ונענה לקריאתו אלינו.