מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמועדים לשיחה; קריאות חדשות בחגי ישראל — מהי סוכה?
אבשלב הזה אנו יכולים לשאול – מהי בדיוק הסוכה? מה היא מייצגת, מסמלת, מזכירה? איזה מסר היא נועדה להעביר? מצוות סוכה נזכרת בתורה רק פעם אחת, בקטע תמציתי עד סף העמימות: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, מב-מג).
בהבעיות מזדקרות לעין. ראשית, בשום מקום בתורה, למעט בפסוק הזה, לא מסופר שבני ישראל התגוררו בשנות נדודיהם במדבר בסוכות. ביתר המקומות מדובר באוהלים. "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", אמר הנביא האלילי בלעם (במדבר כד, ה).
גאחרי מעמד הר סיני, ה' אמר למשה להורות לעם "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (דברים ה, כז). כשהעם התאונן על המן, משה שמע אותו "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (במדבר יא, י). בעת מחלוקת קורח אמר משה לעדה, "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (שם טז, כו).
דועוד ועוד.
האוהלים עשויים בד או עור. אין להם סכך עלים. וממילא במדבר אין עצים לקטוף מהם די סכך לכולם. אוהלים אינם סוכות. שלא במפתיע, הדבר הטריד כבר את חז"ל והם היו חלוקים ביניהם בשאלה מה בדיוק מייצגת הסוכה.
והמחלוקת מופיעה במדרש ההלכה ספרא וגם בתלמוד הבבלי, אך שמות החכמים החולקים מתהפכים. על פי הספרא, רבי אליעזר סובר שהסוכות היו "סוכות ממש", במובנן המילולי, ורבי עקיבא סובר שהסוכות שלנו מייצגות את ענני הכבוד שליוו את בני ישראל במסעותיהם במדבר.
זכל פירוש וקשייו. אם מדובר בסוכות ממש, מהי, אם כן, הסיבה לחגוג את החג? אנשים היוצאים למסע ארוך, אך טבעי הוא שיבנו לעצמם סככות עראי. כך עושות גם היום אוכלוסיות נוודים. יש מן הבדווים הגרים בסוכות גם היום. יציאת מצרים ומתן תורה בהר סיני, הנחגגים בפסח ובשבועות, הם בהחלט מאורעות מכוננים, התרחשויות בלתי רגילות, מפגשים עם האלוהי. לא כן עשיית צל, בקתה, סוכה.
חבעייתית לא פחות היא התפיסה שהסוכה מייצגת את ענני הכבוד. אם כך הוא, למה הדבר לא נאמר? למה לא נכתב משהו מעין "למען ידעו דורותיכם כי בענני כבוד הקפתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"? הקושי רציני ומהותי. גם הסוברים כי "מצוות אינן צריכות כוונה" חייבים להודות שבמצווה הזו, הכוונה מפורשת בפסוק המצווה עצמו. "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם". הגמרא אומרת שיש לכך השלכות הלכתיות. על פי אחת הדעות, הטעם לכך שסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה הוא שבסוכה כזו הסכך רחוק מן העין ועל כן לא מתקיים בה "למען ידעו דורותיכם". איך ייתכן שמצווה שנועדה במפורש להזכיר לנו דבר מה אמורה להזכיר לנו דבר שאינו אמור בה, ושגם התַנאים נחלקו באשר למהותו?
טובכלל, מה הקשר בין סוכה לענן? ענן אינו הדבר העולה על דעתנו בראותנו סוכה. סוכה היא קורת גג עראית, שברירית, עלובה. ענני הכבוד קרנו באור ובתפארת, והמביט בהם חש מיד ששכינת ה' שורה בקרבתו. הסוכה נראית ניגודו של ענן הכבוד.
יאומנם, רבי עקיבא מעגן את פירושו בכתובים, בחזון משיחי של ישעיהו: "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם, וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה; כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ד, ה-ו). פסוקים אלה אכן מחברים יחדיו ענן ומחסה, כבוד וסוכה. אבל סוכת מגן מופלאה זו שייכת לעתיד, לא לעבר – וסוכות החג נועדו להזכיר לנו את העבר.
יאהבה ניזכר בממצאינו מן העיון במגילת קהלת. ראשית ראינו כי השם קהלת הוא מפתח לפענוח המגילה והחג. ראינו שהשורש קה"ל מרטיט כמה וכמה מיתרים הקושרים בין החג לבין המשכן במדבר והמקדש בירושלים. במעמד הקהֵל, בחג הסוכות אחת לשבע שנים, מוטל על המלך לקרוא את התורה לפני העם הבאים "לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר", כלומר במקדש (דברים לא, י-יג). התורה בוחרת במילה "ויקהל" לפתוח את תיאורו של הציווי שמסר משה לעם לבנות את המשכן (שמות לה, א) – וזאת ביום שאחרי יום כיפור, ממש לפני סוכות. קה"ל הוא גם שורש מפתח בסיפור חטא העגל, שהמשכן היה מעשה של תיקון לו. בסיפור חנוכת מקדש שלמה בימי סוכות, במלכים א' פרק ח, מופיע השורש הזה שבע פעמים. כל אלה מצביעים על קשר מיוחד של שורש זה למקדש.
יבנפנה עתה לענני הכבוד. הביטוי הזה אינו מופיע כלל במקרא. בכמה מקומות אנו שומעים על ענן אלוהי. ה' מנחה את בני ישראל במדבר בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה (שמות יג, כא). עמוד הענן מתייצב בים סוף בין בני ישראל לחילות פרעה, להגן על הראשונים מפני האחרונים (שם יד, יט-כ). כבוד ה' נראה בענן כאשר המן מופיע על הארץ (שם יט, טז).
יגאך התיאורים המרשימים ביותר של כבוד ה' הנראה בענן מופיעים בקשר למשכן ולמקדש. זה התיאור במשכן:
ידוַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שם מ, לד-לה).
טווהתיאור במקדש:
טזוַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן – כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' (מלכים א' ח, י-יא).
יזקשר מהותי מסתמן לעינינו. סוכות, כפי שהראינו בסעיף הראשון, היה חגו המובהק של המקדש. הוא אף היה המועד שבו נחנכו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. סוכות הוא החג שנחוג בימי עזרא ונחמיה לאחר שהעם נאסף ושמע את התורה נקראת בפומבי. בשנה ההיא, מיד לאחר הסוכות, חידש העם את בריתו עם ה'. גם חנוכתו המחודשת של המקדש בימי המכבים, אף שהתקיימה במועד אחר בשנה, נערכה במוצהר על פי הדגם של חג הסוכות.
יחהזיקה נמשכה גם לאחר חורבן המקדש. מבחינה זו, יש ניגוד חריף בין פסח לסוכות. חג הפסח השתנה באורח דרמטי עם החורבן. עד אז, הטקס המרכזי היה הזבח המשפחתי של קורבן הפסח. עתה עבר המוקד אל המצה. לא נעשה כמעט שום ניסיון לשחזר את פולחן המקדש מחוץ לתחומו. לעומת זאת, במקרה של סוכות, מנהגים רבים שהתקיימו אך ורק במקדש בזמן קיומו – נטילת הלולב, ההקפות מסביב למזבח וחביטת הערבות – הועברו כ"זכר למקדש" אל כל מקום ואתר.
יטהרי לנו אפוא החוליה המחברת בין הסוכות לבין ענני הכבוד: המשכן והמקדש. חיבור זה מתקיים באפיקים נוספים. השורש סכ"כ, שממנו נגזרת המילה "סוכה", מופיע בתורה רק בקשר למשכן. הוא אמור על הכרובים שמעל לארון הברית, אשר היו "סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, כ; לז, ט). והוא אמור גם על הפרוכת במשכן: "וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת" (שם מ, ג).
כהמשכן במדבר אינו זהה למקדש שלמה. שניים מן ההבדלים ביניהם עקרוניים במיוחד. הראשון הוא שהמשכן נבנה כולו בתרומות של נדיבות לב: תרומות בכסף, בחומרי גלם, בזמן ובמרץ. בפרשיות המשכן בספר שמות מודגש שוב ושוב שהתרומות התקבלו מכל "אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ" (לה, כא ובדומה לו בהמשך), גברים ונשים. המקדש, לעומת זאת, נבנה בידי עובדי כפייה. לא רוח נדבה והתנדבות נשאה את מאות האלפים שגויסו לבנייה. גם לא ליבם נשאם.
כאשנית, המשכן היה נייד. עמודיו, אדניו ויריעותיו נבנו כך שאפשר יהיה לפרקו, לשאת אותו בידי הלוויים מתחנה לתחנה במסע במדבר, ולבנות אותו שוב. המקדש, כמובן, לא היה נייד. הוא נבנה בירושלים ולא יכול היה להתקיים בשום מקום אחר.
כבנשוב עתה אל אשר אירע כאשר דוד ביטא לראשונה את רצונו לבנות את המקדש. ה' שלח אליו מסר בפי הנביא נתן:
כגהַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי? כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר "לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?" (שמואל ב' ז, ה-ז).
כדהרי לנו מהותה המדויקת של הסוכה. הסוכה לעומת הבית – כמוה כמשכן במדבר לעומת המקדש בירושלים. הסוכה נעה. בית לא. דריה של הסוכה נמצאים במסע. דיירי הבית כבר הגיעו ליעד. סוכה מעלה על הדעת אדם או עם בתנועה. את הבית בונה מי שבא סוף לנדודיו והוא מבקש להשתקע.
כהכל שנות קיומו של המקדש, וגם אחר שנחרב, רצה ה' שהעם לא ישכח את המשכן המקורי במדבר. מאפיינו החשוב ביותר הוא הניידות של המשכן, הארעיות שלו, היותו סמל לעם שטרם הגיע אל המנוחה ואל הנחלה (והוא רמוז במונח הלועזי לַמשכן, tabernacle, שנגזר מהמילה הלטינית taberna, כלומר בקתה או סככה – מתוך הבנה אינטואיטיבית של הדבר).
כויתרה מכך: המשכן היה סמלו של אלוהים עצמו. כפי שראינו, בפעם הראשונה שהמילה "ענן" נזכרת בתורה בקשר לקב"ה, היא כבר מסמלת מסע: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (שמות יג, כא). ה' איננו עומד במקום. האל המצוי מעבר ליקום אינו אל המחובר למקום אחד, גם לא לקדוש שבמקומות. הוא האל ששכינתו שורה בכל מקום שעמו נוסע אליו. המשכן היה קטן, רעוע, נייד; היפוכם הגמור של מקדשי מצרים והזיקוראתים בבבל. אך הוא היה מלא בענני הכבוד.
כזערב מותו של משה רבנו, בפתח הארץ שהוא יראה מנגד ואליה לא יבוא, היה חשוב לו במיוחד להעביר אל הדור שייכנס לארץ מסר אחד. המבחן האמיתי, אמר, לא היה בעבר אלא יהיה בעתיד, לא במדבר אלא בארץ המובטחת. האתגר הגדול ביותר לאמונה יהיה לא העוני אלא השפע, לא העבדות אלא החירות, לא הגלות אלא הבית. אנשים המאמינים שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה נעשים שאננים, מדושני נחת ומרוצים מעצמם. וזו היא התחלת הסוף של הגדולה הלאומית:
כחהִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ , לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יא-יז).
כטה' רוצה שלא נראה את הביטחון כמובן מאליו ואת הוודאות כנתונה. עוד בשנת 1725 הראה ההיסטוריון והוגה הדעות ג'מבטיסטה ויקו (1668–1744) בספרו המדע החדש כיצד ציוויליזציות עולות צעירות ונמרצות, ומצליחות ומתעשרות, ואז פושים בהן הפינוק והניוון והן נופלות טרף לכוחות צעירים ורעבים יותר.
להדרך היחידה לברוח מכך היא להזכיר לעצמנו, שבוע אחד בשנה, מאין באנו ואיך חיינו פעם. אלה הימים שהקב"ה עצמו שכן בקרבנו בתוך בית עראי נייד. הוא לא היה עשוי לבנים או אבן אלא יריעות ומתלים. אבל הוא היה מלא בענני הכבוד. כאשר ה' אומר למשה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), זו הפעם הראשונה שהשורש שכ"נ מופיע בקשר לקב"ה. בהקשר זה, המילה משונה מאוד. שכנות היא סמיכות, מגורים בקרבה. אנו זוכרים למשל כיצד אמר ה' למשה בסנה הבוער כי כאשר בני ישראל יעזבו את מצרים עליהם לשאול כלים "אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ" (שם ג, כב). אז התגלה ה' באותות ובמופתים ובניסים. אך משבנו בני ישראל את המשכן וה' שכן שם בענן הכבוד, הוא היה קרוב אל עמו כמו השכן מן הדלת ממול.
לאבסוכות, חגו המובהק של המקדש, הגיע לשיאו הפיתוי להאמין שהפאר האדריכלי המונומנטלי הוא העושה בַּית לבֵית אלוהים. הדבר נכון לגבי כל דת כמעט, עתיקה ומודרנית, משחר ימי האנושות. אך אין הוא נכון לגבי היהדות. הקב"ה שוכן לא בבניינים רבי הוד אלא בלב האנושי הפתוח, הלב הנחשף לפגיעוּת כמו הסוכה רְפַת הגג. על פי ההלכה, סכך שהוא עבה דיו לחסום את הגשם פסול. אם ליבו של אדם עבה דיו לחסום את דבר ה', שכמוהו כגשם (כמאמר שירת האזינו, "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי"; דברים לב, ב) – כי אז הוא יאבד את קדושתו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט; שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (שם, טו).
לבנצטווינו לשבת שבעה ימים בסוכות כדי להזכיר לעצמנו כי כך חי אלוהים בקרב אבותינו במסעם ממצרים לארץ המובטחת. לא רק בני ישראל ישבו במשכני עראי כשה' הוציאם מארץ מצרים – גם אלוהים עצמו. זה היה הנס: שבורא השמיים והארץ חי בתוך בני ישראל בקרבה רבה כל כך, שאפילו הם, חסרי הבית והאונים, יכלו להרגיש את שכינתו בקרבם.
לגצדק אפוא רבי אליעזר, וצדק גם רבי עקיבא. הסוכה הייתה סוכה ממש: דביר נייד, מקדש נישא, היכל עראי. אך הוא היה מלא בענני הכבוד. אפילו מקדש שלמה לא השרה על הנפשות תחושת קרבת אלוהים רבה כזו שהמשכן הצליח לנסוך בהן. אומה השמה מבטחה באבן תזדקן במהרה. עם שאינו מפסיק לנסוע – לנסוע מבחינה רוחנית לפחות – לא יזדקן לעולם.
לדרמז מסקרן לדבר נמצא בתחילת התורה. הקורא בספר בראשית בקפידה יגלה שהאבות לא גרו בבתים. כאשר נזכרת בסיפורי האבות המילה "בית", הוראתה איננה מבנה אלא משפחה או משק בית. אנשים אחרים התגוררו אז בבתים; האבות – באוהלים. הניגוד הוא לעיתים חד. כאשר המלאכים מבקרים אצל אברהם, הוא "יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל"; אך כשהם באים אל אחיינו לוט בסדום הוא מזמין אותם לביתו (בראשית יח, א; יט, ב-ד). יעקב, האב השלישי, הוא הראשון המתואר כמי שגר בבית.
לההפסוק המספר על כך מדהים, לא פחות: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת. עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (שם לג, יז). לראשונה מסופר על אחד האבות שהוא בונה בית, אך למקום משכנו החדש הוא אינו קורא כמצופה בקידומת "בית" (כמו בשמות בית אל ובית לחם) אלא דווקא סוכות לכבוד הסככות שהקים לצאנו! איך נסביר זאת?
לוההסבר היחיד המתקבל על הדעת הוא שכאשר החליט יעקב להתיישב לראשונה בבית קבע, הוא קיווה שלא ישכח אף פעם כי במובן מסוים הוא נותר נווד כאבותיו אברהם ויצחק. הוא עדיין היה במסע. להיות עברי הוא להיות במסע. היהדות נולדה בשני מסעות – מסעם של אברהם ושרה ממסופוטמיה ומסעם של משה ובני ישראל ממצרים. מסופוטמיה ומצרים, שתי הציוויליזציות הגדולות הראשונות בעולם, עבדו את אליליהן במבני ענק שכדי לבנותם העבידו בפרך אוכלוסיות שלמות. בעיני התורה, מעשה כזה הוא בגידה באלוהים ובאדם. אלוהים איננו צריך בית מהסוג הזה. זכרו מה אמר לדוד: "בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל... לֵאמֹר 'לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?'". ה' נע. עם ישראל נע. ה' איננו מחפש הצהרות עשויות אבן, ואינו מצפה מבני ישראל להקים לו שכמותן. עמים אחרים עושים זאת, אך אני, אומר ה', אינני כזה, ואינני רוצה שאתם תהיו כאלה.
לזהפסוק בתורה המספר על הבית הראשון שבנה מי מאבות אומתנו הוא גם הפסוק הראשון בתורה שהמילה "סוכות" מופיעה בו – ולא פעם אחת היא מופיעה בו, אלא שלוש. אם רצונכם להבין את חג הסוכות, הרהרו בפסוק הזה.
לחשימו לב גם לפעם הראשונה שהמילה "בית" מופיעה במקרא בקשר לאלוהים (לבד מהופעתה כחלק משם המקום בית אל). זה קורה כאשר יעקב נמצא באמצע מסע הבריחה שלו מבאר שבע לחרן. הוא לן לבדו בשדה, וחולם על סולם המחבר ארץ ושמיים. הוא מתעורר ביראה ואומר, "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז). לא היה שם שום בית, רק חלום וחזון שהבזיק באמצע מסע. זכרו גם שהתחנה הראשונה של בני ישראל בצאתם ממצרים הייתה מקום ושמו סוכות (במדבר לג, ה). אנשים הגרים בסוכות נמצאים במסע. מילותיו הראשונה של ה' לאברהם היו "לך לך". זאת מהותו של האדם העברי, היהודי, זאת הגדרתו אפילו: אדם במסע.
לטבסוכה, רעועה ככל שתהיה, אורחינו מתגלים לנו לעיתים כאושפיזין, גדולי האומה – ממש כמו אברהם ושרה שאירחו כיד המלך זרים אלמונים שנקלעו לקרבת אוהלם, ורק אז גילו שהם מלאכי אלוהים. כשאנו יושבים בסוכה בצל האמונה, אנו מוקפים בשכינה, בענני הכבוד של ה'. בתפיסה היהודית, גדולתו של אלוהים היא דווקא ענוותנותו – כמאמר רבי יוחנן בגמרא. כך גם באשר למבנים, כאשר הם נתפסים כסמלים. הצנוע מכולם עשוי להתגלות כגדול ביותר. על כן בסוכות, חגו המובהק של המקדש, רוצה ה' שנזכור את הימים שהוא שכן בקרב אבותינו בסוכה. מעולם לא היה קרוב לבני ישראל, ולא היו הם קרובים אליו, כמו בימים ההם – כאשר בנדבת ליבם בלבד, בתרומות חומריות וברוח נתינה, בנו לה' משכן עשוי יריעות, שישכון בקרבם.
מחודש תשרי הגדוש מתחיל כזכור בציון יום הולדתו של העולם, הבית שאלוהים יצר בשבילנו. עתה, במחצית החודש, אנו זוכרים את המשכן, הבית שאבותינו יצרו בשביל אלוהים. התורה מקדישה רק שלושים וארבעה פסוקים לבריאת העולם – ואילו סיפור בניין המשכן משתרע על כמעט שליש ספר שמות. בכך היא כמו אומרת לנו שלאל האינסופי והכול־יכול קל לבנות לנו בית, אך נחת הרוח האמיתית שלו טמונה בבית שאנחנו בונים לו. זאת בתנאי אחד: שהוא נבנה בענווה, לא בהיבריס שהפך את החכם במלכי ישראל לכמעט פרעה, ואשר סופו שגרם לפיצול הממלכה ולחורבן המקדש עצמו.
מאהעולם הוא המקום שאלוהים מפנה לנו. הסוכה, בגגה הפרוץ ובדלתה הפתוחה לזרים, היא המקום שאנחנו מפנים לאלוהים.