מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ב' 21
אהייתכן עולם קדמון שנוצר בכוונה?
הצגת הדעה שהעולם קדמון ושיש לו מייחד
דע שיש מאחרוני הפילוסופים הדוגלים בקדמות העולם מי שאמר, שהאל יתעלה פועל את העולם ובוחר את מציאותו ומכוונו ומייחדו כפי שהוא, אך בלתי אפשרי שדבר זה היה בזמן מסוים ולא בזמן אחר, אלא כך היה ויהיה תמיד.
הם אמרו: "מה שחייב אותנו שלא נתפוס פועֵל כפועל דבר אלא אם כן קדם הפועֵל בזמן למה שפעל, הוא שכך מחויב לגבינו במה שאנחנו פועלים. כי כל פועֵל שזהו תיאורו יש בו העדר מסוים, והוא היה פועֵל בכוח, וכאשר פעל – יצא אל הפועַל. ואילו האלוה יתעלה, שאין בו העדר ולא שום דבר בכוח – אין הוא קודם לפעֳלו, אלא הוא פועל מאז ומתמיד. וכמו שעצמותו נבדלת לגמרי מעצמותנו, כך גם יחס פעולותיו אליו נבדל מיחס פעולותינו אלינו". הם נקטו אותו היקש עצמו לגבי הייחוד והרצון. כי אין הבדל בין אם תאמר בעניין הזה 'פועל' או 'רוצה' או 'מכוון' או 'בוחר' או 'מייחד'. הם אמרו: "בלתי אפשרי גם שישתנו פעלו או רצונו", כמו שביארנו (ב,יג11).
בביקורת הרמב"ם: משחק לשוני
התברר לך אם כן, אתה המעיין בחיבורי זה, שהם שינו את המינוח "חיוב" אך השאירו את משמעותו. אולי מטרתם היתה לייפות את הביטוי או לסלק מוזרות. כי משמעות היות המציאות הזאת מחויבת תמידית מהעילה שלה באשר העילה תמידית, והוא האלוה, כדברי אריסטו, היא משמעות דבריהם שהעולם הוא מפעולת האלוה או בכוונתו ורצונו ובחירתו וייחודו אלא שהוא היה כך מאז ומקדם ויהיה לעד, כמו שזריחת השמש פועלת את היום בלי ספק אף על פי שאף לא אחד מהם קודם לשני בזמן.
אין עולם שנוצר בכוונה ושהוא מחויב מהאל
אך אין זו משמעות הכוונה שאנחנו מכוונים אליה. אלא רצוננו בזה הוא לטעון שהוא, כלומר העולם, אינו מתחייב ממנו יתעלה כחיוב העלול מעילתו, שאין הוא יכול להיפרד ממנה ואין הוא יכול להשתנות אלא אם תשתנה עילתו או ישתנה אחד ממצביה. כשתבין את העניין כך, ייוודע שבלתי אפשרי לומר שהעולם מתחייב ממציאות האלוה כחיוב העלול מעילתו, ושהוא מפעולת האלוה או על ידי ייחודו.
גהצגת המשך הדיון
העניין הסתכם אפוא. והדיון מביא אותנו בסופו של דבר לחקירה על השונות הקיימת בשמים, שהוכח (ב,יט5) שיש הכרח בסיבה לכך – האם הסיבה הזאת היא עילה לשוני הזה וכך התחייב ממציאותה, או שהסיבה הזאת היא הפועל את השוני הזה המיוחד לו, כפי שאנחנו, ההולכים אחר משה רבינו, מאמינים. נדבר על כך אחרי שנקדים הקדמה, שבה נבאר לך את משמעות ה"חיוב" שאריסטו מחזיק בו עד שתתפוס אותו, ואחר כך (ב,כב) אחל לבאר לך את הכרעתי לכיוון הדעה שהעולם מחודש, בראיות עיוניות פילוסופיות נקיות מסילוף.
דהקדמה: משמעות החיוב על פי אריסטו
דבריו שהשכל הראשון התחייב מהאל, ושהשכל השני התחייב מהראשון, והשלישי מהשני, וכן דעתו שהגלגלים התחייבו מהשכלים, ואותו הסדר המפורסם שאתה מכיר מן המקומות שהוא דן בו, וכבר כתבנו ממנו כאן בקצרה (ב,ד12-4) – ברור שאין כוונתו בכך שדבר זה היה, ואז התחדש ממנו לאחר מכן זה שהתחייב ממנו, כי אין הוא אומר על אף אחד מהם שהוא מחודש. אלא ב"חיוב" כוונתו לסיבתיות, כאילו אמר: השכל הראשון הוא סיבת מציאותו של השכל השני, והשני סיבת מציאותו של השלישי, וכן הלאה. והם הדברים לגבי הגלגלים והחומר הראשון. ולשיטתו שום דבר מכל זה לא קדם לחברו ואינו נמצא בלעדיו.
הדבר דומה לכך שמישהו יאמר שמן האיכויות הראשוניות התחייבו החספוס והחלקות והקושי והרכות והסמיכות והדלילות. שאין לאף אחד ספק שהללו, כלומר החום והקור והלחות והיובש, הם המחדשים את החספוס והחלקות והקושי והסמיכות והדלילות האלה וכל מה שדומה לכך, שהם התחייבו מאותן ארבע איכויות ראשוניות, אף על פי שלא ייתכן שיימצא גוף בעל ארבע האיכויות הראשוניות האלה ומופשט מן האיכויות המשניות. בדיוק באותו אופן אומר אריסטו על המציאות בכללה, שכך וכך התחייב מכך וכך, עד שיגיע הדבר בסוף לעילה הראשונה, כלשונו, או השכל הראשון, או איך שתחפוץ לכנות אותו – כולנו מכוונים אל ראשית אחת. אלא שלדעתו כל מה שזולתו (של האל) מתחייב ממנו, כמו שתיארתי לך, ואילו אנחנו אומרים שהוא פעל את כל הדברים האלה בכוונה וברצון למצוי הזה, שלא היה מצוי ונעשה באותו רגע מצוי ברצונו יתעלה.
הקדמה לפרקים הבאים
אחל כעת להביא את ראיותיי והכרעתי לכך שהעולם מחודש כדעתנו, בפרקים הבאים.