מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ב' 30
אפירוש סיפור הבריאה לאור עקרונות המדע
הסברת "בראשית ברא אלוהים" – קדימות סיבתית
דע שיש הבדל בין "התחלה" ("אַוַּל"; גם: ראשון) לבין "ראשית" ("מַבְּדַא"; גם: עיקרון, יסוד). הראשית מצויה
במה – או
עם מה – שהיא ראשית לו, אפילו אין היא קודמת לו בזמן. כמו שאומרים
שהלב הוא ראשית החי,
ושהיסוד הוא ראשית מה שהוא יסוד לו. ויש שמשתמשים גם לגבי העניין הזה בלשון "התחלה". אשר ל"התחלה" – יש שהיא נאמרת על מה שקדם בזמן בלבד, כשהקודם בזמן אינו סיבה לזה שבא אחריו, כמו שאומרים: "מי שגר תחילה בבית הזה הוא פלוני, ואחריו פלוני". ואין אומרים שפלוני הוא ראשיתו של פלוני.
המילה המורה בלשוננו על התחלה היא "תחִלה": "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א,ב). והמילה המורה על ראשית היא "ראשית", כי היא נגזרת מ"ראש", שהוא ראשית בעל החיים לפי מיקומו.
בהעולם לא נברא בראשית זמנית, כמו שביארנו (ב,יג), כי הזמן הוא מכלל הברואים, ולכן נאמר "בְּרֵאשִׁית [בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ]" (בראשית א,א), כשהבי"ת במשמעות של "פִֿי" (=ב-; בתוך), ואם כן תרגומו האמיתי של פסוק זה הוא כך: "בְּ(תוך) 'ראשית' ברא אלוהים את (העולם) העליון ואת (העולם) השפל". זהו הפירוש המתאים לחידוש העולם.
גחכמים הסוברים שהיה זמן קודם לעולם
אך מה שתמצא בדבריהם של כמה מהחכמים, שהם קובעים את קיומו של זמן לפני בריאת העולם, הרי זה קשה מאוד, כי זוהי דעת אריסטו שביארתי לך (ב,הנחות26; ב,יג,הדעה השלישית), שלדעתו אין להעלות על הדעת התחלה לזמן – וזה מגונה. מה שהביא את האומרים לאמירה זו הוא שהם מצאו "יוֹם אֶחָד" (בראשית א,ה) ו"יוֹם שֵׁנִי" (שם,ח), ובעל האמירה הבין את הדבר כפשוטו ("כחיצוניותו"), וטען: כיוון שלא היה גלגל סובב ולא שמש, על ידי מה נמדד יום ראשון? הם אמרו בלשון זה: "יום ראשון – אמר רבי יהודה בר' סימון: מיכן שהיה סדר זמנים קודם לכאן. אמר ר' אבהו: מיכן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן" (בראשית רבה ג,ז) – וזה מגונה יותר מן הראשון.
התבונן במה שהיה קשה לשניהם, והוא קיומו של זמן לפני קיומה של השמש הזאת, ופתרון הדבר שהוקשה לשניהם יתברר לך במהרה (בפסקה הבאה). אלא אם הם רצו לטעון שאין מנוס מסדר זמנים קדום, והרי זו האמנה בקדמות, וכל דתי יישמר מזה. אין מימרה זו לדעתי אלא כמו מימרת ר' אליעזר "שמים מאיכן נבראו" (ראו ב,כו). כללו של דבר: אל תתייחס בעניינים האלה לדברי האומרים. כבר הודעתיך (ב,יג) שיסוד התורה כולה הוא שה' הביא את העולם למציאות לא מדָּבר, שלא בראשית זמנית, אלא הזמן נברא, כי הוא בא בעקבות תנועת הגלגל, והגלגל נברא.
דהסברת "את השמים ואת הארץ"
וממה שעליך לדעת, הוא שהחכמים אמרו במפורש בכמה מקומות (בראשית רבה א,יד ועוד) שמשמעותה של המילה "אֵת" שנאמרה בפסוק "[בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים] אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א,א), היא "עִם". כוונתם בכך היא שהוא ברא יחד עם השמים את כל מה שבשמים, ועם הארץ את כל מה שבארץ. וידוע לך ביאורם (בבלי חגיגה יב,א) שהשמים והארץ נבראו יחד, על פי הפסוק "[אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם] קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ישעיהו מח,יג). נמצא שהכול נברא יחד, וכל הדברים נבדלו בזה אחר זה. הם המשילו זאת לאיכר שזרע זרעים שונים באדמה ברגע אחד. חלקם צמחו לאחר יום, חלקם לאחר יומיים, וחלקם לאחר שלושה, בעוד שהזריעה כולה היתה בשעה אחת. לפי דעה זו, הנכונה בלי ספק, תיפתר הבעיה שחייבה את ר' יהודה בר' סימון לומר מה שאמר והוקשה לו, כיצד נמדדו יום ראשון ויום שני ושלישי. בביאור של חכמים בבראשית רבה אמרו על ה"אור" שנזכר בתורה שנברא ביום ראשון, בלשון זה: "הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא תלאן עד יום רביעי" (ראו בבלי חגיגה יב,א). הרי שהדברים נאמרו בפירוש בנושא זה.
ההסברת הפסוק השני: המונח "ארץ" וארבעת היסודות
וממה שעליך לדעת, ש"ארץ" הוא מונח רב־משמעי, שנאמר באופן כללי ובאופן פרטי. באופן כללי – על כל מה שמתחת לגלגל הירח, כלומר ארבעת היסודות; ובאופן פרטי – על האחד האחרון מהם, שהוא האדמה. הראיה לכך היא מה שנאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים [מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם]" (בראשית א,ב) – הרי שקרא לכולם "ארץ". ואחר כך נאמר: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" (שם,י).
וגם זה אחד מן הסודות הגדולים, שכל אימת שתמצא שנאמר 'ויקרא אלהים לכך ככה' – המטרה היא רק להבדיל אותו מן המשמעות האחרת המשותפת עמו במונח הזה. ולכן פירשתי לך (פסקה 2) את הפסוק הזה: "בראשית ברא אלוהים את (העולם) העליון ואת (העולם) השפל". נמצא ש"ארץ" הנאמרת בתחילה היא (העולם) השפל, כלומר ארבעת היסודות; ומה שנאמר עליה "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" היא האדמה לבדה. הדבר התברר אם כן.
זוממה שעליך לדעת, שארבעת היסודות נזכרו בתחילה אחרי השמים, שאמרנו שהמונח "ארץ" הראשון מורה עליהם. כי הוא הזכיר "ארץ" ו"מים" ו"רוח" ו"חשך" (בראשית א,א-ב). "חשך" הוא יסוד האש, אל תחשוב אחרת.
נאמר: "וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד,לו), ונאמר: "כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ" (שם ה,יט),
ונאמר: "כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח" (איוב כ,כו). יסוד האש כונה בשם זה משום שהוא אינו מאיר אלא שקוף; שהרי אילו היה יסוד האש מאיר, היינו רואים את כל האטמוספירה בלילה כלהבת אש.
חהיסודות נזכרו לפי מיקומם הטבעי: הארץ, ומעליה המים, והאוויר צמוד למים, והאש מעל האוויר.
כי מכך שדווקא על האוויר נאמר שהוא "עַל פְּנֵי הַמָּיִם", נמצא שה"חֹשֶׁךְ" אשר "עַל פְּנֵי תְהוֹם" מעל ה"רוּחַ" בלי ספק.
מה שחייב אותו לומר "רוּחַ אֱלֹהִים" הוא מכיוון שהוא תיאר אותה כנעה, כלומר "מְרַחֶפֶת", ותנועת הרוח מיוחסת תמיד לה': "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה'" (במדבר יא,לא), "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ" (שמות טו,י), "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם" (שם י,יט). וזה נפוץ.
וכיוון שה"חֹשֶׁךְ" שנאמר בתחילה, שהוא שם היסוד, אינו ה"חֹשֶׁךְ" שנאמר אחר כך (בראשית א,ד), שהוא החושך, החל לבאר ולהבדיל ואמר: "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (שם,ה) באופן שביארנו (לעיל 6). הדבר התברר אם כן.
טהסברת היום השני בבריאה: בידול והבחנות בין "מים"
וממה שעליך לדעת, שמה שנאמר "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם [אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ]" (שם,ז) אין זה הבדל במקום, שנעשו אלה למעלה ואלה למטה כשטבעם אחד הוא. אלא פירושו שהוא הבדיל ביניהם בהבדל טבעי, כלומר בצורה. חלק ממה שהוא קרא לו בהתחלה (פסוק ב) "מים" (=היסוד) עשה למשהו אחר בצורה טבעית שהלבישוֹ (=מי הימים), ואת החלק האחר בצורה אחרת, והם המים (=שבשמים).
ולכן גם נאמר "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (שם,י). הרי שנאמר לך במפורש שה"מַיִם" הראשונים (=היסוד) שנאמר עליהם "עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (שם,ב) אינם אלה שביַמִּים, אלא חלקם הובדלו בצורה מסוימת מעל האוויר (=האטמוספירה) וחלקם הם המים האלה.
וכך דבריו "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ [וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ]" הם כדבריו "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (שם,ד) שהם כהבדלה בצורה מסוימת.
יהרקיע עצמו התהווה מן המים, כמו שאמרו (חז"ל): "הוגלדה טפה האמצעית" (בראשית רבה ד,ב).
יאקריאה'=הבדלה בשמים) גם דבריו "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א,ח) הם על דרך מה שביארתי לך, כדי להבהיר שהמונח רב־משמעי , וש"שמים" שנאמרו בהתחלה בדבריו "[בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים] אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (שם,א) אינם אלה שנקראו "שמים". "הרקיע" – לאו דווקא שמים) הוא הדגיש עניין זה בדבריו "[וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ] עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (שם,כ), כדי להבהיר שהרקיע אינו השמים. מפני הרב־משמעיות הזו במונחים יש שהשמים האמיתיים נקראים גם "רקיע", כמו שהרקיע האמיתי נקרא "שמים", והוא שנאמר: "[וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.] וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם [לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ]" (שם,טז-יז).
יבבאמירה זו התבאר גם מה שהוכח, שכל הכוכבים והשמש והירח קבועים בגלגל, כי אין רִיק בעולם, ואינם על פני שטח הגלגל כמו שמדמיין המון העם; שנאמר "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם", ולא נאמר 'על רקיע השמים'.
יגסיכום) התברר אם כן שחומר מסוים היה משותף והוא קרא לו "מים", ולאחר מכן הובדל בשלוש צורות: חלק ממנו נעשה ימים, חלק ממנו נעשה רקיע, וחלק ממנו נעשה מעל הרקיע הזה. וכל זה מחוץ לארץ. הסוד) הרי שבעניין זה נקט דרך אחרת, עבור סודות מופלאים.
סוד המים והשמים
את העובדה שמה שמעל הרקיע נקרא "מים" בשם בלבד, לא שהם מין המים, אמרו גם החכמים ז"ל בדבריהם "ארבעה נכנסו לפרדס" וכו': "אמר להן ר' עקיבה: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים! מים!', שכך כתוב 'דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי' (תהילים קא,ז)" (בבלי חגיגה יד,ב).
התבונן אם כן, אם אתה מן המתבוננים, עד כמה ביאר באמירה הזו, וכיצד גילה את הדבר כולו, כשתתבונן בו ותבין כל מה שהוכח ב"מטאורולוגיקה", ותבחן כל מה שאמרו האנשים על כל דבר ממנה.
ידהסברת אי אמירת "כי טוב" ביום השני בבריאה
וממה שראוי שתדע ותשים לב אליו: מדוע לא נאמר ביום השני "כי טוב". אתה מכיר כבר את מימרות החכמים ז"ל, שהם אמרו על דרך הדרש, והטובה ביותר מהן היא דבריהם: "לפי שלא שָׁלְמָה מלאכת המים" (בראשית רבה ד,ו). הטעם לכך ברור מאוד לדעתי, והוא שכל אימת שהזכיר דבר מדברי המציאות המתחדשים המצויים באופן נמשך ומתמיד ויציב, אמר על כך "כי טוב". אך לגבי הרקיע הזה והדבר שעליו שנקרא "מים", יש בדבר משהו נסתר כמו שתראה.
כי אם הדבר נתפס כפשוטו ("כחיצוניותו"), בעיון שטחי, הרי הוא דבר שאינו מצוי בכלל. שהרי אין גוף אחר מלבד היסודות בינינו ובין השמים התחתיים, ואין מים מעל האוויר, לא כל שכן שידמיין מישהו שהרקיע הזה ומה שעליו הוא מעל השמים, ואם כן הדבר יהיה נמנע עוד יותר, ורחוק יותר מהשגה.
ואם הוא ייתפס כמשמעותו הפנימית וכמה שהיה מכוון בו, הרי הוא נסתר עוד יותר, כי הכרח שהוא יהיה מן הסודות הנסתרים כדי שהמון העם לא ידע אותו. אם כן דבר שהוא כך, כיצד יהיה ראוי לומר בו "כי טוב"? והרי אין משמעות "כי טוב" אלא שיש לו תועלת גלויה וברורה בקיומה של המציאות הזו והימשכותה; ואילו הדבר שעניינו נסתר, שגם נגלהו אינו מצוי כך, איזו תועלת גלויה לבני אדם יש בו כדי שייאמר בו "כי טוב"?
עליי להוסיף לך ביאור, והוא שאף על פי שהוא חלק גדול מאוד מן הנמצאים, הרי אין לו תכלית מכוונת להתמדת המציאות כדי שייאמר בו "כי טוב", אלא משום כורח שהתחייב כדי שתיחשף הארץ. הבן זאת אם כן.
טוהסברת תהליך הבריאה ביום השלישי
וממה שעליך לדעת, שהחכמים ביארו (בראשית רבה יג,א) שאת העשב והעצים שה' הצמיח מן הארץ, הוא הצמיח רק לאחר שהמטיר עליה; ושדבריו "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ [וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (בראשית ב,ו) רק מתארים את המצב הראשוני שהיה לפני "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" (שם א,יא). ולכן תרגם אנקלוס: "וַעֲנָנָא הָוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא" (=וענן היה עולה מן הארץ). וזה ברור מן הכתוב, שהרי נאמר: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ" (שם ב,ה). הדבר התברר אם כן.
טזאתה, המעיין, כבר יודע, שהסיבה הראשונה להתהוות ולכיליון, אחרי כוחות הגלגל, היא האור והחושך, בשל החום והקור הבאים בעקבותיהם. על ידי תנועת הגלגל מתערבים היסודות, ועל ידי האור והחושך שונה התמזגותם. כהתמזגות ראשונה נוצרים מהם שני האדים (=חומרים גזיים) שהם הסיבות לכל ההשפעות המטאורולוגיות, שהמטר הוא מכללם. הם גם הסיבות למחצבים, ולאחר מכן לתרכובת הצמחים, ואחרי הצמחים – בעלי החיים, והתרכובת האחרונה היא האדם. והחושך הוא טבע מציאות העולם השפל כולו, והאור מופיע עליו; שהרי בהעדר האור נשאר המצב היציב. כך באים הכתובים במעשה בראשית בסדר הזה במדויק, בלי להשמיט דבר.
יזהסברת שלמות הבריאה, ובפסגתה – האדם
וממה שעליך לדעת הוא דבריהם: "כל מעשה בראשית –
לקומתן נבראו,
לדעתן נבראו,
לצביונן נבראו" (בבלי ראש השנה יא,א). כלומר: כל מה שנברא, נברא
בשלמות כַּמּוּתוֹ,
ובשלמות צורתו (=מהותו)
ובמקרים (=תכונות שאינן מהותיות) הטובים ביותר שלו, והם דבריו "לצביונן", מן "[אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ] צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ,ו). דע זאת גם כן, כי הוא עיקר גדול שכבר התאמת והתברר.
יחסיפור בריאת האדם והנחיה לחשיפה מבוקרת
וממה שעליך להתבונן בו מאוד, הוא שהזכיר את בריאת אדם בששת ימי בראשית ואמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (כלשון בראשית ה,ב; והכוונה לבראשית א,כז, ושם: בָּרָא אֹתָם). וסיים את כל הבריאה ואמר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (שם ב,א). אחר כך פתח פתיחה אחרת, לבריאת חוה מאדם והזכרת עץ החיים ועץ הדעת וסיפור הנחש ואותה פרשה, וסיפר שכל זה היה אחרי שהניח את אדם בגן עדן. וכל החכמים מסכימים שכל הפרשה הזאת היתה ביום השישי, ושלא השתנה שום דבר אחרי ששת ימי בראשית. לכן אין להחשיב כמוזר שום דבר מן הדברים האלה, כמו שאמרנו (ב,יז) שעד אז לא התייצב הטבע.
יטיחד עם זאת אמרו (חז"ל) דברים שאלקט לך ממקומותיהם ואשמיע לך, וכן אעיר לך על דברים כמו שהם ז"ל העירו לנו. ודע שהדברים האלה שאזכיר לך מדברי החכמים הם אמירות בתכלית השלמות, שפרשנותן ברורה למי שהם אמרו אותן עבורו, והן מדויקות מאוד. לכן לא אאריך בפירושן ולא אפשוט אותן, כדי שלא אהיה "מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי יא,יג). אלא עצם זה שאזכיר אותן בסידור מסוים ובהערות מועטות, יספיק לשכמותך להבינן.
כאדם וחוה – שני היבטים של כל בן אנוש
מכלל המימרות הללו: דבריהם שאדם וחוה נבראו יחד, מחוברים גב אל גב, וש(אדם) חולק ונלקח חציו, שהוא חוה, והועמד לנגדו. ובדבריו "[וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח] אַחַת מִצַּלְעֹתָיו [וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה]" (בראשית ב,כא) הכוונה היא לאחד מצדדיו, והביאו ראיה מ"צֶלַע הַמִּשְׁכָּן" (שמות כו,כ;כו), שתרגומה הוא "סְטַר מַשְׁכְּנָא" (=צד המשכן), וכן אמרו "מִן סִטְרוֹי" (=[אחד] מצדדיו) (בראשית רבה ח,א). הבן נא כיצד התבאר שהם שניים במובן מסוים בעוד שהם אחד, כמו שאמר: "[וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם] עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב,כב), והוסיף והדגיש זאת באומרו שהשם חל על שניהם כאחד: "[לְזֹאת יִקָּרֵא] אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם,כג). הוא הדגיש את איחודם, ואמר: "[עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ] וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (שם,כד). כמה רבה בורותו של מי שאינו מבין שכל זה נועד בהכרח לעניין מסוים! דבר זה התברר אם כן.
כאהנחש – נפילת האדם
וממה שעליך לדעת, מה שביארו במדרש: הם ציינו שהיה לנחש רוכב, שהוא היה בגודל של גמל, ושרוכבו הוא שפיתה את חוה, ושהרוכב היה סמאל. בשם הזה הם מכנים את השטן: אתה מוצא שהם אומרים בכמה מקומות שהשטן רצה להכשיל את אברהם אבינו כדי שלא יסכים להקריב את יצחק, וכן רצה להכשיל את יצחק שלא יציית לאביו. באותה פרשה, כלומר בעקידה, אמרו גם: "בא סמאל אצל אבינו אברהם, אמר לו: מה סבא, הובדת לבך? (=יצאת מדעתך?) [בן שניתן לך למאה שנה את הולך לשוחטו?]" (בראשית רבה נו,ד). התבאר לך אם כן שסמאל הוא השטן. וגם השם הזה נועד לעניין מסוים, כמו ששמו של הנחש הוא לעניין מסוים. הם אמרו על בואו לפתות את חוה: "היה סמאל רוכב עליו והקב"ה שוחק על גמל ורוכבו" (ראו פרקי דרבי אליעזר, פרק יג).
כבוממה שעליך לדעת ולשים לב אליו, הוא שהנחש לא היה בשום אופן בקשר ישיר עם אדם ולא דיבר אליו, ושיחתו והקשר שלו היו עם חוה בלבד, ובאמצעות חוה ניזוק אדם והנחש הביא עליו כליה. והאיבה הגמורה היא רק בין הנחש וחוה ובין זרעו וזרעה (בראשית ג,טו), אף שאין ספק שזרעה הוא זרע אדם. מופלא מכך הוא הקשר של הנחש לחוה, כוונתי לזרעו בזרעה, "רֹאש" ו"עָקֵב" (שם), ושהיא גוברת עליו בראש והוא גובר עליה בעקב. גם זה מבואר אם כן.
כגומן המימרות המופלאות שפשטן ("חיצוניותן") מגונה לגמרי, ואם תבין את פרקי החיבור הזה היטב תתפלא על חכמת המשל הזה והתאמתו למציאות, היא דבריהם: "משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה. ישראל, שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן; גוים, שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" (בבלי שבת קמה,ב-קמו,א ומקבילות). הרהר בכך גם כן.
כדעץ החיים ועץ הדעת ומעלת אדם בגן עדן
וממה שעליך לדעת, הוא דבריהם: "עץ החיים מהלך חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין מתחתיו" (בראשית רבה טו,ו); וביארו שם שהכוונה בשיעור הזה היא לעובי גופו ולא למוּטַת ענפיו. הם אמרו: "לא סוף דבר נופו, אלא כורתו מהלך חמש מאות שנה" (שם), ופירוש "כורתו" – עובי קורתו העומדת. בכך הם השלימו את פירוש העניין וביאורו. דבר זה התברר אם כן.
כהוממה שעליך לדעת גם כן, הוא דבריהם: "עץ הדעת – לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו" (שם טו,ז). וזה נכון, כי טבע המציאות מחייב כך.
כווממה שעליך לדעת, הוא דבריהם: "'וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' (בראשית ב,טו) – עִלה אותו; 'וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן' (שם) – הניח לו" (בראשית רבה טז,ה). אין הם מבינים את הפסוק הזה כלקיחתו ממקום והנחתו במקום, אלא כעילוי דרגת מציאותו בנמצאים האלה המתהווים וכלים, וייצובו במצב מסוים.
כזסיפור קין והבל
וממה שעליך לדעת גם כן ולשים לב אליו, הוא אופן החכמה בכינוי בניו של אדם "קין" ו"הבל", ושקין הוא שהרג את הבל בשדה (בראשית ד,ח), וששניהם אבדו, אף על פי שניתנה ארכה לַתוקפן, ושהמציאות התקיימה רק לשת: "[וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת] כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר [תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן]" (שם,כה). אם כן הדבר התחוור.
כחהשפות הן יצירה אנושית
וממה שעליך לדעת ולשים לב אליו, הוא מה שנאמר: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת [לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה]" (שם ב,כ), ללמדנו שהשפות הסכמיות, ולא טבעיות כמו שחשבו.
כטמונחי הבריאה
וממה שעליך להתבונן בו: ארבע המילים האלה שנאמרו על יחס השמים לה', והן "ברא" ו"עשה" ו"קנה" ו"אל".
נאמר: "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (שם א,א).
ונאמר: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם ב,ד).
ונאמר: "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם יד,יט; כב).
ונאמר: "אֵל עוֹלָם" (שם כא,לג). ונאמר: "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ" (שם כד,ג).
מה שנאמר: "[כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים] אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה" (תהילים ח,ד), ו"[אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי] טִפְּחָה שָׁמָיִם" (ישעיהו מח,יג), ו"נוֹטֶה שָׁמַיִם" (שם מד,כד; נא,יג; תהילים קד,ב) – כל זה נכלל ב"עשה". ואילו המילה "יצירה" לא נאמרה, כי נראה לי שיצירה מורה על מתן תבנית ומתאר, כמו גם אחד מן המקרים האחרים – כי גם התבנית והמתאר הם מקרה. ולכן נאמר "יוֹצֵר אוֹר" (ישעיהו מה,ז), כי הוא מקרה, ו"יוֹצֵר הָרִים" (עמוס ד,יג) – נותן להם תבנית. וכך: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים [אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה]" (בראשית ב,ז; ושם,יט: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם").
אשר למציאות הזאת המיוחדת למכלול העולם, שהוא השמים והארץ,
נקט לגביה את הלשון "ברא", כי זה לדעתנו הבאה לידי מציאות מהעדר.
ואמר גם "עשה", בשל צורות המין שניתנו להם, כלומר טבעיהם.
ואמר עליהם "קנה", כיוון שהוא יתעלה שולט בהם כשליטת האדון על עבדיו. לכן הוא נקרא "אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (יהושע ג,יא;יג) ו"הָאָדֹן" (שמות כג,יז; לד,כג). אך כיוון שאין אדון אלא אם יש לו קנין, וזה מטה (את הדעת) להאמנה בקדמות חומר מסוים, השתמש לגביהם במילים "ברא" ו"עשה".
ואילו "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כד,ג) וכן "אֵל עוֹלָם" (שם כא,לג) הוא מצד שלמותו יתעלה ושלמותם. כי הוא אלהים, כלומר מנהיג־שופט, והם מונהגים – לא במשמעות של שליטה, כי זוהי משמעות "קונה" – אלא הוא במשמעות של בחינת מעמדו יתעלה במציאות ומעמדם של השמים, כי הוא האלוה ולא הם. דע זאת אם כן.
להקדמה לפרק הבא
הדברים שנאמרו כאן, יחד עם מה שנאמר לפני כן ומה שייאמר להלן בעניין זה, די בהם למטרת החיבור ובהתאם למעיין בו.