מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ב' 37
אאופני קבלת השפע האלוהי
שתי דרגות השפע – הפנימי והמנהיגותי
ראוי שתשים לב לטבע המציאות באותו שפע אלוהי המגיע אלינו, שבו אנחנו משכילים ושבו שְׂכָלֵינו נבדלים זה מזה במעלתם. כי יש שמגיע מן השפע הזה משהו לאדם מסוים, כשמה שמגיע אליו הוא רק בשיעור המביא אותו לידי שלמות ותו לא. ויש שמה שמגיע אל האדם הוא בשיעור השופע מעבר לשלמותו, כדי להביא אחרים לשלמות. כמו שהדבר נוהג בכל המצויים, שיש מהם מי שהשיג מן השלמות שיעור כזה שינהיג בה אחרים, ויש מהם מי שאינו משיג מן השלמות אלא בשיעור שיונהג על ידי אחרים כמו שביארנו (ב,יא).
בשלוש קבוצות מקבלי השפע
אחר הדברים האלה דע לך שכאשר אותו שפע שכלי שופע על הכוח ההוגה בלבד ולא שופע ממנו כלום על הכוח המדמה, אם בשל מיעוט הדבר השופע או בשל פגם שנפל בכוח המדמה מעיקר טבעו המולד, ועל כן אין הוא יכול לקבל את שפע השכל – זוהי קבוצת החכמים בעלי העיון.
וכשהשפע הזה הוא על שני הכוחות יחד, ההוגה והמדמה, כמו שביארנו (ב,לו1) וביארו פילוסופים אחרים, והכוח המדמה בשיא שלמותו מטבעו המולד – הרי שזו היא קבוצת הנביאים. ג) וכשהשפע הוא על הכוח המדמה בלבד, והכוח ההוגה מוגבל, אם מעיקר הטבע המולד או בשל מיעוט אימון – הרי זו היא קבוצת מנהיגי המדינות ומחוקקי החוקים ומגידי העתידות והמנחשים ובעלי חלומות האמת. וכן אלה העושים דברים מופלאים בתכסיסים משונים ומעשים נסתרים, אף שאינם חכמים – הם כולם מן הקבוצה השלישית הזאת.
גומה שצריך שתדע ברורות הוא שלחלק מאנשי הקבוצה השלישית הזאת מתחדשים דמיונות מופלאים וחלומות וביעותים בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שהם מדמים בנפשם שהם נביאים. הם מתפעלים מאוד מן הדמיונות האלה שהם משיגים, והם חושבים שהגיע להם ידע שלא דרך לימוד. הם מגיעים לבלבולים גדולים בעניינים הנכבדים העיוניים, והדברים האמיתיים מתערבים להם עם הדברים הדמיוניים ערבוב מופלא. כל זאת בשל חוזק הכוח המדמה וחולשת הכוח ההוגה, ומשום שהם לא השיגו אותו כלל, כלומר שהוא לא יצא לפועל.
דשילוב: שתי קבוצות משנה בכל קבוצה
וידוע שבכל אחת משלוש הקבוצות האלה יש הבדלי מעלות רבים מאוד. כל קבוצה משתי הראשונות מתחלקת לשתיים, כמו שביארנו: כי השפע המגיע לכל קבוצה משתיהן הוא או בשיעור המביא אותו לשלמות ותו לא, או בשיעור העודף על שלמותו בכדי שישלים בו אחרים. בקבוצה הראשונה, והם החכמים, יש שהשפע על הכוח ההוגה של אדם מהם הוא בשיעור העושה אותו בעל חקירה והבנה, והוא יכיר ויבחין אך לא יתעורר ללמד אחרים ולא לחבר חיבורים, ולא ימצא לזה תשוקה ולא יכולת לכך. ויש שהשפע עליו הוא בשיעור המניע אותו בהכרח לחבר וללמד. וכן הוא בקבוצה השנייה, שיש שמגיעה אל מי מהם התגלות המביאה אותו לשלמות ותו לא, ויש שמגיע ממנה מה שיחייב אותו לקרוא לאנשים וללמד אותם ולהשפיע עליהם משלמותו.
הטבע השלמות העודפת הוא מנהיגות
התבאר לך אם כן שלולא השלמות העודפת הזאת לא היו מתחברים ספרי מדע, ולא היו הנביאים קוראים לאנשים לידיעת האמת, משום שחכם אינו מחבר דבר לעצמו כדי ללמד את עצמו דברים שכבר ידע. אלא טבע אותו השכל כך הוא: הוא שופע תמיד, ונמשך ממקבל השפע הזה למקבל אחר אחריו, עד שהוא מגיע אל אדם שהשפע הזה אינו יכול לעבור ממנו אלא רק מביא אותו לשלמות, כמו שהמשלנו באחד מפרקי החיבור הזה (ב,יא3).
וטבע הדבר הזה מחייב את מי שהגיע אליו אותו שיעור עודף של שפע, שבהכרח יקרא לאנשים (אל האמת), בין אם יקבלו ממנו ובין אם לאו, ואפילו יינזק בגופו, עד שמצאנו נביאים שקראו לבני האדם עד שנהרגו. והשפע האלוהי הזה מניעם ואינו מניח להם לנוח ולשקוט בשום אופן, ואפילו פגעו בהם אסונות.
לכן אתה מוצא שירמיה עליו השלום אמר במפורש שכאשר פגעו בו ביזיונות החוטאים והכופרים שהיו בזמנו, רצה לכבוש את נבואתו ולא לקרוא להם אל האמת שמאסו בה, ולא יכול לעשות זאת. הוא אמר: "[כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק, חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא] כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם. וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (ירמיהו כ,ח-ט). וזאת היא משמעות דברי הנביא האחר: "ה' אֱלֹהִים דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא" (עמוס ג,ח). דע זאת אם כן.