מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ג' 16
אכשלי הפילוסופים בידיעת האל ובהשגחה
פתיחה
הפילוסופים דיברו על האל יתעלה כזב חמור מאוד על ידיעתו את זולתו, וכשלו כישלון שאין ממנו תקומה, לא להם ולא להולכים אחריהם בדעה זו. עוד אשמיעך (בפרק זה) את הספקות שגרמו להם ליפול בכזב שדיברו, ואשמיעך (בפרקים יט-כא) גם את דעת תורתנו בנוגע לכך, ואת התנגדותנו להם באשר לדעותיהם הפסולות והמגונות בעניין ידיעתו של האל (בפרק כ).
בדעת הפילוסופים – אין השגחה ואין ידיעה
עיקר מה שהפיל אותם בדבר זה והביא אותם לכך הוא מה שנראה במבט ראשון כחוסר סדירות במצבי בני האדם,
ושיש אנשים צדיקים שחייהם רעים ומלאי ייסורים,
ויש אנשים רשעים שחייהם טובים ומהנים.
דבר זה הביאם לכך שעשו את החלוקה שתשמענה כעת. הם אמרו: הכרח באחת משתי אפשרויות:
או שהאל אינו יודע דבר מן המצבים הפרטיים האלה ואינו משיג אותם,
או שהוא משיג אותם ויודע אותם. וזו חלוקה הכרחית.
אחר כך אמרו: אם הוא משיג אותם ויודע אותם, הכרח באחת משלוש אפשרויות:
או שהוא מסדר אותם ומנהל אותם בסדר הטוב ביותר, השלם ביותר והמושלם ביותר,
או שנבצר ממנו לסדר אותם ואין לו יכולת לגביהם,
או שהוא יודע ויכול לסדר ולהנהיג באופן טוב אלא שהוא מזניח זאת מתוך זלזול ובוז או מתוך צרות עין, כמו שאנחנו מוצאים בבני האדם איש היכול להיטיב לאדם אחר, ויודע שאותו אדם נזקק להטבתו, אלא שבשל רוע טבעו ורשעותו וצרות עינו יהיה צר עין כלפיו בעניין זה ולא ייטיבוֹ לו.
גם חלוקה זו הכרחית ונכונה, כוונתי שכל מי שיודע דבר מסוים, הכרח:
שהוא משגיח תוך שהוא מנהיג את מה שהוא יודע;
או שהוא מזניח זאת, כמו שאדם מזניח בביתו את הנהגת החתולים, למשל, או דבר פחות ערך מכך;
ומי שמשגיח על דבר, יש שהוא נבצר מלהנהיג אותו אפילו רצה בכך.
כיוון שעשו את החלוקה הזאת, פסקו ואמרו ששתי אפשרויות מבין השלוש ההכרחיות לכל מי שיודע – בלתי אפשריות ביחס לאל יתעלה, והן
שהוא אינו יכול,
או שהוא יכול ואינו משגיח;
כי זוהי מידה רעה
או אין־אונים, וחלילה לו מהם. נמצא שלא נותר מכל החלוקה אלא
שאין הוא יודע דבר מן העניינים האלה כלל,
או שהוא יודע אותם ומסדר אותם בסדר הטוב ביותר.
ומכיוון שאנו מוצאים שאין הם סדורים ולא נובעים מן ההיגיון ולא מתנהלים כראוי,
הרי זו ראיה לכך שאין הוא יודע אותם בשום פנים ואופן.
דבר זה הוא שהפילם תחילה באותו כזב חמור. תמצא את כל מה שסיכמתי לך על החלוקה שעשו, והערָתי על כך שזוהי נקודת הטעות שלהם, מבואר ומפורש בחיבורו של אלכסנדר מאפרודיסיאס "על ההנהגה".
גהביקורת על מסקנת הפילוסופים בייחוס אי ידיעה לאל
ראה והתפלא
כיצד נפלו לרוע חמור יותר ממה שברחו ממנו,
וכיצד גילו בורות בדבר שהם לא חדלו מלהסב אליו את תשומת לבנו, ופירשוהו לנו תמיד.
נפילתם לרוע חמור יותר ממה שברחו ממנו, הוא שהם נמנעו מלייחס לאל הזנחה – ופסקו לו אי ידיעה, ושכל מה שבעולם השפל הזה נסתר ממנו ואין הוא משיגו.
הבורות שהם גילו במה שהם לא חדלו מלהסב אליו את תשומת לבנו, היא שהם התבוננו במציאות לפי מצבי בני האדם, שרעותיהם באות מהם או מהכרח טבע החומר, כמו שהם אומרים ומבהירים תמיד. וכבר ביארנו מכך מה שראוי (ג,יב).
ניסיון הפילוסופים להצדקת דעתם בטיעונים חלשים
כיוון שהם קבעו כעיקרון את היסוד הזה, המחריב כל יסוד טוב ומכער את יופיה של כל דעה נכונה, החלו לאחר מכן לסלק את זרותו, וטענו שידיעת הדברים האלה בלתי אפשרית לגבי האל מכמה בחינות:
מהן, שהפרטים מושגים רק בחושים ולא בשכל, והאל אינו משיג בחוש.
ומהן, שאין סוף לפרטים, ואילו הידיעה מקיפה, וידיעה אינה יכולה להקיף אינסוף.
ומהן, שידיעת הדברים המתחדשים, שהם בלי ספק פרטיים, תחייב בו שינוי מסוים, כי זו התחדשות ידיעה אחר ידיעה. לגבי טענתנו שלנו, קהל הדתיים, שהוא ידע אותם לפני שהיו, הם מאשימים אותנו בשתי זרויות:
האחת, שידיעה תיקשר בהעדר מוחלט,
והשנייה, שידיעה של היותו של דבר בכוח וידיעת היותו בפועל, יהיו דבר אחד.
דמחלוקות בין הפילוסופים בעניין ההשגחה והידיעה
התגלעו ביניהם מחלוקות,
כך שחלקם אמרו שהוא יודע רק את המינים אבל לא את הפרטים,
בעוד אחרים אמרו שאין הוא יודע שום דבר מחוץ לעצמותו, כדי שלא יהיה ריבוי ידיעות, לטענתם.
ויש מן הפילוסופים מי שהאמין כאמונתנו, ושהוא יתעלה יודע כל דבר ולא נעלם ממנו מאום. אלה הם אנשים גדולים שקדמו בזמן לאריסטו וגם אלכסנדר בחיבורו הנזכר לעיל הזכיר אותם, אלא שהוא דוחה את דעתם וטוען שהסתירה הגדולה ביותר לכך היא מה שאנחנו רואים, שיש רעות המגיעות לטובים וטובות שהרעים מקבלים.
הסיכום מקור הכשל
כללו של דבר, התברר לך שאילו הם כולם היו מוצאים את מצבי בני האדם סדורים לפי מה שנראה לנבער מדעת כסדירות – לא היו נופלים כלל לכל העיון הזה ולא היו מתפרצים. אלא הגורם הראשוני לעיון זה הוא ההתבוננות במצבי האדם, הטובים והרעים שבהם, ושדבר זה אינו סדור לדעתם, כמו שאמרו הבורים מבינינו: "לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה'" (יחזקאל לג,יז).
והקדמה לפרקים הבאים
לאחר שביארתי שהדיונים בידיעה ובהשגחה קשורים זה בזה, אחל לבאר את דעות המעיינים לגבי ההשגחה (ג,יז-יח), ולאחר מכן אחל לענות על ההשגות שהעלו לגבי ידיעת האלוה את הפרטים (ג,יט-כא).