מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ג' 18
אהדרגתיות בהשגחה הפרטית
השגחה מדורגת לפי השגת השכל של כל אדם לעצמו
לאחר מה שהקדמתי (ג,יז21 ואילך) על ייחודיות ההשגחה על מין האדם לבדו מכל שאר מיני בעלי החיים, אומר:
ידוע שאין מין מצוי מחוץ לדעת; אלא המין ושאר המונחים הכוללים הם עניינים מחשבתיים, כידוע לך, וכל מצוי מחוץ לדעת אינו אלא פרט או פרטים.
כיוון שהדבר נודע, נודע שהשפע האלוהי שאנו מוצאים שדבק במין האדם, כלומר השכל האנושי, אינו אלא השכלים הפרטיים המצויים, והוא מה ששופע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה.
בכיוון שהדבר כך, מתחייב לפי מה שציינתי בפרק הקודם שכל אחד מפרטי האדם שקיבל מאותו שפע חלק רב יותר בהתאם להכנת חומרו ואימונו – ההשגחה עליו רבה יותר בהכרח, אם ההשגחה באה בעקבות השכל כמו שציינתי.
נמצא שההשגחה האלוהית אינה על כל פרטי מין האדם בשווה, אלא יש שוני בהשגחה עליהם כשוני שלמותם האנושית.
לפי עיון זה נובע בהכרח שהשגחתו יתעלה על הנביאים היא רבה מאוד ובהתאם לדרגותיהם בנבואה, והשגחתו על אנשי המעלה והצדיקים היא בהתאם למעלתם וצדיקותם. כי מידה זו של שפיעת השכל האלוהי היא
שגרמה לנביאים לדבר
ויישרה את מעשי הצדיקים
והשלימה את ידיעות אנשי המעלה במה שידעו.
ואילו הבורים המורדים – בהתאם למידת העדרו של אותו שפע מהם, הפך מעמדם לחסר חשיבות, והם נכללו במערכת של שאר פרטי בעלי החיים, "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהילים מט,יג; כא). לכן הוקל להורגם, ואפילו נצטווינו על כך, כשיש בדבר תועלת.
ראיות להשגחה הפרטית
עניין זה הוא יסוד מיסודי התורה, ועליו היא בנויה. כוונתי לכך שההשגחה היא על כל אחד ואחד מפרטי בני האדם בהתאם אליו.
גהתבונן כיצד הכתובים התבטאו במפורש על ההשגחה על פרטי מצבי האבות בעיסוקיהם ואפילו ברווחיהם, ומה שהובטח להם על כך שהשגחה תילווה אליהם.
נאמר לאברהם: "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית טו,א).
ונאמר ליצחק: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם כו,ג).
ונאמר ליעקב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (שם כח,טו).
ונאמר לאדון הנביאים: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שמות ג,יב).
ונאמר ליהושע: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ [לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ]" (יהושע א,ה). כל זה אמירה מפורשת על ההשגחה עליהם כמידת שלמותם.
ונאמר על ההשגחה על אנשי המעלה וזניחת הבורים: "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ, כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (שמואל־א ב,ט). כלומר: הינצלותם של חלק מבני האדם מן הצרות והיפגעותם של אחרים מהן, אינם בהתאם לכוחותיהם הגופניים ולנטיותיהם הטבעיות, והוא שאמר: "כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ"; אלא הדבר הוא בהתאם לשלמות ולחסרון, כלומר קרבתם לה' או ריחוקם ממנו. לכן הקרובים אליו מוגנים ביותר: "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר", ואילו הרחוקים ממנו מופקרים ליד המקרה, ואין מה ששומר עליהם ממה שיארע להם, כהולך בחושך, שאובדנו מובטח.
על ההשגחה על אנשי המעלה נאמר גם:
"שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו [אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה]" (תהילים לד,כא),
"עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים [וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם]" (שם,טז),
"יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ [עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי]" (שם צא,טו-טז). הפסוקים שנאמרו בעניין זה, כלומר בהשגחה על פרטי בני האדם כמידת שלמותם ומעלתם, רבים מספור.
דעות הפילוסופים על הדגם המדורג
גם הפילוסופים ציינו עניין זה. אבו נצר (אלפאראבי) אמר בהקדמת פירושו לספר "אתיקה ניקומאכית" של אריסטו: "בעלי היכולת להעביר את עצמם ממידה (מוסרית) אל מידה (נעלה יותר) – הם אלה שאפלטון אמר עליהם שהשגחת האל עליהם רבה יותר".
דסיכום: מודל של התאמה בין המקרא לפילוסופיה
התבונן כיצד נקודת מבט זו הביאה אותנו להכרת נכונות דברי כל הנביאים עליהם השלום על ההשגחה הפרטית המיוחדת לכל פרט ופרט כמידת שלמותו, וכיצד הדבר מתחייב מצד העיון מאחר שההשגחה באה בעקבות השכל כמו שציינו (פסקה 2).
ואין נכון לומר "ההשגחה היא על המינים ולא על הפרטים" כמו חלק משיטות הפילוסופים שהתפרסמו, כי אין מצוי מחוץ לדעת מלבד הפרטים, ובאותם הפרטים דבק השכל האלוהי; נמצא אפוא שההשגחה היא דווקא על אותם הפרטים.
ההתבונן בפרק זה כראוי לו ויתבססו לך על ידו כל יסודי התורה, ויתאימו לך לדעות עיוניות פילוסופיות, ויסתלקו האבסורדים, ויתברר לך כיצד היא צורת ההשגחה.
ולקראת הפרק הבא: השגחה אלוהית וידיעה אלוהית
לאחר מה שהזכרנו על דעות אנשי העיון על ההשגחה וכיצד מנהיג האל את העולם, אסכם לך גם את דעת אנשי אומתנו על הידיעה (האלוהית) (בפרק הבא), ודברים שיש לי לומר בעניין (בפרקים כ-כא).