מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ג' 19
אהדיון בידיעת האל – מתקופת הנביאים
פתיחה והצגת הטענה
אין ספק שמושכל ראשון הוא שמחויב שיימצאו לאל יתעלה כל השלמויות ויישללו ממנו כל החסרונות.
ובוודאי מושכל ראשון הוא שאי־ידיעה לגבי דבר כלשהו הוא חסרון, ושאין דבר שהוא יתעלה אינו יודע.
אבל מה שהביא את חלק מאנשי העיון, כמו שציינתי לך (ג,טז6-4), להעז פנים ולומר: "הוא יודע כך ואינו יודע כך", הוא שהם דמיינו שאין סדר במצבי בני האדם – כשרוב המצבים הללו אינם מצבים טבעיים בלבד אלא נובעים גם מהיותו של האדם בעל יכולת (=בחירה) ושיקול דעת.
בכבר הנביאים אמרו שראיות הבורים להעדר ידיעת האלוה את מעשינו הן שרואים את הרשעים חיים בטובה וברווחה; ושדבר זה מביא את איש המעלה לחשוב שאין תועלת בכך שהוא מאמץ את הטוב או בסבל שהוא סופג מהתנגדותם של אחרים אליו.
גתשובה א: נדרשת התבוננות מקיפה עד סוף המאורעות
הנביא ציין שהוא העסיק בכך את מחשבתו, עד שהתברר לו שיש לראות את הדברים לפי אחריתם ולא לפי תחילתם.
וכך הוא תיאר את סדרם של כל עניינים אלה: "וְאָמְרוּ: אֵיכָה יָדַע אֵל, וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן? הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים, וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל. אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי, וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (תהילים עג,יא-יג), וסוף דבריו: "וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, עָמָל הוּא בְעֵינָי. עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. אַךְ בַּחֲלָקוֹת [תָּשִׁית לָמוֹ, הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת.] אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע, [סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת]" (שם,טז-יט).
את העניינים האלה עצמם אמר מלאכי: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה', [וַאֲמַרְתֶּם: מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?] אֲמַרְתֶּם: שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים, [גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ.] אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' [אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה, וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ.] וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם [בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ]" (מלאכי ג,יג-יח).
תשובה ב: ההתבוננות במציאות חושפת תבונה בכוונת מכוון ויודע
גם דוד הבהיר עד כמה היתה דעה זו מפורסמת בזמנו, ושהיא הובילה לכך שאנשים תקפו ועשקו זה את זה, והחל להביא טיעונים לבטלותה של דעה זו ולהודיע שהוא יתעלה יודע כל זאת. הוא אמר: "אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ: לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?" (תהילים צד,ו-ט). הריני לבאר לך את משמעות הטיעון הזה, לאחר שאציין לך כיצד המתפרצים אל דברי הנביאים בלא שיקול דעת לא הבינו את הדברים האלה.
לפני שנים אמרו לי אנשים מן הרופאים נכבדי אומתנו, כפליאה על דברי דוד, כך: "היה מתחייב מן ההיקש שלו, שבורא הפה יאכל, ושבורא הריאה יצעק, וכן שאר האברים!".
התבונן נא, אתה המעיין בחיבורי זה, כמה רחקו מן האמת בהבנת הטיעון הזה. ושמע פירושו:
ברור שכל מי שעושה כלי כלשהו – לולא היה תופס מה שעושים בכלי זה, לא היה יכול לעשות לו כלי. כך למשל: לולא היה הנַפָּח תופס את עניין התפירה ומבין אותו – לא היה עושה את המחט בתבנית זו, שרק באמצעותה אפשר לתפור. וכן שאר הכלים. ומכיוון שטען מי שטען מן הפילוסופים שהאל אינו משיג את הפרטים האלה, משום שהם ממושאי ההשגה של החושים, ושהוא יתעלה אינו משיג בחוש אלא בהשגה שכלית – הביא נגדם טיעון מקיום החושים, ואמר:
אם עניין השגת הראייה נעלם ממנו, ואיננו יודע אותו – כיצד הביא למציאות את הכלי הזה, המיועד להשגה בראייה? האם אתה סבור שבמקרה אירע שנוצרה לחות זכה מסוימת (=קרנית) ותחתיה לחות אחרת (=קשתית), ותחתיה שכבה מסוימת שאירע שניקב בה נקב (=אישון), ומול אותו נקב באה שכבה זכה נוקשה (=עדשה) – בקיצור: הליחוֹת של העין, והשכבות שבה, ועצביה, עם כל השכלול הידוע בהם, וכולם מכוונים לתכלית של פעולה זו – היעלה על דעתו של בר דעת שדבר זה אירע במקרה? לא, אלא הוא בכוונה מן הטבע בהכרח, כמו שביאר כל רופא וכל פילוסוף. והרי הטבע אינו בעל שכל ויכולת הנהגה, וזה מוסכם על כל הפילוסופים.
אלא הנהגת אומן זו נובעת לדעת הפילוסופים מיסוד שכלי, ולדעתנו היא פעולתו של בעל שׂכל, שהוא אשר הטביע את הכוחות האלה בכל מה שנמצא בו כוח טבעי. אם אותו שכל אינו משיג את העניין הזה ואינו מכיר אותו, כיצד הביא למציאות – או התממש ממנו, לפי אותה דעה (של הפילוסופים) – טבע המכוון לאותה מטרה שאין לו ידיעה בה? הרי שבצדק קרא להם "בֹּעֲרִים" ו"כְסִילִים" (שם,ח).
אחר כך החל להבהיר שדבר זה הוא חסרון בהשגתנו; ושהאל יתהדר ויתרומם, שהעניק לנו את השכל הזה שבאמצעותו אנו משיגים, ובשל קוצר יכולתנו להשיג את אמיתתו יתעלה נוצרו לנו הכשלים הגדולים האלה – הוא יתעלה יודע את חסרוננו זה, ושאין לשים לב להתפרצות שמחייבת מחשבתנו זו המוגבלת. הוא אמר: "הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" (שם,י-יא).
דהמחשבה שהאל אינו יודע היא עתיקה
כל מטרתי בפרק זה היא להבהיר שזהו עיון קדום מאוד, כוונתי למה שנראה לבורים שהשגת האלוה נעדרת משום שמצבי בני האדם, האפשריים בטבעם, אינם סדורים.
נאמר: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה'" (מלכים־ב יז,ט), ונאמר במדרש: "מה אמרו? אמרו: העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר". הכוונה בכך היא שהם דמיינו שהאל אינו משיג את המצבים האלה ואין מגיע ממנו לנביאים לא ציווי ולא איסור. וטעם כל זה והראיה לו לדעתם, שמצבי בני האדם אינם נוהגים כפי מה שכל אדם מבינינו סבור שכך ראוי שיהיו.
ומכיוון שהם ראו שאין הדברים כפי שהם רוצים, אמרו: "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ [עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ]" (יחזקאל ח,יב).
ואמר צפניה על אלה: "הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ" (צפניה א,יב).
ההכנה לפרק הבא
אשר למה שראוי לומר על ידיעתו יתעלה את כל הדברים – עוד אספר לך את דעתי על כך (ג,כ4 ואילך), לאחר שאודיעך את הדברים המוסכמים שאף בר דעת אינו יכול לחלוק על משהו מהם (ג,כ1).