מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ג' 40
אקבוצה ה: מניעת נזקים
פתיחה
המצוות שהקבוצה החמישית כוללת הן אלה שמנינו בספר נזקים, וכולן עוסקות בסילוק מעשי עושק ובמניעת נזקים.
נזקי הרכוש לרכוש הזולת: אחריות לפיצוי
כדי לחזק את הזהירות למנוע נזקים חויב האדם על כל נזק הבא מרכושו, או שנגרם ממעשה שלו שהוא יכול לשמור ולהשגיח עליו שלא יזיק.
לכן חויבנו על נזקים הבאים מבהמותינו, כדי שנשמור עליהן.
וכן אש ובור, כי הם מעשה האדם וניתן להשגיח ולשמור עליהם כדי שלא יבוא מהם נזק.
יש בדינים האלה צדק כמו שאעיר: שן ורגל ברשות הרבים – פטור (משנה בבא קמא ב,ה; הלכות נזקי ממון א,ח), כי
זהו דבר שאי אפשר לשמור עליו,
מה גם שהנזק הנגרם מהם שם הוא קטן (או: לעתים רחוקות),
ומי ששם דבר־מה ברשות הרבים הוא שפשע נגד עצמו והפקיר את ממונו לאובדן. אכן הוא (=בעל הבהמה) חייב על השן והרגל בשדה הניזק.
אשר לנזק הקרן והדומה לה – שניתן לשמור אותם (מלהזיק) בכל מקום, והעוברים ברשות הרבים אינם יכולים להישמר מנזק זה – דינה של הקרן בכל מקום אחד הוא. אך יש בו חילוק בין תם למועד: אם מעשה זה חריג – הוא מחויב בחצי נזק; ואם עושה הנזק כבר הורגל ונודע בכך – הוא מחויב בנזק שלם.
בנזקי הרכוש לגוף הזולת: קבלת אחריות
דמי עבד באופן כללי נקבעו כחצי מדמיו של בן חורין באופן כללי. כי תמצא שערכי אדם המרביים הם שִשים שקלים, ודמי העבד – "כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" (שמות כא,לב).
גהריגת הבהמה אם הרגה אדם – אינה כעונש לה, כמו שהמינים מלעיזים עלינו, אלא זהו עונש לבעליה. לכן נאסר ליהנות מבשרה, כדי שבעלי הבהמה יקפיד ביותר לשומרה, וידע שאם תהרוג קטן או גדול, בן חורין או עבד – הוא יפסיד בהכרח את דמיה.
ואם היא מועדת הוא מתחייב גם בכופר, נוסף על אובדן דמיה.
זה עצמו הטעם גם להריגת בהמה הנרבעת, כדי שבעלי הבהמה ישמור עליה וינצור אותה כפי שהוא נוצר את משפחתו, שלא תאבד לו. כי בני האדם חסים על ממונם כפי שהם חסים על נפשם. יש אף בני אדם שממונם חשוב להם מנפשם. וההתייחסות אליהם בשווה היא דבר נפוץ: "וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (בראשית מג,יח).
דדין רודף ברצח ובאונס: נזק בלתי הפיך לזולת
קבוצה זו כוללת גם את הריגת הרודף. דין זה, כלומר הריגתו של מי שרוצה לחטוא לפני שביצע את החטא, אסור בשום אופן מלבד בשני מינים אלה: רודף אחר חבירו להרגו, ורודף אחר ערות אדם לגלותה, משום שזה עוול שאי אפשר לתקנו אם התבצע. ואילו שאר העבירות שיש עליהן מיתת בית דין, כמו עבודה זרה ושבת – אין בהן עוול לזולת, אלא הן דעות. לכן אין הורגים על הרצון לעשותן, אלא רק כשיעשה.
האיסורי התאווה והחמידה, והשבת אבדה: דאגה לממון הזולת
ידוע שאיסור התאוה הוא בגלל החמידה, והחמידה בגלל הגזל. (חכמינו) ז"ל ביארו זאת (מכילתא דרשב"י כ,יד; גזלה א,יא).
ואשר להשב אבדה – עניינה ברור, שמעבר לכך שהיא מידה טובה לתיקון המצבים (החברתיים), הרי היא מהדברים שתועלתם חוזרת חלילה, כי אם לא תחזיר את אבדת חברך – לא תוחזר לך אבדתך; כמו שאם לא תכבד את אביך – לא יכבד אותך בנך. ויש רבים כיוצא בזה.
זערי מקלט: דאגה לביטחון חיי מי שהרג בשוגג
אשר לכך שרוצח בשגגה יגלה – דבר זה נועד להשקיט את נפשו של גואל הדם, כדי שלא יראה את מי שתקלה זו באה על ידו. חזרתו נתלתה במות האדם הנכבד ביותר מהאנשים והאהוב ביותר על כל ישראל, כי בכך תשקוט נפש הנפגע שקרובו נהרג. כי זה טבוע בטבע האדם: כל מי שבאה עליו צרה – כשתבוא על אחר צרה כמוה או גדולה ממנה, הוא ימצא בכך נחמה על אסונו. ואין לנו אסון גדול יותר של מות אדם ממותו של כהן גדול.
חעגלה ערופה: דאגה למציאת הרוצח
אשר לעגלה ערופה – תועלתה ברורה.
כי מי שמביא אותה היא הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל (דברים כא,ג), ולרוב הרוצח בא ממנה. זקני העיר ההיא מעידים עליהם את ה' שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתן ובליווי כל עובר אורח, כמו שהתפרש (במסורת), ו(הם אומרים:) "אף על פי שהוא נרצח – אין זה משום שהזנחנו את טובת הכלל; ואיננו יודעים מי רצחו".
בדרך כלל, לא יהיה מנוס מכך שבעקבות החקירה ופעילויות הזקנים והמדידה והבאת העגלה, אנשים ירבו לספר ולדבר (על העניין), ואולי בשל פרסום הדבר ייוודע הרוצח. כי מי שידע מי הרוצח, או שמע על אודותיו, או יש לו על כך ראיה נסיבתית, יאמר: "פלוני הוא הרוצח!". וברגע שיאמר אדם, אפילו אשה או שפחה, "פלוני רצחו" – לא תערף העגלה. וכבר התבסס שאם נודע הרוצח ושתקו מכך, והם העידו על עצמם את ה' שהם לא הכירוהו – יש בכך עזות מצח רבה ועוון גדול. לכן אפילו אישה, אם ידעה – היא תאמר. ומרגע שהוא ייוודע תושג התועלת, כי אפילו לא יהרגוהו בית דין – יהרגהו המלך, שיש לו רשות להרוג במקרי ספק. ואם לא יהרגהו המלך – גואל הדם יהרגהו, ויערוך תחבולות עד שיתנקש בו ויהרגהו.
הרי התברר שתועלתה של עגלה ערופה היא גילוי הרוצח. עניין זה חוזק בכך שהמקום שתערף בו העגלה לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ (שם,ד) לעולם, וכך בעלי הקרקע הזאת יעשה כל תחבולה ויחקור כדי שהרוצח ייוודע, כדי שלא תערף העגלה ולא תיאסר עליו אדמתו לעולם.