מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ג' 46
אקבוצה יא: הקרבנות
פתיחה
המצוות שהקבוצה האחת עשרה כוללת הן אלה שמנינו בשאר ספר עבודה ובספר קרבנות, וכבר ציינו (ג,לה11; וראו ג,לב) את תועלתן באופן כללי. כעת נחל לתת טעם לכל מצוה מהן בהתאם למה שהשגנו.
בהקרבת צאן ובקר: המאבק באלילות
ונֹאמר: התורה כבר אמרה במפורש, כמו שפירש אנקלוס, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, ולכן הם היו אוסרים לשחוט צאן, ותיעבו את רועי הצאן. נאמר: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם [לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?]" (שמות ח,כב), ונאמר: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו,לד).
וכן היו סיעות בקרב הצאבים שאנשיהן היו עובדים את השדים ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, ולכן היו קוראים לשדים "שעירים". זרם דתי זה היה נפוץ מאוד בימי משה רבינו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" (ויקרא יז,ז). לכן היו הסיעות האלה אוסרות גם את אכילת העזים.
אשר לשחיטת הבקר – יש להניח שרוב עובדי עבודה זרה תיעבו זאת, וכולם רוממו מאוד את המין הזה, ולכן אתה מוצא שההודים עד היום אינם שוחטים את הבקר בשום אופן, ואפילו בארצות ששוחטים בהן את שאר מיני בעלי החיים.
כדי למחות את עקבות הדעות השגויות האלה נצטווינו להקריב את שלושת מיני מקנה אלה דווקא: "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (שם א,ב), כך שהמעשה שהם חשבו לשיא המרי נעשה לזה שבו מתקרבים לה', ובמעשה הזה מתכפרים החטאים. כך מרפאים את הדעות הרעות, שהן חוליי הנפש האנושית, על ידי הניגוד הנמצא בקצה השני.
גלשם מטרה זו עצמה נצטווינו במצרים לשחוט את כבש הפסח ולהזות את דמו על הפתחים מבחוץ, כדי להתנער מאותן דעות ולפרסם את הפכן, ולהקנות את ההאמנה שהמעשה שחושבים אותו לגורם למוות הוא המציל מן המוות: "[וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת] וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב,כג), כגמול על פרסום עבודת ה' וסילוק הדברים המשוקצים שעובדי עבודה זרה היו עושים.
דמגוון אפשרויות הקרבה: הקלה ליחיד ולציבור
זהו הטעם לבחירה בשלושת המינים האלה דווקא לקרבן, נוסף לכך שמינים אלה הם מבויתים ונפוצים, ולא כמעשי עובדי עבודה זרה שהיו מקריבים אריות ודובים וחיות בר, כמו שנזכר בספר "טומטום".
המכיוון שאין ידם של רוב בני האדם משגת להקריב בהמה, נצטווינו שהקרבן יהיה גם מן העוף – הנפוץ ביותר בארץ ישראל, היפה ביותר והקל ביותר לתפוס, והם תורים ובני יונה.
ומי שאין ידו משגת אפילו לעוף – יקריב לחם, אפוי במין כלשהו ממיני האפייה שהיו ידועים באותם זמנים: מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. ומי שקשה עליו לאפות – יקריב אותו סולת.
וכל זה למי שרוצה. כן הבהיר לנו על מין עבודה זה, כלומר הקרבנות, שאין בנו שום חטא אם לא נעשהו בכלל: "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר – לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" (דברים כג,כג).
ואיסור החמץ והדבש וחובת המלח: מאבק באלילות
מכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שאינו חמץ, והרבו להקריב דברים מתוקים ולגָאֵל את קרבנותיהם בדבש, כמפורסם בספרים שציינתי לך (לעיל 4; ג: כט13;18), וכן לא תמצא מלח באף אחד מקרבנותיהם – לכן אסר יתעלה להקריב "כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ" (ויקרא ב,יא), וציווה שהמלח יהיה תמיד: "[וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ,] עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (שם,יג).
זתנאים לקרבן מובחר: כבוד
הוא ציווה שכל הקרבנות יהיו תמימים, במיטב מצבם, כדי שלא יקלו ראש בקרבן ויזלזלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שנאמר: "[וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע?] הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?" (מלאכי א,ח).
מן הטעם הזה אסר גם להקריב מה שלא נשלמו לו שבעה ימים, בשל היותו פחוּת במינו ונבזה, מפני שהוא כנפל.
והוא הטעם לאיסור אתנן ומחיר, משום ששני אלה נחשבים מגונים.
והוא הטעם לכך שמקריבים את התור הבוגר ואת אפרוחי היונים, כי זה המיטב שבהם, משום שיונה בוגרת אינה טעימה.
והוא הטעם לכך שהמנחות בלולות בשמן ועשויות מסולת, כי זה השלם ביותר והטעים ביותר.
הלבונה נבחרה בשל ריח עשנה הטוב במקומות שיש בהם ריח של בשר נשרף.
חכדי לרומם את הקרבן ושלא יראוהו כמתועב ונבזה, ציווה להפשיט את העולה ולרחוץ את הקרב והכרעיים אף על פי שכולה נשרפת. תמצא שתמיד דואגים לעניין הזה ונשמרים ממנו: "בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ" (מלאכי א,יב).
אופן אכילת הקרבן: כבוד
זהו גם הטעם לכך שאת הקרבן לא יאכל ערל ולא טמא, ולא ייאכל אם נטמא או לאחר זמנו או אם השתבשה הכוונה בו, ושייאכל במקום מיוחד.
העולה, המיוחדת לה' בלבד – לא תיאכל כלל.
ומה שמוקרב בשל חטא, והוא החטאת והאשם – נאכל בעזרה, וביום שחיטתו ולילו דווקא.
ואילו השלמים, שהם למטה מזה, והם קדשים קלים – נאכלים בכל ירושלם דווקא, ונאכלים למחרת היום ותו לא, כי אחר כך הם נרקבים ומתקלקלים.
טדיני מעילה תמורה ופדיון: כבוד
כדי לרומם את הקרבן ואת כל מה שיוחד לשמו יתעלה, נקבע לנו שכל מי שנהנה מן ההקדש – מעל, והוא צריך כפרה ותוספת חומש בתנאי שהוא שוגג.
יוכן אסורה עבודה בקדשים וגִזתן – כל זאת כדי לרומם את הקרבן.
על דרך הסייג נקבע דין התמורה, כי אילו היה מותר להחליף את הרע בטוב – היו מחליפים את הטוב ברע, ואומרים שזה טוב יותר. על כן נקבע בו הדין: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י;לג).
הטעם לכך שנצטווינו שכל מי שפודה דבר מקדשיו יוסיף חומש ברור, כי אדם קרוב אצל עצמו (בבלי סנהדרין ט,ב ועוד), וטבעו תמיד לנטות לחוס על ממונו, ועל כן לא ידקדק בדמי הקֹדש ולא יעשה מאמץ להציגו (בפני מומחים) כך שערכו יועמד על אמיתתו. לכן נכפתה עליו תוספת, כך שיימכר לאחר בערכו. כל זאת כדי שלא יזלזלו במה שנקרא שם ה' עליו ובמה שמתקרבים אליו על ידיו.
יאשריפת מנחת כהן: נִרְאוּת לכבוד העבודה
הטעם לשריפת מנחת כהן הוא שכל כהן רשאי להקריב את קרבנו בעצמו, ואם כן ייתכן שהוא יביא מנחה ויאכלנה בעצמו, ונמצא שכאילו לא עשה דבר כלל, כי מכל מנחת יחיד לא קרב אלא לבונתה וקומץ. ולא זו בלבד שקרבן זה כה קטן, אלא שגם מביאו יאכלנו – אין זה נראה כמו עבודה כלל, ולכן היא נשרפת.
יבדיני קרבן פסח: זיכרון החיפזון, הכנה מראש והדגשת הברית
אשר לדינים המיוחדים לפסח, והם
שעליו להיאכל "צְלִי אֵשׁ" (שמות יב,ח-ט) דווקא,
"בְּבַיִת אֶחָד [...]
וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שם,מו) – לכולם טעם ברור. כי כמו שהמצה היא בשל החיפזון, כך
הצלייה היא בשל החיפזון, ואין שהות לעשות מיני מאכלים ולתקן מזונות,
ואסור אפילו להשתהות כדי לשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכו, כי כבר צוין עיקר העניין בכל זה, והוא שנאמר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (שם,יא). בשל החיפזון אין פנאי להתמהמה כדי לשבור עצמות
ולא להוציא ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שישוב, וכל אלה מעשי עצלות והתמהמהות. המטרה היתה להכריח חיפזון ומהירות, כדי שאף אחד לא יתעכב ויחמיץ את היציאה עם כלל האנשים כך שניתן יהיה להזיק לו ולהורגו. נסיבות אלה הונצחו לעד, לזיכרון כיצד היה הדבר, כמו שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ [מִיָּמִים יָמִימָה]" (שם יג,י).
אשר לכך שהוא אינו נאכל אלא למנוייו – זאת כדי לזרז לרוכשו, ושלא יסמוך אדם על אחד מקרוביו או חבר או מי שיזדמן לו לפגוש, ובשל כך לא ידאג לו מלכתחילה.
אשר לאיסורו על הערלים – דבר זה ביארו החכמים ז"ל, כי הם אמרו שמשֶאָרכה שהותם במצרים הם ביטלו את מצות מילה, כדי להידמות למצרִים (שמות רבה א,ח). וכאשר ציווה על הפסח והתנה בו שלא יישחט אלא לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ (שמות יב,מח) – נימולו כולם, והיה דם מילה מתערב בדם הפסח בשל רוב הנימולים כמו שאמרו (חז"ל), ולכך רמז באומרו: "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (יחזקאל טז,ו) – דם פסח ודם מילה (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ד; פרקי דרבי אליעזר, כט ).
יגאיסור הדם: מאבק באלילות
דע שבעיני הצאבים היה הדם טמא מאוד, ואף על פי כן היו אוכלים אותו, בטענה שהוא מזון השדים, ועל כן למי שאוכל אותו תהיה אחווה עם השדים והם יבואו אליו ויודיעו לו את העתידות, כמו שההמון מדמיין בעניין השדים. אך היו אנשים שאכילת הדם היתה קשה עליהם, כי זה דבר שטבע האדם נגעל ממנו, ועל כן היו שוחטים חיה ואוספים את דמה בכלי או בגומה, והיו אוכלים את בשרה של הנשחטת סביב אותו דם. הם דמיינו שבפעולה זו השדים אוכלים אותו דם, שהוא מזונם, בעת שהם אוכלים את הבשר, וכך מושגת אחווה (עם השדים), מתוך כך שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. וכך לטענתם יבואו אליהם אותם שדים בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שהלכו אחריהן, העדיפו אותן והיו מפורסמות באותם זמנים, וההמון לא פקפק בנכונותן.
על כן התורה, השלמה ליודעיה, החלה לסלק את המחלות החמורות האלה,
ואסרה לאכול את הדם. היא הדגישה את איסורו בדיוק כמו שהדגישה את איסור עבודה זרה. אמר יתעלה: "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם [וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ]" (ויקרא יז,י) כמו שאמר על נותן מזרעו למולך: "וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי [בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ]" (שם כ,ג; ושם: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי. וראו שם,ו). לשון כזה לא נאמר במצווה נוספת מלבד עבודה זרה ואכילת דם, משום שאכילתו הובילה למין עבודה זרה, שהוא פולחן השדים.
התורה טיהרה את הדם, וקבעה שהוא מטהר את מה שנוגע בו: "[וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה] וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ] וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו [וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ]" (שמות כט,כא).
היא ציוותה להזותו על המזבח, וקבעה שכל העבודה היא לשופכו שם ולא לאוספו. נאמר: "[כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" (ויקרא יז,יא), ושם יישפך, כמו שנאמר: "וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ [אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה]" (שם ד,יח), ונאמר: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב,כז).
ונצטווינו לשפוך דם כל בהמה שתישחט אף על פי שאינה קרבן, שנאמר: "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (שם,טז;כד).
וכן נאסר להתאסף סביבו ולאכול שם, ונאמר: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט,כו).
התרת בשר תאווה במדבר וכיסוי הדם: מאבק באלילות
מכיוון שהתמידו במריים והלכו אחרי הדבר המפורסם שהתחנכו עליו, של אחווה עם השדים על ידי אכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא ייאכל בשר תאוה במדבר כלל, אלא יהיה הכול שלמים. הוא הבהיר לנו שהטעם לכך הוא כדי שהדם יישפך על המזבח ולא יתאספו סביבו, ואמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אֶת זִבְחֵיהֶם... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...] וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" (שם יז,ה-ז).
אבל נשאר עניין החיה והעוף. כי אין אף קרבן מחיה, ועוף אינו קרב שלמים. עקב כך ציווה יתעלה שכל חיה ועוף שמותר לאכול את בשרם, אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו. וכך הושגה המטרה ונשלמה הכוונה להפר האחוה בין אחוזי השד באמת (=המשוגעים) לבין שֵׁדיהם.
ידדע שאמונה זו התחדשה קרוב לזמן משה רבינו, ואנשים נמשכו אליה מאוד והלכו שולל אחריה. תמצא זאת מפורש בשירת האזינו: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, [חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם]" (דברים לב,יז).
החכמים כבר ביארו את משמעות דבריו "לֹא אֱלֹהַּ", ואמרו שהם עבדו מצויים והתמידו בכך, עד שעבדו דמיונות. לשון ספרֵי: "לא דיין שהן עובדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהן" (ספרי דברים שיח-שכ), ו"בבואה" הוא שמו של הצל.
טוואשוב אל מה שאנו עוסקים בו.
דע שבשר תאוה לא נאסר אלא במדבר בלבד.
זאת משום שאחת מאותן דעות מפורסמות היתה שהשדים שוכנים במדבריות ושם הם פונים בדברים (אל האדם) ומופיעים, ואילו בערים ובמקומות היישוב אין הם מופיעים; כך שמי מאנשי הערים שהיה רוצה לעשות משהו מאותן הזיות, היה יוצא מן העיר לארצות שממה ולמקומות מבודדים. ולכן הותר בשר תאוה לאחר הכניסה לארץ.
ועוד, שבלי ספק עוצמת החולי הזה פוחתת, ומתמעטים ההולכים אחר אותן דעות.
ועוד, שקשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי, שכל מי שרוצה לאכול בשר בהמה יבוא לירושלם. מן הסיבות האלה לא נאסר בשר תאוה אלא במדבר.
טזדרגות במין הקרבנות: בהתאם לדירוג החטא
דע שככל שהחטא גדול יותר – כך קרבנו מסוג פחוּת יותר.
ולכן שגגת עבודה זרה – שעירה בלבד, ושאר חטאת יחיד – כשבה או שעירה. כי הנקבה פחותה מן הזכר מכל סוג, ואין חטא חמור יותר מעבודה זרה, ואין מין פחות יותר משעירה.
בשל ייחודו של המלך, קרבן שגגתו הוא שעיר.
ואילו כהן גדול וצבור – שגגתם אינה מעשה גרידא אלא הוראה, ולכן יוחד קרבנם בפרים, ובעבודה זרה – שעירים.
כיוון שהחטאים שבגללם מוקרב האשם פחותים מן החטאים שבגללם מוקרב החטאת, קרבן אשם הוא איל או כבש מן הצאן. סוגו ומינו יוחדו בכך שהוא זכר מן הצאן.
הלא תראה את העולה, שכיוון שהיא מיוחדת לה', יוחד המין שלה, ואין היא אלא זכר.
בהתאם לעניין זה הוחסרו הטיוב והבישום ממנחת חוטא, וכן ממנחת שֹוֹטָה כי גם היא נחשדת על חטא, ואסר להקריב אותן בשמן ולבונה.
הטיוב הזה הוסר מהן משום שהמביא אותה אינו טוב ולא בעל מעשים יפים, וכאילו הוא מומרץ לחזור בתשובה ונאמר לו: "בשל רוע מעשיך, קרבנך הוא במצב הפחות ביותר".
וקרבנה של השׂוטָה, שמעשיה רעים יותר מן השוגג, עשוי מחומר פחוּת יותר, כי הוא "קֶמַח שְׂעֹרִים" (במדבר ה,טו). הרי נסדרו הפרטים האלה, ונמצא שמשמעותם מופלאה.
יזחטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא
החכמים ז"ל אמרו שהטעם לכך שהקרבן ביום השמיני שלמלואים "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט,ב) – לכפר על מעשה העגל (ספרא מילואים א,ב), וכן חטאתו שליום הכפורים "פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ג) – לכפר על מעשה העגל (לא מצאנו מקורו).
לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז).
אמנם החכמים ז"ל (ספרא שמיני א,ג) נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]" (בראשית לז,לא-לב).
אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך
שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה.
ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה.
ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו בהלכות דעות (ב,ב-ג) ועוד (שמונה פרקים ד).
ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי" (איוב לא,כז), והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה (א,לב2; וראו א,ה2).
וכן תראה שנעשה באהרן: כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת פר ועגל. ומכיוון שהיתה העבירה בשעיר עזים, היתה המצווה (המתקנת) בשעיר עזים.
משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד. הבן גם את העניין הזה.
יחניסוח חריג בשעיר חטאת ראש חודש: מלחמה בפולחן הירח
מצאתי לנכון להסב את תשומת לבך כאן לדבר מופלא מאוד, אף על פי שלכאורה אינו מעניין החיבור. והוא מה שנאמר דווקא בשעיר חטאת ראש חֹדש "חַטָּאת לַה'" (במדבר כח,טו), מה שלא נאמר בכל שעירי הרגלים ולא בחטאות האחרות. הטעם לכך ברור לדעתי מאוד,
והוא שהקרבנות האלה שמקריב הצבור במועדים מיוחדים, כלומר המוספים, הם כולם עולות. ובכל יום מהם יש שעיר עזים לחטאת, והוא נאכל. ואילו העולות נשרפות כולן, ולכן נאמר בהן בפירוש "אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כג,ח ועוד) ולא נאמר "חטאת לה'" ולא "שלמים לה'", משום שאלה נאכלים. אפילו החטאות הנשרפות, אי אפשר לומר גם עליהן "אשה לה'" כמו שאבאר את הטעם לכך בפרק זה (בפסקה הבאה). ולכן לא יעלה על הדעת לומר על השעירים "חטאת לה'", משום שהם נאכלים ולא נשרפים כליל.
ומכיוון שנוצר חשש שידמיינו ששעיר ראש חֹדש הוא קרבן לירח, כמו שהיו עושים המצרים הקדמונים, שהיו מקריבים לירח בראשי חודשים, הבהיר בו שהוא בשל ציווי ה' ולא לירח. חשש זה אינו קיים בשעירי הרגלים וכיוצא בהם, משום שאותם ימים אינם ראשי חודשים ואין להם סימן טבעי המבדיל אותם, אלא התורה הטילה אותם כקביעה. ואילו ראשי החודשים הירחיים אינם מקביעת התורה, אלא האומות היו מקריבות בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בזריחתה ובמעברה במעלות מסוימות, כמפורסם באותם ספרים (ג,כט10,7). לכן ננקט לשון יוצא דופן בשעיר זה ונאמר בו "לה'", כדי להסיר אותם דמיונות שווא שנתלו באותם לבבות החולים חולי כבד. דע גם נקודה מופלאה זו.
יטחטאות הנשרפות ושעיר המשתלח: ריחוק מחטא גדול
דע שכל חטאת שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כמו חטאת הֶעְלֵם וכיוצא בה – היא נשרפת כולה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ד,יב;כא) ולא על המזבח, משום שאין לשרוף על המזבח אלא את העולה והדומה לה. ולכן הוא נקרא "מִזְבַּח הָעֹלָה" (שמות ל,כח ועוד), כי הקטרת העולה היא "רֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא א,ט ועוד), וכן כל אזכרה היא "ריח ניחוח". וכן הדבר בלי ספק, כי הוא נועד לסלק את דעות עבודה זרה, כמו שביארנו (ג,לב5).
אשר לשריפת החטאות האלה – הכוונה בהן (לציין) שנמחו עקבותיו של חטא זה והוא נעלם כמו שנעלמה הגווייה השרופה הזאת, ולא נותר זכר מאותו מעשה כמו שלא נותר זכר מאותה חטאת אלא היא כלתה בשריפה. על כן אין הקטרתה ריח ניחוח לה' אלא ההפך מכך, כוונתי שהוא עשן מאוס ומתועב, ולכן היא נשרפת כולה מחוץ למחנה. הלא תראה מה נאמר במנחת שׂוטָה: "מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה,טו), לא שהיא דבר רצוי.
ככיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה (ויקרא טז,כב), כלומר מנותקת מן היישוב.
אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.
כאניסוך היין: הרמב"ם נבוך
לגבי הקרבת היין אני נבוך עד היום: כיצד נצטווינו להקריבו, והרי עובדי עבודה זרה היו מקריבים אותו? לא עלה בדעתי טעם לכך. מישהו אחר נתן לה טעם ואמר: המיטב מבחינת התאווה, שמקורה בכבד, הוא הבשר. והמיטב מבחינת הכוח החייתי, שמקורו בלב, הוא היין. וכן הכוח הנובע מהמוח, והוא הנפשי, נהנה מניגון על כלי נגינה. לכן כל כוח מקריב לה' את הדבר האהוב עליו ביותר, וכך הקרבן הוא בשר ויין ושמע, כלומר השיר.
כבעלייה לרגל: התחדשות התורה מתוך האחווה
אשר לתועלתה של העלייה לרגל – טעמה ידוע,
בשל התחדשות התורה המושגת מן ההתכנסות הזאת על ידי אותה היפעלות, והאחווה בין בני האדם. ובפרט מצות "הקהל" שטעמה התבאר: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ [וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" (דברים לא,יב).
דמי מעשר שני נועדו להוצאה שם, כמו שביארנו (ג,לט3), וכן נטע רְבָעִי ומעשַׂר בהמה, וכך יהיו שם בשר המעשר ויין נטע רבעי ומעות מעשר שני וירבו שם המזונות. ואסור למכור מהם דבר ולא לאחרו ממועד למועד, אלא כמו שאמר יתעלה: "[לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ] שָׁנָה בְשָׁנָה [בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', אַתָּה וּבֵיתֶךָ]" (דברים טו,כ),
וכך בהכרח ייתנו ממנו צדקה. הוא זירז לתת צדקה בחגים ואמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ [וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ] וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (שם טז,יד).
חתימה
הרי סיימנו את המצוות מקבוצה זו, ופרטים רבים מהן.