מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםמורה נבוכים — חלק ג' 48
אקבוצה יג: איסורי אכילה
פתיחה
המצוות שהקבוצה השלוש עשרה כוללת הן אלה שמנינו בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות שחיטה (בספר קדושה) ובהלכות נדרים ונזירות (בספר הפלאה). כבר ביארנו בחיבור זה (ג,לה13) ובפירוש לאבות (שמונה פרקים ד) את תועלתה של קבוצה זו באופן מעמיק ויסודי מאוד, ואנו נוסיף על כך ביאור תוך התחקות אחר המצוות הפרטיות המנויות שם.
בהכלל: המאכלים האסורים רעים לגוף
ואומר, שכל המאכלים שאסרה עלינו התורה – תזונתם של כולם מגונה. ואין במה שנאסר עלינו מה שאפשר לחשוב בטעות שאין בו נזק פרט לחזיר ולחֵלב. ואין הדבר כן,
כי החזיר לח יותר מן הראוי ורבה בו הפסולת , והתורה תיעבה אותו בעיקר משום גודל טינופו והיותו ניזון מן הטינופת. ידוע לך שהתורה הקפידה שלא יראו זיהומים אפילו בשדה, במחנה, וכל שכן בתוך הערים. ואילו היו ניזונים מחזיר היו נעשים השווקים, ואף הבתים, מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות הפרנקים (=אירופה הנוצרית) היום. ידועים לך דבריהם ז"ל: "פי חזיר – כצואה עוברת דָּאמֵי (=דומה)" (בבלי ברכות כה,א).
גוכן חלבי הקרביים משביעים ומקלקלים את העיכול ומולידים דם קר וצמיגי, ומוטב שיישרפו.
דוכן הדם והנבלה קשים לעיכול ורעים לתזונה, וידוע שהטרפה – תחִלת נבלה היא (מאכלות אסורות ד,יז3).
הדע שסימנים אלה – כוונתי להעלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמה, וסנפיר וקשקשת בדגים – אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור, אלא הם סימנים שבעזרתם ניתן להבדיל בין מין משובח למין מגונה.
וגיד הנשה ואבר מן החי: זיכרון ורחמים
אשר לטעמו של גיד הנשה – הוא מפורש בפסוקים (בראשית לב,לג).
זאשר לטעמו של אבר מן החי – הוא שהדבר מקנה אכזריות, וכך היו עושים גם מלכי הגוים אז. וכן היו עושים גם לעבודה זרה, כוונתי שהיו חותכים מן הבהמה אבר מיוחד ואוכלים אותו.
חהשערה לגבי בשר בחלב
אשר לאיסור בשר בחלב – מעבר לכך שהוא בלי ספק מזון גס מאוד וגורם למלאות רבה, אין זה רחוק לדעתי שיש בכך קשר לעבודה זרה; ייתכן שכך היו אוכלים באחת מעבודותיה או באחד מחגיהם. מה שמחזק זאת לדעתי הוא שבראשית הציווי על איסור בשר בחלב הוא נזכר פעמיים דווקא עם הזכרת חובת העלייה לרגל "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות כג,יז; לד,כד). והריהו כאילו אומר: "בעלותכם לרגל וכניסתכם אל בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (שם כג,יט; לד,כו) – לא תבשל מה שתבשל שם בצורה כזאת כמו שהם היו עושים". זה הטעם החזק ביותר לדעתי לאיסורו, אך לא ראיתי זאת כתוב בספרי הצאבים שעיינתי בהם.
טאיסורי הרג וציד של בעלי חיים: רחמים
אשר לציווי על שחיטת בעלי החיים – הוא הכרחי. כי המזון הטבעי לאדם הוא רק מן הזרעים הצומחים מן הארץ ומבשר בעלי החיים. והבשר המובחר ביותר הוא שהותר לנו לאוכלו, וזה דבר שאין רופא שאינו יודע. ומכיוון שההכרח במזון טוב מצריך להורגו – כיוונה התורה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענות אותו בשחיטה קלוקלת, ואין לנחור אותו ולא לחתוך ממנו אבר, כמו שביארנו (ג,כו6).
יוכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כסייג והרחקה שמא יישחט מבין שניהם הבן אל מול האם, כי זהו צער גדול מאוד לבעל החיים. משום שאין הבדל בין צער האדם מכך לצער שאר בעלי החיים; כי אהבת האם וחמלתה על בנה אינה נובעת מן ההיגיון אלא מפעולת הכוח המדמה, המצוי ברוב בעלי החיים כפי שהוא מצוי בבני האדם.
דין זה מיוחד בשור ושה משום שהם אלה שמותר לנו לאוכלם מבין בעלי החיים המבויתים שרגילים לאוכלם בדרך כלל, והם אלה שהאם מכירה בהם מי הבן.
יאזהו גם הטעם לשִלוח הקן. כי בדרך כלל הביצים שדגרו עליהן והאפרוחים הנזקקים לאם אינם ראויים למאכל. וכשישלח את האם והיא תימלט לבדה, לא תצטער בראיית לקיחת הבנים. ואפשר שדבר זה יביא, ברוב המקרים, לעזיבת הכול, משום שמה שיילקח אינו ראוי למאכל בדרך כלל.
יבואם התורה מתחשבת בייסורים הנפשיים האלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה לגבי פרטי מין האדם בכללותו. אל תקשה עלי מאמירתם (של חכמינו) ז"ל: "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך' [...משתקין אותו]" (משנה ברכות ה,ג). כי זוהי אחת משתי הדעות שהזכרנו (ג,כו1), כוונתי לדעתו של מי שסבור שאין לתורה טעם אלא רצון גרידא, ואילו אנחנו הלכנו דווקא אחרי הדעה השנייה.
יגכיסוי הדם: המאבק באלילות
כבר הסבנו את תשומת הלב (ג,מו17) לכך שהתורה ביארה את הטעם לכסוי הדם והיותו מיוחד בחיה טהורה ועוף טהור.
ידנדרים: מידת ההסתפקות במועט ושלום בית
בנוסף לאיסור המאכלות האסורים שנצטווינו בו, נצטווינו גם על נדרי אִסָּר: כשיאמר אדם: "לחם זה" או "בשר זה" "אסור עליי" – נאסר עליו לאוכלו. כל זה כאימון להקניית ההסתפקות במועט ועצירת תאוות האכילה והשתייה. אמרו (חז"ל): "סייג לפרישות – נדרים" (משנה אבות ג,טז. ושם: "נדרים סייג לפרישות").
ומכיוון שנשים ממהרות לכעוס בשל קלות היפעלותן וחולשת נפשן, אילו היה עניין שבועותיהן תלוי בהן היה הדבר גורם לסבל גדול בבית ופירוד וקלקול הסדר, כשמין מאכל מסוים מותר לבעל ואסור לאישה, ומין אחר אסור לבת ומותר לאם. לכן נמסר הדבר לראש המשפחה בכל מה שקשור בו. הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואין היא הולכת אחר ראש משפחה המנהיג אותה, כלומר מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי שהגיעה לבגרות מינית, כלומר בוגרת – דינה כדין הגברים בנדרים.
טונזירות: ההתנזרות משתיית יין ושיכר
הטעם לנזירות ברור מאוד, והוא להביא לפרישות משתיית יין, שכבר המית קדומים ומאוחרים, רבים ועצומים, "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ [וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר...]" (ישעיהו כח,ז). בדין הנזירות קיים האיסור שאתה רואה "מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן" (שופטים יג,יד; במדבר ו,ד: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן), כהרחקה יתרה כדי שאנשים יסתפקו ממנו רק לצורך ההכרח. כי מי שנמנע ממנו נקרא "קָדֹשׁ" (במדבר ו:ה;ח), וצורף לדרגת כהן גדול בקדושה עד ש"לֹא יִטַּמָּא" אפילו "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" (שם,ז) כמוהו. כל הרוממות הזאת היא משום שפרש משתייה.