אין בערכין פחות מסלע
דעני שהעריך את עצמו או אפילו את עשיר, ואין לו להמעריך דמי הערך רק סלע, נותנו ופטור. ובאין לו רק פחות מזה, לא יתן כלל:
כיצד נתן סלע
עני שהעריך לשום אדם, ולא היה המעריך רק סלע א' ונתנו:
פחות מסלע
ר"ל אבל אם נתן פחות מסלע, ואפילו לא היה לו יותר, [וכ"ש בהיה לו יותר, ולא נתן סלע לר"מ. וכל מה שיש לו לרבנן, דפליגי לקמן במתני']:
והעשיר נותן חמשים סלע
אם היה הנערך בשעה שנערך מבן עשרים עד שנת ס':
היה בידיו חמש סלעים
מיירי שהיה הנערך למעלה מה' שנים, [ומ"ש רש"י ור"ב שהיה בן כ' לאו דוקא]. וה"ה בהיה הנערך מבן חודש עד בן ה' שנים, ולא היה להמעריך רק ג' או ד' סלעים. רק נקט שהיה בידו ה' סלעים לאשמעינן רבותא אליבא דר"מ, אף דה' סלעים הם עכ"פ כדי נתינה למבן חודש ומעלה, אפ"ה א"צ ליתן מהן רק סלע. כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א:
רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת
דס"ל דכל שאין לו כפי ערך הראוי, סגי בשיתן סלע:
וחכמים אומרים נותן את כולם
דס"ל דדוקא בשאין לו יותר נפטר בסלע, אבל כשיש לו יותר צריך ליתן כל מה שיש לו משיעור הערך שחייב ונפטר:
ולא יתר על חמשים סלע
אף דכבר תנא הכי ברישא, הדר תנא לה הכא, לאשמעינן מדיוקא סתמא כרבנן, כדי שיהיה מחלוקת ואח"כ סתם, #א) דקיי"ל אז דהלכה כסתם. דמרישא הוה משמע מדיוקא, דהא פחות מנ' ויתר מסלע איכא, וסד"א דהיינו בערכין הקצובים, כגון ה' וכ' וט"ו. להכי הדר אשמעינן הך בבא יתירא, לאשמעינן דהך דיוקא דהא פחות מנ' ויתר מסלע איכא, קאי אכל המניינים שבין סך שקל לנ' שקלים, דכשאין לו כפי שהתחייב יתן מה שיש לו, והיינו כרבנן. ומהשתא איידי דנקט תנא בערכין אין פחות ויתר, נקט אגבה נמי עד סוף פרקין שאר עניינים שיש בהן אין פחות ויתר. אמר המפרש וכדי לבאר יפה הך בבא דאין פתח בטועה, ראיתי להקדים כאן ג' עקרים. (א) כבר כתבנו בהקדמתנו לטהרות וסי' ע'), דנדה דאורייתא הוא, כשתתחיל אשה לראות דם בילדותה, כל ז' ימים הראשונים היא נקראת נדה, בין שראתה יום ראשון לבד, או שתראה דם בכל הז' ימים, ואם רק ביום הז' קודם הערב פסקה מלראות דם, אז טובלת בלילה שלאחריו או גם בימים שאח"כ, ומותרת לבעלה. ואחר הז' ימים בין שטבלה או שלא טבלה בסוף מתחילין הי"א ימי זיבה, שאם תראה בהן יום א' או ב' ימים דם, טמאה לבעלה עד שתמנה יום א' בטהרה. אמנם כשתראה בי"א יעים הנ"ל ג' ימים רצופין, צריכה למנות ז' נקיים [נמצא שיש בימי נדה וזיבה, בכ"א קולא וחומרא. ודו"ק]. ואחר הי"א יום הנ"ל חוזרת שוב לתחלת ימי נדה, וכך כל ימיה חוזרת חלילה, ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, וכל התחלת ימי נדה נקרא פתח, דפתח ר"ל התחלה, כמ"ש פתח דבריך יאיר. (ב) ואם לא ראתה בכל י"א ימי זיבה, או שנמשך נקייתה מזיבה חודש או שנה, כל שתראה דם אח"כ זהו פתח ותחלת נדתה. (ג) ואם ראתה כל הי"א ימי זיבה, או שנמשך ראייתה מתוך הי"א ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת להתחלת ימי נדתה, עד שתספור ז' נקיים. [כך הוא דעת רש"י ורמב"ן. אמנם לרמב"ם [פ"ו מאסו"ב], אף דמודה בכלל ב' שזכרנו [שם ה"ו], עכ"פ בכלל ג' הנ"ל פליג, וס"ל דכשראתה בימי זיבה ט' י' וי"א וי"ב, ראייה שביום י"ב נתשב לתחלת ימי נדה. וכששלמו ז' ימי נדה אינה טהורה לבעלה עד שתספור ז' נקיים לראיות ט' וי' וי"א שראתה בסוף י"א ימי זיבה, משא"כ לרש"י ורמב"ן הנ"ל לא היה נחשב ראיית יום י"ב להתחלת נדות. ואינה חוזרת לנדתה עד שתספור ז' נקיים תחלה. אולם אם לא ראתה בסוף י"א ימי זיבה רק יום א' או ב', כגון שראתה ביום י"א, או ביום י' וי"א, בכה"ג לכ"ע ראיית י"ב נחשב להתתלת ימי נדה, ואחר כלות ז' ימי נדה תמנה יום א' בטהרה נגד הראייה א' או ב' שראתה בי"א ימי זיבה]. ועתה נבוא לבאר המשנה:
ולא יתר על שבעה עשר
ר"ל אשה שהיתה טהורה וראתה עכשיו דם, והיא טועה ומסתפקת אם היתה טהורה מתוך ימי נדתה, וראייתה זו התחלת ימי זיבה. או שהיתה טהורה מתוך ימי זיבה, וראייתה זו התחלת ימי נדה. אז אצל הטועה ומסתפקת הזאת, אין פתח ימי נדתה מתחילין, לא פחות מעד אחר ז' ימים, ולא יותר מעד אחר י"ז ימים. כיצד. הרי שראתה עכשו דם רק יום א', ומסתפקת אם היום התחלת ימי נדתה, וא"כ צריכה למטת עוד ו' ימים קודם שתטהר לבעלה [כפי כלל א'], או שמא היום יום ראשון מימי זיבה הוא, וא"צ לשמור בטהרה רק יום א' כנגדו. להכי לבעלה סגי בשתספור ו' והוא, וגם בתוך אותן הז' ימים צריך שלא תראה דם ג' ימים רצופים, וגם שלא תראה דם ביום הז' שלה, וכשיש ג' תנאים הנ"ל, טובלת בערב שאחר יום הז' הנ"ל, ומותרת לבעלה. אבל עדיין לא יצאה בזה מידי ספיקה וטעותה, עד שיהיה לה י"ז ימים נקיים מלבד יום הראייה הנ"ל, ואם תראה אח"כ וודאי התחלת ימי נדה הוא, משום דראייה ראשונה שמסתפקת בה, הרי מדראתה אותה מתוך ימי טהרה אין ספק רק אם הוא יום ראשון מימי נדה או יום ראשון מימי זיבתה, וא"כ ממ"נ, אם יום הראשון מימי הנדה היה, אם כן אחר שבעה עשר ימים חוץ מיום זה, חוזרת להתחלת תקופת נדתה, ככל הנשים שתקופת ימיהן הם י"ח ימים. ואם יום הראשון מימי הזיבה היה. א"כ כיון שנמשך נקייתה מהזיבה עד י"ז ימים, כל דם שתראה אח"כ, אז יהיה יום ראשון לנדתה [כפי כלל ב']. מיהו להכי צריך שיהיו כל הי"ז הנ"ל נקיים, דאם תראה בהם דם, שוב יהיה ספק באותה ראייה אם בימי נדה או זיבה הוא. ואם המסתפקת הנ"ל ראתה ב' ימים רצופים, לבעלה סגי בה' מהן, ולתקונה צריכה ג"כ י"ז ימים נקיים, דאם שניהן התחלת ימי נדה הם, היה סגי בשתמנה עוד ט"ז ימים, שהן יחד י"ח ימי תקופת נדת וזיבה. ואם ראיית ב' ימים הנ"ל ב' ימים הראשונים, של זיבה היו, ג"כ תהיה ראייה הראשונה שתראה אחר ט"ז ימים, יום הראשון של נדתה. ואפ"ה צריכה גם בזה י"ז נקיים, דשמא יום ראשון שראתה היה יום הי"א מימי זיבתה, ויום ב' שראתה היה א"כ יום הראשון מימי נדתה, ונשאר לה א"כ מימי תקופתה עוד י"ז ימים. לכן גם במסתפקת בראיית ב' ימים רצופים צריכה ג"כ י"ז נקיים, וראייה שתראה אח"כ הוא וודאי יום ראשון של נדתה. ואם המסתפקת הנ"ל ראתה ג' ימים רצופים, ג"כ הדין כך, דממ"נ אם ג' ימים הראשונים של נדתה היו, א"כ היה סגי לה עוד ט"ו ימים נקיים. וכ"כ אם ג' ימים הראשונים של זיבה היו, ג"כ חוזרת לתחלת חשבונה אחר ט"ו יום, מדהיתה נקייה ביני ביני. ואם יום ראשון מראייתה היה יום ז' של נדתה, וב' ימים האחרונים שראתה בהן היו ב' ימים הראשונים של זיבתה, כבר היתה חוזרת לתחלת חשבונה אחר ט' ימים נקיים. אולם יש לחוש, שמא ב' ימים הראשונים שראתה היו מסוף ימי זיבתה, ויום הג' שראתה היה הראשון לנדתה. לכן גם בראתה ג' ימים רצופים צריכה ג"כ י"ז נקיים, כדין המסתפקת שראתה יום א' כלעיל. ולבעלה צריכה ז"נ מספק. ואם ראתה ד' ימים רצופים, יש להסתפק שמא אלו הד' ימים, ד' ימים הראשונים של נדתה היו, וסגי לה שתחזור להתחלת חשבונה אחר י"ד ימים נקיים. או שמא ד' ימים הראשונים של ימי זיבתה היו, אז ג"כ חוזרת לתחלת חשבונה אחר י"ד ימים נקיים. אבל ליכא לספוקי, שמא ג' ימים הראשונים, [סוף] ימי זיבה היו, ויום הד' היה הראשון מימי נדה. ותצטרך שוב י"ז נקיים. ליתא, דהרי א"כ כבר נעשת זבה גדולה ע"י ראיית ג' הראשונים, ובכה"ג כבר אינה חוזרת לימי נדתה רק אחר שתספור ז' נקיים [כלעיל בכלל ג'. ואף לרמב"ם הנ"ל שם הי"ג היה סגי שתחזור לתחלת חשבונה אחר י"ג ימים נקיים]. אולם יש לחוש שמא ב' ימים הראשונים, יום י' וי"א של ימי זיבתה היו, וב' ימים האחרונים שראתה היו א' וב' של ימי נדתה, לכן משום הך ספיקא תספור עוד ט"ז נקיים וכשתראה אח"כ תחזור לתחלת חשבונה. וכמו כן כשתראה ה' או ו' או ז' או ח' או ט' ימים רצופים, בכולן יש לחוש שמא רק ב' ימים הראשונים יום י' וי"א שבסוף ימי זיבה שלה היו, ושאר הימים שראתה היו מימי נדה שלה. לכן כשראתה ה' ימים צריכה ט"ו נקיים. ואם ו' ימים צריכה י"ד נקיים. ואם ז', צריכה י"ג נקיים. ואם ח' י"ב נקיים. ואם ט' צריכה י"א נקיים. אמנם כשראתה י' ימים רצופים, יש לחוש שמא ב' ימים הראשונים י' וי"א של זיבה היו, ואח"כ ז' של נדה, ויום י' שראתה, שוב היה הראשון של ימי זיבה. לכן צריכה י' נקיים, דהיינו תשלום ימי הזיבה, כדי שיהיו יחד י"א יום עם היום האחרון שראתה בו, שחשבנוהו לתחלת ימי זיבה. ואם ראתה י"א או י"ב ימים רצופים, אנו חוששים שב' הראשונים של זיבה היו, ואח"כ ז' של נדה, ושאר ימים האחרונים שוב של זיבה. לכן בראתה י"א יום צריכה ט' נקיים. ובראתה י"ב, צריכה ח' נקיים מטעם שאמרנו. אמנם כשראתה י"ג ימים רצופים או מי"ג ימים ולמעלה, אז אפילו נחוש לחומרא, שהיו ז' ימים האמצעים מימי נדה, אפ"ה ישארו ג' ימים או יותר קודם ימי הנדה או אחר ימי הנדה. והן וודאי ג' ימי זיבה היו, והרי כשראתה ג' ימי זיבה, אינה חוזרת שוב לימי נדה עד שתספור ז' נקיים [ככלל ג']. לכן כשראתה י"ג ימים רצופים או יותר, סגי לה בכל גוונא ז' נקיים, וכשתראה אח"כ תדע שהוא וודאי יום ראשון של נדתה. והיינו דתנן הכא. שאין פתח נדתה של הטועה מתחלת, בפחות מן ז' ולא יותר על י"ז:
אין בנגעים
להחליט או לטהר:
פחות משבוע אחד
[אמר המפרש. כאן הוא משנה חמורה שכל רבותינו ר"מ ורש"י ותוס' ורע"ב לא ביארו לנו כל הצורך האיך יפורש זאת הבבא אין בנגעים פחות משבוע א', והרי יש נגעים שמחליטין אותן מיד בתחלה [כנגעים פ"א מ"ג]. ותו דבש"ס אמרי' אהך בבא דקאי אנגעי אדם, והך לישנא נקטו נמי ר"מ ור"ב. ותמוה הרי גם בנגעי בגדים ובתים נמי משכח"ל טומאה וטהרה אחר שבוע א', ואין בנגעיהן בפחות משבוע א'. ולכן אפרש כפי הנראה לע"ד וכיד ה' הטובה עלי] אין בנגעים וכו', ר"ל כל מי שיש בו נגע ונזקק להסגר, א"א שיפטר מדין הנגע בתחלה דהיינו מההסגר, בפחות משבוע א', דבסוף שבוע ראשונה מהסגרו אפשר שיוחלט לגמרי, כשיראה בו אז א' מג' סימני טומאה, דהיינו שער לבן, פסיון, מחיה [וסימנך ועל שפם יעטה]. גם אפשר שיטהר אז לגמרי, בלי שום תיקין, כגון בכהה מראית הנגע אז, טהור, כדמשמע קרא, דכתיב בסוף הסגר ראשון, והנה הנגע עמד בעיניו, ופי' רש"י במראיתו ושיעורו [ועי' במזרחי שם], אז והסגירו ז' ימים שנית. משמע אם כהה מראיתו אז, אף שנשאר שיעור נגע, טהור [ואף לרמב"ם [פ"א מנגעים הי"א] דבכהה בסוף שבוע ראשון של הסגר אדם לא נטהר לגמרי, ולפעד"נ ראיה לדבריו, דהרי במשנה [פ"א מ"ה וו' מנגעים] לא הזכיר מכהה, ודו"ק. עכ"פ מודה הרמב"ם דבכהה אז למטה מד' מראות, טהור, וכמ"ש הרמב"ם בעצמו [שם], אף שגם זה לא נזכר במשנה שם. וכ"כ בנתמעט הנגע מכגריס בסוף שבוע א'. ג"כ לכ"ע טהור [כנגעים פ"א מ"ה]. אבל בפחות משבוע א' א"א שנפטר מהסגרו, דבין בכהה באמצע שבוע ראשונה של הסגרו, או שנראה בהנגע באמצע שבוע ראשונה אחד מג' סימני טומאה הנ"ל, אפ"ה לא נטהר ולא נחלט, עד שיעבור השבוע, ואז ישפוט הכהן ולפי מה שיראה אז. מיהו כל זה בנגעי אדם, אבל בשאר נגעים לא איירי תנא, דבהם אפי' בסוף שבוע ראשונה, אף שאפשר שיוחלט אז, כגון ע"י פסיון וכדומה, עכ"פ א"א שיפטור לגמרי בלי שום תיקון בסוף שבוע א', דבנגעי בגדים בכהה בסוף שבוע ראשונה, אפילו למטה מב' המראות ירקרק ואדמדם, ונתהווה מהן מראה שלישי, צריך עכ"פ כבוס [כתוספתא שהביא הר"ש נגעים פי"א מ"ה]. וכ"כ בבתים, אפילו הלכה לה הנגע לגמרי בסוף שבוע ראשון, צריך עכ"פ לקלוף מקום הנגע [כנגעים פי"ג מ"א]:
ולא יתר על שלשה שבועות
היינו בנגעי בתים, דאין לך בכל מיני נגעים שיהיה צריך ג' הסגרות לג' שבועות רק נגעי בתים. אבל גם בנגעי בתים א"א שיסגרו יותר מג' שבועות [כנגעים פי"ג מ"א]: