מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםאור נערב — חלק ה 1
אהסגולה הא׳ היא כי בהיות האדם עוסק במדות דבריו פועלות למעלה, והמדות מתתקנות כפי העסק שהוא מתעסק, ובתנאי שיקדם אליו הטהרה הראויה והדעת הנכון. וכן פירשו בזהר פרשת נשא באדרא (זהר ח״ג קלד) כד שלימו רבי שמעון וחברוי לתקן כל תקוני עתיק יומין איתא התם:
ב"אמר רבי שמעון לחברייא כד אתפריס פרסא דא דאתון חמאן עלנא, אנא חמינא דנחתו כל תקונים בגוה ונהירו באתר דא,
גוחד פרוכתא בוסיטא קדישא פריס בארבע סמכין לארבע עיבר.
דסמכא חד הוה יתיב מתתא לעילא, וחד מגרופא בידיה,
הובמגרופיא ארבע מפתחן שנינן מכל סטרוי,
וומאחדאן פרסא, ונחתין לה מעילא לתתא, וכן לסמכא תניינא, ותליתאה, ורביעאה,
זובין סמכא לסמכא אחידן תמניסר רגלי דסמכי דמתנהרין בבוסיטא דגליפין בההוא פרסא, וכן לארבע עיבר:
חחמינן אלין תקונין דנהרין עלה דהוו מחכאן מילי מפומנא, לאתעטרא ולאסתלקא כל חד באתריה,
טוכד הוה מתתקנן מפומנא כל חד וחד סליק ואתעטר ואתתקן בההוא תקונא דאתתקן הכא מכל פומא דחד מינן.
יובשעתא דחד פתח פומיה מינן לתקנא בההוא תקונא, ההוא תקונא הוה יתיב ומחכה למלה דנפיק מפומיכון, וכדין מתעטר וסלקא בדוכתיה ואתעטר,
יאוכל סמכין מכאן ומכאן חדאן על דשמעין מה דלא ידעו וצייתין לקליכון, כמה רתיכין קיימין הכא בגיניכון,
יבזכאין אתין לעלמא דאתי, דכל הני מילי דנפקי מפומיכון כלהו מילין קדישין, כלהו מילין כשרן, דלא סטאן לימינא ולשמאלא.
יגוקוב״ה חדי למשמע וציית להני מלין, עד דהוא גזר דינא די לעלמא דאתי תימרון זימנא אחרא כל הני מילי קדישין. עלייכו כתיב
ידוחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים,
טואפילו בעלמא דאתי מרחשן שפתותיו קמיה", עכ״ל:
טזומתוכו מתבאר מעלה זו וסגולת החכמה, כי כמו שהאדם מוציא הדברים מפיו ומתקנן כן המדות מתקנות למעלה. גם לזה תתלוה סגולה שנית כי בעולם הבא יעסוק בענין ההוא, בסוד אמרם ז״ל (יבמות צז.) שפתותיו דובבות בקבר. אמנם נראה כי זה דוקא אל החכמה הזו וכן פירש הרשב״י ע״ה במקום אחר.
יזוטעם אל ענין זה, כי בהסתלק האדם נשמתו בלי ספק תתדבק אל המקום שהאיר בהיותו בחיים חייתו, ולכן סוד התעוררות ההארה הנזכרת בהסתלק הנשמה לקבל שכרה, זה יקרא דובבות בקבר אל הגוף, וכן אל הנשמה בשעור זה למעלה. ואף אם נודה כי גם יקרה ענין זה אל הפשט, אין ספק שיתעלה הענין אל הקבלה שעור לא נערך:
יחעוד לה סגולה שלישית, והיא כי העוסק בחכמה זו ידע לייחד קונו ולעבדו בלבב שלם, כדפירש הרשב״י ע״ה בפרשת בשלח זו לשונו, (זהר ח״ב דף נז.) "קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת,
יטמאי באמת כמה דאוקמוהו (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב, דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ודא פולחנא דשמא קדישא.
כומאן דידע ליחדא שמא קדישא אוקים בעלמא יחידא, דכתיב (שמואל ב׳ ז׳), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
כאועל דא אוקמוה, כל כהן דלא ידע לייחד שמא קדישא כדקא יאות לאו פולחניה פולחנא,
כבדהא כלא ביה תליא, פולחנא עלאה ופולחנא תתאה,
כגובעי לכוונה לביה ורעותיה בגין דיתברכון עלאי ותתאי:
כדכתיב (ישעיה א׳), "כי תבאו לראות פני" כו׳,
כהכל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא ולא אתכוון ביה בלבא וברעותא בדחילו בגין דיתברכון ביה עלאי ותתאי, דחיין ליה לצלותיה לבר, וכלא מכרזי עליה לביש,
כווקב״ה קארי כי תבאו לראות פני.
כזלראות פני מבעי ליה, מאי לראות,
כחאלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעומקא לבתר חשוכא,
כטכל אנון דידעין ליחדא שמא קדישא כדקא יאות מבקעין כל אנון כותלי חשוכא, ואנפין דמלכא אתחזיין
לונהרין מתברכין כלא עלאי ותתאי, כדין ברכאן אשתכחו בכלהו עלמין,
לאוכדין כתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם,
לבמאי קא מיירי אלא מאן דאתי ליחדא שמא עלאה בעי ליחדא מכתרא דזאת, כמה דכתיב
לג(ויקרא ט״ז), "בזאת יבא אהרן אל הקדש", בגין דיזדווגין כחדא תרין אנון צדי״ק וצד״ק,
לדבזווגא דא ברכתא בגין דיזדווגון כלא עלייהו,
להואלין אקרון כמה דכתיב (תהלים ס״ה), "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך".
לוואי איהו אתא ליחדא שמא קדישא ולא איכוון ביה ברעותא דלבא בדחילו, קב״ה אמר
לזמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ודאי,
לחדהא לא אשתכח בהו ברכאן אלא דשריין בהו דינא לאשתכחא בכלא", עכ״ל:
לטוהנה מתוכו נראה, כי עבודת מי שאינו יודע לייחד אין עבודתו עבודה. גם מתוכו מתבאר פסול תפלת מי שאינו יודע ליחד כראוי, וענין זה לא ימצא האדם אלא מתוך העסק מעסקי החכמה ובעמקיה בס״ד:
מעוד לה סגולה רביעית, והיא כי באדם חלק עשיה וחלק יצירה וחלק בריאה וחלק אצילות, הכל לפי זכות מעשיו, כדפירשנו בספר פרדס בשער נשמה. והנה חלק העשיה יתלבש בסוד מעשה המצוה הגופנית. וחלק היצירה, בסוד כוונת המצוה על דרך הפשט. ומן הבריאה ולמעלה, לא יתלבש כי אם בסוד הקבלה בכוונתו בה, כדפירשנו בפרדס הנזכר, ובלי ספק שמי שלא יעסוק בחכמה הזאת לא יוכל להשלים החלק הנזכר אם זכה לו על דרך איזה ענין שיהיה: