זהר ג, דף ריג ע"ב ובג"כ לא איקרי שאינו מעשה שלם כי חסר תיקון הנפש שהמעשה הוא תיקון שלה. כי לרוח שייך לימוד התורה והעיון לנשמה ואינו בנין שלם. שנפשו נפש הגר ואין לה דביקות גמור עם הרוח. שהרי בין הרוח לנפש הגר מתמצעת נפש האמיתית וזו בלתי מתוקנת. ולכן נקרא צדיק שעשה את שלו בכל כחו אבל אינו גמור כי חסרה לו תיקון נפשו. ונדחה מפני נפש הגר שיש בה אחיזה לחיצונים. ולכן צריכה לסיגופין כי סתם גרים מעינים הם ולכן כבלע רשע צדיק ממנו אבל צדיק גמור אינו בולע וכמ"ש בגמרא:
זהר ג, דף ריג ע"ב ת"ח מאן דמקנא וכו' אחר שהקדים שני מיני הגלגולים הכוללים ואמר שיש גלגולים עקומים שהם אותם שאינם זוכים לייחוד נר"ן יחד. נמשך ואמר שיש זכות אחד והוא המקנא לש"ש שאפילו אין בו זכות לעלות לגדולה וגם שלא יהיה ראוי לה שאינו חשוב מצד עצמו: מ"מ רווח ליה שעתא ונטיל לה וזה בכח קנאתו לש"ש. וטעמו כי קנאה היא ביסוד כמ"ש הרב ז"ל קנא"ה גי' יו"סף. ונלע"ד כי הקנאה שהיא התעוררות הרצון בחמימות קדוש. מעוררת כח עצמיות החו"ג שבדעת ובפרט במוסרו נפשו לש"ש. ואז נגדל כח היסוד באור שרשי ו"ק שבדעת הנשפעים עליו. ולכן באותו האור המופלא באה גדולה לצדיק המקנא באותה שעה:
זהר ג, דף ריג ע"ב פנחס לא אתחזי ליה והראיה שלא מצינו שניתנה לו שום שררה להיות ממונה על שום פקידות ישראל במדבר. וגם לא נתכהן בזמן שנמשח אהרן וארבעת בניו. שמכל זה נדין שלא היה ראוי לשום גדולה אלא כאחד מבני לוי הלוים:
זהר ג, דף ריג ע"ב ובגין דקנא וכו' נלע"ד שפנחס מתחלתו היה מבחינ' קטנו' שה"ס הקטנות דזעיר שהוא ב' אלהי"ם העולים עק"ב ועם ב"פ י"ג דמילוי אלהי"ם גי' קצ"ח וכנזכר בל"ת בפ' צחוק עשה לי אלהי"ם ומה שיש שני בחינות. אלהים האחד של ב' השמות דאלהי"ם. והב' של ב"פ י"ג אותיות. הוא מפני שבקטנות זעיר אין לו כי אם ב' מוחין חו"ב והם כפולים מאו"א. ואפשר שהפשוטים הם מצד אבא. ושל אותיות המילוי הם מצד אימא. ואמנם דעת אין בו. ומזו הבחינה היה פנח"ס העולה קצ"ח. אבל כשנתעורר רצונו בקנאת ה' אז נתעלה לגדולה מופלאת ואומרו לשמא דמאריה הוא כי אחיזתו היתה במלכות דעשיה שבה בחי' הקטנות כי יצירה בחינת יניקה ו"ק והנה עין בעילת הגויה פוגם במלכות וכנזכר בפ' בשלח על פ' אם שמוע תשמע. לכן דייק כאן דקנא לשמא דמאריה. ובזה נתעלה לכמה מעלות א' רווח לכולא כבר נז"ל שיש ב' בחי' לנשמה א' דאור פנימי וב' דאור מקיף ובסוד אתקין שורין כנז"ל. וידוע שתחלה האור מקיף ואח"כ נעשה פנימי ובודאי המקיף יותר משובח. אבל כל זה הוא בהמשך זמן אבל פנחס בפעם א' הרויח הכל והרי מעלה א'. והב' וסליק לכולא מבואר במ"ש בס' הגלגולים ח"א מפרק י"ט ואילך שקודם חטא אדה"ר היו לו עד נר"ן דאצילות. ובחטאו נתמעט ואבר נשמה ורוח דאצילות והנפש דאצילות נתנה לבניו קין והבל. וכל אלו הבחי' דנר"ן נקרא זיהרא עילאה ובאדם נשארו בחינות אצילות שיש בבי"ע הנקרא חלתו של עולם כנזכר שם והנה נפש אדם באה בנדב ואביהו בסוד אנחנו טמאים לנפש אדם. ובזה תבין משרז"ל שאמר משה לאהרן סבור הייתי או בי או בך שמסיני נאמר לי שהבית עתיד להתקדש באדם גדול וכו'. דקשו ביה קמאי חדא איך אמר באדם גדול ולבסוף היו שנים. ועוד איך אמר גדולים ממני וממך שמא הם שהיו שנים. גדולים ממשה ואהרן כל אחד לבדו אבל לא משניהם ובמ"ש הענין מובן. נדב ואביהו היו בסוד נפש אדם דזיהרא עילאה. ולכן נקרא אדם גדול כמשמעו. ונקרא בשם יחיד חדא שהם מנ"ה דאצילות וכל נ"ה הם תרי פלגי דחשיבי כחד ועוד שהיו גדולים יותר ממשה ואהרן להיות שלקחו נפש כוללת דאדה"ר דההוא זיהרא. והנה כל מי שהוא מסטרא דקין יש לו כת להתתקן ולעלות מנפש דעשייה עד נפש דאצילות וזה בהמשך כל ימי חיו.
זהר ג, דף ריג ע"ב אבל פנחס זכה וסליק לכולא פי' לכל ד' בחי' אבי"ע דהיינו נפש דאצילות וכל חלקי נפש דאצילות שבבי"ע. ולכן פנחס עולה ד"פ ב"ן שכל נפש סודה מב"ן וכענין ד' בנים דהגדה. אלא דאלו כולם קדושים ובסוד אצילות ולכן נתייחדו ארבעתם בשם פנחס. וגם סוד י' שנתוספה בו ה"ס אצילות כנודע:
זהר ג, דף ריג ע"ב ואתתקן ביה כולא ירצה למ"ש בל"ת בפ' וארא על מרז"ל אליהו בארבע שמלבד מ"ש בספר הגלגולים דיש ארבע בחינות אליהו שהם גי' פנ"חס. עוד פי' שם בל"ת שבפנחס נתקנו איזה ניצוצות מאבות אמו שהם יוסף ויתרו. דהיינו קצת תיקון לעשרה טיפין שיצאו מבין צפרניו. וכן תיקון ליתרו שפטם עגלים לע"ז. ואלו נתקנו בשני קנאות שקנא על דבר פעור וכזבי דהיינו ע"ז וגילוי עריות כנגד ענין יוסף וחטא יתרו. וגם נדב ואביהו נתקנו בו וכדבסמוך. ולעומת זה אמר ואתתקן ביה כולא והרי המעלה הג'.
זהר ג, דף ריג ע"ב והאחרון הכביד וזכה לאשתמשא וכו' יכוין למ"ש בדרוש הגלגולים דף ט"ו כי אליהו זכה לנשמות נדב ואביהו שהם סוד נפש דאצילות מיד בשעת מעשהו שנתעברו בו וסייעוהו. אבל אחר כך ניתן לו בזכותו גם הרוח דזיהרא עילאה שהו' מסוד יסוד ות"ת דאצילות וזהו הנני נותן לו את בריתי שלום שהם יסוד ות"ת ששניהם נק' שלום וכענין שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב עכ"ל. והנה כל כהן הוא בסוד החסדים דהיינו זעיר ששם קיבוץ כל החסדים. ויש כהן הדיוט והוא בזעיר דיצירה וכנז' בר"מ בפ' נשא דף קכ"א ע"ב וסגן הוא בבריאה ס"ג נ'. וכ"ג באצילות וז"ש וזכה לאשתמשא בכהונא גדולה דהיינו עילאה.
זהר ג, דף ריג ע"ב מההיא שעתא וכו' ירצה הרי אמרנו שניתקן בו הכל שהם הד' ניצוצות הנז' אבל יש חילוק בזה. כי הב' דיוסף ויתרו היו בו קודם לכן מצד יחוסו. אבל מההיא שעתא דווקא. שאז נתעברו בו נדב ואביהו ואז זכה לכהונה לכן יכון לקוראו בן אהרן הכהן.
זהר ג, דף ריג ע"ב דאשלים לתרין שהשלים את שני בני אהרן שנתעבר' בו ובשביל כך נק' הוא בן אהרן וגם לכן זכה להיות כהן מצד נשמתם. והם גם הם אע"פי שהיו שנים נחשבו לאחד. להיותם מבחי' נ"ה שנחשבים לאחד. וכן מפני שהיתה בהם נפש אחת היינו דשל אד"הר כנז"ל. נותן טעם להשלמתם ואמר בגין דקנא לשמא דמאריה וכו'. כתב הרב שעון נדב ואביהו היה שלהיותם מנ"ה דאימא שבתוך זעיר. חשבו שגדול כוחם לתקן המלכות הם לבדם בסוד הקטרת שהוא מוחי דאימ' ופגמו בה ע"ש. עוד אמר באוצ"ח שנ"ה דזעיר בבחי' עצמן הם שנים נפרדים כמו שהם שני שוקי האדם. אבל בבחינת הארתם לגוף המלכות הם חשובים כאחד. ע"ש. והנה נדב ואביהו הם ב' בני אהרן בבחינת הזכר והיו רוצים להמשיך האור למלכות שאז היו נחשבים לאחד. אבל לא עלה בידם ונשארו בבחינת שנים וכמש"ה אחרי מות שני בני אהרן.
זהר ג, דף ריג ע"ב אבל עכשיו פינחס אשלים לתרין פי' הקלקול שנעשה בדבר השנים עתה נשתלם ונתקן האור שנתעקם מהאיר במ' ולכן נאמר בן אהרן שהשנים נעשו אחד:
זהר ג, דף ריג ע"ב הבוטח בך מבעי ליה וכו' אבטח ליה וכו' ואע"ג דהבוטח הוא מהקל המבטיח מ"ל דכיון שנמצא כי בך בטוח. נוכל לפרש בוטח יוצא:
זהר ג, דף ריג ע"ב להודות לך בסוד הכנור שהוא בהוד כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' ויקרא: לההוא חולקא דייקא בסוד עטרת זעיר שהיא סוד ה' כנז' בכוונת הלולב. ובה אחיזת המ' שהיא סוד הנפש. והיה מתפלל לאותו מקום ששם אחוזה נשמתו שהרי הוא זכר. ולכן לא אמר שמרי נפשי.
זהר ג, דף ריג ע"ב ונתן טעמו דכד נפשא וכו' ירצה שאין הכוונה על השמירה בעו"הז אלא על זמן יציאתה ממנו כי אז הוא מזומנת לירש עולמה שהוא בג"ע התחתון סוד המלכות. וענין ירושתה זאת הי' בסוד הבעל יורש את אשתו וכדלקמן וזהו הזוכה להדבק בעטרת זעיר שבה שרש המ':
זהר ג, דף ריג ע"ב ולכן אי זכי כמה וכו' הם מלאכי רחמים מלאכי שלום והם מעלים אותה:
זהר ג, דף ריג ע"ב במדורא דדוכתהא מדור הראוי לה במקומה הוא ג"ע התחתון.
זהר ג, דף ריג ע"ב והאי ה' וכו' שהוא שורש המלכות ומלבד פשט הענין. נל"עד דבר נחמד והוא מ"ש בדרוש ציור העולמות שבחי' עוה"ז וא"י וג"ע הם כולם מדריגות המלכות ושעליה הט' רקיעים כל אחד לפי מדריגתו והם בחי' יסודות ע"ש היטב ולפ"ז יובן מ"ש שזו הה' נטיר לה לאתאחד' הוא אור היסוד המושפע על הנפש שבג"ע התחתון להתעלות בשבתות ור"ח למעלה ולהתקשר עם הרוח ושניהם עולים להתקשר עם הנשמה. דלא ידחון לה איתא בזוהר חדש בפ' לך לך דף מ' ע"ד שכשנפטר דה"עה לא הניחוהו מלאכי השרת לעבור שערי ירושלים של מעלה (שהוא לענ"ד היכל הספיר המכוון כנגד ירושלים של מטה וכמ"ש הרב ז"ל) אבל כשנבנה בה"מ צוה הקב"ה למיכ"אל קדישא שהוא וששים קדישין עילאין למיעל לדוד מלכא וכו' עד לאתקנא ליה עם אבהתא רתיכא עילאה קדישא ע"ש. ומיכ"אל זה הוא שבהיכל הרצון. כי יש מיכ"אל בנצח ויש בחסד והוא רברבא. ויש בהיכל הרצון וזהו קדישא. ואח"כ נעשים רתיכא עילאה קדישא. פי' נהי"ם רתיכא חג"תם עילאה חב"ד קדישא. וזש"ה היתה לראש פנה ע"ש. והנה דה"עה נודע לו הכל ברוח הקדש. ולכן בקש מהש"ית שכל אותו זמן שיהיה דחוי שלא ישלטו בו זרים ח"ו לדחותו לחוץ ממש ולשוב ח"ו לקליפה כמו שהיתה נפשו קודם בואה לעולם וכמ"ש בח"א דס' הגלגולים פ"ט:
זהר ג, דף ריג ע"ב כד מטיא לקבלך וכו' פי' כשיבוא הזמן הכניסני לקדושה שאז אלך לי סמוך ללבנת הספיר ואעמוד תחתיו ואז הוא ממש לקבלך שהרי אור הדעת יורד עד שם כנודע בכוונת המרומם לבדו מאז: יפתחון לה פתחין הם שערי צדק לבנת וספיר יסוד ועטרה. ויעלוני עם אבותי העליוני' שבחב"ד. והיינו לקמך הוא הדעת דאסהיד באנפוי דמלכא.
זהר ג, דף ריג ע"ב וכי חסיד איקרי פי' והלא הוא מצד הגבורות ותירץ וכו'. ומ"ש ר' יצחק עיין בזוהר הרקיע מ"ש עליו ואמנם ר' יהודה מפרש שמרה נפשי בבחי' שורש המלכות בת"ת. ולכן פי' חסיד בבחי' תנ"ה חסדים המגולים. ואמר דלא תשבוק נפשי למהך לבר כי הנה בכתר רחל שם הם רגלי לאה. ובעידן ריתחא ב"מ משם יוצאת הארה לחיצונים כנודע בסוד סחטה ענבים ומדרושי בלק ובלעם. אבל ר' יצחק מפרשו בכל ג' שרשי הנקבה שהם בד"תי וכולם נק' צדיק כמבואר בסוד הלולב. ולכן אמר לאתקשרא בך דרך כלל בכל הקשרים. וסיים הפסוק הושע עבדך שהוא ע"ד מ"ש בח"א מספר הגלגולים פ"ט על פ' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו ר"ל לדוד וכו' שחשבו שדוד לא יקום בתחיית המתים ושנפשו יקחנה בעל הרוח שלו ע"ש. ולכן אחר שביקש על נפשו שמרה נפשי שתתייחד בשרשה כאמור. סיים הושע עבדך הוא הגוף לעת התחייה. וזהו ג"כ שמרה נפשי שתתקיים תמיד בבחי' נפשי ולא בבחי' אדם אחר. ונתן טעמו מפני שהוא היה משונה מכל בני אדם בקימת חצות ואין ראוי שיעשה בו הדין הנעשה בשאר בני אדם. ועי"ל כמש"ל דף נ"ט שכל מי שאחוז ביסוד יכול לעשות זווג פנים בפנים אפי' בחול שהיא אז רגליה יורדות מות. ואז זה הצדיק בסוד בעל יורש את אשתו שזוכ' להמשיך השפ' הראוי לה וחוזר ומעלה אותה למקום החיים ואז מולכ' על הכל שאז נכנס בר"חם שלה היסוד דאורכ"יה רמ"ח עלמין. וגם הטיפה עצמה סוד רמ"ח כנז' בזוהר הרקיע ושניהם סוד רחמים וז"ס וה' בי"רך שעולה רח"ם. את אברהם הוא היסוד את בכל:
זהר ג, דף ריג ע"ב ועמך כולם צדיקים זהו מר"זל ישראל קדושים הם. פי' כולם בחזקת קדושים וממילא כולם אחוזים ביסוד בין ת"ח בין שאר ישראל. וא"כ לעולם ירשו ארץ בכל זמן יש להם כח לירש את הארץ:
זהר ג, דף ריג ע"ב והאי צדיק חסיד איקרי הוא בסוד חסד דאתגלייא בפום אמה כנז' בא"ר דף קמ"ב ע"א אורכיה דההוא אמה רמ"ח עלמין וכולהו תליין בפומא דאמה דאתקרי יו"ד:
זהר ג, דף ריג ע"ב וכיון דאתגליי' יו"ד בפומיה דאמה אתגלייא חסד עילאה והאי אמה חסד הוא דאתקרי ותלי בהאי פום אמה וכו' ע"ש ונל"עד שיו"ד זה היא של שד"י שה"ס שליש היסוד המתגלה במילה העולה פ"ה והוא יפ"ו ס' ופ"ד כ"ד וע"ה פ"ה. וגם י' י"ו יו"ד גי' אמ"ה הרי פ"ה אמ"ה. וחסד עילאה הוא אור יסוד אבא שמסתיים ביסוד זעיר וה"ס י' אחרונה דשם ע"ב שהוא היסוד דאבא הנז' והוא מקבל אור ט' אותיות שעליו והרי יש בו ע"ב אורות וזהו חסיד חסר י'. וז"ש והאי צדיק שהיא יסוד זעיר חסיד איקרי. אמר דוד בתר דבהאי וכו' מובן במ"ש בפ' בלק דף רכ"ב אתא דוד ואתקן חופאה האי בוקר וכו'. והרב ז"ל ציין שם דף רי"ג שהוא הכי וגם בא"ר דף קמ"ב ע"ב נק' תיקונא דכסותא דכייא. ונל"עד שכסות זה ה"ס ג' שמות תנ"ה שהוא המלבוש היותר פנימי שבתוך יסוד רחל. ועניינה לענ"ד לקבל אור יסוד אבא שהוא אור הגנוז לצדיק וצדק. ודה"עה תקנו כראוי במזמוריו ולכן חתם ראש ספרו וסופו בשם אהי"ה אשרי האיש יה הללויה. ועשה ק"ן מזמורים שהוא ריבוי שם אהי"ה א' הפ"ה יפ"י הפ"ה הכל ק"ן והוא גי' כנ"ף שהוא בחי' יסוד מכנף הארץ זמירות שמענו וגי' מעי"ל שהוא ענין כסות. וז"ש בתר דבהאי אתר אחידנא חסיד אני. כי שם מושפעת טיפת החסד. ובג"כ שמרה נפשי לאתקשרא בך. אמר שמרה בה' כנז"ל שהיא ה' אחרונה של שם עטרת זעיר ושאל מאת ה' שכמו שהוא זכה לתקן אותו החפוי כן יזכה להיות משומר וקשור בו שידוע שכל קשר הוא בחי' יסוד. ע' פתקין ולשון הקדש יתיר צריך לתת טעם לשם פתקין מה עניינו לע' לשון אכן צריך להקדים כמה הקדמות. הא' שידוע שברית הלשון ה"ס הדעת דגניז בפומא דמלכא. ובפנימיותו יסוד אימא ה' של שם שממנה פתוחי חותם הם ה' המוצאות וה' ההברות. הקדמה ב' הוא מ"ש בחסד לאברהם שעד דור הפלגה היה אוצר הנשמות הכשרות פתוח לכל הנולדים. ובדור הפלגה חלק הקב"ה האומות לשרים ומהיום ההוא והלא' יש נשמות מיוחדות מס"מ ולי"לית ומשם הם נשמות אומות העולם ובזה נבין בעצם מ"ש הרב ז"ל שבדור המבול ודור הפלגה היו נשמות עצומות ושאח"כ נצרפו בגלות מצרים וחזרו לקדושה. וגם מרז"ל שהק"בה היה רוצה לתת התורה בימי נח וזה מפני שהיו נשמות מאוצר הקדושה ונח היה השרש שלהם שהוא מהיסוד המושרש בדעת. הקדמ' ג' היא מ"ש בזוה' בפ' בראשי' דף ע"ה דממנא חד אית ברקיעא וביה קיימין כל מפתחן דעובדי עלמ' וכו' ושאנשי הפלגה בו היו מצליחין בעובדיהון במימרא דפומהון ע"ש וממונה זה הוא מט"ט שהוא הדעת שביצירה והוא ברית הלשון ולכן עודם שפה א' לשון הקדש היה כח בידם להשביע ולהמשיך הדברים לרצונם כי שם צנור השפע העצמי ופנימי. ושם הפה האמיתי שנבקע באור העצום דיסוד אימא. אבל הם נאמר בם ויהי בנסעם מקדם הוא צד הפנים והדעת הוא המזרח. וימצאו בקעה הוא בחי' הקליפה העקומה הנמצאת לכל הנוסע מהקדושה. ושורש חיותה נמשך לה מאחורי הדעת. והוא ניצוץ היוצא דרך בקיעה ולא דרך פה וצנור פתוח והיינו בקע"ה. והם הרשעים היו רוצים להמשיך אור הפנים לשון הקדש לצד האחור ולתקן ז"ון דקליפה ח"ו. ואם יעשו כך מוכרח העולם ליחרב ולכן הוצרך להסיר מהם לשון הקדש ולמסור להם ע' לשונות להיותם תחת הע' שרים החיצונים הסובבים את הקדושה וכוחם דווקא בעשייה. ואמנם צריכים הם לחיותם אור מהקדושה אבל הוא נהירו דקיק יוצא דרך בקיעה דקה מאד והוא מתגלגל ויורד עד מקום השרים. וה"ס צירופים רבים וחילופים משונים עד שמרוב הצירופים והחילופים משתנות הלשונות לפי שנוי השפע. ולכן קראם ע' פתקין מלשון פותקין מים לגינה מן המעיין מע"ש במ' שבת דף י"ח ופירוש נקעי"ם דקים הניגרים לשדה וידוע שפרעה מושפע מן הער"ף ולכן היה שולט על ע' אומות כמרז"ל ולכן היה מחוייב להבין כל ע' לשון לשלוט על כולם. מלבד לשון הקודש שאין לו אחיזה בו כי בזה היה יתרון ליוסף עליו. וז"ש ולשון הקודש יתיר.
זהר ג, דף ריג ע"ב אבל עדות ת"ח וכו' הכוונה כשהיתה מדברת לו בענין זנות היה עושה שאינו מבין אותם הדברים שלה הגם שיוסף היה מדבר בבית תמיד עם כולם. ותמיה לי דהא כתיב וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הרי שהשיב לה טענות גדולות. אם לא שנאמר דס"ל לר' חייא דפסוק וימאן ושלאחריו הם מאוחרים. כמו ובא הכהן של פ' מצורע ופסוק והניחם שם שהוקדם וצריך להיות מאוחר. ופ' וימת תרח בחרן וכיוצא וביום האחרון שהעיזה פניה ותתפשהו. הוכרח להשיב לה אמרים. הן אדוני וכו' וכשלא רפתה ממנו אז הוכרח לעזוב בגדו בידה. ובדרך זה יכון מ"ש וחטאתי לאלהים נשבע ליצרו. שאין דרך הצדיקים להשבע אלא בשעה שיצרם תוקפם כבועז וכו'. אבל בתחלה אין צורך להם להשבע כי כחם יפה נגד יצרם. ורוח הקדש צווח לקבליה לשמרך וכו'. אין ספק שס"מ וליל"ית נתלבשו בכל תקפם בפוטיפר ואשתו להחטיא את יוסף כי פוטיפר עולה גי' סמ"אל מלא. וממילא אשתו לי"לית ואם ח"ו ינצחוהו יחרב העולם וכמרז"ל הובא בילקוט נטל הקב"ה אבן שתיה ואמר לו אם תגע בה הריני משליכה ואחריב את העולם. ואבן שתיה היא מלכות בת זוגו של יוסף. ולכך אין תמה שיצוח לנגדו רה"ק שסודו במלכות מצד אבא. שע"כ נקרא היא שת"יה ש"ת י"ה כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' ויחי:
זהר ג, דף ריג ע"ב מאשה רעה היא ל"ילית אשתו של אד"הר שנעשית רעה והיא נתלבשה באשת פוטיפר וז"ש מנכריה.
זהר ג, דף ריג ע"ב מאן דנטיר גרמיה וכו' אתקשר פי' יש לו חלק ביסוד שהוא הנקשר עם השכינה ויש לו אחיזה בכל הקו האמצעי עד הדעת. כי דעת ת"ת יסוד נק' עדות על שם שבהם נעשה הייעוד והחיבור בשני המוחין שבהם חו"ג והרי הם שני עדים:
זהר ג, דף ריג ע"ב ומאי הוא ה' דאתוסף ביה כבר אמרנו שה"ס יסוד אימא שמאירה בדעת זעיר עד סוף כל קו האמצעי. אבל עיקר מושבה הוא בדעת. שהרי ג' אלפ"ין שבשם מ"ה הם ג' אהייה הנעשים מג' מילואי ה' דהיינו יה"א ועם ה' הרי אהי"ה. והג' הם קס"א בדעת וכו'. גי' יהו"סף. והענין שכל ישראל שרשם בכל קו האמצעי. ולכן הנשמר מהזונה נקשר בשכינה כאמור ומאיר לו אור הדעת. והנה יוסף שהוא הכולל הגדול שביסוד עד שכל ישראל קרואים בניו לכך נתעלה עד הדעת בעצם ובסוד הלולב: אבל בפנחס נוסף י' והיא דאד"ני שה"ס יסודה. מפני שתקן מה שפגם זמרי בו. וידוע מ"ש בזוהר בפ' ויצא דף קנ"א אליהו לתתא מהאי באר הוא שה"ס מ"ן שלה וכמ"ש בזוהר הרקיע:
זהר ג, דף ריג ע"ב ר"ח פתח על נהרות וכו' גם הוא נמשך בענין הנז' אבל מקדים להודיענו גודל חשיבות מדת יסוד דמ' הנק' ציון כמו שנפרש ושעיקר הצרות באו על שהוא נפגם בעונות. וממילא יובן גודל זכות הזהיר מהעריות שבכל זמן יש לו כח לייחד ז"ון פנים בפנים וכנז"ל. וקשיא ליה דהו"לל בזכרינו את ירושלים כדמסיים אם אשכחך ירושלים. והיא היתה עיקר מושבם ועוד בזכרינו את ציון משמע שנשכחה ולפרקים אנו זוכרים אותה וזה לא יכון שעדין היתה שעת חימום. והו"לל בכינו על ציון. ומתרץ שאין הכוונה כפשט הכתוב. כי מדבר על העליוני'. ולזה מקדם משל ההיכל שנשרף שהצער הוא של בעל ההיכל. ודוק דלא אמר למלך אלא לב"ן מפני שיסוד נק' דל והדיוט לגבי הת"ת וכמ"ש בפ' כי תשא והדל דא צדיק שהוא יתום מאמו אין לו טובה כי אם בזווג שאז כל האורות עוברות דרך בו ולכן כשיגברו הדינים בלי מיתוק אז ההיכל נשרף ועיקר הצער לההוא ב"ן בעל ההיכל. ואיתא בל"ת בפ' ויצא שיש ג' ב"ן ביסודו נר"ן דמ"ד וג' ביסודה נר"ן דמ"ן ע"ש ולכן יוס"ף וצי"ון שוים. וכנגד ג' אורות אלו אמר היכלא יא"ה ושפירא. אף הכא שכינתא בגלותא שרייא וכו' ונהרס בניינה למעלה במקומה. והענין שהנה ביסוד אימא שבחזה זעיר יש ריבוע אהי"ה העולה ד"ם וה"ס רביעית ד"ם שבלב והיא חיותו. ובשעת רצון שמתפשטים בזעיר ה' חו"ג. אז נמתקים ה' דמים ונעשה יל"ד. אבל אם ב"מ אימא מסתלקת אז שולטים הדינים והדמים והוא חילוק בין גאולה לגולה. כמ"ש הרב כי מסתלק הא' וכו' והנה כשישראל עושים רש"מ שיש אורות החמשה חו"ג ושנמתקים הי' דמים אז אין אחיזה בהם לחיצונים ואז יסודה סגור באור היסוד הנקרא מפתחא דכליל שית. וז"ס יוס"ף דוכרא ציו"ן נוקבא. ואז יש ביסודה ההוא רוחא דשדי ביה שהוא צדיק דנפיק הוא בנימין (העולה יו"סף עם ד' כוללים) אבל כשאין ישראל עושין רש"מ נהרס בניינה ויורדת לבריאה והיינו גלות שהיא מתגלת ונאמר כל מכבדיה הזילוה כי וכו' ואז שולטים הי' דמים גי' גלו"ת ומסתלק ההוא רוחא וזהו הצדיק אבד אבד ממש שנאבד ממנה והוא פועל עומד. וממילא יש צער ליסוד הזכר בין על שנהרס בנין היכלו היא מלכות ואין לו במה להשפיע. ובין שנסתלק מיסוד ההוא רוחא דיליה. וז"ש בכינו בזכרינו הוא יסוד זעיר שבו הזכירה מכח הדעת. ושנאמר בו ויזכור אלהי"ם את רחל. שר"ל בכייותינו להמשך יסוד הזכור לציון. ולא הועלנו והוא ע"ד מקנך תזכר שהוא פועל זכרות. ועל ב' בחי' הצער כפל ב"פ צערא דיליה על זווג הא' שהוא על חוסר הכנתה להזדווג. ועוד אמר צערא דיליה הוא על הסתלקות ההוא רוחא ולא היה אז בו כח להחזירו בתוכה ולפי דרך זה נבאר כל פ' על נהרות וכו' ואקדים מ"ש באוצ"ח בסוד עקב ענוה שה"ס ב' שמות אלהי"ם של נ"ה דלאה הנכנסים בכתר רחל שנבלעים בתוכה ומהם יורדות ב' דמעות שהם כוחות הדין ויוצאים דרך עיניה ונמתקים בים הגדול הוא אור ב' יסודות דאו"א וכמ"ש בסה"כ בכוונת פותח את ידיך. ויסוד אימא נקרא ים הגדול. הקדמה ב' שאמר בדרוש תיקון הנוקבא שבגלות בבל נתמעטה הנוקבא עד החזה והוא בב"ל גי' ד"ל והוא שם בו"כו ובבל להפך לב"ב שאז היא כנגד הל"ב. הקדמה ג' שמאותו המקום יוצא הארה לחיצונים דרך האחוריים בזמן העון. ואז הנקבה שהיא כנגד תנה"י יורדת להיכל ק"ק שבאחוריו הוא ראש עולם הקליפה כנזכר בפ"ו דשער הקליפות. וראש זה הוא בבל רישא דדהבא. וששך גי' כר"ת שמקבל ממקום כתר רחל. ולכן נקרא נבוכדנאצר הכורת. וכתר הקליפה הוא כרתיא"ל גי' נהר"ות שהם ב' כוחות הדינים דנ"ה דלאה. ואמרו ישראל שיצאו בגלות שכנגדם למעלה אמנו דקדושה. בהגיעם למקום הנקרא נהרות בבל. שם ישבנו שכל ישיבה הוא בנ"ה שהם הירכים גם בכינו שירדו ב' דמעות. וגם כי היינו מכוונים לאורות ב' היסודות דאו"א שה"ס זכו"ר לא הועלנו כלום. וזכו"ר מ"ש הרב ז"ל על עד אנה בכיה בציון בכי"ה גי' ל"ז והוא תנה"י:
זהר ג, דף ריג ע"ב מאן דאוקיר שמא דמאריה כראוי ונטיר וכו' אחר שהציע גודל הפגם אם מגיע ליסוד ח"ו. נמשך להודיע גודל זכות המתחזק לתקנו ואמר שמי שמייקר שם שד"י שביסוד בטהרת צניעותו שאז משתלם בו השם שהוא שמתגלה י' שבו שה"ס השליש שלו כנז"ל:
זהר ג, דף ריג ע"ב ונל"עד שהוא ע"ד הזרועות שהידים הן השליש העליון בסוד ההתנשאות והבן זה שעיקרו כשהוא ח"י העולמים ולכן נקרא עטרה וה"ס י' של שד"י כאמור. ואם ח"ו מתכסה בערלה אז הוא ש"ד כי אז תסר אורו שה"ס חב"ד ונשאר בבחי' קטנות ואז בר מינן ערלה חופהו ולכן ש"ד ע"ה גי' ערל"ה:
זהר ג, דף ריג ע"ב ובסוד שמירת המילה מתגלה הי' בחינות הטיפה כנז"ל והיא נקרא בשם יק"ר ולעומתו הפכו קר"י והנה י' דיק"ר היא י' דשד"י. וכשהוא יתרבה להשפיע אז מקבל כח מן י' אחרונה דע"ב שה"ס עטרת אבא ויפ"י הוא ק' של יק"ר ואז מתרבה אור כל א' מהשני יו"דין וכל אחת מהם בסוד מאה הם מאתים והיא ר' דיק"ר ולרמוז זה הסוד אמר מאן דאוקיר פירוש שמקיים אור היקר הנזכר. ונטיר הוא מ"ש בס' חסד לאברהם בהבחינו המדות שיאחז בהם האדם להיות מרכבה אל כל העשר ספי' ואמר שהמדות הנוגעות ליסוד הן השמירה מן ההרהור ובפרט מדיבור שיכול להביא לידי הרהור ע"ש. והוא נכון. כי ההרהור הוא בדעת במוחין. והדיבור הוא בברית הלשון וכשיהיה האדם נשמר בשניהם אז יהיה אור היקר שמור. ולכן מצינו שמירה בשלשתם בהרהור כתיב ונשמרת מכל דבר רע וארז"ל שלא יהרהר וכו'. בדיבור שומר פיו ולשונו. בברית ואתה את בריתי תשמור ולעומת כל זה א"ר יסא ונטיר האי ואז זכי דיוקיר ליה מאריה על כולא. פי' שיתן לוכח להחזיר ז"ון פנים בפנים וכנז"ל ויזכה להמשיך אור היקר אל המלכות מן הדעת. ומייתי לה מיוסף דכתיב ביה וירכב אותו במרכבת המשנה וכו' ומובן במ"ש בפרשת מקץ דף קצ"ו ע"ב וז"ל וקב"ה אית ליה רתיכא עילאה ואית ליה רתיכא תתאה.
זהר ג, דף ריג ע"ב איהי מרכבת המשנה וכו' עד אומרו אשר לו לקב"ה והנה רתיכא עילאה היא לאה
זהר ג, דף ריג ע"ב ותתאה היא רחל ובודאי האי אשר לו הוא מיותר דודאי שלו היתה. אלא הענין שבין באימא ובין בזעיר יש בחינת נה"י חדשים כמבואר אצלנו. ונה"י נקרא משנה שעניינו כפל כמו לחם משנה כסף משנה. והנה לאה היא בעד נה"י חדשים דאימא: ורחל כנגד נה"י חדשים דזעיר. ולכן אשר לו שה"ס סתם הוי"ה שבתורה דהיינו זעיר. הרי שזכה להיות משפיע במלכות. ולא אמר על מרכבת אלא במרכבת כעין הרכבת אילן באילן רמז לזווג גמור. וכתיב:
זהר ג, דף ריג ע"ב ונתון אותו בפ' זה הודיע לנו שנתעלה עד עליונות הדעת כי ידוע הוא שמצרים סודו באחורי הדעת. אמנם יוסף שזכה לפנים. ולפנימיות נאמר בו שנתעלה למעלה מבחי' מצרים ואז זכה שניתוסף בו ה' שנאמר עדות סוד דעת. ביהוסף שמו וידוע כי יה"ו הוא בדעת כמ"ש בסוד הלולב שסופו ביסוד ותחלתו בדעת ולכן נתון גי' תק"ו הוא מילוי דע"ת דל"ת עי"ן ת"ו. וגם מילוי יסוד יו"ד סמ"ך ו"ו דל"ת:
זהר ג, דף ריד ע"א ולא עוד אלא וכו' ירצה לא די שזכה להתעלות בפרטותו וזן את כל העולם אלא בעת רוגז וחמום ושעת סכנה עצומה שהיתה לישראל על הים. ושלא היה יוסף חי אלא בבחי' הבלא דגרמי שה"ס קטנות. וגם זעיר היה בבחי' קטנות כנודע מסה"כ. וכ"ש שהמלכות היתה בבחי' גבורות קשות. שלכן לא היה מציאות לקרוע ים סוף שה"ס רחם הנוקבא כנזכר שם בס"הכ. ואיתא עוד שם שבחי' הקטנות ה"ס מטה שנהפך לנחש שלכן כתיב וינס משה מפניו. ושאז היתה בחי' זו של נחש עילאה דהיינו יסוד מבחי' הקטנות. והאיר כח עתיקא בתיקון ואמת כמ"ש בל"ת בפ' בשלח ומשם נמשך היופי ליוסף מתרין תפוחין. ובפרט כשזכה לשם י"הו העולה כ"א כ"א פ' כ"א עולה אמ"ת. כי הוא נתקיים בזרע אמת. והנחש נהפך למטה. ובזה תשכיל איך רמז ה' למשה שזכות יוסף יעמוד. וזה שאמר הרם את מטך. וצריך לדעת מ"ש בל"ת בפרשת שופטים בדרוש י"ח נשים שאשת פוטיפר היתה מבחינות הקטנות מצד אימא. נמצא שבמשה כתיב וינס וביוסף כתיב וינס. אבל דשל יוסף היתה ניסה לכבוד ה' ולכן זכה שאפי' בהיותו מת שהוא הקטנות הגמור. תקן את ישראל. שהיו אז בבחי' הקטנות. כי הים נתפייס ממנו שזכה להושיב באיתן קשתו ולא פגם בה. ולפי ששם יה"ו יש בו ששה צירופים שהם בסוד הדעת לכן וינס עולה כן:
זהר ג, דף ריד ע"א זכה ליקרא בחיוהי וכו' בחייו אמאי פי' ולמה לא נשמר כל שכרו לאחר מותו כי כן הוא דרך הצדיקים. וגם שואל במאי זכה לשני שלחנות שהם סוד ב' ההי"ן שבשם. ותירץ בגין ההוא זמן וכו' שכל אותו הענין היה כעין שטחיות. ולא היה פועל עצמי אלא כעין גדרות וסייגים שכולם תיקון למלכות שהיא נק' עלמא הדין. ולכן זכה לכל אותן השררות על החיצונים שהרי במלכות נאמר ומלכותו בכל משלה אבל כתיב ותתפשהו בבגדו. הענין בקיצור שיוסף כשנסתכל בה בא לידי חימום ומיד נתעורר בו כח יצ"הר ואז היה כח לאותה הרשעה לתפוש בבגדו לשון בגד בוגדים. והוא ע"ה נתאמץ בייחודים וכוונות עד שגבר והחזיר הטיפה לאחור וזהו וינס. אבל כיון שעקרה מן הדעת בחימום היצ"הר לא יוכל להחזירה לשרשה. אלא ויצא החוצה דרך צפרני ידיו. ואותם האורות לקחם בנימין כנז' בס' הגלגולים ח"ב דף כ"ג. וזו היתה גבורה מופלאת ותשובה מעולה. ולכן זכה דעאל לגו פרוכתא עילאה הוא מקום העליון הנק' עץ החיים שהוא בפנימיות יסוד אימא שה"ס הפרוכת המבדיל בין הקודש למטה מן החזה. ובין קודש הקדשים למעלה הימנו ושם הוא ג"ע העליון. כי יסוד מלכות ה"ס ג"ע תחתון ומסך תחתון. ובזה תדקדק הים ראה וינס כתיב. אבל לא ראה ויצא החוצה והבן.
זהר ג, דף ריד ע"א והכי אתחזי ליה וכו' הוא הנודע אצלנו שיש ב' יסודות בזעיר א' למטה וא' במקום החזה יסוד ישראל ושם נתעלה בזכות התאמצו לבלתי תורק הטיפה באותה זונה. ולהיות שגם שם הוא יסוד אימא כנודע לכן ניתוסף בו ה' בשמו ונק' יהו"סף גי' קס"א.
זהר ג, דף ריד ע"א וזהו עלמא אחרא פי' גם הוא של זעיר אלא שהוא במקום אחר:
זהר ג, דף ריד ע"א פנחס זכה וכו' פשוטו שלמד תורה בעו"הז זמן ארוך וילמדנה לעו"הב כי הוא לא מת וקיים תלמודו כמו שלמד ממר"עה ולכן הוא יהיה הרב להשיב לכל ספקות התורה כי תי"קו תש"בי יתרץ קושיות ובעיות ואני אומר שר"ל תקום ותתקיים שאלה ובעייא זו בתירוצה לע"ל וע"ד הסוד זכה בעול' העשייה שנעשה המלאך סנ"דל שהוא ראש העשיה וזכה בעלמא דאתי הוא ג"ע העליון דהיינו הבריאה דאימא מקננא תמן ולפי מ"ש בזוהר הרקיע בפ' בשלח דף נ"ח ע"א שם בבינה דבריא' יש סנ"דל עילאה ונל"עד ליתן טעם למה מזכירין אליהו במוצאי שבת. והוא מה שאנו מכוונים בפ' ויהי נועם שיש בו ה"פ נ"ו גי' פ"ר וסנד"לפון ובמלת כוננהו נכוין כונן ה"ו דהיינו שעולה העשייה על היצירה. והיינו ה"ו ה' על ו'. וה"ס חיבור עשיה לבריאה לקבל כח לרושם הקדושה. ואליהו עולה ב"ן ונבי"א ס"ג ובסוף סוטה איתא אלי"הו הנבי"א זכו"ר לטו"ב דהיינו ב"ן וס"ג:
זהר ג, דף ריד ע"א זכה לקיימא יתיר וכו' ידוע שפגם הזנות פוגם ביסוד בעצם וכש"חו בועל גויה גורם להשפיע בנוקבא טמאה והיא נק' חמה שהיא הקליפה הד' שבפסוק והוא רחום. והנה אליהו לבש קנ"אה גי' יוס"ף ויקח רמ"ח בידו ה"ס היסוד שבו נתקשרו כל הרמ"ח איברים. וגם אורכיה דאמה קדישא רמ"ח עלמין כנז' בא"ר דף קמ"ב ע"א ואז השיב את החמה ונדבק במדת היסוד מתוקן ונכון. וזה בהשקטת הדינים ולכן זכה לברית שלום כי השלים הדין עם החסד בתוך יסוד ח"י עלמין. ולזה חיה יותר מכל יוצאי מצרים שהיו בהם זקינים שהאריכו ימים הרבה אחרי יהושע וא' מהם היה אחיהו וכל אותו הדור היו מיסוד אבא וע"כ חיו זמן ארוך. אבל פנחס שהיה סבה לשלא כלו כולם זכה להתקיים יותר מהם וזכה לכהנא וכו' ידוע ששם אל הוא בחכמה שכן אמר בזוהר בפ' לך לך דף צ"ד ע"ב אל נהירו דחכמתא. וממנו עד היסוד ח' מדריגות. וח"פ א"ל הוא אברה"ם שהוא הכהן הגדול והוא רמ"ח שזכה להוריד שורש החסד ליסוד וזהו ח"י חס"ד יסו"ד.
זהר ג, דף ריד ע"א ואי תימא דהא זכה וכו' הכוונה להודיע עוצם כח התיקון שגדל כ"כ זכותו שאע"פי שנפגם מקורו לא די שחזר ונתקן אלא שנתעלה מאד וז"ש ואיתימא וכו' ירצה שלא יחשב לדבר גדול מה שהובטח בכהונת גדולה שהרי כבר היה כהן. לזה אמר אמת הוא שהיה כהן קודם לכן ולא כמ"ד בפ' טבול יום לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ורב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים בזמן יהושע:
זהר ג, דף ריד ע"א אלא ודאי היה כהן אבל ת"ח כל כהן וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל אפילו עשה תשובה
זהר ג, דף ריד ע"א אבל בגין דקנא וכו' איתא בס"הכ ביו"הך שיש ביסוד אימא ב"ן וקנ"א בסוד החסד ובסוד אל קנ"א וכתבנו שם ששם יי"אי בסג"ול עולה קנ"א וזהו אל קנ"א וזהו קנא לאלהיו ה"ס החסד מדת הכהני'. באופן שלא זזה מחשבתו ממקורו. א"נ כשמסר נפשו על ק"ה בזה נתעלה עד א"וא ונעשה הייחוד של נוצר חס"ד לאל"פים ונק"ה. והמשיך ע"ב לאבא ונקה לאימא וז"ס זכו"ר ע"ב קס"א הוי"ה אהי"ה. ובכח הקנאה הרג את זמרי. ובכח יחודו כפר על בני ישראל. רשים לעילא ה"ס מ"ש הרב בפ' אשר עמדתי לפניו. ורשים לתתא עודנו למעלה קודם שנולד שאביו לקח מבנות יתרו והוא עדיין לא נתגייר כשנכתב ותלד לו את פנחס. ואיתא בגמ' דאבוהי דאימיה ואימא דאימיה היו מבני יוסף ויתרו. ובודאי שזה החיתון לא נעשה עד שנתגייר יתרו ובא אצל ישראל. ומה לו לשבט יוסף לקחת משל יתרו עודנו במדין אלא ודאי שאחר יציאת מצרים היה ועדין לא נולד פנחס. ואפ"ה נרשם ונזכר בתורה. ובזה מובן מ"ש בפ' וירא דף כ"ד ע"ב על פ' ותלד לו את פנחס אמאי אדכר הכא פנחס. וקשה אם כבר היה בעולם למה לא יזכר. ובמ"ש מיושב. וסוד רושם זה הוא שכבר היה רשום ונודע למעלה שכבר ירדה נשמתו ממ' דאצילות ועמדה בבריאה ונרשמה בין המלאכים. ורשום למטה שנרמז זכותו שם להגן על אהרן כנז' שם בפ' וארא ע"ש. כי מאז הועילה זכותו ונאמר הוא אהרן ומשה. שאע"פי שבשביל נדב ואביהו קטרגה מד"הד על אהרן שלא יהיה לראש מ"מ בזכות פנחס שעדיין לא נולד. חזר אהרן למדריגת צדקתו. שלום ממלאך המות. כי נדבק במדת היסוד שהוא ח"י העולמים. ועוד שזכה לכהונה גדולה מסוד חכמה דאתמר בה והחכמה תחיה ואית' לקמן דף רט"ו ע"ב יו"ד זעירא איהו וכו'. ונראה שיו"ד זעירא קרי ליו"ד של מילוי ה' אחרונה של שם ע"ב שהיא סוד עטרת אבא המסתתרת ביסוד זעיר. ויו"ד עילאה היא יו"ד ראשונה של יו"ד. ויש בין היודי"ן ח' אותיות ו"ד ה"י ו"יו ה' גי' ב"ן עולה אלהי"ו. דלכן היה לו שלם ממ"ה דלא שליט ביה לעלמין שידוע הוא שטן הוא יצ"הר הוא מ"ה דהיינו כולל ד' קליפות נ"א ר"ע רשעים. ורוח וענן ר"ע ועם ש' של א"ש הרי יצר ר"ע. ונג"ה וא"ש הוא שטן המשטין ומקטרג להרע לאדם:
זהר ג, דף ריד ע"א ואמר שלא שליט בו יצ"הר ולא אתדין ביסורים הבאים מחמת הקטרוג:
זהר ג, דף ריד ע"א ואי תימא וכו' כיון שלא שלט בו מ"ט. בגין דבהאי ברית וכו' הוא אור יסוד אבא:
זהר ג, דף ריד ע"א בתיאובתא עילאה דע שאמרו בפ' ויגש דף ר"ט שיש ג' בחיצות בזווג העליון א' תיאובתא דנוקב' דלגבי דכורא. ב' תיאובתא דתרוייהו. ג' תיאובתא דדכורא נפק' ברעותא וכו' עד אומרו ואליהו מההו' רעותא יתיר מבר נש אחרא אתקיים ופי' בס' הגלגולים ח"א דף מ"א שכשהמחשבה מתחלת מן הזכר נמצא שמחשבתו היא המתחלת לפעול. ואז הטיפה יוצאה מן המוח העליון מבחי' דעת עצמו שבראש ואע"פי שעוברת דרך ו"ק הוא דרך מעבר לבד ולכן מתקיימת ולא תמות. וז"ש בכאן שנסתלק באותו הכח המופלא שהושפע על נפשו בבואה לעולם:
זהר ג, דף ריד ע"א ובדביקותיה שפירא וכו' אמר כן לרמוז שפרידתו מן העולם לא היתה כשאר בני אדם ויובן במ"ש בפ' ויקהל דף קצ"ו ע"א וז"ל ובההוא גופא יסתלק וישתכלל גופיה וישתאר בסערה וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למהוי גו מלאכי. וכד יחות יתלבש בההוא גופא דישתאר בסערה ובההוא גופא יתחזי לתתא ובגופא אחרא יתחזי לעילא עכ"ל. והענין הוא שסתם בני אדם גופם כלה לעפר ואפי' הצדיקים שעה א' קודם ת"ה ונשאר שם הבלא דגרמי. ואליהו ברכב אש וסוסי אש נצרף חומרו ונהפך לבחי' הבל דגרמי פי' דק ורוחני כהבל דגרמי ולכן נתעלה למעלה אותו הגוף יותר זך מן הגלגלים. ונשאר בסערה. ונל"עד שהיא תחת מ' דעשייה ונפשו נתלבשה בלבוש האור ונהיה כמלאך סנדל"פון בפנימיות בחינות העולמות. ואז גופו לא נרקב אלא נראה דבק וקרוב אל נפשו וזה שכתוב ובדביקותיה שפירא: