זהר ג, דף ריד ע"ב בעינא למיקם עלייהו הייתי רוצה לעמוד על בוריים ולהשכיל סוד ההנהגות שבהם:
זהר ג, דף ריד ע"ב הא אתמר וכו' ר"ל לא חדשים המה שכבר נאמר סודם והחברים השכילו אותם א"נ מכוונים הם בזמניהם:
זהר ג, דף ריד ע"ב ודאי הכי הוא שהדברים צריכים קבלה ואלו לא ידעתי שכבר נאמרו לחברים לא הייתי שואל עניינם:
זהר ג, דף ריד ע"ב אנא שמענא וכו' מלה זו נלע"ד שהוא כללות הדבר הכמוס בשם ראש השנה שבו נרמז בכללות כללות הענין כי ראש סודו ג' מוחין דאלהי"ם כנודע בסוד שופר. וכל א' משם אלהי"ם מצטרף לק"ך צירופים. וג"פ ק"ך גי' השנ"ה. והרי רמז שהוא זמן הגבורות. וגם ראש השנ"ה גי' י"פ אלה"ים רמז לעשרה אחוריים הננסרים להנתן לנוקבא. ואמנם ידוע סוד אתא חסד ופריש לון. שכשהגבורות נפרדות מן הזכר וניתנות לנוקבא אז באתרהא שקיע רחמי וחסד. הוא אור חסד הבינה הנמשך לתוכו באופן שגם בר"ה יש ענין החסדים הניתנים לזעיר. פי' התחלת ראשית התפשטותם בזעיר הנק' שנה כנודע. וה' פעמים חסד גי' השנ"ה.
זהר ג, דף ריד ע"ב אבל ר' חייא אמר עד לא קאמינא ביה פי' שהיה יודע כללות הדבר אבל עדין לא עמד בו לדעת סדרו בפרטות המשכו באלו הימים.
זהר ג, דף ריד ע"ב ור"א א"ל אע"ג דחברייא וכו' פי' העמידו ביניהם רמז זה שנכון הוא: אבל סדורא. מה שאתה חפץ לדעת פרטות הסדר באמיתות:
זהר ג, דף ריד ע"ב רזא דחכמתא הוא אפשר שירמוז לסוד חכמה סתימאה שה"ס גרון אריך בפרטות ובינה דאריך בכללות כידוע ליודעים ומשם כתר דאימא שכל זה ה"ס שרשי הגבורות שהם העיקר לימים האלו. וגם מיסוד אימא יוצאים החסדים שמקבלת מכתרא. שהרי כתר ומוחא סתימ' הם שרשי א"וא. באופן שיסוד ההוא ה"ס חו"ג. אבל הגבורות שהן שלה הן קודמות לפעול עד מוצאי יוה"ך כנודע:
זהר ג, דף ריד ע"ב מחצדי חקלא אית' בדרוש שביעית שהם החכמים הצדיקים החורשים שדה העליון וגם קוצרים פירותיו. ואין צורך לנחש הקורע רחם האילה כי בתפלותיהם ובמעשיהם נעשה הכל: והנה בר"ה מתחלת התכוננות השדה ועד שמיני עצרת הוא זמן לקיטת הפרי שהוא חג האסיף:
זהר ג, דף ריד ע"ב סדרא דיחודא כולא וכו' ה"ס זווג ישראל ורחל שהוא המעולה שבכל הזווגים וכדלקמן גבי וכדין כולא איקרי אחד: והא אתמר נראה שאמר ב"פ והא אתמר. משום שסוד זה מתפרש בשני חלוקות. חלוקה א' הוא ההקדמות הכוללות הצריכות לדעת סדר התיקון העליון בקדימות הורדת הגבורות בכל פרטותן. ואח"כ התפשטות החסדים והזווג והוא הנכלל מראשית דברי ר' אלעזר עד אומרו מה דלא אשתכח הכי בשאר זמני.
זהר ג, דף ריד ע"ב ובאומרו כגוונא האי וכו' עד הסוף היא החלוקה השנית ללמד מה שהזכיר בהקדמותיו לסדר זמני ההתפשטות:
זהר ג, דף ריד ע"ב דרועא חדא הוא זרוע אריך גבורה שלו ולפיכך נק' זרוע קדשו. כי אריך הוא קדש קדשים. והוא מקור הגבורות המתפשטות באצילות. ולכן אימא דדינין מתערין מינה היא מתלבשת הזרוע הקדוש ההו'. ולא עוד אלא שממנו בנין חו"ב. דהיינו חכמה שלה נתקנת מפרק ראשון שהוא היד. ובינה שלה מפרק הזרוע. וזהו לע"נד סוד יד חזקה וזרוע נטויה: דביה תלייא ישועה הוא ביסום הגבורו' בשרשם להושיעם מאחיזת הקליפות והחיצונים:
זהר ג, דף ריד ע"ב תלייא נוקמא שכיון שהגבורות מתבסמות הקליפה נבלעת ונכרתת שאין לה חיות: תלייא פורקנא שאז הניצוצות דקדושה נפרדות מתחת יד הס"א שהן שבויות וגולות שמה:
זהר ג, דף ריד ע"ב ולמה למיקם וכו' ירצה מהו תכלית כוונת חשיפת זרוע הקדושה וגילויה ואמר שהוא להקים כ"י מעפרא ה"ס עולם הבריאה ששם מקום השפלתה. וסגולת הדין הוא להעלות התחתון לעליון ובבריאה מקננת אימא עילאה שהיא מלבשת גבורה דאריך: ולכן בהגלות זרוע זה להאיר למ' וכנז"ל. אז תעלה לאצילות: ולקבלא לה לגביה נלע"ד שהוא קבלתה הגבורות מאימא. שזה נעשה מן ר"ה עד יוה"ך שאז תעלה למקום הזרוע הקדוש תוכיות אימא כמה דקי"לן כפורים תרי משמע וזהו לאזדווגא כחדא שמקבלת ה"ג דאימא כידוע מסוד ה' עינויים וה' תפלות:
זהר ג, דף ריד ע"ב וכד האי אתער זהו בתחלת השנה שאז היא אחור באחור. הגבורות מתעוררות לדון העולם כמ"ש בס"הכ:
זהר ג, דף ריד ע"ב דינא ההוא ה"ס מיתוק ומנוחת כל הגבורות שמתפשטות בכל גופה שהוא תחת ראשה ומתחברות ביסוד בסוד הנעילה כמ"ש בס"הכ:
זהר ג, דף ריד ע"ב שמאלו תחת לראשי ר"ת ג' מלות אלו תש"ל וסודו השם שאנו מכוונים בו בתקיע' שופר למתק הדין קר"ע שט"ן. וגם שם אלהי"ם ביו"דין או מצפ"ץ שממתקים ה' פעמים אלהי"ם גי' ת"ל ועם ש' הרי תש"ל:
זהר ג, דף ריד ע"ב וכדין ניחא דינא היינו בנעילה שהגבורות נמתקות ולכן יש כפרת עונות ביומא קדמאה וכו' נודע מ"ש בס"הכ שאחר יו"הך מתפשטים ה' חסדים הפנימיים ממטה למעלה מן ההוד עד החסד שהוא הגדול שבכולם וגם נכנס החסד הגדול של המקיפים ובזה עצם כח החסדים להתגבר על הגבורות ולהמתיקן בעצם. כי הד' חסדים דמיו"הך עד סכות אין כחם יפה אלא להתחלת מיחוק קצת והיו חלושי חיל לעמוד נגד הגבורות המרובות. אבל ביום הראשון של סכות אז מתעורר ממש ימין ה' והכוונה לקבלה פי' לעומת רחל שכבר היא פנים בפנים עמו והתעוררות הימין הוא. בגין לחבקא וכו' והיינו באורות העקיפין כנודע ולכן נק' י"ט זה בשם חג ר"ל סיבוב כמ"שה חוק ח"ג על פני מים. כי החסדים המקיפים הם סובבים סביב הפנימיים. וגם ע"ד הפשט וחג האסיף תקופת השנה שהוא לשון סיבוב. ועל ענין זה נאמר וימינו תחבקני. כי תחלה היא סוד שמאלו תחת לראשי דהיינו הגבורות כנז"ל ואח"כ וימינו תחבקני וגם לענין זה ירמוז שם ח"ג שה"ס חסדים גבורות רמז שהחסדים גוברים על הגבורות ואמנם הבן ימין מלא כזה יו"ד מ"ם י"וד נ"ון תראה שהעיקר ימין והמילוי אותיות ימינו. והם ב' מיני חסדים. העיקר הוא הפנימים והמילוי המקיפים שכל מקיף בחי' דין לגבי הפנימי. ואותיות ימינו גי' חבו"ק:
זהר ג, דף ריד ע"ב כל חדוא בחסדים הפנימיים וכל אנפין נהירין במקיפים ולזה רומז המזמור נא"ור אתה וכו' שהוא גי' א"ל מל"א העולה הק"ף ועם חס"ד הפנימי הכל גי' נאו"ר. וחדוא דמים צלילן וכו' ה"ס גבורות אבא הנעשות חסדים דאימ' כנודע. וידוע שיש כמה בחי'. מים המתוקים הם מצד אבא כמבואר בס"הכ בשתיה של יו"הך. וסוד חסד ניקוד סגו"ל. והוי"ה בשלשה סגו"ל גי' חבו"ק. שגם הניסוך הוא כעין חבוק שהמים הולכים וסובבים ע"ג המזבח. וניסוך היין סוד הגבורות והרי כאן בחי' אחרת לשם ח"ג שהוא חו"ג. והנה ג' סגו"ל גי' מי"ם והוי"ה בניקוד אלהי"ם הנקודות גי' יי"ן:
זהר ג, דף ריד ע"ב ימינא גרים שכל שמחה הוא התפשטות הרוח החייוני שעניינו חסד הפך העצבון שהוא התקמטות וקוצר הרוח לבתר ביומא תמינאה וכו'. ידוע שהתורה שרשה באבא חי"ת כ"ף מ"ם הי' גי' תרי"ג וכן מש"ה רבי"נו. ולכן קורין בעצרת וזאת הברכה שבה נזכרה מעלת מר"עה ומתחילין התורה בראשית זו חכמה. ונתן טעם לשמחת התורה באומרו:
זהר ג, דף ריד ע"ב דהא כדין וכו' והענין שעד עצרת היה זווג ת"ת עם קשר של תפלין כמ"ש בס"הכ ועכשיו זווגא דגופ' דהיינו ישראל ורחל בכל קומת גדולתם. ואז מקבלת רחל אור יסוד אבא הגנוז ביסוד זעיר וזוהי שמחת התורה הנזכרת למהוי כולא חד. פי' יעקב וישראל נעשים אחד וגם רחל ולאה:
זהר ג, דף ריד ע"ב ודא הוא שלימו דכולא הוא סיום ושלימות הכל שכל האצילות מתייחד בזווג זה יומא דישראל שהוא זווג הפנימיות ובייחוד וכן עצרת לשון קהלה הוא. והוא יום ח' בסוד ח' אותיות דהוי"ה אדנ"י בשילוב שה"ס הזווג.
זהר ג, דף ריד ע"ב ועדבא דידהו בלחודייהו שכן הזווג הוא שלם בתכלית השלימוא והזרע הקדוש נקלט ונעצר ברחם המלכות משא"כ בחינת הנפילים:
זהר ג, דף ריד ע"ב תמן תנינן וכו' כוונת ר' יהודה היא שעיקר קיום העולם אינו מחמת סגולת הקשת אלא מפני השבועה שנשבע ה' והקשת הוא אות לזכר השבועה. וע"ד הפשט הוא מעין מ"ש רמב"ן ז"ל בפי' התורה שהקשת כבר קדמה להיות קודם המבול אלא שהש"ית הניחה לאות ע"ד עד הגל הזה. ולכן מקדים ענין הברכה שממנה נראה שהכל להזכיר הברית שכרת ה' עם הארץ שלא יהיה עוד המים למבול. ולהבין סוד הנחמד נקדים מ"ש הרב שסוד הדעת יש לו ג' בחי' א' נעלמת והיא בתחלת הדעת דהיינו כח הזכירה. ב' בהוצאת ההבלים בבקיעת הפה נק' ברית הלשון. ג' בהשפעת הטיפה דרך היסוד והוא ברית המעור. ושלשתם נרמזים במלת זכר. דהיינו זכירה או הזכרה בפה וכמר"זל זכור בפה וכן פי' ראב"ע ולא זכר שר המשקים וכו' או לשון זכרות כמד"א מקנך תזכר. ולפי שפנימיות הדעת הוא יסודות דא"וא לכן זו"כר גי' ע"ב קס"א. ואמנם מג' בחי' של הדעת הנז' לא נמשך השפע לחוץ אלא מהלשון והמעור לזה מסיימת הברכה נאמן בבריתו הוא המעור. וקיים במאמרו הו' הלשון. ושלשתם יש לכוין במלת זוכר הברית. וז"ש דדא איהו ברית קיימא קדישא ה"ס ברית הלשון ולפי שמקורו מן המוח קראו קדוש. אבל סופו הוא ביסוד המכוון כנגד דעת הנוקב' וז"ש דשוי קב"ה בארעא. ומשם כל כח קיומה כידוע.
זהר ג, דף ריד ע"ב ומ"ש דלא ייתי עלה מי טופנא ירצה שהקב"ה הבטיח לנח שבשעת סכנת העולם להאבד. הוא ית' ברחמיו יקיימהו. וזה בהשפיעו כח וקיום אל הנוקבא שבקיומה יתקיימו כל התחתונים. וזה במה שיזכור:
זהר ג, דף ריד ע"ב האי אומאה דאומי לארעא והסוד הוא שסוד שבועת אמת הוא להקיף ז' תחתונות של הנוקבא בז' הבלים היוצאים מפי הזעיר ומקיפים אותה שלא יתאחזו בה החיצונים והמקטריגים כלל. ולהבין הדבר בעומק דע דאיתא בס' א"י שבח"גת שבדעת מאירים ג' נהורין המאירים בג' גווני הקשת. וגם ידוע שכל הבל היוצא מהפה הוא מן הדעת דגניז בפומא וה"ס אמ"ר "אש "מים "רוח שהן הן בחי' חג"ת והם הג' נהורין שמהם מתהוים ההבל והקול. ולכן אחר שהזכיר דוד ז' קולות אמר ה' למבול ישב באופן שהקשת שרשו בחג"ת שבדעת שמשם שבעה הקולות גם מלת קשת תרמוז הקשת הקול. וגם ביסוד סוד הבטישה. וגם מרז"ל אין קישוי אלא לדעת. וה"ס הקמת הברית. וידוע שגם ממנו יוצאים ז' קולות כנז' בכוונת שבת ולכן הוכפלה השבועה: וב"פ ל"א. מובן במ"ש בל"ת שבשבועת אמת מאירים ש"ע נהורין ובסוד ב"פ אל מליאים ע"ש. כי ידוע כי אל למעלה. ולא ברחל כלל העולה שר' יהודה סובר שהקשת היה לזכור השבועה. פי' שעיקר קיום המלכות הוא בכח המקיפין שה"ס השבועה. והקשת הוא מזכיר אותה דממנו יצאה.
זהר ג, דף ריד ע"ב אבל ר' יוסי אמר קשת אתא לאגנא על וכו' פי' אמת שה' נשבע כנז' וסודו לקיום המלכות. אבל אין הכוונה לבד לזה שהרי אין צורך לשבועה לדבר אחר להזכירה כמ"ש רבי יהודה. שהרי לאבותינו נשבע ה' ודברו קיים לעולם. אך סוד הקשת הוא דבר גדול ונוסף לטובת העולמות והמשיל לזה משל המטרונא וכו' שידוע שאותם מלבושי מלכות עשאם לה המלך להדרה ולהיותה נאה לפניו לשמוח בה ולעורר ידידותיו. וכענין אסתר שלבשה מלכות וגדל כח יופיה להשקיט חמת המלך על שלא שאלה רשות להכנס והמלך שמח בה ונתעלס באהביה. וכמרז"ל ששלחה למרדכי עד עכשיו היה באונס ועכשיו ברצון. ודוגמת כך משל המטרונא שלא די שהשיבה קצף המלך מעל בנו בהעלותו על לבו שהוא בן אהובתו שאם הבור חביב גם מימיה חביבין. וחדי בה כי יופי קישוטיה העיר את לבו. ולכוין המשל לנמשל זכור מה שנז"ל שאותם הז' הבלים המלבישים את המלכות הם יוצאים מחג"ת שבדעת שבו ג' נהורין בסוד אמ"ר כנז"ל ודע שבתיקון ל"ב אמר שג' גווני הקשת הם בסוד תקיעה שברים תרועה שידוע שהם ממש חג"ת שבדעת דהיינו חו"ג ובחי' המחברת אותם הנק' ת"ת כנז' בכוונת השופר ונלע"ד ששברים ותרועה נתגלו ממש בקשת אבל תקיעה לא נראה אלא אות השנייה היא ק' שכן מים של מלת אמ"ר אינו חסד גמור אלא בחי' גבורה שבחסד. שכל דיבור הוא קושי וכח דין. באופן שכח הקשת הוא לשבר כח הקליפה ולמתק הדין. והוא ממש שכיך החמה מעל העולם. וכיון שהגבורות מתמתקות אז מתעורר כח המעורר לזווג שהוא הורדת חו"ג שבדעת אל היסוד שה"ס הקשת בעצם. וידוע שחג"ת הם סוד ע"ב ס"ג מ"ה שבהם ח' יו"דין וכל יו"ד הוא ק' בריבוי עצמו. ק' של קשת היא י' דמ"ה. ש' ג' יוד"ין דס"ג ת' ד' יודי"ן דע"ב. והקשת הוא היסוד כמש"ה ותשב באיתן קשתו. וז"ש וחדי בה דכתיב וראיתיה וכו' ראש הפסוק והיתה הקשת בענן ה"ס המלבוש היקר המקיף שהוא מג' גווני הקשת המאירים מחג"ת הנז'. ואח"כ וראיתיה לזכור ברית עולם פי' להמשיך כח הזכרות אל הברית. ולכן הקשת אז לבוש מלכות. ובשעתא דאית צדיק וכו' זו ראיה לדברי ר' יוסי שהעיקר הוא הקשת ולא השבועה. שהרי כשיש צדיק הוא ברית שאחוז ביסוד.
זהר ג, דף ריד ע"ב ולא לבד לזכור ברית אלא למיקם ברית ולזווג זווג עליון ואגין על עלמא פי' שיש לו זכות להוריד שפע לכללות העולם לא אתלבש וכו'. כוונתו לפרש בפרטות סוד ג' הזווגים שעד עתה לא דברו בהם הגם שרמזתים לעיל דרך כלל. ואמנם ע"ד הפשנו הכוונה להזכיר זכות האבות אפי' קודם בואם לעולם. וע"ד בהבראם באברה' וז"ש קדמאי ר"ל הראשונים טרם באו. אבל בסדר הגוונים וטיבם יש להקשות מ"ש ירוקא דא לבושא דאברהם. ופי' הרמ"ק ז"ל שאינו חולק על שגוון אברהם דמקומו למעלה הוא לבן. אלא שר"ל שבהשתלשלות היתוך הכסף למטה להוציא את ישמעאל. אצטבע ונעשה ירוק. ונלע"ד שכשהוליד את ישמעאל עדיין היה נק' אברם דהיינו בסוד החסדים הסתומים ואז אין הלבנינות שלהם כ"כ חוור אלא בינוני. כי אימא הסותמתם היא סוד קו ירוק. ועוד הבן שאלו הגוונים קראם לבושים שה"ס החיצונייות. והם מבחי' ראשונות של האבות שידוע שכל הנשמות יש להם קטנות בתחלה. ולכן קראם אבהן קדמאי שר"ל מבחינותם הראשונות. ודוק שבאברהם אמר אצטבע לבושא דא וכו' משום שבהולידו את ישמעאל היה עדין בבחי' דין ובן פ"ו שנה הולידו אבל ביצחק אמר דא גוון יצחק דאתיא סומקא דהיינו שכאשר נולד יצחק מיד נולד גוון האדום והיה בעולם. אבל אח"כ אצטבע ואתחשך כשיצא עשו שהוא הגורם ולא יצחק. כי אז היה כבר מקודש בעקידה. אמנם צריך לדעת שיש בקשת בחינות פנימיות וחיצוניות וז"ש אתלבש קשת. הרי שהקשת הוא הפנימי המתלבש באלו הלבושים שהם חיצונים והם בסוד נה"י וכענין שאנו מכוונים בסוד אילו של יצחק שה"ס הלבושים דנה"י אי"ל נוטריקון "אדו"ם "ירוק "לבן. אלא ששם היה לבוש לפנימיות הנשמות. וכאן לבוש לפנימיות העולמות. והנה בח"ל או אפי' בא"י בזמן הגלות אז הלבושים הוא העיקר. אבל בא"י בזמן ההצלחה אז מתנוצצים זוהרי הפנימיות והוו גווני נהירין. וגם הוא סימן לביאת משיח ב"ב. ותחלה נפרש מה בין ר' אלעזר ובין ר' אבא. ואומר שידוע שאחד מעיקרי סודות הקשת הוא לסוד המתקת ג' גבורות חג"ת בג' חסדי נה"י. וכתבנו בפ' נח דף ע"א שהמבול בא מחמת חסרון המיתוק של ג' הגבורות וסודו מג' פעמים כ"ו של ג' ריבועי פק"ד קס"ו ק"ל וה"ס מבו"ל והנה רבי אלעזר מדבר בבחי' נה"י הממתיקים והתחיל ממטה למעלה. וא"ר אבא יאות הוא. שהסוד אמת. אבל שרש"בי אמר שסודו כנגד ג' הגבורות הנמתקות שהן חג"ת ולכן פי' הלבן בלבנינות האש שהוא חסד של הגבורות וניחא שם שלכן יצא ממנו ישמעאל שהוא צד ימין החיציני'. והיינו חסד דגבור'. ולכן מסיק ולא עתה פניו יחוורו מאברהם וגם בסנהדרין פ' כ"ג דף י"ט דרשו פסוק זה עד"ז לא עתה יבוש יעקב מאביו. ולא עתה פניו יחורו מאבי אביו. וענין מיתוק ג' הגבורות בג' החסדים נעשה ביסוד כנודע אצלנו בסוד יוס"ף ציו"ן לח"ם מל"ח. והנה המבול אמרנו שנמשך מאחורי עס"מ. וידוע שעיקר פנימיות ג' מילואים אלה הוא ח' יודי"ן העולים יסו"ד ואם יתרבו כל א' בעצמו יעלו ת"ת גי' קש"ת ובסדר ממטה למעלה ק' היא יו"ד ראשונה דמ"ה. ש' ג' יוד"ין דס"ג. ת' ד' יוד"ין דע"ב:
זהר ג, דף רטו ע"א ר"מ בגין דאליהו וכו' פי' ששני פעמים קנ"א לה' א' כשנקרא פינחס וא' כשנקרא אליהו ולכן צריך לחדש דברים שאתה לא הודעתם. וה"ס ב' בחי' שד"י וב' מיני קשתות כמ"ש לקמן והכל לכבוד אליהו וזכותו.
זהר ג, דף רטו ע"א דהאי פרשתא וכו' פי' שלפי הנראה פרשה זו היא סיומה של הקודמת ואפ"ה נכתבה בפני עצמה והיא פתוחה שמזה נראה שרצון ה' להרבות בכבודו:
זהר ג, דף רטו ע"א דעליה איתמר וכו': שמלבד מה שראינו שעשה אז בימי משה עוד נתחבר לו זכות העתיד. שעל שניהם נאמר קנא קנאתי תרי קנאות. כי בזמן אחאב פגמו ביסוד שביטלו המילה לגמרי. וכאן בשטים פגמו ביסוד דמלכות. וז"ש בשד"י דלעילא שהוא יסוד זעיר המושפע מדעת שלו. וה"ס אל שד"י כנודע מכוונת האל הגדול וידוע ששם בדעת יסוד אימא שהוא אהי"ה דההי"ן העולה קנ"א. ובשד"י דלתתא. יסוד רח"ל שב"ן שלה הוא מט"ט העולה שד"י. וקנ"א שלה הוא אלהי"ם אד"ני. עביד שבועות בתרין לא לא ה"ג הרב ז"ל. שלפי גירסת הספרים לא יכון חדא מ"ש ב' שבועות בתרוייהו וב' זמנין משמע שבועות )נ( ועוד ועוד תרין זמנין ואין לו הבנה. וגם אמרו ב' שבועות בתרוייהו נראה שר"ל שבכל א' יש ב' שבועות. אבל לגירסת הרב ז"ל בא להוסיף על מ"ש ר"י לעיל אומאה דאומי לארעא וכו'. וכתיב תרי זמנין לא לא נראה. שלא היתה כי אם שבועה אחת. ור"מ הוסיף שהן ב' שבועות. הא' הם כי לא אוסיף. והב' עוד ב' לא לא שאמר אח"כ ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול. דמהכא נפקא לן בשלהי שבועת העדות שהאומר לא אעשה ב"פ הויא שבועה. והרי ב' שבועות א' בבחי' דעת זעיר למלכות. וזוהי הראשונה ויאמר ה' אל לבו והשנית בבחי' מט"ט שהוא דעת דיצירה. אבל ר' יהודה אמר וכו' הכוונה שר"מ אמר שיש ב' בחי' שד"י עליון ותחתון דז"ון דבה כתיב ותקש בלדתה אותיות קש"ת כמ"ש בל"ת בפ' נח. וא"כ ב' בחי' שם שד"י הם ב' בחינות קש"ת. אך אין בנו ידיעה להבחין ביניהם. אבל ר' יהודה נותן לנו סימנים באומרו. דחמי קשת בגווני נהירין. זהו סימן שהוא מאור העליון דזעיר שמאירים בו חג"ת דדעת שלו. ומז"לן שבזה מתיישב מ"ש שני פסוקים שנראים שוים שניהם בענין הקש"ת. א' את קשתי נתתי בענן והיה בענני ענן. וזכרתי את בריתי. והב' מ"ש אח"כ והיתה הקשת בענן וכו' כי הפ' הראשון אומר על זעיר ולכ"א את קשתי המיוחד לי. קשת"י עם ד' אותיות תת"יד שד"י מלא. ומה יקרו דברי יב"ע שתרגם בזה ויהי כד אפרוס ענני יקרא על ארעא שה"ס המקיפים שמקיפים את המלכות אז ונראתה הקשת בענן ה"ס ג' גווני הקשת שהם נה"י יאירו במלכות ולכן כתב כאן ביני ובין הארץ היא הארץ העליונה. ועוד נאמר וזכרתי את בריתי המיוחד לי אשר ביני וביניכם שמדבר עם הצדיקים. אבל הפסוק השני שמדבר בקשת התחתון דמט"ט כתיב והיתה הקשת סתם ולא קשתי. לזכור ברית עולם בסתם ולא בריתי. בין אלהי"ם. ולא ביני ובין כל נפש חיה.
זהר ג, דף רטו ע"א ולא וביניכם ובגלותא דלאו איהו נהיר וכו' ולזה נאמר והיתה הקשת כלומר והיתה כמו שיזדמן. פעם לא נהיר בגוונוי כדקא יאות אלא כמעורבים זה בזה. ופעם נהיר זעיר שאין אורו מזהיר הרבה בעולם ופעם לא נהיר כלל אלא אורו כמוס בתוכו ופעם נראה כל הקשת מן הקצה אל הקצה. ופעם שהוא קצר: ומסיק בטעמו: דקשת קא רמיז וכו'. שג' גוונים הם מסוד חג"ת שבדעת כנז"ל שהם כהנים לויים וישראלים.
זהר ג, דף רטו ע"א ואם כן כד אינון שפירן וכו' אז הוא רמז שכולם כשרים ואז אומר ונראתה הקשת כולה בתוקפה ורמז אל זכויות ישראל. וה"ס אור שד"י העליון וזהו ביני וביניכם שאתם דבוקים בי ואין שום מסך מבדיל בינינו באופן שאז לא תצטרך הקשת להגין על העולם. ואדרבה הוא סימן טוב לעולם אבל בגלות או אפילו בזמן הבית ולא יהיו כשרים אזי היא בסוד שד"י התחתון בין אלהי"ם מדה"ד וכמרז"ל ולא יקשה לך דרוש זה עם מרז"ל לדר"ת עולם חסר כתיב להורות שיש דורות שלא הוצרכו לאות כי היו צדיקים כדורו של רשב"י ושל חזקיה וכו' שלא נראתה הקשת בימיהם. די"ל שלא היה כל הדור שלם ולא היתה יכולה הקשת להזהיר גווניה. אלא העיקר היה ראשי הדור שבזכותם לא היתה נגלה הקשת. ממוצא דבר למדנו כוונה אחרת בדברי רבי יהודה. ממ"ש בחבורא קדמאה וכו' ותכלית הענין שכשישראל עושים רצונו של מקום כראוי אז להודיע זכותם תראה הקשת באור שלם ואם לאו נראית בחסרון והיא באה לקיים העולם:
זהר ג, דף רטו ע"א קום אנת ר' יוסי וכו' מכללות הקדמה זו נראה שר"מ קלס סברת ר' יוסי ואמר שנראים דבריו שגזר ואמר דקשת לא אתא וכו' לאפוקי מר' יהודה דס"ל שלפעמים אין צורך בה להגין וכנז"ל. דקשת לא אתייא וכו' ואינו רק להורות זכותם של ישראל כסברת ר' יהודה האמנם הוא מבחין ב' בחי' הקשת מזהיר ולא מזהיר. והענין הוא שכשישראל הם בא"י אז הדבר נמשל למלך עם בנו וכו' ודוק שבכאן נשתנה המשל ממ"ש ר' יוסי בעצמו שלא נאמר כאן אתא מלכא לאלקאה ליה. משום דהכא מיירי בשד"י דלעילא שהוא יסוד של זעיר דאצילות המאיר בנוקבא שהיא מטרוניתא לגבי עולמות בי"ע שהם אמה ועבד ושפחה. ואור האצילות מתנוצץ בהיכל לבנת הספיר הפתוח על בה"מ ואין פירוד ח"ו עד שנאמר שהמלך בא להלקות בנו אלא הכל ברגע ובייחוד:
זהר ג, דף רטו ע"א דכל זמנא דבריה חב ומלכא חזי למטרוניתא סליק רוגזא דבריה פי' הרוגז שהיה בדין שיהיה בעולם בשביל עון בנו:
זהר ג, דף רטו ע"א דכתיב וראיתיה וכו' פי' שלא תהיה להודיע זכיות כהנים לוים וישראלים כנזכר בדברי ר' יהודה אלא דווקא לזכור ברית עולם לקיימו. וע"ד לא אתחזי קשת אלא לאגנא על עלמא. לסלק הרוגז המתהוה מחמת עון הבן:
זהר ג, דף רטו ע"א ולא אתגלייא וכו' שאלו האורות מושפעות בה בסגולת הראיה מן העינים שה"ס הדעת שהוא קו האמצעי המבריח מן האצילות עד לבנת הספיר כאמור שהוא על ראש המקדש: צדיק בארעא ר"ל בארץ ישראל: ולכן שינה מדברי ר' יוסי שהוא אמר צדיק בעלמא איהו ברית וכו' שכן תורתו ומ"ט שהוא עושה מאירים במלכות הקדושה שה"ס א"י ולכן לא יצטרך לברית הקשת שהוא על צד החסד כי בזכיותיו הוא מקיים את הברית העליונה שתשב באיתן. וימתיקו החסדים את הגבורות. וגם זה נרמז בתורה. שקודם שה' הבטיח את נח על הקשת הקדים ואמר והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר וכו' כי זה נאמר על ברית הצדיקים. ואח"כ הבטיח על הקשת וסיים ולא יהיה עוד המים למבו:
זהר ג, דף רטו ע"א וכ"י בגלותא וכו' הכוונה לפרש שהנז"ל מלביש המלכות הוא דווקא בזמן בה"מ שאור העליון מתפשט למטה דרך לבנת הספיר אבל בגלות לבושה קדרות. ה"ס החיצונים הסובבים לבנת הספיר וכשתרד השכינה מלובשת בהם אורה יחשך כמ"ש הרב ז"ל.
זהר ג, דף רטו ע"א ואיהי אמרת וכו' איפשר שעל בחי' זו שנינו וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ואמרינן בגמרא מאי היא ופליגי בה אמוראי חד אמר זה המסתכל בקשת שנאמר כמראה הקשת וכו' וחד אמר זה העובר עבירה בסתר ואיפשר דלא פליגי אלא דאיסור המסתכל בקשת מיירי בזמן הגלות שנאמר כמראה הקשת וכו' כן מראה הנגה סביב והוא פשוט שהנגה הוא לבוש הקדרות ואז היא אומרת אל תראוני שאני שחרחורת.
זהר ג, דף רטו ע"א ואמרו ודאי ר"ל שאמרה כן בסוד לבוש הקשת בגלות וז"ש ששזפתני השמש. פי' שניצוצי השמש המתנונצים כי הוא בדרך שזיפה. דהיינו הבטה מרחוק:
זהר ג, דף רטו ע"א ההוא קשת דאתגלייא וכו' פי' בכל הזמנים הקשת הנראה בח"ל אינו אלא מט"ט שד"י דלתתא שאורו מתנוצץ בעשייה:
זהר ג, דף רטו ע"א ואיהו עבדו וכו' הענין הוא שמט"ט מתעלה לפעמים עד זעיר דבריאה כמ"ש באוצ"ח ולז"א נער הייתי וכו' זה הפ' שרו של עולם אמרו. כי הוא נע"ר ביצירה מטטרו"ן עם ו' אותיותיו. וכן שד"י בששה צירופיו עולה נע"ר אבל זק"ן הוא חצי שד"י. שכן זעיר דבריאה הוא חצי אותו העולם ונקרא זקן ביתו שכן שכינת הבריאה שהיא בית ה' מתלבשת בו ברדתה ליצירה להשגיח בגלותה על ארץ ישראל וזהו המושל בכל אשר לו וזה בגלות שכל ממשלתו אז אינה כי אם הנהגת מלכות דבריאה בהתלבשותה במט"ט. ודוגמתו אליעזר יצא ח"ל להביא את רבקה.
זהר ג, דף רטו ע"א ובנוי איקרון עבדים וכו' כמ"ש באוצ"ח שאור זעיר דאצילות ירד ובקע המסך שבין אצילות לבריאה אבל כשירד ביצירה נחלש כחו. ולא בקע רק הכה ונתנולץ אורו ביצירה וממנו מפנימיותו היה סוד רישא דאריך דיצירה ראשו המגולה עד כאן לשונו ובזה נבין מה שנקרא עבדים המושפעים מן היצירה לפי שאין ליצירה קורבה ממש עם האצילות ולכן הם עבדים. אבל המושפעים מן המטרוניתא שבתוכו הם קרובים לאב העליון שה"ס חכמה דמקנן באצילות ולכן אומרים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים עינינו לך תלויות ולא למטה. כי סוף סוף אתה אדון הכל:
זהר ג, דף רטו ע"א דעבדים חפו ראשם ידוע שגירסת הגמ' בני חורין אבל התימא איך לא מצאנוה בהגהות הרב ז"ל. אבל נלע"ד שיובן עם מ"ש שם באוצ"ח דיצירה היא מגולה. ואיתא בס' א"י שבשביל הפגם ג"ר דיצירה כבי"כול מכוסים בחשך והנה בני חורין ה"ס ג"ר דיצירה רצוני אותה הרישא המגולה שמאירה מפנימיות התנוצצות הבריאה. שגם שהם מבחי' העבדים נקראים בני חורין שאין להם שעבוד היצירה בעצם. ולכן ר"מ קראם עבדים שכן הם באמת. אלא שהם משוחררים אבל בחרבן חפו ראשם דווקא כי חשך אור הראש והיו עבדים ממש.
זהר ג, דף רטו ע"א ונדלדלו אנשי מעשה וכו' איתא בזוהר והביאו בפרדס בערך מעשה שסתם מעשה הוא באימא וכמ"ש כולם בחכמה עשית בבינה וידוע דאימא מקננא בבריאה. ולכן מעשה בריאת העולם נעשה בבריאה בראשית ברא וכו'. וזהו כמו כן פי' פ' כולם בחכמה אצילות. עשית בריאה ולפ"ז גם מטרונית' הנזכר יתכן להקרא בשם מעשה. וכ"ש שגם סתם מלכות נקר' מעשה. וגם בה יש לפרש כולם בחכמה בסוד ה' בחכמה יסד ארץ. וע"כ חזק הדבר ואמר ודאי אנשי מעשה אתקריאו ע"ש מטרוניתא. כלו' מכמה טעמים שהיא מעשה וממילא נק' בניה אנשי מעשה שהם בניה שבונים אותה וכמ"ש יבעלוך בניך וזהו אנשי מעשה:
זהר ג, דף רטו ע"א רבות בנות וכו' הענין מובן במ"ש הרב שבבריאה יש היכלות רבים דאריך וא"וא וז"ון והם מזדווגים זה עם זה לקיום העולמות אבל של המטרונית' הוא בסוד הפנימיות. ומלבד שגם של ההיכלות אינו כי אם בכח המטרונית' וז"ש רבות בנות שהן ההיכלו' דבי"ע שכולם נקראים עלמא דנוקב' והם בחי' חיצוניות. כעין הכפרים שנקראים בנות לערי המבצר וכולן עשו חיל כל חיילות צבא מרום. אבל ואת עלית על כלנה שאינן יכולות לעשות חיל כי אם בכח המלכות שהיא על גביהן. ועוד שהן בחינת נערות ונקבות. והיא יש לה כח זכר וזהו עלית כי יש לה שם ב"ן דפנים דהוי"ה. ושל ההיכלות הוא משם אלהי"ם. והנה בזמן החרבן נתדלדלו אנשי מעשה שנתמעט הכח הגדול שלהם שלכן נק' בנים כנז' ובחרבן ירדו למדריגת דלי"ם בין משם אלהי"ם ואד"ני שמילוי מילואם הוא ד"ל. ובין מבחי' ב"ן בסוד מדוע אתה ככה ד"ל ב"ן המלך כנז' בס' הליקוטים דף כ"ב. ועל כל בחי' הדליס שנינו בברייתא ונדל"דלו:
זהר ג, דף רטו ע"א אבל אי אית צדיק וכו' אפי' בזמן החרבן שבתורתו ובמ"ט יוריד כח לאנהרא שתוכל לעלות: ולמפשט מינה לבושי קדרותא שבהם מתלבשת בהתפשטה בבי"ע ונק' לבושי קדרות. וע"ד דאמרי' במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי.
זהר ג, דף רטו ע"א ולקשטא לה וכו' שיש לו כח לחדש סודות החכמה כרש"בי אז וראיתיה בעצמותה בלתי מלבוש וה"ס האצילות דאיהו וחיוהוי וגרמוהי חד בהון: דאור רז סוד הפנימיות הנעלם ביסוד יסוד י' סוד.
זהר ג, דף רטו ע"א ובאלין רזין וכו' פי' אפי' בזמן הגלות גדול כח איש צדיק וז"שה והיתה הקשת בענן הם לבושי הקדרות המעננים ומונעים האור אפי' אז יהיה מציאות אל וראיתיה לזכור ונל"עד שכשיהיה ענן זה לא תגלה הקשת למעה בעו"הז. אלא סוד הדבר שגדול כח הצדיק וזכותו להמציא סוד הקשת במרומים בעילוי מטרוניתא לאצילות וזש"רז"ל שבימי רש"בי לא נראתה הקשת.. דייקא נראתה. אבל היא נמצאת באצילות. ובההוא זמנא סליק וכו'. כי אין כח במקטרגים לקטרג. וחמת המלך היא ממש המנגדת למטרונית' בהיותה בגלות אבל בהתעלותה היא שככ"ה גי' אל שד"י שהוא בבריאה. וענין זה נאמר באסתר שהיא ממש המטרוניתא המסתתרת בבריאה וכנז' בכוונת פורים: בצלותא דעמידה כי אז היא עולה לאצילות כנודע. וענין זה נעשה בכל יום בכח התפלות. ולפעמים בכח הצדיק נעשה אפי' בכל היום וכמ"ש בפ' אחרי מות דף נ"ט ע"ב ע"ש:
זהר ג, דף רטו ע"א אבל קשת דאתחזיי' וכו' חזר ואמר זה להורות מש"ל שבזמן הגלות אם ימצא צדיק כרש"בי תמצא הקשת בעליונים ולא תתגלה כלל. אך אם תראה אינה אלא מבחי' העבד. וגם בה יהיה איזה שינוי לכי מצב זכויות ישראל. נמצינו למדין מכללות זה שאין הקשת בא אלא להגין על העולם ולזה נמשך ואמר ואי לאו בגין וכו' כי י' של שד"י הוא ממש שרש הקשת וכנז' בזוהר עמוד הנכחי ופנחס בקנאתו גרם שצדיק העליון אלביש קנא"ה גי' יוס"ף ונתעורר להזדווג בנוקביה וכעין מ"ש הזוהר בפ' ויקהל דף רי"א ע"א אלביש קנ"אה ופי' בל"ת בפ' לך לך דף כ"ד ע"ב שה"ס הזווג שאז נכרתה הערלה שהמשיכו החוטאים בזנות: ובזה נתגלה הברית הקדוש ונתגדל ונראה י' של שד"י ונתבטל קושי של גבורות שבט שמעון שהוא הבן השני ליעקב ומושרש בגבורה ואז נאמר השיב את חמתי:
זהר ג, דף רטו ע"א ואובדין ליה מעלמא משא"כ בפנחס שהגין עליו י' של שד"י כי זכה לברית שלם ולהיותו חי וקיים: