זהר א, דף קח ע"א ת"ח דהא אתמר פ' נח שלא יקומו. לפי זה קשה מאי קאמר אבל אלין וגו' ואפשר דאתיא הא כי הא דר' שמעון דלהלן דסבירא לי' שיקומו ליום הדין וקבלה מיני' ר' יצחק ואהדר לי' מהיאך. ונתן טעם לעונשם של סדום גדול מעונש דור המבול וא' אינון וגו' ומה שבין מי שלא יקום למי שיקום לדין ויענש פי' בפ' נח.
זהר א, דף קח ע"א ר' אבא אמר כלהו בני עלמא וגו' תימה א"כ מאי לשון ורבים דמשמע ורבים ולא כולהו ואפשר דאתי לאפוקי מלוה ברבית כדרז"ל וכיוצא ומאי דקאמר הכא ר' אבא כולהו בני עלמא היינו דוקא כגון דור המבול וסדום שקבלו עונשם והכי דייק דקאמר כיון דדן להו וגו':
זהר א, דף קח ע"א בכלהו עביד דיורי' לוט וגו' בתמיה כלו' כיון שמצא מרעה במקום א' למה הי' נע ונד ממקום למקום:
זהר א, דף קח ע"א ולא קבילו ליה שלא היו מוכרים לו מזון ולא הי' לו אפשר להתגורר ביניהם בגיניה דאברהם שהי' גומל חסד לכל וגם לאנשי סדום ואם נאמר שלא קבלו אותו אלא עד שנצח המלאכים ועשה החסד עם מלך סדום אי אפשר שהרי קודם זה כתיב ויאהל עד סדום הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קח ע"א גיליון א"ל ת"ח כמה דארעא וגו' ק' דהא כתיב ביחזקאל ושבתי את שבות סדום ובנותיה וגו' וי"ל דהיינו בזמנים אלו שלא יקום שום אדם לבנותה אבל לעתיד לבא תחזור לקדמותה עכ"ל:
זהר א, דף קח ע"א ס"ת גיליון מיכאל גבריאל וגו'. עיין בזוהר שיר השירים:
זהר א, דף קח ע"א והרא"ג כ' ת"ח דהא אתמר דאפי' וכו' השתא מכריח איך גם במבול היו שניהם שכך הוא פשוט דהא אתמר באוקמת' מונחת כנז'. אי יקומון ליום דינא ע"כ מלת ע"כ ל"ג ליה דליתיה בס"י ואדור המבול קאי ושאל אי יקומון בדין א"נ בתחיה א"כ לסדו' נמי קאי. א"ל הא אתמר כלומר דדור המבול הא אתמר פלוגתא התם בפ' נח ס"ט אבל בסדום כלהו מודו דלא יקומון אפי' בדין.
זהר א, דף קח ע"א ורבי אבא פליג לקמיה ואמ' דיקומון לתחיה. וקרא אוכח גרסי'. כמה דארעא דילהון אתאביד לעלם ולעלמי עלמי' כל משך הגלות אבל לעתיד לבא תחזור ותבנה כנז' ביחזקאל ושבתי את שבות סדום וגו'. כלהו בני עלמא יקומון וכו' כלומר יקומון לתחיה ואח"כ יקומון לדין. ועלייהו כתיב ואלה לחרפות כלומר ואעפ"י שיצאו חייבים בדין שעליהם יגזר ואלה לחרפות וגו' עכ"ז הקב"ה מארי דרחמין ולא יעיר כל חמתו. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קח ע"ב זוהר. וכי אבתריה אזיל והא הוא שדר לי' דכתיב ויחזיקו שני אנשים בלוט [ויחזיקו האנשים בידו] וגו' ואחד מהן הי' גבריאל השורף הנה באשו ע"י כחות חיצונים כנודע. ואו' מבתר שכינתא כלו' הסתכל המחבל שהוא אחרי השכינה. או ירצה שהסתכל באחורי השכינה שהיא על המלאכים.
זהר א, דף קח ע"ב אלא בכל אתר וגו' ואין הכוונ' באו' אבתרי' אזיל כדס"ד שהיה רודף אחריו. אלא הכוונ' שהי' מחבל אחריו לבד והי' מתעכב אחריו מלחבל:
זהר א, דף קח ע"ב דהא בכל זמנא דמחבלא לא חמי אנפוי דבר נש. הרשום בעונותיו כדכתיב ומצח אשה זונה הי' לך וגו':
זהר א, דף קח ע"ב ואדעאן לממנן וגו' היינו שממונה שלהם משגיח עליהם ברשות קונו והוא בשמים נגד חלקו בארץ התחתונה. ולכך כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכיוצא. מפני שאות' מדינ' תחת ממשלת שר בני לוט. וכמו שהארץ מתעגלת ונחלקת חלקים לאומות. כן השמים הם הגלגלים נחלקים לשרים נגד הארץ חלק נגד חלק:
זהר א, דף קח ע"ב יהב מזונ' תמן בקדמית' מפני ששכינ' מנהגת ארץ ישר' ולא השרים ואפי' שר העולם כדפי'. ולכך כמו שמהמלכות הארץ העליונ' נשפע לכל השרים והיא ראשונ' לשפע עליון כן הארץ הראשונ' לארצות. והשרים הם עניים וחסרים השפע משא"כ במטרונית'.
זהר א, דף קח ע"ב והמסכנות אפשר בא' משני דרכי' או מרוע ומיעוט המאכלים בעצמם: ולזה אמר בעתירו שיהיו יפים וטובים. או מצד מיעוטם ולזה אמ' בספוקא דכול' וכנגד שתים אלו אמר לא במסכנות לא תחסר. ולזה צריך ב' תנאי' הא' דוקא בא"י מפני היות בה משכן הקדוש'. הב' היותה במעלת' בהיות השכינ' בתוכ'. וז"ש בה בה ב' זימני. א' להורות על א"י דוקא וז"ש בה ולא באתר אחר' והב' להורות על שכינ' בתוכ' אמר בה בקדישו דארעא. ופי' הטעם לשתים אלו ואמר בה שרי' מהימנות' עילא' ולזה צריך שיהי' בזמן קדושת' בשכינ' חופפת בה על בני'. והטעם בה שרי' ברכת' דלעיל' משא"כ בח"ל אפי' בהיות שכינ' שם ובהיות הברכ' בא"י נמצא בח"ל תמצית' וז"ש בארע' בעתירו לבר במסכנו מפני היות חוצ' תמצית א"י הנשפע ע"י השרים כדפי':
זהר א, דף קח ע"ב עד הכא לא אתיידע וגו' כלו' אינו נר' מהפסוק אם אומ' כגן ה' אהדר לסדום שהיא גן ה' ואמר שסדום הית' נראית כאלו היא גן ה' והיא בארץ מצרים. או אם הכוונ' לומר שסדום הית' כגן ה' דהיינו היות' כארץ מצרים וגן ה' אהדר למצרים. ואם הכוונ' ממש על גן עדן והי' עול' על דעתי ב' הפי' הקודמים מטעם שאחר שהמשיל' לג"ע מה לך לחזור להמשיל' למצרים שהיא פחות' בערך ג"ע. ופי' כי הכוונ' להמשיל סדום וארץ מצרים שתיהן לג"ע והשתא ניחא שלא הוסיף מצרים על גן ה' אמנם קש' כי הי' לו לומר כארץ מצרים כגן ה' לזה אמר כי בערך ספוק' שם שניהם יחד נמשלים לג"ע אמנם ארץ מצרים דומה אלי' אל המשק' וז"ש והכי נמי מצרים מה גן וגו' הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קח ע"ב והרא"ג כ' ותבט אשתו מאחריו וגו' אלא מבתר שכינת'. שראה השכינה בסוד האחוריי' הפועלת הדין שכל סוד האחוריי' הם דין. עד הכא לא אתידע וכו' כלומר המקר' סתום ואפשר לפרשו בא' מג' פנים. הא' כתיב וישא לוט את עיניו וגו' כגן ה' כארץ מצרים גן ה' אי הוא ארץ מצרים ותאנא והד' מפרש מאן גן ה' ארץ מצרים. והב' ואי איהו ארץ סדום וה"ק את כל ככר הירדן איהו כגן ה' שהוא ארץ סדום. הג' ואי איהו גן ה' גן עדן ממש וה"ק את כל ככר הירדן איהו כגן ה' ממש ג"ע וכארץ מצרים. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קט ע"א כל עדונין דעלמא הוו בה. מוכיח כן מאומ' כול' משק' ולא אמר כי היא משקה ומלת כול' באה להוסיף כל מציאיות הצריכות בעידוני העולם.
זהר א, דף קט ע"א ר' חייא אמר אינון הוו חייבין מגרמייהו פי' חטאים בגופם ובממונם ועכ"ז עיקר גזרתם שהיו חטאים בממונם. וא"ת וכי חטא ממוניהון עדיף אין דכל בר נש דאיהו צר עינ' וגו' והנה הם ג' בחינות צר עין בינוני ותרן. צד עין לא אתקיים בעלמא שאינו מושך לו שפע ממדת הצדק' להתקיים בעולם. ואצ"ל שאין לו פירות בעולם הזה אלא גם קרן קיים לעולם הבא אין לו. וז"ש ולא עוד אלא דלית לי' חיים וגו' שאינו נהנ' מאור החיים הנמשך בתוך הקדוש' אלא יושב בחשך בתוך הקליפות בעמקי שאול. והבינוני יש בו שני חלוקות יש שמעשיו מועטים ונוחל עול' הזה והוא מתקיים עלמ' בגיני'. ובבא אית לי' חיין דהיינו סוד אור החיים הנמשך מהחכמ' והבינ' שמשם החיים ואורכ' דחיי תוספת החיים מהכתר הנק' אריך אנפין כנודע:
זהר א, דף קט ע"א ואייתי קומרין טהירין וגו' הענין שאין הגשמי מתפעל מהרוחני אם לא ע"י אמצעי. שהגשמי מתפעל מפגישת גשם בגשם והרוחני בהשכל'. ולכך כאשר ירצ' הב"ה לפעול בתחתונים יבר' ברצון פעולתו מלאך ומשתלשל העליון בסוד אבי"ע עד שיפעל בפגישת גשם בגשם. וכח המלאך ההוא יקר' מסבות שהם סבות לפעולות הנפעלות ויתהפך המלאך ההוא כפי בחינות הפעול' הגשמית שהיא מתהפכת מכמ' מינים וזש"ה מסבות מתהפך לפעולם ודאי. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קט ע"א והרא"ג כ' אלא כגן ה' וכו' כלומר אלא העקר שבכלם הוא גן עדן ממש וכן נמי ארץ מצרים היה כגן ה' וכאלו אמר סדום כגן ה' וכארץ מצרים שנמשלה ג"כ לגן ה'. דכתיב וזאת תהיה המגפ' מלת וזאת הוא שיבוש אלא פסוק זה הוא המאוחר לכלן. דכתיב ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל הגוים. והענין כמו שפי' המפרשים ולא עליהם העונש הנז' של עצירת גשמים אלא תהיה המגפ' אשר יגוף ה' את כל הגוים אשר צבאו. ה"ג יאות הוא דיתקיים בעלמא ויתקיים עלמא בגיניה ואית ליה חיים ואורכ' דחיי וכו'.
זהר א, דף קט ע"א ויעל לוט מצוער וגו' ר' יצחק פתח וכו' ה"ג בגין דחמא דהו' קריב מסדום. קומרין טהירין פי' בערוך שהם מטלית מעשה אורג וקובעין בו חתיכות של כסף ושל זהב. והכונה על הלבשת הא"ס ב"ה באבי"ע וע"י התלבשותו בהם מתגלה הנהגתו בעולם והם הנקרא' מסיבות שע"י הלבושים עושה הקב"ה הנהגותיו. וזהו והוא מסיבות הוא מתלבש במסיבות ולמה כדי למעבד עובדוי. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קט ע"ב זוהר. כמה דאינון עבדין עובדין וגו' כי אותם המלאכים מתהפכים מטוב לרע ומרע לטוב כפי מעש' בני אדם למט'.
זהר א, דף קט ע"ב ואייתי עובדין בעלמ' היינו שקורא הדורות ובוראם להתקיים כגון דור המבול והם חשבו שהיו קיימים לעולם וקלקלו מעשיהם ובטלם והפכם מהקיום אל ההעדר:
זהר א, דף קט ע"ב בהאי אומנ'. הת"ת בכללות כל הספירות. והיינו והוא כי הוא נק' הנעלם על הבינ' או על ג' ראשונות. ואות ו' כולל שש קצוות:
זהר א, דף קט ע"ב מאנין דחרסא הם החומריים והגוף וצורתם נשמתם.
זהר א, דף קט ע"ב טיקלא דאסחרת תדיר וגו' נמצאו לפי זה שני מיני גלגולים הא' מהימין לשמאל ומשמאל לימין והב' גלגול בחינותיו בימין עצמו או בשמאל עצמו וז"ש וטיקל' אסחר בההוא סטר' אלא שבהיות גלגולי' בימין בחינותי' כולם מתהפכות לרחמים ולחסד. ובהיות גלגולי' בשמאל בחינותי' כולם מתהפכות לדין. הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף קט ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ענין הגלגול והטיקל' לשון היפוך בזכות או בדין:
זהר א, דף קט ע"ב מדרש הנעלם
זהר א, דף קט ע"ב כשאדם שוכב על מטתו בלילה וגו' זה נתב' פ' ויגש דף ר"ז ריש ע"א ע"ש. עכ"ל:
זהר א, דף קט ע"ב והרא"ג כ' בגין עובדין דבני נשא גרסי' בלא דל"ת. בגין עובדין וכו' לאינון מסיבות וכו' סרס המקרא ודרשהו והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו אשר יצום על פני תבל ארצה לפעלם בשביל פעלם של בני אדם לאתקיימ'. פליג את"ק דאמר שמתחיל' נעשו להתהפך בשביל שכך הוא פעלם של בני אדם שמתהפכים מרע לטוב ומטוב לרע. פליג ואמר שמתחלה לא נעשו המסיבות להתהפך אלא לאתקיימא אבל ולבתר דחשיבו וכו' קב"ה מהפך לון. ולדעתו ניחא דאמר והוא מסיבות מתהפך כי לפי' ת"ק היל"ל להתהפך. דההו' טיקל' היינו הגלגל שמגלגל יוצר חרס ברגליו והנמשל הוא מדת המלכות כדמפרש ואזיל. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קי ע"א ואו' וטיקל' קיימא בעובדין וגו' שהם מהפכות מדת הדין לרחמים או מדת רחמים לדין ונק' המדות העליונות משקל דהיינו טיקל' להיותם כענין המשקל שמכריע פעמים לימין פעמים לשמאל וסודו באותיות יהו"ד כי ה' עילא' כף ימין ה' תתאה כף שמאל ו' קנה המשקל י' לשון המשקל והארכתי במקום אחר .
זהר א, דף קי ע"א ולא קיימא תדיר וזהו סוד הזמן החולף כי מיום שנברא כל המציאיות ועד חמשים אלף שנה שהוא סוד יובל הגדול אין זמן שידמ' לחבירו ולא בחינ' שידמ' לחבירתה בגלגול המדות העליונות:
זהר א, דף קי ע"א קב"ה גרם בינ'.
זהר א, דף קי ע"א סבובין היינו גלגול שש קצוות ההנהג':
זהר א, דף קי ע"א מעיקר' ושורש' חכמ' וכתר בכח השוכן עלי':
זהר א, דף קי ע"א נפק מיני' ישמעאל שהיא קליפ' קרוב' אל הקדושה ולא הי' אפשר לצאת אלא ע"י מי שיהי' קרוב אצ הקדוש' בלתי נמול מפני מציאות קליפ' זו שהיא קרוב' אל הקדושה.
זהר א, דף קי ע"א אתגזר אברהם נבדל מכל קליפ' ועאל בברית בתוך הקדושה הפנימית ביסוד. ואשתלים בשמיה שם בן ד' שבת"ת וקרא לי' אברהם מצד החסד. וה' עילאה בינ'.
זהר א, דף קי ע"א ברזא דמים ורוח ה"ג בכל הספרים ולא ניחא לי כי בסוד ה' הוא ג' ווין שהם ויסע ויבא ויט שהם מים ואש ורוח:
זהר א, דף קי ע"א נפק מיני' יצחק שלא הי' אפשר לצאת ממנו מפני קדושתו ומעלתו אם לא ימול.
זהר א, דף קי ע"א אש ממים גבור' שבאצילות' מחסד.
זהר א, דף קי ע"א כולו זרע אמת שאין פגם וחיצוני מתדבק בו ולזה כדי שלא יתדבק בו טומא' לא נולד עד שמל אברהם:
זהר א, דף קי ע"א בההוא סטר' דאתחזי לון כפי יסודם באו בערוה מאב ובתו:
זהר א, דף קי ע"א מתפרשאן עם היותם שתי אחיות ואב א' והי' ראוי שיהיו אומה א' ונבדלו לשתים כפי הרמז שבהם. הרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קי ע"א גיליון. זוהר וה' עילאה אעטרת לי' ברזא דמים מרוח צ"ו א' ועיין בזוהר שיר השירים בפסוק נאוו לחייך ס"ת עמון דרג' דילי' מלכום וגו' קע"ג א'. ועי' מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קי ע"א והרא"ג כ' ואתגזר אברהם ונכנס במלכות. ועאל בברית נכנס ביסוד. ואשתלים היינו ש"ד שבפרצוף ובמילה יו"ד שבעטר' אשתלים שם שדי כדאיתא ריש פ' ויחי: א"נ אשתלים בשמא ואיקרי אברהם תאנא והד' מפרש ברזא דמים חסד מרוח בינה רוח אלהים: בההו' סטר' דאתחזי לון. היינו גדפא שמאל' דמדת המלכות דתמן אית תרין אכסדרין ומתפרשן לתרי אומין דאינון עמון ומואב כנז' בפרשת בראשית דף י"ג. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קנח ע"א מהכא מאן דלעי באורייתא כעין יששכר ירית עלמא דאתי דהיינו י"ש י' חכמה ש' תשובה והיינו בעולם הבא חכמה בתוך הבינה.
זהר א, דף קנח ע"א עילא ותתא נצח והוד יששכר וזבולון ד' סטרין דעלמא ראובן דרום שמעון צפון לוי יהודה מזרח ומערב דהיינו חגת"ם והוא עיקר שלימות ההנהגה. ולכך מאן דאוריך באחד וגו' ולכך אמרה לאה כי ילדתי ששה שהשלימה עיקר ההנהגה שלימות אחדות אח"ד דהיינו קב"ה נקודה אמצעית שריא על אחד והיינו יעקב שוכן על ששה כתיב על הרי בתר וכתיב על הרי בשמים ופליגי אהדדי כי הרי בתר מורה פירוד והרי בשמים מורה ייחוד וקשר א"כ אין הכל ענין אחד.
זהר א, דף קנח ע"א אלין שית בנין דלאה הם ששה קצוות וכוללים בעצמן שית אחרנין י"ב וי"ב אחרים למטה תיקוני רחל הרי בתר טורי פירודא. כי עיקר שלימות כל מרכבה בין עליונה בין תחתונה אין שלמותה אלא בי"ב כדפי' לעיל וכיצד יהיו ו' ויהיו י"ב ואמר ואינון שית בגין שהם י' ספירות דכל חד כליל בחברי' כיצד חסד ביסוד ויסוד בחסד גבורה בהוד והוד בגבורה ת"ת בנצח ונצח בת"ת שהם ששה ממטה למעלה וששה ממעל' למט' ומטעם כללות זה אשר להם נקראים הרי בשמים פי' שמתבשמין אלו עם אלו ונכללים יחד וקשר זה הוא בסוד הבינה שעליהם הקושרם ומייחדם וז"ש ולאה עלייהו לקיימא אם הבנים כי צהלה ושמחה בעת שאין פגם מפריד הבנים ומסלק אמם מעליהם ומפני קשר זה הנמשך מהאם הזהיר הכתוב באו' לא תקח האם מעל הבנים כדי שלא להפריד ביניהם וע"י הפרוד ישתלח האם ותתגרש שאין הכוונה שיפגום באם עצמה ח"ו שא"א. וא"ת מהיכא תיסק אדעתין להפרידה שצריך להזהיר בגין דאיהו עלמא דאתכסיא ולא אתגליא והי' עולה על הדעת שבינה ענין לעצמה והבנים ענין לעצמן לכך הוצרך להזהיר על הפירוד ושמא תאמר אחר שהיא והם דבר א' כמו שהורשה להסתכל ולחקור בבנים כך יחקור בה ע"ד כי שאל נא לימים ראשונים וגו' לזה אמר שלח תשלח את האם ממחשבתך שלא תהרהר בה כלל. וז"א בגין דאיהו עלמא דאתכסיא ולא אתגליא כלל אמנם היחוד לעולם עומד וז"א כי שאל נא וגו' ולמקצה השמים שהיא בינה ועד קצה השמים היא במלכות כי זהו הייחוד.
זהר א, דף קנח ע"א עוד אפשר שכוון כפל הכתוב כי שאל נא לימים ראשונים הם ו' קצוות ממעלה למטה ועוד ולמקצה השמים וגו' דהיינו ממטה למעלה ואינון ששה בששה וז"א וכל הני אקרון הרי בשמים כמו שפי'.
זהר א, דף קנח ע"א מכאן ולתתא דהיינו תחת המלכות הוא עולם הפירוד דכתיב ומשם יפרד.
זהר א, דף קנח ע"א ור' ייסא פליג עליה ממה דאשכחן דבני השפחות הם סוד הקשרים דד' קשרין. ודברי ר' אלעזר ועוד יוסף הוא יסוד ואין א' מהשבטים ביסוד אלא הוא א"כ אין לומר כדברי ר' חזקיה כי בני לאה הם למעלה ובני רחל למטה אלא כדפי' לעיל שהם חסד חסדים וגו' ועוד הכריח שני וא"ר אלעזר וגו' מה חמא יעקב וגו' והכא סיומא דגופא. אם כדבריך לא הי' סיום הגוף אלא ביששכר וזבולון כי לדידך ששה בני לאה הם עיקר לתשלום הגוף אלא ודאי יוסף יסוד והוא זכה למדה זו דאיקרי צדיק. וא"ת אפי' לדבריך בנימן חוצה שהרי ע"י יוסף נשלם הגוף זה אינו וז"א ועכ"ד בנימן וגו' דהיינו בערך הי"ב קשרים וגו' כדפי' לעיל ולא כדברי ר' חזקיה.
זהר א, דף קנח ע"א ת"ח דהכי הוא וגו' תקונא דעלמא תתאה וגו' תימא דעד השתא מסקינן בכל דוכתי דמעלמא עילאה אינון משום דאי מעלמא תתאה הוו היינו טורי פרודא ור' יוסי גופיה פירש דיוסף סיומא דגופא דהיינו מעלמא עילאה א"כ איך הם תיקוני עלמא תתאה. וי"ל דהכי הוו מעלמא עילאה נפקי. ולא הוו טורי פרודא ח"ו אמנם הוו תיקוני דעלמא תתאה דמתתקנא בהו ועלמא עילאה יהיב לון לעלמא תתאה לאתתקנא בהו כאימא דמקשטא לברתא ועיקר הסוד המלכות בהתעוררות אלו מלמטה בסוד נשמתם ומעשיהם הטובים מתקשטת באותם העליונים שהם מבינ' ונכללת מהם.
זהר א, דף קנח ע"א בגין דעלמא עילאה איהו באתכסיא ואם תסתלק לאה לא מעלה ולא מוריד לענין השכינה היותה עקרת הבית ובזולת זה אדרבה יותר טוב שתהיה בחיים כדי שיהי' יעקב קושר שתי ההין. הא' בלאה להשפיע למעלה בה' תתאה דנטלא ביתא כדפי'.
זהר א, דף קנח ע"א אתכסיא לאה במערתא וגו' וא"ת שרה ורבקה מאי איכא למימר דאין לומר שהיו בבינה שבודאי לא נשתמש בסוד זה אלא יעקב והנראה בזה הוא כי סוד מערת המכפלה הוא סוד תרי ההין דהיינו מערה לפנים ממערה ה' לפנים לה' וג' אבות שהם חג"ת נתעלמו שם בשורשם שבתוך הבינה ושם נקבותיהם שהם בסוד המלכות שבבינה נתעלמו עמהם וזהו סוד לאה אשת יעקב. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנח ע"א והרא"ג ז"ל כ' אחסין עלמא דאתי ואחסין וכו' כלומר אחסין עלמא דאתי אחר דאחידן אתריה דיעקב כי להיותו יורש מקומו של יעקב שהוא ת"ת אז אחסין עלמא דאתי בינה. והביא שני פסוקים לפי שמפסוק ראשון לא משמע כל כך כי מלת יש הוא השכר אלא משמעותו שיתנו שכר טוב בעבור פעולתך. אבל מלת יש שיהי' ממש עצמו של שכר משתמע שפיר מקרא בתרא להנחיל אוהבי יש שהוא השכר הנקרא יש דהיינו עלמא דאתי בינה:
זהר א, דף קנח ע"א אמר חזקי' אלין עילא ותתא וארבע סטרין דעלמא כך היא הגירסא. עילא ותתא נצח והוד וד' סטרין מזרח ת"ת מערב יסוד דרום חסד צפון גבורה הרי ו' קצוות: ומאן דאריך באחד דשמע ישראל צריך לכוין בכלם. והיינו אחד בהאי דקאמ' לקמן שית סטרין שהם י"ב ולאה עליהו הם י"ג כמנין אחד: שית בנין דלאה שש קצוות שיצאו מהבינה. דאכללן שית אחרנין וכו' כי כל חד וחד כליל בחברי' כנזכר בפרשת ויחי דף רמ"א כל חד וחד אוזיף לחברי' חסד בגבורה וגבורה בחסד וכיוצא בזה הם תריסר ולאה בינה עלייהו. לא תקח האם וגומר לא תטרח עצמך להשיג אי זה השגה בבינה כי לא תוכל ליקח אותה ולתופסה בשכלך כי היא עלמא דאתכסייא שלכן נקר' מי דקיימא לשאלא ולא לאתבא. וע"ד שלח תשלח מרעיונך ומשכלך את האם כי לא תשיג כלל. אבל ואת הבנים תקח לך היינו דכתיב כי שאל נא וגו' כלומר אם תרצה לשאול בשביל ימים ראשוני' שהם הספירות כדי להשיג לא תשאל אלא מקצה השמים דהיינו מהבינה עד קצה השמים מלכות כי שמים הוא בת"ת מצד שכולל אש ומים ותחלת השמים הוא בחסד המגיעים עד הבינה עד קצה השמים עד המלכות יש לך רשות לשאול לא יותר כי על למעלה יותר נאמר במופלא ממך אל תחקור וכו' ומשם יפרד ממלכות ולמטה הוא עלמא דפירוד' עולם היצירה שהם ד' ראשי' מרכבת ארגמ"ן: בני השפחות קשירו קשרין וכו' ר"ל שהם רומזים בקשר אמצעי שהוא קשירו דקשרין שהם האמצעיי' שבקשרי' שבזרועות ושבירכים כנזכר לעיל ונמצאו שהם ד'. דאצטרכו לתיקונא כי תיקונא דעלמא עילאה בינה היא בי"ב שבטי' עליונים כנזכר לעיל ראובן חסד וכו' נשארו ארבעה בני השפחות לתיקון זה לכן הם נכללים בד' קשרין האמצעי' והוי התיקון שלם. דבג"כ כלומר להיותם ד' בני שפחות רמוזים בהם לכך יוצאים חוץ מיושר הגוף כי שני הקשרי' שבזרועות יוצאים לחוץ לאחור ושני קשרי שתי הירכים יוצאים ג"כ מיושר הגוף ונכנסי' לצד פנים ועכ"ז התיקון נעש' עם כולם כנזכר לעיל. וע"ד כלהו סלקין בסהדותא וכו' כלומר הראי' כי אף שהם רומזי' בד' קשרין דנפקין לבר עכ"ז הכל א' שהרי הכתוב כלל כלם יחד והעיד שכלם נקראים שבטי יה. ושמעתי ממורי נר"ו כי השני קשרים שבשתי הירכים הם הסמוכי' לעגבי האיש כי אלו הם היוצאים לחוץ כשהאדם שוחה עצמו קצת ואינם ראשי הקרסולים הנכנסים פנימה כי אלו נכנסים לפנים ולא לבר ואדרב' כל מה שנכנס לפנים יותר טוב הוא:
זהר א, דף קנח ע"א דחמא דאתייליד שטנא דעשו הכונה כי כשקליפת עשו רוצה לעלות ולהתדבק במלכות אז יוסף שהו' ביסוד משפיע בה ואז כל הקליפות בורחי' מסביבותיה וז"ש דחמא ר"ל ראה ראיה מרחוק פעולותיו של יוסף זהותיקונו למעלה שיהי' שטנו של עשו. והשתא אתי שפיר אומר ות"ח יוסף אשלים דוכתיה שאם הוא פירוש אחר היל"ל אבל ת"ח אמנם אומרו ות"ח בא לפרש הענין שאמר הא אוקמוה דנולד שטנו של עשו כיצד ת"ח יוסף אשלים דוכתי' וכו' כלומר השלים מקומו של יעקב בהתקשרו יוסף באתרי' דהיינו היסוד שהי' יעקב כלו כלול וקשור עם כל המדות בלתי היסוד ועתה שבא יוסף השלים מקומו של יעקב והוא בהתקשרו יוסף באתריה. ויוסף זכי לי' דאיקרי צדיק כלומר ההוא אתר אזכי לי' ליוסף וגרם לו שיקרא צדיק קודם שיארע בו מעשה שהי'. ויש נ"א דגרסי דאתריה דיוסף זכי לי' וכו' והו' אשר דברתי שמקומו של יוסף זכהו ליוסף שיקרא צדיק ע"ש העתיד. ה"ג בעא למהך לאורחי' וסיומא דגופא הוא ברית כלומר כי הסיום האמתי עד היכן מגיע עצמות הגוף הוא עד הברית כי השתי שוקים הם שתי ענפי' המתפשטים מהגוף. ועכ"ד בנימן אשלי' חישבנא כלומר שהוא נכנס בתוך החשבון כי יוסף ובנימן שניהם ביסוד כנזכר לעיל כד עייל הוא ברזא דיוסף כד נפיק הוא ברזא דבנימן וכו': אמר ודאי אי ישתלימו הכא וכו' ה"ג: תיקונא דלעילא שריא עלייהו דהיינו תיקון י"ב בקר שתחת הים שהשבטי' של מטה הם מרכבה אליהם ואינו ראוי שיתוקן התיקון הזה בארץ העמים כי זה יגרום טוב ושפע רב לכל העמים היושבים בארץ ההיא לכך לא המתין עד שנולד בנימן: מית' רחל ונטלא דוכת' האי עלמא תתאה עתה שנתקשרו כל השבטים במלכות חזרה המלכות להיות היא עקרת הבית ולזה הוכרח שתמות רחל ותחזור נשמתה אל המלכות כי שם כל הנשמות הנקבות בסתרהא יתבין: ה"ג כד מיתת רחל נטלא ביתא בשלימו: אמאי לא מיתת בההוא זמנא כי כמו שמת' רחל כדי שתתתקן המלכות כך לאה היה ראוי שתמות כי גם היא אם הבנים ותטול המלכות דוכתה: אלא בגין דביתא דעלמא תתאה איהו ה"ג והכונה כי השבטים כלם הם נקראים בית על שם שמדת המלכות נעשית בית בי"ב שבטים שתחתי' שהם י"ב בקר י"ב מלאכים הנז' בפ' זו בסתרי תורה דף קמ"ט והם כוללי' כל ההיכלות והם הלוקטים כל התורה ומעשים טובים כי כל מעשה התחתונים הכל נחתם בהיכלות ומטטרון עושה מהם עטרה וקשוטים שבהם מתקשטת מדת המלכות כי היא צריכה להם א"כ המלכות היא צריכ' תיקון וקישוט ולא הבינה כי הי"ב שבטים שלה הם צריכים לה להשפיע להם ולכן לאהוצרכ' שתמות לאה באותה שעה שהמלכות נתתקנ' כי התיקון הזה מעלמא תתאה איהו ולאו מעלמא עילאה. עכ"ל הרא"ג ז"ל: