זהר א, דף קמ ע"ב מאי שנאה נפשו ס"ד דקב"ה הוי דנפשו שנאה וגומר והשתא נפשו היינו נפשו של קב"ה שהיא מואסת את הרשע זה אי אפשר מתרי טעמי חדא דמשמע דנפשו שהיא המלכות מואסת אבל שאר מדות לא קאמר ועוד הרשע מואסת אבל נפש הרשע שמא אינ' מואסת. לזה אמר אלא הפי' הנכון כי נפשו אהדר לנפש הרשע וכ"ש הגוף והשתא אהדר המיאוס ממילא לההוא דרגא דכל נשמתין תליין ביה והיינו במלכות וגם בבינ' כ"ש שאר מדות אם ממקורם נמאסה כ"ש שאר מדרגות וז"ש ולא בעיא בה לא בעה"ז מצד המלכות ולא בעלמא דאתי מצד הבינ'.
זהר א, דף קמ ע"ב וחמא חמרא תקיף דלא צליל מחד יומא וגומר. הענין כי היין הוא שפע הבינ' בסוד הגבור' וכשהוא מששת ימי בראשית סוד ששה ספירות הוא משומר דהיינו שמריו שקטים למטה לחצוני' והוא למעלה צלול שמור ממגע גוי שאין הקליפו' שולטות בשפע ההוא אמנם בהיותו בן יום א' דהיינו המלכות שמריו מעורבים בו והקליפו' שולטים בו ומתנסך והוא משכר ואינו משמח בסוד השמחה:
זהר א, דף קמ ע"ב ר' יוסי אמר יאות וגומר כלו' נאות אליו לפי מדותיו הרעות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמ ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ורשע ואוהב חמס וגומר אמר כי פשט הכתוב הוא לכאור' כי שנאה חוזר לשי"ת הנז' בראש הפסוק ה' צדיק יבחן והנה השי"ת הנז' הוא שונא לנפש של אותו הרשע וז"ש ורשע ואוהב חמס שנא השי"ת לנפשו של הרשע הנז' וה"ל כאומרו ולרשע ולאוהב חמס שנאה השי"ת נפשו של הרשע הנז' האמנם ק' לזה או' שנא' בלשון נקבה והל"ל שנא נפשו ולכן אמר כי פי' הוא שחוזר אל השכינה שהיא אוצר הנשמות צרור החיים והיא נוקב' והיא אשר שנאה את הנפש הרשע דאינ' נצררת בתוך אוצר ההוא ולכן אמר שנאה בלשון נקב' כי השכינה היא נקב' וכן צריך להגיה ס"ד דקב"ה הוי דנפשו שנאה נפשו דההוא רשע פי' כי השי"ת שנא לנפש של אותו הרשע. והנה הי' אפשר לפרשו באופן אחר רק שאינו מתיישב והוא ס"ד דנפשו דקב"ה הוא ששנא אל אותו הרשע וזה יותר מתיישב בלשון אומרו ס"ד דקב"ה הוי דנפשו שנאה וכו' אך א"א לפרש כן מפני כי זה הפי' חזר הוא בעצמו לאומרו אח"כ כמ"ש ד"א שנאה נפשו כד"א נשבע ה' בנפשו וגומר כמו שנבאר. וא"כ איך דחה פירוש זה בתחלה ואח"כ אמרו וזה ברור למעיין אך הביאור הוא כמו שפירשנו ודוק ותשכח:
זהר א, דף קמ ע"ב ד"א שנאה נפשו וגומר ברור הוא כי תירץ קושיא הנז' למה אמר שנאה בלשון נקב' ואמר כי שנאה חוזר אל מלת נפשו פי' כי נפשו של הב"ה הנז' בראש הפסוק היא אשר שנאה את אותו הרשע ופי' נפשו היא המלכות כמ"ש נשבע ה' בנפשו ר"ל כי כל השבועות הם במלכות הנק' נפשו כי לכן אין השבועה חלה לבטל דברי תורה כי השבועה במלכות והתורה בת"ת אך הנדר שהוא הבינ' חל על התורה שהוא הת"ת ונודע כי השבועה היא סוד המלכות הנק' שבעה בסוד בת שבע כנז' פ' וירא ד' קי"ב ע"ב ואין להאריך בזה וז"א נשבע ה' בנפשו ודי בזה:
זהר א, דף קמ ע"ב ובגין כך כי הוא שונא את הרשע ואוהב הצדיק לכן צדיק יבחן ומחזקו ע"י הנסיונות ההם: וז"א ובג"כ ה' צדיק יבחן:
זהר א, דף קמ ע"ב ת"ח כד ברא קב"ה לאדם פקיד ליה וגומר עתה בא אל המכוון לפרש פסוק ויהי רעב בארץ כי פי' סוד כניסתו בקליפות כאשר נבאר ואמר כי הנה דרכו של השי"ת לנסות בזה כל הצדיקים וכמ"ש ה' צדיק יבחן. וענין נסיון הזה הוא להביט ולהציץ בקליפות ולראות סדר עניינם ודרגין דילהון ואז ינסה אותם השי"ת אם יטעו אחריהם כענין אחר ובן זומא ובן עזאי והאדם מחויב בזה הנסיון כאשר רמז קהלת בספרו ואמר כי יש יתרון לחכמה שהיא הקדושה מן הסכלות שהם הקליפות כי יש לאחוז ג"כ בסכלות כנזכר בקהלת וזה נדרש בזוהר במקומות הרבה. והנה כבר ידעת כי י' דרגין דדכורא סמאל אנון קשורין ודבוקין תוך ז' היכלותיהם דוגמת הקדושה ממש והוא ג' ראשונות שלהם הנק' ראש הקליפות היא תוך היכל שביעי מתתא לעיל' ויש בו קצת קדוש' בסוד ונגה לו סביב ושם הוא מדור חסידי אומות העולם וזהו סוד ראשו של עשו שנקבר במער' והוא סוד והבינהו. והיכל זה הוא הנק' שמרי היין העליון כי הי"ס דקדוש' וכל דרגין דיל' הם סוד היין הקדוש המשמח והוא שקט על שמריו כי השמרים הם היכלות הטומא' ובפרט היכל זה הוא ראש השמרים הסמוכים אל היין ויש בהם טיפי יין בסוד ונגה לו סביב שכל זה אשר נבאר ונדבר בענין קליפות והיכלות אלו הכל נתבאר פ' פקודי וע"ש. והנה שם נז' כי היכל הז' הוא שמרי היין דמנייהו שתינא ומנייהו אטעימת חוה לאדם. ולכן נלע"ד כי הלא אלו הד' הנז' כאן שהם אדם ונח אברהם ויצחק הם כסדרן פי' כי כבר ידעת כי אדם נרמז בחכמה ואברהם ויצחק בחסד וגבור' וכן כל שאר הצדיקים משם ולמט' יעקב בת"ת משה בנצח וגומר האמנם נח למה שנמצא בזוהר הוא ביסוד וכמ"ש הפרשה נח איש צדיק. והנלע"ד כי להיותו בא אחר אדם וקודם אברהם הנה זה הסדר יורה על היותו רמוז בבינ' וזהו סוד את האלדי"ם התהלך נח והוא סוד אלדי"ם חיים. ובזה יבין המעיין אומרם עשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה מנח ועד אברהם כי ידעת היות כל א' עשרה עשרה ולכך לא נמנו משותלח וחנוך כל א' לראש ולקצין על דורו כמו אדם ונח ואברהם וגומר כי כל אלו היו בסוד עשרה דורות של אברהם והבן זה: והנה היפוך אותיות נח הוא חן וסוד ונח מצא חן והוא סוד חן ונועם הלוים הנרמז בבינ' ומשם בא להם. ואו' צדיק תמים יובן ממ"ש פ' פקודי דיסוד הוא עול' עד היכל שביעי והוא המחבר שביעא' בשביעאה ובזה תבין כי גם כי נח הי' ביסוד הנה הוא בבינ'. והנה אלו השנים שהיו כנגד הראש והם אדם ונח כי כנגד הכתר לא נברא שום אדם כנודע כי אין בו תפיס' ואלו השנים נכנסו בהיכל השביעי של הקליפות אשר הוא הראש כאשר ביארתי ובו חטאו שניהם וזה הסוד יובן במ"ש בתקונין כי אדם והבל אשר הוא מכלל דורותיו חטאו במחשב' והוא רמז אל היותם ממחשבת הקדוש' ספי' החכמ' וחטאו במחשבת הטומא' היכל שביעי. גם נח להיותו רמוז בבינ' חטא בהיכל הז' כי שם הם כל הג' ראשונות שלהם. ואמר עתה ת"ח כד ברא קב"ה לאדם פקיד וגומר ר"ל צוה לו אות' המצוה ולא צוהו משום עצמו כי מה יתן ומה יוסיף חטאו בקדושת השי"ת כי אם צדקת מה תתן לו אמנם לאוטבא ליה לאדם שלא ימות ויהי' שלם כל ימיו ויהיב לי' חכמתא וידע כל דרגין של הקדושה. ולבתר כד נחת לתתא בקליפות חמא תיאובתא דיצה"ר והוא סוד המחשב' החושקת הנק' תיאובתא דיצה"ר והוא היכל ז' כמו שביארנו שבו מחשבת הטומא' ואתדבק תמן. וכן כד אתא נח אתדבק תמן כי שם יש מעט חמרא מעורב עם השמרים וזהו חמרא תקיף דלא צליל כי לא צליל הוא שמעורב היין עם השמרים והיין שבו אינו קדוש כמו קדוש' עילאה אמנם הוא תקיף וחזק יין המשכר. והוא דחד יומא כי ידעת היות ז' היכלותיהם נק' ז' ימי הרעה דוגמת ז' ימי בראשית ולהיו' היכל הראשון מלמעל' למטה קראו יינא דחד יומא: או אפש' לפרש חמרא תקיף ר"ל יין מחמיץ מלשון תקיפו לי' ד' מאה דני דחמר' ופירשתי פי' זה כי היכי דלא נימא דאיכא יין נמי לתתא כי הלא כולם שמרים הם ובפרט בהיכלות שהם היכלין דנוקבא כי הכל שמרים. אך פי' הראשון יתיישב במה שהקדמתי כי י' דרגין דדכור' כלילן בז' היכלין ויש בראשו איז' נגה של קדוש' והנ' דוגמ' דאדם הי' ממחשבה ובה חב ולז"א חמא תיאובתא וגומר אך בנח שהי' בבינה דוגמת היותו שם יין המשמח לז"א דחמא הכא חמרא תקיף וגומר ושתי מיניה אך לא כן נז' באדם כי לא הי' רק בדרגא תניינא הנק' תיאובתא דיצה"ר ודוק.
זהר א, דף קמ ע"ב והנה אברהם שהוא כנגד החסד עאל בהיכל איבה שהוא כנגד היכל אהבה שהוא החסד זרע אברהם אוהבי. והנה היכל זה הוא היכל שבו הרעב נמצא כנז' פ' פקודי ותמן הוא לשוד ולכפן תשחק כי שם ולמטה שהם ז' דרגין בו' היכלו' כי השביעי התחתון הוא כולל שנים דוגמת הקדוש' ולכן שש היכלו' אלו שבו ז' דרגין הם ז' שני הרעב שהראו את פרעה וז' שני השבע הם ו' היכלי הקדוש' שבהם ז' דרגין והענין כי בשלש ראשונו' אין מושג בהם לא שובע ולא רעב רק בז' דרגין שם ניכר הדין והחסד והרעב והשובע וגומר בכל הז' דרגין ולכן תמצ' כי מאברהם ולמטה נתנסו בענין הרעב כי אברהם נאמר בו ויהי רעב וגומר וביצחק ויהי רעב וגומר וביעקב ג"כ מפני הרעב ירד למצרים. ואל זה רמזו רז"ל ז' פעמים בא רעב לעולם כנגד ז' דרגין דז' שני הרעב והראשון הוא רעב דאברהם והבן כל זה כי איני יכול להאריך: ואו' ועאל בשלם ונפק בשלם הוא ענין כי נכנס עם היסוד דבוק במלכות שלא להפריד' ח"ו בסוד ד' דאחד עם הקוץ של הדלת שהוא היסוד כי בזה הקוץ עליו נא' וכבודי לאחר לא אתן כי ע"י אותו חוט החסד אין המלכות מייחדת עם איש הטומאה דהאי א"ח דאחד נטיר לה ודי בזה. והנה זה היסוד נק' שלום ועליו נאמר דעאל בשלם ונפק בשלם וכנז' לקמן דף קמ"א ע"ב כד חפר יצחק ועבד בירא בשלם לההוא שלם קרי ליה רחובות ודוק: האמנם אותם שחטאו כביכול קצצו וחברו השכינ' עם הקליפות וזה גרם מהשהפרידה מן היסוד הנק' שלום ודי בזה:
זהר א, דף קמ ע"ב וישאלו אנשי המקום וגו' ראוי שתדע כי כל הסיפורים הנז' בזמן היות יצחק בארץ פלשתים הכל הוא רמז אל עסק יצחק בידיעת דרגין של הקליפות ואח"כ עלה בשלום. ולכן הבין ודוק ותשכח. ואל זה רמז ואמר אחותי היא פי' כי אעפ"י שירד בקליפות לא קצץ ח"ו כמו האחרים אמנם הי' כאברהם אביו דעאל בשלם ונפק בשלם ואמר אחותי היא דקאמר דא על השכינ' ואתתקף בה ולא בקליפות.
זהר א, דף קמ ע"ב תו אברהם ויצחק וגו' ביאר כי עוד יש טענה אחרת למה אברהם ויצחק קראוה לשכינה אחותי. והענין כי הנה יעקב גופא דאמצעיתא בעלה דמטרוניתא אמנם הידים והזרועות הם אשר הם אחים את השכינה כי אין בהם שימוש כמו בעלה יעקב או יוסף שהם מארי' דביתא גופא דאמצעיתא ולכן קראוה אברהם ויצחק אחות ועי' בתיקונים דף ל"ח ע"א בהגהה אחותי ביומא תנינא והנה זה יובן מפסוק אחותי רעיתי יונתי תמתי וגו' כי הענין הוא כפי אשר נתבאר בתיקונין כי הם רמז אל ד' אותיות השי"ת והענין כי נודע הוא היות כללות כל הי"ס כלול בד' אותיות השי"ת וכנגד כל א' וא' מן האותיות יהו"ד יש לו בת זוג במ' והענין כי כנגד יו"ד יהו"ד שהוא זרוע ימיני בסוד שיר פשוט כפול וגו' ומשם נק' אחותי סוד זרוע ימין של המטרוניתא. וכנגד הה"א אשר רומזת בבינ' ובגבור' הנק' רעיתי כנז' באדר' האזינו שם נק' זרוע שמאלי של המטרוניתא הנק' רעיתי. וכנגד אות וא"ו נק' גופא דמטרוניתא יונתי וכנגד המלכות שהיא ה"א תתאה נק' תמתי כי היא שלימות הכל כתרגום איש תם גבר שלים. וגם אפשר במה שידעת היות י"ס זכרים מלמעל' למט' וי"ס מתתא לעילא ובזה יובן היות אות ה"א תתא' במלכות מעילא לתתא ועוד יש אות היו"ד בסוד מתתא לעילא והיא נק' תמתי כי כן היוד הוי שלימו דכולא:
זהר א, דף קמ ע"ב ויהי כי ארכו וגו' יש ספרים מוגהים וז"ל את רבקה אשתו דייקא ודא שכינתא דהות עמה דרבקה והוא מבואר. אמנם כפי הספרים שכתוב בהם כמה דע"ז כתיב בה ויקומו לצחק וגו' יהי' פירושו במה שקדם לזה כי כל סיפור יצחק בהיותו בארץ פלשתים הכל רמז אל התעסקו בחכמות הקליפות והנה אמר כי עם היות אשר הי' יצחק עוסק בקליפות עכ"ז יצא בשלום ונכנס בשלום כאשר ביארנו. כי לא קצץ בנטיעות אמנם לעולם הי' דבוק עם השכינ' וז"א והנה יצחק מצחק וכו' פי' כי אבימלך הי' חכם גדול בחכמות הקליפות והעד על זה ויבא אלדי"ם אל אבימלך גם אומרו בעד החלון והוא חלון האצטגנינות. והנה רצה לידע מה טיבו של יצחק ואם הי' הולך בדרך אביו עובד את השי"ת או גם הי'. עוסק בקליפות לבדם ואז הבין בחכמות כשפיו וירא כי עם היות וירא יצחק הי' מצחק ר"ל מתעסק בקליפות הנק' ע"ז כי אין צחוק אלא ע"ז כמ"ש ויקומו לצחק ועכ"ז לא הי' מניח ידו מלאחוז בשכינ' אמנם הי' עם א"ת רבקה אשתו היא השכינ' הנק' א"ת אשר הית' דביקה עם רבקה אשתו כנודע כי בזכות' הי' ענן קשור על האהל כמו שאמרו רז"ל והכוונ' לומר שעם היותו במקום הקליפ' שהיא מקום הע"ז שכתוב בה לשון צחוק הנה הוא אותו הצחוק שעושין לע"ז הוא לא עשה אותו אלא עם השכינ' הנק' את כנז'. ואל תתמה אם קראו את הקליפ' ע"ז כי שם ע"ז וג"ע וש"ד אמנם ע"ז היא שם עולה על כולן בפרטות:
זהר א, דף קמ ע"ב ד"א וכי ס"ד דיצחק הוה משמש וגו' עתה ביאר כפי הפשט ומבואר הוא וענין בעד החלון אפשר ממה שנודע כי ב' פתחים הם חד פתח שער השמים של מקום הקדש לצד דרום וא' פתח הצפון נוקבא דתהומא רבה כי שם כל הקליפות והכשפים והקוסמים ואל זה קראו חלון. עוד אפשר כי הוא סוד אותם החלונות הנז' פ' תרומ' כי שם הוא שימוש המכשפים וקוסמים.
זהר א, דף קמ ע"ב ר' יוסי אמר יאות הוה וגו' ביאר ר' יוסי רשעת אבימלך ופריצותו כי הנה כל הפעולות הנז' הי' פועל ומביט בחכמת כשופו להבין ולראות אם אמת הדבר כי אחותו היא או אם אשתו היא כי הי' חפץ לקחתה ואם הי' יודע מצד חכמתו כי היא אחותו הי' לוקחו לאשה. ולולא כי נתייסר מענין פעם ראשונ' בקחתו את שרה אשת אברהם ועכ"ז לא אסף ידו מלהשתדל בכל עוז ולעשות כל מיני חכמות כשופיו לידע אם אחותו היא לקחתה לו לאשה. וכראותו כי אשתו היא אז א"ל כמעט שכב אחד העם המיוחד שבעם הוא המלך ועל עצמו דבר והורה בזה כי כוונתו ליקחנה בודאי. והנה ראי' לזה או' אח"כ כי אמרתי אין יראת אלדי"ם במקום הזה כנר' כי ידע יצחק היות אבימלך רשע ואין יראת אלדי"ם על פניו כי אם לא כן למה אמר יצחק כי אמרתי אין יראת אלדי"ם וגו' אלא ודאי הכיר בהם כי אין יראת אלדי"ם על פניו והעד מעשה אבימלך והשתדלותו עד שראה בכשפיו כי אשתו היא ואז נתיאש מפחד מה שקרה לו עם אברהם אביו.
זהר א, דף קמ ע"ב א"ר אבא בג"כ אמר וגו' יר' ביאר פסוק אין יראת אלדי"ם הוא נתינת טעם ליצחק ואמר מה שאני אומר אחותי היא וקראתי השכינ' אחותי בהתעסקי בחכמ' זאת הוא כי יראתי לנפשי וידעתי אין יראת אלדי"ם היא השכינה מהימנותא עילא' הנק' יראת אלדי"ם במקום הזה ולכן הוצרכתי לאחוז בה ושלא אקצץ בנטיעות ח"ו. והנה פסוק כמעט שכב אחד העם וגו' גם שלא נתבאר בזוהר אפשר נפרשהו עם פסוק הקודם והנה יצחק מצחק וגו' כאשר ביארנו כי עם הכנסו בקליפות עכ"ז נכנס בשלום בסוד הקדוש' שלא ישאר אחוז עם הקליפות וא"ל אבימלך כמעט שכב וגו' פי' כי הלא נודע סוד השכינ' בגלות שהוא הכנס' במקום החיצונים כי אז ח"ו מתחלל'. וזר יקרב אלי' וז"א אבימלך כמעט שכב אחד העם עם השכינ' אשתך ויאחז בה ויקצץ אותה מן הקדוש' חליל' ויחברנה אל הקליפות כי זה הית' כוונת דור הפלגה כאו' ונעשה לנו שם שרצו להפריד את השם היא המלכות מן הקדוש' ולחבר' אליהם וז"א כמעט שכב וגו' ותירץ לו יצחק כי אמרתי וגו' פי' מה שהוצרכתי לאחוז בשכינ' לפי שאמרתי אין יראת אלדי"ם ואינכם חפצים בה ואמנם אני יראתי פן יקרני כמוכם ואשאר זולתה נאחז בקליפות ולכן אחזתיה ולא ארפנה. עכ"ל:
זהר א, דף קמ ע"ב גיליון נפשו המ' נפש הרשע שונאתה.
זהר א, דף קמ ע"ב וחמא חמרא תקיף דלא צליל מחד יומא ואשתי וגו'. פקודי רס"ד.
זהר א, דף קמ ע"ב דאיהו חלון וגו' תרומ' קע"ב א' ס' במדבר קפ"ד א' אמור לחכמ' אחותי וגו' קי"ב א' עכ"ל:
זהר א, דף קמ ע"ב והרא"ג כ' מאי שנאה נפשו ס"ד דקב"ה הוי וכו' סלקא דעתי' דמקש' דה' דקאמר קרא ה' צדיק יבחן וגו' הוא ת"ת ולכך הקש' ואמר וכי ס"ד דקב"ה שהוא ת"ת נפשו שנאה לההוא רשע והלא הוא בעל הרחמים ואין מדרכו לשנא אפי' לרשעים ולכך הקשה ס"ד וכו'. ותירץ אלא ההו' דרגא דכל נשמתין כלומר האי יהוה שבפסוק אינו ת"ת אלא המלכות דכל נשמתין תליין בי' ולהיות שהיא מקבצת את כלם והיא בעלת הדין היא שונא' הרשעים מצד מעשיהם וז"א שנאה נפשו דההוא רשע דלא בעיא להכלל לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי שאינ' מכניסתו תחת כנפי'. ד"א נפשו כד"א נשבע ה' בנפשו כלומר נפשו לא הדר לנפש הרשע אלא נפשו דקב"ה דהיינו מלכות הנקרא נפש שונא לההוא רשע והשתא ניחא דאומר יהיה הוא הת"ת כמורגל. אסתלק בדרגוי עלה במעלות הקצוות עד החכמ' ששם הוא מקומו כנז' בתיקונין. כד נחת לתתא לראות ענייני החיצונים דהיינו לחקור בדרושיה' ובהנהגותיה' חמא וכו'. דלא צליל מחד יומא היינו מה שנז' בפ' פקודי שטעותי הי' בהיכל' שביעא' היכל' דשמרי דחמרא דהיינו היין מעורב עם שמריו עץ הדעת טוב ורע מעורב זה בזה.
זהר א, דף קמ ע"ב ויהי כי ארכו לו שם הימים ה"ג את רבקה אשתו דייקא את דא שכינתא דהות עמה דרבקה וגירסת הספרים היא שיבוש גמור והכונ' שיצחק הי' עושה ייחוד למעל' עד שהי' מצחק ומשעשע לשכינ' הנקראת את אשר היה עמה דרבקה ולאו משום רבוייא דאת כדרך שאר אתין אלא שהיה נקרא את כנזכר בפרשת בראשית דף ט"ו וז"ש דייקא את כלומר מלה זו. א"נ הוקש' לו אם הוא לפי הפשט וכי יצחק היה מיקל את ראשו בתשמיש מדאפקי' בלשון צחוק ש"מ דהוה בדיחא דעתיה וזה חוץ מחק הצדיקי' לז"א את דייקא כלומר אה"נ שהיה צחוק אבל לא היה מפני התשמיש אלא שראה שהיתה עמה שכינ' ה"ג בגין לאתדבקא דכתיב וכו'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמא ע"א א"ר אלעזר בגין דלא שריא וגו' תימ' דבין מעש' יצחק ואבימלך בין מעש' אברהם (אברהם) הי' בגרר ואברהם אמי אין יראת ויצחק לא אמר ואי חשבת גרר א"י לכולהו הוי ולפי האמת גרר מכלל א"י הויא אלא שלא נכבשה. וי"ל כי בערך הכיבוש אינה א"י ולכך אברהם אמר אין יראת אלדי"ם במקום הזה שאינו לא בכבוש ראשון ולא בכבוש שני ולכך ע"ש העתיד אינ' א"י עם היות שהיא בכלל תחומי א"י מנחל' מצרים ועד נהר פרת. אמנם יצחק מצד הגבור' הכל כבוש לפניו ולכך אתתקף בי' במהימנותא ומתוך מדתו חמא דהא שכינתא גו אתרי' שריא מה שלא רא' אברהם.
זהר א, דף קמא ע"א ר' יהודה אמר וגו' פליג את"ק ופריך לי'. ור' אלעזר מתרץ.
זהר א, דף קמא ע"א וא"ר אלעזר וגו' קשיא לי' לדידי' דפי' שהטוב שקבל מאבימלך הי' מניעת הרע למה כרת להם ברית ועכב כיבוש א"י כך וכך דורות ותירץ כי הכל הי' כדי שלא ימנעהו מחפירו' הבורות שהם אליו סוד גדול כדמפרש ואזיל.
זהר א, דף קמא ע"א בירא דמיין מ'. וענין חפירת אברהם ויצחק בב' פירושים א' מלמט' למעל' שחפרוה להשפיע בתחתונים או שהם חסד וגבור' וחפרוה ותקנוה לקבל מהם וזה יור' אומ' יעקב לא אצטריך להאי.
זהר א, דף קמא ע"א אבל האי קרא ביה אתתקפו מארי מהימנותא וגו' פי' אתתקפו מארי מהימנותא שהם אחוזים במלכות יראת ה' כדפי' לעיל וכאן אבטח לון לעלמא דאתי שהיא הבינ' שמשם חוזק המלכות כדמפרש ואזיל.
זהר א, דף קמא ע"א ועצמותיך יחליץ האי קרא לאו רישי' סופי' וגו' דעסיק בנשמתא וסיים בגוף. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמא ע"א והרח"ו נר"ו כתב. א"ר אלעזר בגין דלא שרי' וגו' יר' ביאר פסוק אין יראת אלדי"ם באופן אחר כי נודע כי אין שכינ' שורה אלא בארץ ישר' ולא בח"ל וזהו כי אמרתי אין יראת אלדי"ם היא השכינ' אינה שורה במקום הזה שהוא ח"ל ולכן הוצרכתי להתאחז בה בל יניחני יחידי ולכן יצחק אתתקף במהימנות' משום דחמא דשכינת' גו אתרי' שריא שהוא בא"י ולא בח"ל ולכן הוצרך לקשר' עמו תמיד אף בצאתו לח"ל שהוא מקום הקליפות. ויש גורסים גו אתתיה שריא והפי' כי עם היות שאין השכינ' שור' בח"ל עכ"ז היתה שור' עם רבק' אתתי' ולכן קרא את רבקה אחות לרמוז אל השכינ' הנק' אחות שהית' עם רבקה.
זהר א, דף קמא ע"א ויצו אבימלך וגו' הודיענו בזה כי אין הקב"ה מקפח שכר שום ברי' כי בשכר שאמר אבימלך לאברהם הנה ארצי לפניך וגו' לא שלטו בהו יש' עד כמה דרין שהוא בימי דוד אשר אז נאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים ויכניעם וגו'. וא"ל ר' יהוד' שאסור להחזיק טוב' לרשעים ולכן סיפר בגנותו של אבימלך כי הנה הרשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושים וכן הי' בעפרון כי תחיל' א"ל השדה נתתי לך וגו' במתנ' ולא במכיר' ואח"כ חזר בו ואמר ארץ ת' שקל כסף לרמוז שיתן לו אברהם ת' שקל כסף. וכן הכא בקדמית' א"ל הנה ארצי לפניך ולבתר א"ל לך מעמנו וגו' וא"כ כל מה שעשה אבימלך לא איקרי טיבו ואיך אמר ר' אלעזר כי בגין ההוא טיבו אוריך לי' קב"ה והלא לא עבד שום טיבו. ותירץ ר' אלעזר דדא הוא טיבו דעבד עמי' דלא נסיב מדידי' כלום כדרך הגוים והמלכים הרשעים וזה פרע לו שכרו קב"ה לאחר זמן. וא"ר אלעזר יאות עבד יצחק וגו' כבר ביארנו כי כל הך פרשתא עוסקת בענין עסק יצחק בקליפות ולזה הודיענו הכתוב איך יצחק עם היותו שם חפר את הבארות והם כמה סבות ורמזים א' הוא ענין הגרים שגייר אביו וחזר הוא וגיירן עם שהי' חוץ מעירו ומארצו. ועוד אחרת ע"ד הסוד והוא סוד השכינ' הנק' באר כי עם היותו בקליפות התאחז בשכינ' ותקן אות' וחפר אות' מהמכשולות המתהוים לבל יוכלו התאחז בה ולקרב אליה וכן אברהם עשה זה ממש. אבל יעקב לא הוצרך לזה כי כבר מצאה מתוקנת כהלכתה. וענין זה יהי' בא' מכמה פנים או כי אותם גרים אשר גייר יצחק פעם שנית לא הוצרך הוא לגיירן כי עמדו בקיומם. או כי אחרי אשר אברהם ויצחק הכניעו הקליפות והסירו מכשולות הקליפות הנקראת אבן נגף וצור מכשול מן הבאר ההיא לא הוצרך עוד יעקב לחפרן ולתקנן והנה זה יתבאר יותר במה שידעת כי האבות הלא הם גלגול אדם הא' ובהיותו באברהם יצא ממנו העופרת והוא ישמעאל קליפת הע"ז ועל זה נאמר ותרא את בן הגר וגו' מצחק ואין צחוק אלא ע"ז ולכן אברהם הושלך לאש ולא רצה לעבוד ע"ז. ויצחק בא לכפר על שפיכות דמים ולכן הוגש לעקיד' ונפק מניה עשו זוהמא דהתוכא דדהבא וכשבא יעקב בא שלם בלתי שום קליפ' כי כל מטתו שלימה בי"ב שבטים ולכן לא הוצרך לחפור הבאר כאברהם ויצחק אביו כי כבר מכשולות הזוהמא הוסרו ודי למבין. והנה כל הבאים אחר יעקב כמו בניו י"ב שבטים וכל הצדיקים אחריו כולם נמשכו אחרי דרכו של יעקב כי אחר אשר אברהם ויצחק הרימו מכשול אינון אתתקפו במהימנות' תדיר ולכן בגין למיעבד כך ולהדמות אל יעקב לכן בעו ישר' לאתתקפא כל יומא ויומא בבאר ההוא בכמה מצות הנרמזים בה כמו הציצית שהוא נק' מצו' כנודע ורמוז במלכות וכן תפלה של יד ודוגמתו אמנם נקט אלין משום דשאר המצות אינם תדירין בכל היום כולו כמו הציצית והתפלין שיכול האדם למיהוי עליה כל יומא כוליה.
זהר א, דף קמא ע"א ר' חייא פתח ונחך וגו' רוצה לפרש פסוק ויקרא שמה רחובות אשר הוא מתפרש עם הפסוק ההוא ואמר כי הלא פסוק זה נדרש על בטחון תגמול המזומן לצדיקים לעה"ב ולא דבר בעה"ז וז"א ונחך ה' תמיד ר"ל כי האדם הוא הולך מהעה"ז אל העה"ב ולז"א ונחך מלשון ינחני במעגלי צדק. או יהי' מלשון מנוחה שהיא בעה"ב ששם מנוחת נשמות הצדיקים ואו' תמיד לרמוז כי הצדיקים בין בעה"ב בין בעה"ז לעולם ועד הב"ה מסייען ומנחה אותן. והק' כי באו' ונחך ה' אין בו זמן קצוב לומר בזמן זה ינחך ה' ולא בזמן אחר אמנם הוא בסתם והוי כמפרש לעולם ואמאי צ"ל תמיד וביאר כי אין פי' של תמיד לעולם רק ביאורו על התמיד שהיה קרב בין הערבים והענין כי הנה ב' תמידין היו קרבין בכל יום א' בבקר וא' בין הערבים והא' כנגד הת"ת מדת היום. והב' כנגד המלכות מדת הלילה הנק' ערב והנה הי' קרב בין הערבים שהוא בעת המנחה דאז אתער יצחק שמאלא לאחדא לה בסוד שמאלו תחת לראשי ובין הערבים נודע כי הם ערב דיצחק וערב דמלכות ועל שניהם נאמר וערבי נחל הם כחות הדין הנמשכים מנחל קדומים בינה דמינה דינין מתערין כנז' פ' צו והנה בפסוק הזה הודיענו שכר העה"ב כי יהיו דבקים באספקלריא דלא נהרא ובאספקלריא דנהר' תרוייהו כחד' דכר ונוקבא וכנגד נוקבא אמר תמיד שהוא תמיד בין הערבים וכנגד הזכר אמר והשביע בצחצחות כי פי' בצחצחות ר"ל אספקלריאות והם אורות הת"ת וביאר כי בשניהם תשבע נפשו בעה"ב. וביאר כי גם דוד נתאוה אל התמיד הזה הוא ענין המלכות גם בהיותו בעה"ב שהוא גבוה ממנו כמ"ש ינחני במעגלי צדק ואין צדק אלא מלכות ומזמור זה ודאי נאמר על הנשמה בלכתה מן העה"ז אל העה"ב כנודע כמ"ש עוברי בעמק הבכא שהוא גיהנם. ומשם הולך אל ג"ע הנק' מעגלי צדק. והק' כי אחרי אשר נתבשר בטוב נשמתו בת"ת ומלכות אספקלרי' דנהר' ודלא נהר' א"כ מה לו עוד עם עצמותיו וגופו החומרי עד שהוצרך הכתוב אחר כל טובות העה"ב לבשרו באחרונה ענין הגוף וביאר כי הוא ענין תחית המתים. והנ' אפשר ללמוד מכאן כי העה"ב דקאמר לעיל היינו עולם הנשמות ולכן הובא ענין ועצמותיך יחליץ ההוא ענין תחיית המתים הבא אחר עולם הנשמות גם בזה יובן מ"ש לעיל דאתנהיר באספקלריא דלא נהר' וקשה דאם איהו אתנהיר באספקלריא דנהרא א"כ מה לו בשורת דיתנהיר באספקלרי' דלא נהרא ובכלל מאתים מנה עד שהוא בעצמו הוקשה לו זה לעיל ואמר מנלן מדוד דכתיב ינחני במעגלי צדק. והענין כי להיות כי כל זה הוא בעולם הנשמות ואז אין אדם זוכה אל אספקלרי' דנהר' אמנם הוא יושב באור אספקולרי' דלא נהרא ובכל רישי ירחי ושבתי וזמני אתנהיר מגו אספקלרי' דנהרא כנודע ולזה נתבשר בשניהם אמנם אחר התחיה אז זוכה בעצם אל אספקלריא דנהרא וז"א ונשמת' אתוספא נהורא גו אספקלרי' דנהרא כלומר נוסף על מה שהי' לו בעולם הנשמות עוד יתוסף לה נהורא אחריתי כי יזכה בשלימו אל אספקלרי' דנהרא וזה להיותו אחר התחיה בגופא שלים כמו שהי' אדם הראשון בג"ע קודם שחטא בלתי קרוץ מחומר זוהמת הנחש בסוד כתנות עור משכא דחוי' ואז הגוף יזכה להיותו בג"ע התחתון שבו סוד אספקלריא דלא נהרא כנודע והנשמה תזכה באספקלרי' דנהרא. והנ' או' והיית כגן רוה חוזר אל הגוף הנמשל אל הגן שהוא אספקלרי' דלא נהרא כנודע ויהי' רוה מן הנשמת' דביה שזכתה אל אספקלרי' דנהר' הנק' נהר נגיד דלא פסיקו מימוי לעלמין כנודע וזהו והיית כגן רוה שחוזר אל הגוף. עכ"ל:
זהר א, דף קמא ע"א גיליון אתתקף בר נש בציצית דאיהו מצו' וגו' הרי שהקדים הציצית לתפלין. ויקהל ר"א ב'. והשביע בצחצחות נפשך דא אספקל' דנהרא וגו'. עיין בפרדס שער ערכי הכנויים פ"ב עכ"ל:
זהר א, דף קמא ע"א והרא"ג כ' ויצו אבימלך וגו' ה"ג לא שליטו ישראל בהו גרסי'. עד לבתר דרין בתראין עד שבא דוד כמש"ה ויקח את מתג האמ' מיד פלשתים כמרז"ל שנטלו אמה ממתג חמורו של יצחק. וא"ר אלעזר יאות עבד יצחק וכו' כנר' שאין לו קשר עם הקודם ואולי אגב דנקט מימרא של ר' אלעזר לעיל נקטיה נמי ואקרא אחרינא קאי. יאות עבד יצחק היינו ששב לחפור בארו' המים אשר חפרו בימי אברהם אביו שסתמום פלשתים. ה"ג וכן אשתדל אברהם וחפר בירא דמיא יעקב אשכח ליה וכו'. ה"ג דרזא דמהימנותא ול"ג ביה. אלא דא תמיד דבין הערבים היינו מלכות כלומר שינחהו ה' שהוא ת"ת במלכות שהיא חלק לעה"ב והיא נקר' תמיד של בין הערבים ונק' כן לפי שהיא קשורה בגבור' הנק' ערב ושם מתנוצץ אור הבינ' שהיא עולם הבא וזהו שהכריח מדוד שאמר ינחני במעגלי צדק שהיא המלכות ועשה כעין ג"ש כתיב הכא ונחך וכתיב התם ינחני מה התם הוא במעגלי צדק מלכות אף הכא במעגלי צדק. אספקלריא דנהרא היינו הת"ת. לאסתכלא וכו' ע"ש שקרא' אספקלריא שהוא לשון מראה שמתראי' בה הפנים נקט ביה לשון לאסתכלא לשון נופל על הלשון שיזכ' להסתכל ולהתענג בזיו ואור אספקלריא דנהרא והיינו ונחך ה' בדרך עד בואך אל התמיד שהיא המלכות בבחינ' הבינה ושם תהיה דירתך אמנם ההנא' אינו מעצמות' שאין לה מגרמ' כלום אלא והשביע בצחצחות שההנא' יבא לך מאספקלרי' המאיר' כנזכ'. אי נשמתי' דצדיקא סלקא לעילא מאי וגו' כלומר אחר שהנשמ' מסתלקת מהגוף ואין לה שום שייכות עם הגוף מאי ועצמותיך יחליץ מה הנאה יש לו בזה. וי"ס דגרסי אי נשמתא דצדיקא אתהני בענוגא דא דלעילא מאי וכו' והכל עולה אל מקום א'. ה"ג והאי גופא אתשקי מינייהו ואתרוי תדיר וכו' נ"א והאי גנתא וכו'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמא ע"ב ת"ח בירא דמיין נבעין האי איהו רזא עלאה בגו וגו' שמורה על ייחוד המלכות ביסוד והיסוד בתוך המלכות.
זהר א, דף קמא ע"ב בירא דאית בי' מוצא מים כי יש באר שאין מימיו נובעים לו מתוכו אלא באים לו מבחוץ ואין בור זה מורה על הייחוד הנרמז כדפי'.
זהר א, דף קמא ע"ב ועל דא כד חפר יצחק ועביד בירא בשלם וגו' פי' בינה שאין קליפות ומקטרגים שולטי' בה.
זהר א, דף קמא ע"ב אבל ת"ח כל עובדוי דקב"ה כלהו אינון מילין דקשוט כלו' אין דבר שיהיה לריק ח"ו אלא הכל בכוונה ובטעם והכל תלוי בסוד האצילות אפי' דברים גשמיים שאנו רואים בעולם השפל שהם מקרי בני אדם הכל תלוי ברומו של עולם וז"ש וכלא ברזא עילאה:
זהר א, דף קמא ע"ב וכל מילוי דאורייתא וגו' לא בא התורה לומר לנו כי כל אותם העניינים להורות על גשמותם ח"ו אלא להורות לנו בהם סוד אלהותו וז"ש כולהו מילי מהימנותא וגו' כדקא יאות שאין ראוי שנאמר שבאה התורה לספר לנו ספורי הזמן הקודם ח"ו אלא נאות שנפרש כדפי'.
זהר א, דף קמא ע"ב ות"ח לא זכה יצחק וגו' בתמיהה.
זהר א, דף קמא ע"ב דלא סמו עינוי כיצחק ולא כהו כיעקב.
זהר א, דף קמא ע"ב דאיהו נהורא דיממא ועיקר כוונתו כי אחיזת אברהם בחסד אינו שוה בתחלת כניסתו בקדושה דהיינו זמן בחרותו לסוף ימיו. וכן יצחק בגבורה כי כל עוד שנמשך זמן הצדיק בעולם בהיותו הולך בתומו הוא הולך ומתחזק עד סוף ימיו שזכה בעצם למדתו. וכל עוד שמדת החסד הולכת ומקרבת לאצילות הולכ' ומאירת וז"ש ונהורא דיליה אזיל ונהיר וגו' והעד על זה בקר נק' אברהם חסד שחר נק' נצח שהוא חסד אור ולא כחסד ובקר עצמו שבחסד מאיר כל עוד שמתקרב למעלה יותר כיום שהולך ומאיר כדמסיק הולך ואור וז"ש בדף קמ"ב ע"א ובג"כ מה כתיב ואברהם זקן בא בימים בספירות הנכללות בחסד שכמו שבא בימים העליונים הנכללים בחסד ומתקרב אל האור העליון ולכן ראוי שיאיר לעולם יותר מהקודם. אמנם מדרגות הגבורה מתחילות מחצי היום שהם קצת אור ומתקרבות אל החשך עד הלילה וזהו ויקרא אלדי"ם לאור שהוא חסד יום הולך ומאיר ולחשך שהוא הגבורה קרא ליל' הולך ומחשיך ולפיכך כד סיב ותכהין שנתקרב אל הדין והחשך. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמא ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ואו' כמוצא מים חוזר אל הנשמ' שתהי' זוכה אל אספקלרי' דנהרא הנק' מוצא מים והוא היסוד וכך תהיה נשמה זו דוגמתו די רוי תמיד אל הגוף הנמשל לגן רוה מן מוצא מים כי הנ' גן ומוצא מים הם רמז אל יסוד ומלכות והם סוד הבאר ומקורו ולז"א ת"ח בירא דמיין וגו' ואמ' כי כל מה שעשו האבות הוא הענין תיקון המק ר הנק' מוצא מים שיהיה נובע במלכות הנק' באר מים חיים ולא יהיה שום מכשול אשר יפסיק ביניהם ויסתום אותו מוצא מים מלנבוע בבאר ההוא וזהו סוד החפירה:
זהר א, דף קמא ע"ב ויקרא שמה רחובות וגו' לפי שביאר למעלה כי ישראל בעיין לאתתקפא בציצית ובתפלין דוגמת האבות אמ' כי ג"כ לכן נקראה רחובות לרמוז דירחיבו המקורות ומוצאי מים אשר בבאר הזאת בענין הקרבנות. ועי"ל שהוא נמשך עם האמור דהאי קרא דונחך ה' תמיד וגו' איירי אחר התחיה אשר עליו אוקימנא קרא והיית כגן רוה וכמוצא מים אמר כי לכך קראה רחובות בפעם השלישית שהוא דוגמת הבית השלישי העתיד ליבנות במהרה בימינו אמן אשר יקרא אז רחובות בסוד הרחבת מוצאי מים אל תוך הבאר הזאת וזה בסוד הקרבנות כי גם אז יהיו קרבנות קרבין ואין לתמוה ולומר כי הקרבנות באים על כפרה כי הלא נאמר לאדם ויניחהו ה' בג"ע לעבדה ולשמרה ואלו הקרבנות והנה נודע כי בהיות אדם בג"ע והניחו ה' שם לעבדה ולעשות קרבנות ודאי כי לא הי' לכפרת עונות כי עדיין לא היה יצה"ר בעולם עד שאכל מן עץ הדעת טוב ורע. וז"א כגוונא דא ויניחהו בג"ע לעבדה וגו'.
זהר א, דף קמא ע"ב ר"ש פתח חכמות וגו' כבר ידעת כי סוד חכמה ובינה הם אבא ואימא אשר נפקו מן הכתר והם נעלמים מעין כל ולכן נקראים מ"ה ומ"י ולכן אינם מכונים באבר נגלה אלא במוחא תרין מוחין ובראם בדיוקנם בקומתם בסוד פרצוף שלם אכן בראש הת"ת נגנזו בגלגלתיה אלין תרין אבא ואימא ליעצו ולהדריכו בדרך הישר ולהאיר אליו ועיקר תכונתם ודירתם הוא שם האמנם חלק עשירי מן זאת החכמה עלאה נתגלה בסוד והמן כזרע גד כנז' בתיקונין והיא אשר הית' בראש הנקב' וזאת נק' יונה ויקא את יונה אל היבש' ואז האי יבשה נוקב' דז"א נעשית ארץ להוציא פירות ודא איקריא חכמה עילא' שבראש הזכר ואלו השתי חכמות עליהם נאמר חכמות בחוץ תרונה פי' חכמה עילא' וחכמה תתא' נק' חכמות כי האי חכמה זעירא אתכלילת בעילאה כי היא טפילה אל חכמה עילא' ולכן אתכלילת בה כי העילא' עיקרית והיא שריא בה פי' זאת חכמה עילא' שריא בה בהאי זעירא ונעשית כסא הזעירא אל העילאה להיותה חלק העשירית אשר אנו קוראים אליה מלכות שבחכמ'. והנה אלו ב' החכמות להיותם דבר נעלם כמו שביארנו לכן אין היכר רק בחוץ ר"ל בהייתם בחוץ כאשר נבאר ב"ה ואז תרונה ונשמע קולם מש"כ במקומם לפנים כי אינון בחשאי ועת' ביאר הענין ת"ח וגו' כאן צ"ל במקום או' תנן חכמה תמן צ"ל כדתנן עלמא דאתי אתברי ביוד ואתכסי האי חכמה תמן. והענין מבואר במקום אחר כי כבר ביארתי ענין העלם החכמה עד שנק' מוחא דז"א ואינו מכלל הז"א כאשר ביארנו זה וכשרוצ' להתגלות הוא ע"י אימא בינה אשר היא תחתיו וממנו נבראת כי הנ' הבינה נק' עלמא דאתי ונברא ביוד שהיא החכמה וכדין תרוייהו אתחברן בשם י"ה ועדיין כל זה נק' חשאי כמו שביארנו כי הם תרין מוחין ולא אשתמע לבר פי' לחוץ.
זהר א, דף קמא ע"ב תו בעייא לאתפשטא ונפיק סוד גופא דאמצעית' דז"א כי עד עתה לא אתפשטת אלא ברישא דזעיר אפין בסוד תרין מיחין ואתקנת רישיה דז"א והכל בסוד חיבור הבינה ואח"כ בעיא לאתפשטא בגופא דזעיר אנפין ותמן אתגליא יתר משום דרשים תמן ג' רישומים אשא ומיא ורוחא וחד רשים בזרוע ימין וחד בזרוע שמאל וחד בגופא דאמצעיתא ואלו הם סוד ג' עטרו' דעטר אבא לבריה והוא סוד היות כל ספי' כלולה מעשר ולכן גם החכמה הוצרכה להתפשט בכל הי"ס ואחרי שנתפשטה בחכמה ובבינה עד נתפשטה בחסד גבורה ת"ת ותמן רשימת אשא מיא רוחא לזה נק' קול והענין כי למעלה היו כלולים ולכן לא הי' ניכר הפרש דין ורחמים וחסד והיה הכל בחשאי אך עתה אשר רשימת מיא בזרוע ימין ואשא בשמאל ורוחא בגופא דאמצעיתא אז נק' קול כי כבר ניכר היות בו חסד ודין ורחמים בפירוש ובבירור כאדם המשמיע קול וניכרים הדברים בפירוש ובכאן נק' חוץ כי כבר הדברים יצאו לחוץ ולא גנוזים במוח. וגם כי ניכר בהם היות בהם דין חסד ורחמים ובכאן הוא רינון והשמעת קול החכמה וניכר עניינו. והנה אפשר כי גם בנוקבא יהי' כך כי לא יוכר החכמה שבה רק בב' זרועותיה וגיפא דיל' דאיקרי חוץ וזהו חכמות בחוץ תרונה.
זהר א, דף קמא ע"ב ואו' ברחובות וגו' פי' כי הלא ב' החכמות האלו מקום חיבורם הוא ביסוד כי הוא המחברם בסוד יאהדונה"י שביסוד העולה אמ"ן ובו נרמז ב' יודין הם ב' חכמות ותמן מתחברן ומה שהיו עד עתה ב' קולות כמו שביארנו הנה עתה תתן קולה ויהיה הכל חיבור קול אחד. וקרא רחובות אל היסוד כי כן נק' כאשר מתרחב המוצא מים אשר בתוכו ונגיד ונפיק ולא פסיק ואז היסוד הנקרא מוצא מים נק' רחובות כי מתרחב מעינו ומקורו בריבוי.
זהר א, דף קמא ע"ב ובג"ד אמ' שלמה וגו' פי' מלאכתך וחכמתך שתרצה להשיג צריך שתהיה בחוץ כאשר ביארנו עניינו כי שם תוכל להשיג ענין החכמ' אך במקומה אי אפשר להשיג עניינה כאשר ביארנו כי במקומה נח שייך בה היכר דין ורחמים. ולהיות שביארנו כי הם תרין חכמות חד ברישא דדכורא וחד בריש' דנוקבא ולכן אמר כי הרוצה להשיג את שתיהן צריך שיבקשם בחוץ ואז ישיגם ולכן כנגד חכמת הזכר אמר הכן בחוץ מלאכתך כי לא יכירנה אלא מצד קול הנז' הנק' חוץ ושם יראה פעולותיה ומלאכתה וכנגד חכמת הנוקבא אמר ועתדה בשדה לך היא סוד הנקבה שבה שדה של תפוחים ובזה תשלים נשמתך ותשיג כל מבוקשך ותהיה מן השלמים היודעים דרכי השי"ת וזהו אחר ובנית ביתיך כלו' אחר שתעשה כן אז ובנית ביתך היא הנשמה שתבנה אותה בביתך הוא הגוף שהוא בית הנשמה ומדורה ואז תהיה שלם ותשיג כל מה שתרצה וכמ"ש אשגבהו כי ידע שמי:
זהר א, דף קמא ע"ב וע"ד כד חפר יצחק וגו' כבר ביארנו זה לעיל כי יסוד הנק' שלום כמ"ש את בריתי שלום וכשנכנסו אל עסק הקליפות לא הכניס עמו את השכינה לבדה רק עם השלום בקוץ הדלת של אחד כנודע כי הוא הגורם שלא תתייחד המלכות עם החיצונים דכתיב כי ישרים ישכנו ארץ הוק' לו כי גם הרשעים שוכנים בארץ ועוד כי אדרבה גרעון הוא זה לישרים כי אדרבה עיקר דירתם ראוי להיות בשמים ולא בארץ לכן אמר כי ישכינו ארץ כי הם מקיימי העולם. ואפשר רצה ג"כ לכוין בזה מה שביארנו כי יצחק השכין וייחד את השלום והיסוד עם הארץ וזהו ישכינו ארץ והוא נכון:
זהר א, דף קמא ע"ב ויהי כי זקן וגו' הודיענו ענין ההשגחה כי אין לכפור בהשגח' ח"ו ולאמר עזב ה' את הארץ ובפרט בראותינו דברים שאין השכל סובלן כי מי אשר יראה איך כהו עיני יצחק יתמה הפלא ופלא כי צדיק גמור הי' עולה תמימה וקדושה ואם נאמ' כי לזכותו ולהרבות זכיותיו הי' א"כ איך אברהם לא כהו עיניו ונודע כי יצחק דיוקנו של אברהם אביו היה בכל הפרטים ואפי' בענין מעשיו וצדקתו וא"כ למה כהו עיני יצחק ולא עיני אברהם ולזה אמר תא חזי לא זכה יצחק וגו' כלו' אפשר הוא שנחשוב שלא זכה יצחק כאברהם אשר לא כהו עיניו אמנם יצחק כהו עיניו לפי שלא היה כמוהו ח"ו לעלות זה על לב כי יצחק צדיק גמור הי' ומה שכהו עיניו הוא בכוונ' עצומה כי כל דרכי השי"ת רזין עילאין אינון. והענין כי הנה אברהם נודע כי מדתו היא החסד וכמ"ש חסד לאברהם והנ' החסד הוא מדת היום פי' כי הת"ת הנק' יום הוא מצד החסד. והמלכות הנק' לילה היא מדת החשך וזהו כוונת הפסוק ויקרא אלדי"ם לאור יום ולחשך וגו' ולכן החסד שהוא סוד האור כל מה שהוא נמשך הוא מתגבר יותר וכמ"ש הולך ואור עד נכון היום ולכן אברהם איש החסד כל זמן שהי' מזקין עוד היה מאיר ונכנס במדת החסד הנק' אור ונק' יום כמ"ש וזהו ענין ואברהם זקן בא בימים וגו'. ע"כ מהרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קמא ע"ב גיליון ודא הוא סימנא דאבהן דמשתדלי לחפור בירא וגו' קצ"ז ב' ועי' בס' דברים רפ"ז א' כע"ל:
זהר א, דף קמא ע"ב והרא"ג כ' דא ההוא נהר דנגיד ונפיק היינו היסוד והכונ' שהשפע אחר שמתמצה ונמשך מכל האברים אח"כ נפיק מפום היסוד וז"ש נגיד ונפיק. ת"ח בירא דמיין נבעין וכו' כלומר מה שהיו עוסקים אבות העול' לחפור באר ולהמציא בו מוצא המים שיתמלא הבאר לא דבר רק הוא אלא שהיו מכוונים ברזא דמהימנות' באר היא המלכות ומוצא המים הוא היסוד שיוצאים ממנו המים למלאותו וזהו ואינון תרין דרגין דאינון חד דכר ונוקבא. ות"ח ההוא מוצא מים וההוא בירא אינון חד ואיקרי חד ואיקרי כלא באר כלומר הטעם שרצו לעשות הייחוד בכוונה' בחפיר' הבאר ולא בשום מעשה זולתו. הוא שרצו לעשות הייחוד בענין אחד מיוחד ששניהם יחד לא יקראו כי אם בשם א' דהיינו באר ולהיות שהם משותפים בשם א' ומתמיד לעולם כדמפרש ואזיל. וז"ש דהא ההוא מקורא דעייל לא פסיק וכו' ה"ג ובירא אתמלי אז שם באר צודק בו שאין השם הזה מתבטל לעולם כי אפי' בזמן הגלות שנאמר ונהר יחרב ויבש היינו דוקא בבחינ' השפעת העולמות התלוי במעשה התחתונים: אבל בבחינת השפעת עצמותה לא יעדר לעולם שאינו תלוי במעשה התחתונים. ומאן דאסתכל וכו' כלומר עם היות שלא נרמז בבאר רק יסוד ומלכות עכ"ז כל המדו' הוא מייחד להיות שמוצא המים הנכנס בתוכו שהוא רמז ליסוד שהו' סיומא דעלמא דדכורא. בכלא אסתכל בכל המדות אסתכל ובודאי שמייחד כל המדות. ודא הוא סימנא כלומר שהיו משתדלים האבות לחפור הבאר ולהוציא המקור בתוכו לסימן שבהתעוררות זה בפועל יהיה סימן לעורר דוגמא זו באצילות וז"ש גו רזא עילאה שכשהיו חופרים למטה היו ממש מכוונים למעלה לסקלה מאבן נגף וצור מכשול. ולאתקנא האי בירא כדקא חזי ברזא דקרבנין ועלוון כלומר שעד שלא הקריבו ישראל קרבנות מהקמ' המשכן ואילך אעפ"י שהיו עושים תיקוני' ויחודים רבים מ"מ הוה קצת קטרוג למעל' והיו תובעים ממנ' טרפם והיו עושקים כל הנשמות והיוצא ממנ' יטרף כנזכר בסבא ואז היתה נקר' שט"נה ועש"ק על שם הקטרוג והעושק. אמנם כשהיו מקריבים קרבנות הי' עשן אמורין ופדרין עול' דרך צד הצפון לזונם ולפרנס' כנז' בפ' תרומ' ואז היתה הקדוש' רחבת ידים אין שטן ואין פגע רע ונקראת אז רחובות ואז ופרינו בארץ שלא יהי' שום נשמ' נעשקת ביד לילי'. לעבדה ולשמר' אלין קרבנין ועלוון ע"י העולות שהם כלם לגבוה בזה היתה המדה העליונה נעבדת מהמלך העליון ונזקק לה. וע"י הקרבנות שיש בהם חלק לחיצונים ועל ידם נפרד מהקדוש' היה מקיים ולשמר' כו' זו היא שמירתה מהחיצונים שלא יתאחזו בה וג"כ בג"ע ע"י העסק בסוד הקרבנות היה מקיים לעבד' ולשמר' כנז' וזהו שפי' רז"ל לעבד' ולשמר' אלו מצות עשה ולא תעשה שע"י קיום שני מיני מצות היה עובדה ושומרה:
זהר א, דף קמא ע"ב ר"ש פתח וכו' וחכמה זעירא מלכות דאתכלילת בעילאה חכמה עליונה כנזכר בתיקונים. ה"ג בס"י ועלמא דאתי אתברי מיניה כדתנן עלמא דאתי אתברי ביו"ד ואתכסיי' האי חכמה תמן וכו'. דלא אשתמע לבר לעלמין גרסינן ה"ג הכא בחוץ כמה דאתמר דכתיב בחוץ תרונה. ועבד בירא בשלם היינו שהיה שלום בחפירתו שלא רבו עליה והרמז הוא שלמעלה היה שלום במלכות ואין שטן ופגע רע. לההוא שלם קרי ליה רחובות שלא קרא שם הבא' רחובות אלא כיוון לקרות שם השלום הדבוק בו דהיינו היסוד שהוא מבועא דבירא רחובות. וכל כוונת ר"ש להביא הפסוק הזה לחלוק על ת"ק דהוה משמע ליה שהבאר בעצמו קרא רחובות ואמ' דליתא כמו שהוכיח מפסו' שהביא שהיסוד נקר' רחובות א"כ על כרחין מה שקרא יצחק רחובות הוא ליסוד. זכאין אינון צדיקייא דעובדיהון לגבי קב"ה דוגמת יצחק שהיה חופר בארות שנרא' שהם מענייני העה"ז ואין כוונתו אלא לקיימ' עלמא להעמיד היסוד הנקר' קיים דעלמא וז"א ישכינו ארץ שהכונה שישכינו היסוד בארץ מלכות לתת לה קיום והעמדה. ומכאן אתה למד שגם בכל המעשים צריך לייחד הצדיק דוגמת אבותינו הקדושים וזהו סוד מרז"ל וכל מעשיך יהיו לשם שמים לייחדא שם שהיא מלכות עם שמים ת"ת. האי קרא אוקמוה במדרש רז"ל ואתמ' בין חבריי' ע"ד האמ' בפנים אחרים אבל ת"ח דע"י מה שנאמר בינינו יתורצו קושיות פסוק זה למה כהו עיני יצחק כדמקש' לחמן ועוד למה לי בסיפורים הללו שנר' בלי שום סוד לז"א כל עובדוי דקב"ה כלהו מלין דקשוט שאם תרא' שאברהם לא כהו עיניו ויצחק כהו ויעקב כבדו מזוקן לבד אינו ע"צ המקרה ח"ו אלא כל עובדוי דקב"ה מילין דקשוט גם לא תדין בזה שהי' מצד מעשיהם הרעים חליל' אלא הוכרח להיות זה כלא ברזא עילא' ומהכרח סודם למעל' הוכרח להיות כן למט' כדמפרש ואזיל. כלהו מילי מהימנותא וכו' אינן סיפורים והגדות אלא רזין עילאין ואומר כדקא יאות יר' מה שנרא' ההערמ' שעשה יעקב לעשו ח"ו שיעקב עשה כך בלי טעם אלא הכל בסוד עליון כדמפרש במסקנא דמלתא וז"ש וכלהו רזין כדקא יאות אין דבר בטל בכל המאורע כי הכל הי' מוכרח כדמסיק בפסוק יעבדוך עמים. ות"ח לא זכה יצחק וכו' השתא מפרש ואזיל לא זכה יצחק וכו' בתמי' וכי לא הי' ראוי שיזכ' יצחק כאברהם שהרי היה עולה תמימה. אבל רזא עילאה איהו הכא וכו' כלומר ילמד סתום מן המפורש שממה שלמדנו שם בין החברים בפסוק ויקרא אלהים וכן פסוק זה. דא אברהם דאיהו נהורא דיממא היינו סוד החסד. אזיל ונהיר כלומר שמתפשט החסד הזה בכל ו' קצות שלזה כתיב בכל הששה ימים יום להורות על התפשטות היום שהוא החסד בכל המדות כנז' בפרשת בראשית דף מ"ו. אזיל ונהיר ואתתקף בתקונא דיומא לישנא דקרא נקט הולך ואור עד נכון היום והיינו שהת"ת שהוא בעל ו' קצות ו' ימים החסד הולך ומאיר בהם עד היסוד ששם הוא מתכונן היום שמשם והלא' הוא לילה מלכות. עכ"ל הרא"ג: