זהר א, דף קמב ע"א ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' ר' אלעזר פתח ואמר אשרי אדם וגו' דקדק אומ' בפסוק עוז לו בך ולא אמר יעוז בך היה נראה כחנניה מישאל וגו' אבל השתא דקאמר עוז לו בך ר"ל אותו העוז והחוזק אשר לו בקיום המצוה לא יתלה אותו אלא בך והיינו דמסיק אלא לא יתתקף בר נש דיימא וגו' אבל ישוי וגו' דלא ישוי תוקפי' באחור' שיאמר כחי ועצם ידי וגו' ובגין כך עוז לו כדפי'. ואו' בלא הרהורא אחורא עם היות שלא יהיה העזר כפי רצונו אל יתריס אפי' במחשבה. כד"א ה' עוז לעמו וגו' להכי פי' עסק התור' שהוא העוז לו בך לשמך.
זהר א, דף קמב ע"א לארמא ליה וגו' בסוד הייחוד העליון נמצא שבגופו שנברא פועל ברוחני אמנם מי שעוסק בה שלא לשמה נוטל חלק הב"ה לעצמו והוא נהנה ברוחני א"כ טב ליה דלא איברי ולא יהנה הגשמי מהרוחני כיון שהוא אינו מהנה הרוחני מהגשמי.
זהר א, דף קמב ע"א כל עובדוי ר"ל המעשים הגשמיים שנראה שהם פעולות תחתונות הכל בכוונה ביחוד הספירות וקשרם ועניינם.
זהר א, דף קמב ע"א לא ישלוט יעקב לעלמין ולא היה אפשר ליש' לקיים התורה מרוב צרות הגלות ותבטל ח"ו.
זהר א, דף קמב ע"א לאתבערא יצה"ר ביעור חמץ והיינו לרדוף אחר עשו שלא יהיה לו ברכה ושפע. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמב ע"א והרח"ו נר"ו כתב.
זהר א, דף קמב ע"א ובגין כך מה כתיב ואברהם זקן וגו' פי' כי בהיותו זקן הי' עולה אל מדרגות החסד הנק' ימים והי' הולך ומזקין ומתגבר במדת האור ההוא כמ"ש הולך ואור עד נכון היום וכפי שהיום גדול והולך ומתרבה הארתו כך אברהם כל מה שהיה הולך הי' מתרבה בימים המאירים וזהו ויקרא אלדי"ם לאור יום כלו' לזה האור שהוא החסד מדת אברהם קראו יום וכפי מה שיתגדל היום כך יתגדל האור שלו. אמנם ולחשך קרא לילה הוא סוד המלכות הנק' לילה כי היא מתאחדת בשמאל שהוא יצחק הנק' חשך וז"א ולחשך קרא לילה בסוד שמאלו תחת לראשי. וזה מבואר בפ' בראשית סוף דף י"ו. והנה הלילה היא הפך מן היום כי כל מה שהולכת ומתגדלת כך גדל חשכה ואפלתה כנודע וזה כי כל א' מושל בעתו וזמנו והאור מתגדל בזמנו והחשך ג"כ מתגדל בזמנו ולכן כל מה שהולכת הלילה ומתגדלת כך יגדל החשך שבה ולכן ג"כ יצחק כל מה שהיה זקן הי' נכנס במדתו ולכן החשיכו עיניו כי הכל נשפע מלמעלה כפי פעולת האדם. והק' ר' אלעזר לאביו כי אברהם נהיר מסטרא דיליה ויצחק אחשיך מסטרא דיליה וכל דא הוי שפיר אבל אי הכי יעקב שהוא ת"ת למה כבדו עיניו מזוקן וביאר כי הנה נודע היות יעקב מכריע בין אברהם ויצחק כמו הת"ת המכריע בין החסד לגבו' והנה הוא כלול משניהם ויש בו אור וחשך ולכן מצד יצחק אביו אשר הוא יותר קרוב אליו כי אביו הוא וכן הת"ת אחר הגבור' הוא נחשב בסדר הספירות ולכן כבדו עיניו וזהו מזוקן ולא אמר מזקנו של עצמו רק מזוקן של אביו הנאחז בגבור' ומשם כבדו עיניו האמנם מצד היותו מכריע החסד והחסד הוא זרועו לכן לא כהו עיניו לגמרי כמו אביו שנאמר בו ותכהין עיניו אמנם נאמר בו כבדו מזוקן. ועוד ביאר לא יוכל לראות פי' מה שכבדו עיניו לא שנתעוות לגמרי אלא שכבדו עליו ולא יוכל לראות פי' כח הראי' נחלש ממנו אך לא כהו ונסמאו לגמרי.
זהר א, דף קמב ע"א ויקרא את עשו וגו'. רצה לבאר גם זה על סדר הנז' כי לפי דאתי מסטרא דחשך לכן אהב את עשו שהוא נזון ונאחז מן החשך כנודע ולכן ויקרא את עשו כי כל זינא אזל לזיניה. ויאמר הנה נא זקנתי וגו'.
זהר א, דף קמב ע"א ר' אלעזר פתח וגו' הביא כל הך דר' אלעזר הכא להורות כי כל השם בטחונו בשי"ת משגיח עליו וכן מצינו ביעקב יושב אהלים והוה מתרחיץ בשי"ת תדיר. והב"ה השגיח עליו כי אפי' בעת שיצחק אביו רצה לברך ברצונו את עשו הפך השי"ת ובטל עצתו וקבל יעקב הברכות. וביאר ואמר אשרי אדם וגו' פי' הכתוב בקיצור כך הוא אשרי האדם אשר עוז לו פי' כי הוא מובטח שיש לו עוז בשי"ת שיצליחנו בדרכיו אמנם לא יהיה מצד הנאתו בעצמו רק בך פי' בך לבדך ובעבורך להיותך אלוה העולם ולא לתועלת הנאתו וזהו אשרי אדם אשר יש לו עוז והוא בך כלומר בעבורך לא בשביל הנאתו שתצילנו. ואמר כי זה נתבאר ע"י יחזקאל ע"ה כמשז"ל כי פסוקים התשפוט וגו' הלדרוש אותי אתם באים וגו' שסיפר יחזקאל כי היו זקני ישראל יושבים לפניו והנה דבר ה' אליו לאמר התשפוט וגו' הלדרוש אותי הם באים וגו' כה אמור אליהם חי אני אם אדרש לכם וביארו רז"ל כי אותם הזקנים הם חנניה מישאל עזריה כי הלכו אצלו לדרוש מאתו דבר ה' אם יצילם מכבשן האש אם יפילם נבוכדנצר שחיק טמיא והשיב להם השי"ת הלדרוש אותי וגו' כלו' וכי אתם באים לדרוש אותי ולידע שאם אדרש לכם ואבטיחכם שאצילכם מכבשן האש לא תשתחוו לצלם ואם לא אבטיחכם להצילכם תשתחוו לכן חי אני אם אדרש לכם. והנ' זה מבואר בס' דניאל כי תחילה אמרו הן איתי אלהנא וגו' יכול לשיזבותנא ונסמכו על השי"ת שיצילם ואח"כ חזרו בדעתם ע"י נבואת יחזקאל הנז' ואמרו הנה בדברינו זה יש חלול השם גדול כי אם נשרף באש יתחלל ש"ש ויאמרו הנה אלולי ידעושהיו נשרפים לא היו נמנעין מלהשתחוות לצלם והיו אומרים איה נא אלהיהם המצילם בעת רעתם וצרתם ויהיה חלול ה' גדול לעיני כל האומות העומדים שם כמשז"ל כי היו כל ע' אומות אומיא עממיא לישניא וגו' אחשדרפנייא סגניא פחוותא וגו' ואז חזרו ואמרו והן לא ישיזיב ידיע ליהוי לך די לאלהך לא איתנא פלחין כלו' אין אנו עושין זה בשביל שיצילנו השי"ת כי אפי' אם לא יצילנו נשרף על קדוש' שמו ובזה אדרבה יתקדש ש"ש בראות כל האומות את עם יש' מחזיקים באלהיה' ובמלכם ונשרפים על קדושת שמו נמצא כי חטאו במה שאמרו שמה שהיו נשרפין על קדושת ה' ומשליכים עצמם בכבשן האש הי' על היותם בטוחים שיצילם ולא על עיקר אלהותו ית' ולכן אשרי אדם עוז לו בך בעבורך ממש ולא בעבור שתצילהו או שתטיב לו אך לך לבדך בלתי שום פניה אחרת ומחשב' וסבה אחרת רק יסולל את לבו וינקהו מכל המחשבות האחרות ולא יעבדהו משום כוונת תועלת וכיוצא רק להיותינו עמו וצאן מרעיתו והוא אלדינו ואנחנו עבדיו ויסוללו וינקו את לבבם משאר מחשבות והסבות וזהו מסלות בלבבם. ואו' אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה שיסייע ליה באינון פקודין וגו' ביאר או' אשרי אדם עוז לו בך כי פירושו הוא שבשאר הדברים אין לאדם להשען ולסמוך על השי"ת לו' שהוא יושיעו וכמעש' דחנני' מישאל ועזריה. אך בעד קיום המצות בהם ישען על השי"ת ויבקש רחמים מאתו שיסעדנו וישעננו בהם ובעשייתם וזהו אשרי אדם אשר עוז לו בך פי' כי הוא מחשיב לך אצלו למגדל עוז להשען בך וזה בקיום מצותיך כמ"ש בך ר"ל ובך ובתורתך ובמצותיך:
זהר א, דף קמב ע"א ד"א אשרי אדם וגו' ביאר כי נודע כי אין עוז אלא תור' כמ"ש ה' עוז לעמו יתן ודרשו רז"ל שהיא התורה שנתנה הב"ה לישראל. וסוד הטעם יתבאר לך בסוד התור' דאתיהיבת מסטרא דגבורה כנודע בפ' יתרו. ואמר כי יש אדם עוסק בתורה שלא לשמה להתגדל או לקנות כבוד או שהב"ה יעשרהו ויתן לו בנים והכל לאהבת המועיל אמנם אינו מאושר רק אותו אשר עוסק בתורה לשמה וכבר ידעת פי' לשמה מה הוא והענין כי התושב"כ נרמזת בת"ת ותורה שבע"פ נרמזת במלכות שהוא שמו של השי"ת כנודע כי המלכות נק' שם ה' וזהו סוד לשמה ר"ל בעבור לחבר את המלכות עם הת"ת וזהו עיקר הכל וזה ביארו הרשב"י ע"ה כי התור' היא ת"ת והוצאתה בפה בכח הדבור הוא כנגד המלכות א"כ הרי כי הקורא בתור' מחבר שתיהן ת"ת ומלכות וצריך לכוין לזה הענין וז"א אשרי אדם אשר יש לו עוז ר"ל אשר יש לו חלק בעסק התור' הנק' עוז אמנם הוא בך כלו' בעבורך ובעבור שמך כי הוא עוסק בתורה לשמה ולא משום הנאה אחרת. וביאר גודל מעלת העוסק בתור' לשמה ואמר מסלות בלבבם פי' כי העוסק שלא לשמה הוא לתועלת עצמו והנאתו אמנם העוסק לשמה כמו שביארנו הוא עוסק בה להנאתו ולתועלתו ית' כי זהו פי' לשמה כמו שביארתי וז"א מסלות בלבבם כי כאשר לבבם ומחשבתם היא לשמה אז מסלות כי פי' מסלות ר"ל מעלות ורוממות כמו סולו לרוכב בערבות נמצא כי העוסק בתורה לשמה הוא מסלות בלבבם כי בלבבו חושב לרומם את השי"ת ולנשאו ואין בלבבו פניה ומחשב' אחרת כי אם זאת. ופי' חטיבה ר"ל מעלה ורוממות כי תרגום וה' האמירך היום הוא וה' חטבך וגו'.
זהר א, דף קמב ע"א ת"ח יעקב וגו' ביאר כי דבר זה נמצא ביעקב ולכן השי"ת השגיח עליו עד מאד כי הלא זה הדבר לא היה נודע אלא ליצחק ועשו לבדם והשי"ת גלה הדבר לרבקה כמ"ש ויגד לרבקה שדרשו רז"ל ע"י שכינה הוגד לה והיא הודיעה ליעקב עד שנתגלגל הדבר ונטל יעקב הברכות.
זהר א, דף קמב ע"א ור' יוסי אמר ת"ח וגו' הגדיל ר' יוסי גודל הנס ההוא כי ח"ו אם עשו הי' מקדים ליטול הברכות לא הוה תו שליט יעקב לעלמין ולכך השי"ת גלה אוזן רבקה עד שנתגלגל הדבר ונטל יעקב את הברכות. ואו' וכולא באתריה הוה וגו' ת"ח רבקה וגו' פה כיוון למ"ש כי השכינה גלתה הסוד אל רבקה וביאר כי ז"א ורבקה אוהבת וגו' פי' כי כל הדברים האלו באו עד תכונתם כי הלא להיות כי יעקב הוה עסיק באורייתא לשמה כאשר ביארנו לייחד השכינה עם קב"ה והנ' לכן רבקה שהיא השכינה כנודע היתה אוהבת את יעקב ולכן רבקה העליונ' היא השכינ' היא אשר הגידה הדבר ליעקב ע"י הרבקה אמו ובג"כ שדרת בגיניה דיעקב לקוראו בנחיצות ובחפזון ליעצו שלא יקדים עשו ליטול הברכות. או יר' כי הכוונה לו' באו' ר' יוסי אומר וגו' לרמוז הסוד הגדול בסוד יעקב ועשו ורבקה בענין ברכות אלו והוא כי כבר ידעת ענין חטא אדם הראשון אשר נמשך ע"י אדם וחוה והנחש והנ' באו שלשה אבות בגלגול אדם כדי להשיב האבידה ולהיות כי יעקב הוא גופא דאמצעיתא והוא שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם ולכן עיקר התיקון הוצרך ע"י יעקב ולכך הוצרך יעקב לתקן כל הקללות אשר נתקלל בהם אדם ע"י מה שחטא לתקנם ולהחזירם לברכות לפי שעל ידי אשר יצא אדם אל הקליפות ואכל מהם כנודע לכן נתקלל כי כל הקללות הם בקליפות בסוד ארור כנען ולכך הוצרך יעקב ליכנס בדרגא דברוך ולהסיר עצמו מן הקללות והנ' יעקב בא בגלגול אדם ועשו בגלגול הנחש ורבקה בגלגול חוה והנ' הוצרך יעקב להסיר את עשו מן הברכות וסוד הזה יובן בסוד אחיזת הנחש בקדושה ובברכה ע"י החטא ודוק:
זהר א, דף קמב ע"א ובזה תבין הטעם לקושיא הגדול' והנמרצת למה יצחק רצה לברך את עשו ואהב אותו כל כך. אך הכל רמוז בסוד חטא אדם כי הלא יצחק בסוד הגבור' ולכן לפי שעשו הי' לו אותה מעט האחיזה בקדוש' בשביל שהי' עשו בסוד זוהמת הנחש שהטיל בחוה אשר עתה הולידו יצחק בסוד הגבור' כי הנה עשו סוד קליפות שפיכות דמים הנדבקת באדם ועתה אצטרף יצחק ע"ג המזבח בשפיכות דמו ויצא עשו ממנו אמנם עכ"ז הי' יצחק חפץ לקרבו מעט אל הקדוש' ולתקנו כי מעש' ידיו הוא ומכחו הוא כנודע כי עשו נאחז ביצחק ויונק ממנו ואמנם יעקב שהוא השלם והוא שופרי' דאדם לא חפץ בזה אלא שישאר עשו שהוא בדוגמת הנחש משולל מכל הברכות וישאר ארור וכל הקללות שנתקללו אדם וחוה כולם יפלו על ראשו וזהו סוד קניית הבכור' אשר נתאחז בה עשו ע"י חטא אדם. והנה רבק' באה לתקן חטא חוה כי היא גרמה הכל כנודע ולכן אי ח"ו בההוא זמנא הוה אתברך עשו ר"ל בההוא זמנא אשר ידעת כי יצחק ויעקב ורבקה. ועשו כול' הם גלגול אדם וחוה והנחש ועתה באו לתקן מעוותם ואם ח"ו עתה יחזור עשו להתברך מפי יצחק נמצא כי הי' נשאר אדם הראשון וחוה בקללותיהם ויתגבר הנחש בברכותיו לינק מן השכינ' ואותו החלק של אדם שהוא יעקב שהוא עיקר גופו יתאבד לגמרי ולעולם יכנע תחת הקליפות ולכן הוצרך לתקן את אשר בא לתקן וז"א וכולא באתרי' אתא כדקא יאות כלו' כי ממש עתה באו אלו לתקן ענין אדם הראשון. ולכן סמך לזה ואמר ת"ח ורבק' אוהבת את יעקב וגו' כלומר להיות כי רבק' באה במקום חוה ולתקן את אשר עוותה פעם ראשונ' וע"י רבק' באו כל הקללות על יעקב ולכן עתה אהב' את יעקב כי הוא בנה ובעלה העיקרי.
זהר א, דף קמב ע"א ובג"כ שדרת בגיניה דיעקב כי הוצרכו הדברים להתגלגל על ידה דוגמת אשר על ידה נתקלל אדם וכל זה מבואר למט' דף קמ"ה סוף ע"ב:
זהר א, דף קמב ע"א בההוא זמנא ערב פסח הוה וגו' הנה יש מחלוקת לרז"ל חד אמר דבערב פסח הוה וחד אמר דביוהכ"פ הוה ואפשר שימשך מחלוקת זה ממחלוקת ר"א ור' יהושע דחד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם והנ' אליבא דתרוייהו אין מחלוקת באיזו שנה הית' אך יש מחלוקת אי הוה בניסן או בתשרי. והנ' כפי סברת מי שאמר בניסן הי' לזה שאל יצחק ב' תבשילין אחד משום קרבן פסח וא' משום חגיגה ולכן היו ב' גדיי עזים. והענין כי הנה רבקה בסוד חוה באה לתקן קלקולה והיא אשר המשיכה זוהמת הנחש הנקר' שאור שבעיסה והוא הנק' חמץ ומחמצת כנודע ונז' פ' פנחס דף רנ"א ע"ב. ולכן אחר שידעת כי סוד הפסח הוא להכניע את הקליפ' ע"י שחיטתו ושריפתו וכל המשפטים הנעשים בו כנודע ואז מתבער החמץ והקליפ' מן העולם וקיימא סיהרא באשלמות' כי הוא ליל ט"ו ולכן רבקה יעצתו ליעקב להביא קרבן פסח לבער את עשו מן העולם ואחריו קרבן חגיגה לחוג עם השכינ' ולהתדבק עמה שתשפיע עליו את ברכותיה ולא שלטא לי' בדרג' דברוך ולאפקיה מדרג' דארור. ע"כ:
זהר א, דף קמב ע"א והרא"ג כ' ובג"כ מה כתיב כלומר עתה במה שאמרתי לך בסודו למעל' יובן למט' באברהם עצמו ע"ד הסוד ואברהם זקן בא בימים שכמו שמדתו למעל' הולכת ומתפשט' בכל השש המדות כנזכר כך הוא למט' בהיותו מתקשר בחסד הי' הולך ואור ומתקשר בכל המדות שהי' גורם התפשטות האור בכל המדות. ואיהו סיב ונהיר מלת ונהיר ל"ג. ובג"כ ויקרא אלהים בינ' לאור דהיינו החסד יום כלומר שיתפשט בכלהו יומי עד נכון היום כנז'. ולחשך קרא לילה דא יצחק היינו הגבור' שמתפשטת והולכת בכל המדות עד שמגעת למלכות שהוא לילה ונמצא החשך שהוא הגבור' דבקה בלילה מלכות וז"ש ואיהו אזיל לקבל ליליא דהיינו שמאלו תחת לראשי. ובג"כ ביצחק למט' כשזכך נפשו בזקנותו עשה הייחוד הזה שקשר הגבור' במלכות שהוא החשך בליל' ומצד זה כהו עיניו. דבעא לאתמשכא כלומר לא היה זה מצד עונש ולא היה קשה בעיניו הדבר אלא הוא רוצ' בזה ושמח בדבר. ולאתדבקא בחשך מלת בחשך ל"ג. בדרגי' היינו המלכות שכן הליל' מקבלת החשך שגם המלכות נקר' דרגי' גבורה תתאה א"נ היינו הגבור' עצמה שלא נתקשר במדתו היטב עד שעש' ייחוד זה. ולא מזחנו כלומר מזוקן שלו אלא מזוקן אחר שהוא יצחק. דהא כדין אתאחיד בי' ליליא שהרי ביום אין חשך ובהיותו חשך כדין מתקשר בליל'. ואתקיים ולחשך קרא ליל' כלומר שנתייחד מלכות בגבור' יחד ואין ביניהם פירוד עד שנקרא החשך עצמו לילה.
זהר א, דף קמב ע"א ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' דאתכלל מסטרי' וכו' מלת בנו קא דייק הדומ' לו בהתכללו בגבורותיו אלא שאלו הם דינים קדושים ואלו בלתי קדושים. דאתתקף ביה בקב"ה כדמפר' דהיינו הבטחון שבטחו חנני' מישאל וכו' בתחלת דבריהם הן איתי אלהנא וכו שהוא בטחון בלתי הגון כדמוכח ואזיל. וישוי תוקפי' ביה היינו מה שחזרו אח"כ לומר והן לא ידיע להוי לך מלכ' וכו' וזהו שמפרש לקמן אבל ישוי תוקפי' ביה בקב"ה דיסייע לי' באינון פקודין דאורייתא שאם יאנסוהו לעבור על ד"ת שישים בטחונו בו ית' שיעזרהו לעמוד באות' היסורין ולא לעבור. יכול כחנני' וכו' ירצ' במה שאמרתי זכאה בר נש דאתתקף בקב"ה יש מקום לטעות יכול כחנני' וכו' אלא ודאי מה שראוי הוא וישוי תוקפי' ביה וכו' דכיון דאתי בר נש וכו' כלומר אחר שישים אל לבו שלא לעבו' על ד"ת מסייעין לי' ודאי שיכול לעמוד ולא ימיר דתו לעולמים. א"נ שאינו מרגיש המות כלל אלא נשמתו מסתלקת בנשיק' אעפ"י שיעשו בו שפטים כנז' בספר התשב"ץ וז"ש מסייעין לי' ודאי ובדא דאמרן דמסייעין לי' יתתקף ביה בקב"ה ר"ל בזה יכול להיות בטוח שהקב"ה יסייעו. א"נ ובדא וכו' כלומר זה שאני אומר שיבטח שלא ירגיש במית' כלל הוא בתנאי דלא ישוי תוקפי' באחרא שלא ישתף עמו ית' שום שתוף כח נברא אלא לו לבדו ובג"כ עוז לו בך בך דוקא ולא בך ובזולתך חליל'. דאתעסק באורייתא לשמי' דקב"ה מלת לו בך קא דייקא עוז לו היינו בהשתדלות בתור' הנקרא עוז אמנם הוא בך ולשמך לא לשום סבה אחרת. טב לי' דלא אברי הפך העוסק לשמה שזה אשריו וטוב לו שנברא. לארמא לי' הו' פי' למסילות בלבב' כלו' אין בלבם אלא לעלותו ולרוממו. ושכינתא אודעא לה לרבקה ומה שאמרה הנה שמעתי את אביך הכונה שמעתי השכינה הנק' את אביך כנז' בפ' בראשית ט"ו. ת"ח אי ח"ו וכו' לא ישלוט לעלמין שאם ח"ו היה מתברך עשו היה נשאר העול' בקלקול פגמו של אדם הא' והקליפ' תגבר לעול' ולא יהי' ליעקב שום שליט' בעולם הזה והטעם שהוצרך הדבר לבא דרך ערמ' אלא כלא מעם קב"ה וכלא באתרי' אתא כדי לתקן פגם אדם הראשון שהי' ע"י ערמ' כדמפרש לקמן. ת"ח וכו' כלומר ראי' שלא היתה שכינה זזה מן יעקב מדכתיב ורבקה אוהבת את יעקב בלא טעם אלא לאהבת הטוב במה שהוא טוב ולא לשום סבה כנזכר בעשו כי ציד בפיו. ובג"כ שדר' מסברא קאמר דבקראי לא משמע ששלח' בעדו אלא מסברא מסתמא שמיד שלח' אחריו ולא נתרשלה עד שיבא מאליו. א"נ רמז כאן שרבקה היתה במקום חוה ולז"א קרא ורבקה אוהבת את יעקב שהוא סודאדם כדי לתקן הפגם הראשון עשתה הענין ושדר' בגיני' דיעקב. בההוא זמנא ערב פסח הוה דייק מלת ועתה כלומר עתה שמע בקולי לתקן המעוות ע"י מה ששמעת בתחלה בקולי עתה שהזמן גרמא להכפו' הקליפ' ולבער החמץ שהוא ערב פסח. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמב ע"ב ועל דא עבדת תרי תבשילין. חגיגה ופסח ונודע שפסח הוא הכנעת החצונים ור' יהודה פליג ושני תבשילין רמוז לשעיר עזאזל ושעיר ר"ח :
זהר א, דף קמב ע"ב ומתרוייהו טעים יצחק כי היה יצחק מתגולל בדין קדוש וטמא. קדוש מצד עצמו טמא מצד עשו ולכך טעם משני השעירים משעיר עזאזל מצד עשו ומשעיר חטאת לה' מצד קדושתו. וכשנדע סוד שעיר ר"ח ופסח ושער תפלין לא יתרחק הרבה.
זהר א, דף קמב ע"ב כמה שירין ותושבחן וגו' היינו משום דקשיא ליה למאי דבעי לפרושי דדוד מלכא אמר שירתא דא כד חמא ליה עובדא דיעקב מה צריך לדוד לומר עתה תפלה זו על מה שעבר לזה הקדים ואמר כי כמה שירין ותושבחן אמר דוד ולא היה עניינם עתה על צרה וכיוצא אלא לתקנא דרגיה דהיינו מלכות שתיקוניה בשירים לכך היה מחברם על ענייני האבות וכיוצא.
זהר א, דף קמב ע"ב ולמעבד ליה שמא כלומר לעשות דוד לעצמו שם שהיא המלכות היה מחזר להיותו מרכבה אליה בכל מה שאפשר לו. או יר' למעבד ליה למלכות שמא והיינו כי שם היינו לבוש ומרכבה וטרח לעשות שם ומרכבה למדתו. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמב ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ר' יהודה אמר רמז הכא וגו' הנה זה סובר דבי"ה הוה כנז' וענין ב' גדיי עזים הם כנגד השוחד שעתידין ישראל ליתן למקטרג בכל שנה וכן יעקב הקריב ב' גדיי עזים כנגד ב' שעירי י"ה ועל ידם זכה אל הברכות כי כל מעשה האבות רמז לבנים. ואו' ומתרוייהו טעים יצחק ואכיל. ענין זה מה כוונתו הוא קשה להולמו ואפשר שיתבאר מפ' אחרי מות דף ס"ב ע"ב בסוד שנים אנשים מרגלים דבידוי שמאלא דאימא וז"א דמתרוייהו טעים יצחק כי שניהם הם בידוי שמאלא דאימא עילאה ונודע כי האבות מרכבה לשכינ' הם. גם נרא' כפי הלשון דהיינו חד בגבורה וחד בסטרא אחורא דשמאלא ועכ"ז מתרוייהו טעים יצחק כי שם אחיז' הקליפות.
זהר א, דף קמב ע"ב ויבא לו יין וישת וגו' עיין בריקאנטי פ' תולדות בפסוק זה שהביא תרגום יונתן בסוד יין המשומר וזהו מאתר רחיק. ובפ' אמור דף ק' ע"א ר"מ בשו' ד' ובזוהר שיר השירים דף ג' ע"ב שו' ל'. ואו' קריב ליה ר"ל משך את אביו מההוא אתר דעשו שהוא מדת הדין של חצונים סטרא בישא ולפי' תמצא בפסוק ויבא לו יש ב' גרישין במלת לו ר"ל הביא לו לאביו מצד עשו אצלו שהוא רחמים. ועיין בפ' בלק דף קפ"ט א' ופ' פנחס רנ"ח ב' ותמצא הפירוש הנכון בזה וצריך למחוק ההוא דרגא דעשו כי הוא שבוש כאשר תראה שם. האמנם לפי הנר' הוא דר' יהודה ור' אלעזר פליגי לכן אנו צריכים לבאר דבריהם ולו' כי הנה הוק' להם כי היל"ל ויתן לו יין אך או' ויבא מה ענין סיפורו הבאתו היין ומאין הובא. ועוד ענין הטעם המפסיק במלת ויבא לו שהוא הנק' תרי טעמי. וביאר ר' יהודה כי הנה יצחק היה נמשך אחר עשו כמ"ש ויאהב יצחק את עשו וכל זה רמז אל יום ראש השנה המעורר הדין ונקרא יצחק ואז אתער השטן הנק' עשו להביא ציד כנודע כל זה מהזוהר. והנה יש' ממשיכין אצלם את הגבורה ע"י קול השופר כדי שימשך לאהבתם וזהו ויבא לו יין כי יצחק היה דבק עם עשו בסוד כל זינא אזיל לזיניה וידעת כי סוד היין ביצחק הוא ולפי שהיה יין זה דבק בעשו לכן הוצרך יעקב בכוונתו ע"י מעשה זה להמשיך אותו היין ולהשיבו ולנתקו מן עשו ולהביאו אליו ר"ל אל יצחק עצמו להמשיכו למעלה במקומו בסוד עלה אלדי"ם בתרועה כי מתעל' מדת הגבורה למעלה ואינו מתאחז בעשו ליקח מצדו ובזה אתי שפיר כי יחזור או' ויבא לו אל יצחק ממש כפי הפשט. או אפשר שירמוז לו ליעקב כנז' לעיל כלו' שהרחיק את יצחק מעשו והמשיכו אליו אל יעקב עצמו שיאהבהו וזה בסוד יעקב המכריע ויש בו קצת מיצחק כנודע. אמנם ר' אלעזר ביאר כי אין זה הכוונה רק כי לפי שיצחק הוא מדת דינא קשיא כי הוא לוי המשורר והוא בסוד הבינה הנק' שיר אשר היו הלוים ממשיכים אותה השירה והחדוה אל מדת הגבורה אשר היא מדתם והנה המשיך יעקב סוד היין המשומר בענביו הם חכמה ובינה ונק' יין המשמח ומאותו היין המשיך אל יצחק הוא סוד הגבורה ובזה נהפך יצחק לאוהב לו וישנא את עשו. וסוד זה ביארתיו במקום אחר והבאתי ראי' מכמה מקומות מהזוהר ומרז"ל. ולכן אמר לשון הבאה ויבא לו כי כפי סברת ר' יהודה אין צודק מלת ויבא לו כי אין הבאה אלא ממקומו המיוחד אמנם לפי' ר' אלעזר אתי שפיר או' ויבא לו דרך הבאתו על הסדר מבינ' לגבורה וז"א וע"ד ויבא לו יין וישת: או אפשר שרמז אל הכרע אחר כי לפי' ר' יהודה שהיין הוא סוד יצחק עצמו שהמשיכו מאת עשו והעלהו למעלה או שהמשיכו אצלו אצל יעקב והנה בזה לא יצדק מלת וישת כי הלא הוא כי יצחק עצמו היין ואיך הוא השותה אותו. ואם נאמר כי יעקב שתה ממנו כי הביאו אצלו והמשיכו עמו גם זה א"א כי ודאי כפי הפשט והמעשה יצחק הוא השותה. ואמנם עתה שייך היטב או' וישת כי יצחק ממש שתה סוד היין הנמשך מבינ' וז"א וע"ד ויבא לו יין וישת:
זהר א, דף קמב ע"ב ותקח רבקה וגו' וכד הוה לביש לון עשו וגומר זה מבואר כי שופריה דיעקב הוא הת"ת הוא שופריה דאדם הוא החכמ' בסוד מה שמו ומה שם בנו ולכן כד אתא יעקב אהדרו ריחיהון. גם אפ' לפ' זה במה שפי' בזוהר שיר השירים ענין הלבושין של אדם וחוה בג"ע התחתון אשר הקליפה סובבת את ג"ע התחתון בכל יום ויום כדי לרמות ולהטעו' רוחיהון דצדיקיי'. ולזמנין הנהו לבושין אטעיין בתר הקליפ' ועיין שם ולכן סוד הלבושין דידהו לקחם נמרוד בסוד הקליפ' המורדת בשי"ת כביכול ונאצלו על נמרוד ואח"כ עשו בסוד חכמתו וירושתו מקום הקליפות הוא חטפן מנמרוד ואח"כ בבוא יעקב בגלגול אדם ואז היה אדם שלם בחיר שבאבות אז חזרה אבידה למקומה ולקח הוא אותן המלבושין שאבדו מן אדם הראשון ובזה תבין כי כאן פי' ר' אלעזר שבגדים אלו היו בגדי אדם ובפ' בא דף ל"ט ע"א וע"ב או' כי ח"ו שאותם הלבושים לא נגע בהם שום אדם אמנם אטמרו בהדי אדם וע"ש. אמנם במה שביארנו יובן כי אותם הלבושים אשר לא נגע בהם אדם היו הלבושים אשר עשה הב"ה לאדם ואשתו בצאתו מן ג"ע ואותם הלבושים אטמרו בהון כמו שקוברין את המת בתכריכיו ואי אפשר שנקברו ערומים ונזכר התם: אמנם לבושים אלו הם אותם שאבד אותם אדם בצאתו מג"ע וז"א כאן תבת אבידה לאתרה כי ממש נאבדו ממנו כנז' בשיר השירים. גם בזה יתורץ כי כמו שלקח בגדי אדם איך לא לקח בגדי חוה כמו שהקשה שם כנ"ל אמנם בזה אין קושיא כי עשו דוגמת הנחש אשר חטף לבושי אדם ובא יעקב כנגד אדם לתקן וללקחם מעשו האמנם בגדי חוה איזו אשה אחרת ירשם ולקחם והשי"ת יודע הגלגולים היכן נתגלגלה חוה ליתקן. וזה נ"ל דבר מוכרח ונבון וגם מתשוב' ר' אלעזר תבין איך אלו הלבושים היו מקודם שחטא כמ"ש עד לא חב אדם הראשון לא הוו יכלין וגומר ודא הוא שופריה דיעקב וגומר:
זהר א, דף קמב ע"ב א"ר יוסי שופרי' וגו' שאלתו מובנת. ותירץ ר' אלעזר דודאי דכך הוה ויעקב הוה שפיר כותיה. אמנם ביאר היאך הוה הענין והוא לדייק מה שביארנו כי לא הוה הכי לאדם אלא בקדמיתא קודם החטא ואז הוה ליה ההוא שופרא והוא סוד אותם הלבושים הנק' כתנות אור ולבתר הוו כתנות עור וסוד האי לבושא נז' פ' קדושים בס"ת בשם רעיא מהימנא חד צדיק עבד שמושא וגו' והענין כי ידעת כי נועם עלאה הוא סוד הבינ' והוא שופרי' דאדם הא' שהוא החכמ' כי מאור החכמ' נאצלה הבינ' ובה אתעטף חכמה בהיכל הבינ' הנק' נועם והיא הות כתנות אור דאדם המתלבש בהם. ובסוד ויהי יוסף יפה תואר כי הוא נטיל כל שפירו עלאה דנועם עליון (ונלע"ד כי זהו פי' שופר שנק' כן בבינה לשון יופי) כי לכן נק' כל לפי שלוקח נ' שערים דבינה הנרמזים במלת כ"ל וע"י היסוד דעבד שימושא במ' נעשו לבושים ההם לאדם התחתון מצד נועם העליון והיו מכהים גלגל חמה בתפוח עקבם. ואחר שחטא אדם ירד ממעלות מקומו שהי' בסוד החכמה העליונה והיה בסוד אדם התחתון במלכות עץ הדעת אשר בו בחר תחלה ולכן הוה רומיה בר מאה אמין בסוד המלכות הנק' ק' ברכות ושם הוא מספר מאה כי היא כוללת כל הי"ס אשר כל ספי' כלולה מי' הנה הם מאה אמנם החכמה הנק' יוד היא כלולה מעשרת אלפים רבבות כנז' בתיקונין כי תמן כל ספירה סלקא באת יו"ד לעשרת אלפים רבבות וגומר ואז אבד אותם הלבושים שהיו מן הבינה. נועם העליון וכאשר נבאר זה עוד בס"ד לקמן בפסוק עוטה אור וגומר ואז נעשו לו לבושי דמשכא דחויא כי הוא אכל מעץ הדעת טוב ורע והנה יעקב הוא נחלה בלא מצרים ועול' עד הבינ' ונוטל משם נועם ההוא ולכן שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם וכמו שיתבאר בס"ד בפסוק עוטה אור וגומר ובזה שביארנו אפשר כי אין הכוונ' על יופי הגוף ממש אמנם הוא בסוד המלבושים המתגלה אורם לראוי לראותם כנודע בסוד ההוא ינוק' דהוה מכיר ע"י הריח כמ"ש מריחא דלבושייהו וגומר וז"א ודא הוא שופרי' דיעקב ודאי כלו' ע"ד הסוד הנז' בנועם העליון הוא שופרי' דיעקב ודאי ולא ע"ד הפשט. ואם נרצה לפ' כפשוטו כי בעת שהי' לובש אותם הבגדים היה בשופרא ההוא ולכן וירח את ריח בגדיו כי לא ראה אותם להיות שכהו עיניו אמנם הכיר בהם ע"י הריח אמנם אם הי' רואה ודאי כי שופר' דידהו הוה טובא כענין כאשר היו לבושים באדם ובאשתו ואין זה רחוק אפי' מהפשט כי באות' השעה שהי' לובשם הי' מאיר כשמש וכירח:
זהר א, דף קמב ע"ב וירח את ריח בגדיו וגומר (נלע"ד דמפרש דבגדיו קאי איצחק כלו' כי נודע היות יצחק גבור' מתלבש בחסד הנקר' אור וזהו עוטה אור כנודע כי העילה מסבב את עילתו. וכן נלע"ד פי' נתעטף הב"ה באורה ובה ברא העולם שהיא בינה נתעטף בחכמה. ואח"כ יצחק הנז' נוטה שמים הוא סוד שהוליד את יעקב הנק' שמים וב' קצוות שמים הם בינה ומלכות ויעקב איהו השמים נמצא כי בגדיו חוזר ליצחק עצמו המריח ופירש פי' ב והוא דקאי ליעקב כי גם שנרא' שאלו הבגדים היו של עשו עכ"ז האמת הוא של יעקב היו ראי' לזה כי לא הריחו עד שלבשן יעקב נמצא שהם בגדי יעקב ולא בגדי עשו) הביא ראיה מאומ' ריח בגדיו כי הלא בגדי עשו היו אמנם קראם בשם בגדיו ולא אמר את ריח הבגדים סתם לרמוז כי בגדיו ממש היו בסוד תבת אבידה לאתרה וביאר הענין בסוד פסוק עוטה אור וגומר והענין במה שידעת כי סוד עוטה אור וגומר נאמר על ספירת חכמה אשר נתעטפה בהיכל הבינה בסוד הנועם ההוא וזהו עוטה אור כשלמה. ועוד ביאר כי ג"כ נטה שמים כיריעה כי גם השמים הוא סוד הת"ת וא"ו שבשם הנק' יריעה אשר ג"כ אחרי אשר נתעטף בבינ' אז ברא והאציל את הת"ת ונטה אותו בסוד הוא"ו דנפיק מאבא ע"י הה"א דאימא נמצא כי הוא"ו הזה לא נאצל עד שיתעטף אבוי בבינה הנק' נועם ואז האציל את הת"ת להמשיך עליו מאותו האור הנה כי יעקב נטל לחלקו אותו האור שהי' לאדם כמו שביארנו בסוד מה שמו ומה שם בנו ואין להאריך יותר: ואם נרצה לדייק מלת בגדיו שהם אותיו' בגדי ו' גם הוא נכון שהם סוד השמים הנז' שהוא הת"ת עם. ו' קצוותיו דוגמת יריעות שהם מלבוש לאות הוא"ו וזהו בגדי ו' וידעת כי אות ו' נקראת יריעה כנז' בשיר השירים כיריעות שלמה:
זהר א, דף קמב ע"ב ד"א וירח וגומר עתה נתן טעם כפי הפשט כי עם היות שהיו בגדי עשו עכ"ז קראם בגדיו לפי שכשלבשם הוא סליקו ריחין ולכן איקרון על שמיה. ועל פי דרכו נתן טעם כי בהכירו אשר הי' מריח ריח ג"ע אז הכיר בו היותו ראוי לברכ' וזהו וירח את ריח וגו' ואז ויברכהו שאל"כ לא הי' מברכו. ומכאן תבין כי יצחק עם שהי' חושב שהי' עשו לא ברכו עד דסליקו ריחין כנר' כי היה טועה בעשו וחישב שהיה נאחז בקדושה ולכן תמה אח"כ ויחרד יצחק וגומר בראותו כי הי' נאחז בקליפות הגיהנם וכמ"ש לקמן דף קמ"ג ע"א דחשב דלא הוה עשו דההוא סטרא וגו':
זהר א, דף קמב ע"ב ויאמר ראה ריח בני וגומר נודע הוא כי הוא כלל ידוע כי בכל מקום שאו' סתם ויאמר ואינו מפרש מי הוא האומר כי הוא נאמר על השכינ' כמו ואל משה אמר ויקרא אל משה. ואית דאמרי דחוזר ליצחק ולפי פי' הראשון יהי' הכוונה כי לפי שיצחק לא הי' רוצה לברך את יעקב לכן השכינ' הסכימה על ידו ונתן בלבו של יצחק שיברכהו וזהו ויאמר ראה ריח בני כלו' כי אמרה השכינה אל יצחק ראה ריח בני יעקב כי הוא כריח שדה והוא יורש ג"ע וראוי להתברך ואז ויברכהו:
זהר א, דף קמב ע"ב כריח שדה וגומר ענין שדה תפוחים נודע עניינו כי סוד התפוח הוא יעקב הכולל ג' גוונין לבן אדום וירוק ולכן נק' יעקב בכללותו עם האבות נק' תפוחים והמלכות היא השדה והגן אשר בה אתנטיעו הנהו עצי התפוחים בסוד ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע בגן. וסוד ריח התפוחים הוא ריח מופלא משאר הפירות:
זהר א, דף קמב ע"ב שיר המעלות אל ה' בצרתה לי וגומר הנה פי' המזמור הכל א' בין לר' אבא ובין לר' אלעזר אמנם המחלוקת הוא במי שאמרו כי ר' אבא פי' כי אעפ"י שיש הרבה מזמורים בתילים שאינם לענין דוד עכ"ז כולם דוד אמרם והוא תקנם על מה שעבר על יעקב או על משה או על ישראל וכיוצא אמנם הכל נאמר על ידו וביאר הטעם כי כוונת דוד למעבד שם הוא סוד המלכות דרגא דדוד הנק' שם ה' והטעם נודע כי להכיר את האדם הרחוק מאתנו לא נוכל להכירו אם לא ע"י שמו וכן לא נכיר הת"ת אם לא ע"י המ' ולכן נק' שם ה'. ועוד יש בזה טעמים אחרים ולהיות כי דוד כל כוונתו לתקנא דרגא דמלכות לכן כל הנסים הנעשים על ידה אל האבות ולצדיקים הראשונים הכל אמרן כדי לרומם ולגדל את כחה כי בזה זוכרת ומתגברת על הקליפות כי לכן הוי הטעם שנזכור יציאת מצרים ושירת הים בכל יום כי בכח אותם זיינים דנטלא ואתלבשא ביציאת מצרים אתלבשת עתה בהון ומתגברת על הקליפות ומכניען כדי שתוכל לעלות ולהזדווג בבעלה. וביאר כי זהו פי' ויעש דוד שם כי אין לו' עשיה בשם כי אינו דבר מעשיי והל"ל ויהי לדוד שם אמנם הכוונה כי תקן ועשה את שם העליון דרגא דמלכות: אכן ר' אלעזר ביאר כי יעקב עצמו אמר שירתא דא בשעתא וגומר אלא שאח"כ נכתבה בתילים כשאר המזמורים כגון תפלה למשה וכיוצ' בהם. והנה כאשר לא הכירו אביו וברכו אז אמר שירתא אל ה' בצרתה לי ואז קראתי אל ה' ויענני וגומר עכ"ל:
זהר א, דף קמב ע"ב גיליון שני גדיי עזים חד בגין דרגא דלעילא וגומר קמ"ה ב'. ויבא לו יין וגומר בלק קפ"ט א'. פסוק הן עשו אחי וגומר פ' אחרי מות ס"ד א'. ונסיב אלין לבושין מיני' וגומר פ' בא אל פרעה דף ט"ל. בגין דשופרי' דיעקב שופרי' דאדם וגו' לא אמר כעין שופריה אלא שופרי' דאדם והיינו דאתכליל בה כדאית' בהקונין צ"ו. ויאמר מלה סתים הוא ק"כ ב': כריח שדה אשר ברכו ה' קכ"ח ב' קנ"ב א'. שדה דתפוחים. ויחי רמ"ט ב': שיר המעלות אל ה' בצרתה לי וגומר ק"כ א'. ויעש דוד שם וגומר קי"ו ב' עכ"ל. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קמב ע"ב והרא"ג כ' וע"ד עבדת תרי תבשילין כלומ' מדחזינן דעבדת שני תבשילין אנו למדי' שערב פסח הי' שאז עושי' שני תבשילין קרבן חגיגה וקרבן פסח. רבי יהוד' פליג ואמר דמדנקט קרא גדיי עזים ולא אמר כבשי' שהוא המעול' ומובחר יותר לקרבן פסח משמע שהדבר מדוקד' שהיו כנגד שני שעירי י"ה וז"ש ובג"כ קריבת שני גדיי עזים וגו' דלא הוה אפשר בכבשי'. בגין דרג' דלעיל' כנג' גורל א' לה' והוא כנגד שורש יצחק המושר' בקדוש': וחד בגין לכפיא דרגי' דעשו כנגד גורל אחד לעזאזל שמחנפי' אותו בשעיר ואף כאן לענף הנמשך מיצחק למטה בקליפות היה הגדי הזה כדי שלא ישלוט על יעקב. וע"ד שני גדיי עזים כמרז"ל על ב' שעירי עזים שיהיו שוים במראה ובקומ' והוא כמו ג"ש והוא הכרח לדבריו: ומתרווייהו טעים יצחק ואכיל כדפרישנא דכיון שהוא בקדושה וממנו נמשך הקליפ' סיגי הזהב הוצרך לטעום משניהם: מאתר רחיק קריב ליה מדכתי' ויבא לו ולא כתי' ויתן משמע שממקום רחוק הלך להביא. והקריבו לפניו והשתא מפרש מאיזה מקו' היה רחוק ומפרש רחוק מההוא אתר דעשו כלומר רחוק מחשש יין נסך אלא יין כשר יין משומר.
זהר א, דף קמב ע"ב ותקח רבקה את בגדי עשו וגו' ובהו הוה צד צידה מכאן נרא' שממש צידת חיות ועופות היה צד בהן אמנם סוף פ' נח איתא דנמרוד כד הוה לביש לון הוה צד ברייתא בהון דהוה מפתי לון למיהך בתר פולחן דע"ז. ואגח ביה קרבא אע"ג דנמרוד היה מלך ועשו בזמן ההוא היה הדיוט וקטן בן י"ג שנה י"ל שהיה גבור חיל ומצאו יחידי בשדה והרגו והפשיטו בגדיו ולא נודע מי הכהו וההוא יומא לא נטל לון וזה היה ממעש' ה' כי נורא הוא כי הוא היה רגיל לכב' אביו מאד ושכח יצחק מלומר לו שיקחם וגם הוא שכח ליקח אותם ושגגת' הית' כונת הבורא כדי שתשו' האביד' למקומ' וכדמסיק ודייק בתיקוני' צ"ו. א"ר יוסי שופריה דיעקב וכו' בתמיהא וכי תימא שכך היה יעקב שהיה עקבו מכהה גלגל חמה ודאי ליתא. א"ל ר אלעזר ודאי הכי הוה וכו' כלומר שזה ששנינו שהי' עקבו מכהה גלגל חמה קודם שחטא היה אבל אח"כ נשתנ' ומעין שופריה האחרון היה שופרי' דיעקב וזהו כיון דחט' אשתני שופריה וכו'. ות"ח וכו' זהו לפי פשט הדברים אבל לפי הסוד שופרי' דאד' הראשון רזא וכו' והענין כי אדם הא' הוא בחכמ' ושופריה היינו סוד הדע' המייחד בין חכמ' ובינ' ונכנס' בבינה וממלא כל אדרין ואכסדרין שבבינ' כנז' בפ' בראשית בההוא מפתיחא דסגיר ופתח והנה הדעת הזה ג"כ יורד מהבינ' ונכנס בהעלם בתוך שש קצוות כנזכר בפ' פנחס מאי דעת רזא דשית סטרין וכו' נמצא כי הדעת הזה מתפשט בכל הו' קצות עד המלכות הגם כי החלק המגיע לה הוא קל כנז' בפרש' שלח האי דעת אזיל בשית סטרי"ן כל חד נטיל חולקיה מה דאשתאר קל איהו וכו' וז"ש רזא איהו כי הוא הממלא ומשק' כל העולמות כנזכר כדמיון מוח העצמות הזן את הגוף. ובג"כ ויהי נועם ה' אלהינו עלינו כלומר להיו' כי הנועם הזה הוא הארת כל העולמות והשקאתם לכך אנו מתפללי' ומבקשים תחנ' שימשך אותו הנועם גם עלינו וזהו ויהי נועם ה' אלהינו אותו נועם המנעים ומייחד בין ה' אלהינו שהם חכמה ובינ' ימשך גם עלינו ואל יפלא דבר זה בעיניך לשאול שאלה זו שהרי דוד היה מתפלל בכך אחת שאלתי מאת ה' וגו' לחזו' בנועם ה' וגו' הרי שבשבתו בבית ה' יזכה להמשי' עליו הנועם עליון ודא הוא שופריה דיעקב כי הוא עצמו נמצא בעצם בו' קצוות סוד יעקב הכולל כולם ואפשר שלז' כינהו בלשון שפירו' כי כן הוא למטה הוא יופי והדר כל הגוף שבו תלוי הדרת זקן ואמר בשופריה שאינו דומ' אור הדעת ודקותו בחכמה ובינה כמו ביסוד שבודאי בו אי זה שינוי והתלבשו': הבגדים לא כתיב ה"ג דה"ל למכתב הבגדים דהא לאו דיעקב הוו. כד"א עוטה אור כשלמ' פי' הספי' הם לבושיו של הקב"ה שמתלבש בהם וכשנכנס יעקב נכנסו עמו ריח כל הספירות שהם מלבושיו של הקב"ה והריח יעקב (נ"ל יצחק) ריח בגדיו של הקב"ה והכונ' שכל הספי' הסכימו על הברכות ולכן ריח כלן נכנס עמו. ד"א וירח את ריח בגדיו היינו בגדיו של יעקב שחזרה האביד' לבעלי' ולכן סליקו ריחין. ה"ג דהא כדין ידע דאתחזי היא לאתברכ' וכו'. ויאמר מלה סתים הוא אע"ג דפשטיה דקרא ודאי איצחק קאי דביה מיירי אפשר לומר דכיון דכתי' ראה משמע שמדבר לאחר שירא' א"כ על כרחיך הרי כאן שנים וכיון שכן אפשר דשכינתא היא שאמר' ליצחק אתה יצחק ראה ריח בני כי יש לו ריח ג"ע וראוי שתברכהו: ואית דאמרי יצחק הוה שיצחק אמר להקב"ה ראה אדני המלך ריח בני כריח שדה וראוי לברכה ואז הסכים עמו וברכו. שדה דאבהן עילאין היינו פי' למה ששנינו שדה של תפוחין שהרי גווני האבות הם חיוור סומק וירוק והתפוח כוללם. חמידו ליה לישנא דקרא נקט כתפו' בעצי היער וגו' בצלו חמדתי והחימוד הוא כי א"א להם להתקשר יחד בהמזג' והסכמ' א' זולת'. ומתקני' לה ע"י התעוררו' התחתוני' גורמי' שהספי' העליונו' יתקנו המד' הזו. ה"ג אמר ר' אבא האי קרא אוקמו' אבל ת"ח פתח ואמר וגו'.
זהר א, דף קמב ע"ב ויתן לך האלהים וגו' ה"ג האי קרא אוקמוה אבל ת"ח פתח ואמר וכו' כמה שירין וכו' היא הצע' למאי דקאמר אח"כ ושירת' דא וכו' והענין כי דברי זה המזמור אינם תושבחות ולא הודאות זולתי פסוק ראשון לבד אם כן על מאי קאמר שירה זו ובפרט בתחלת ט"ו שירי המעלות לז"א כמה שירין וכמה תושבחות היה אומר דוד הכל היה לאתתקנא דרגיה וגו' אמנם שירתא דא אע"ג שאינו מספר שבחים לא תיקשי לך דשירתא דא על עובדא דיעקב אמר'. לאתתקנא דרגיה התיקון הזה פירשוהו בפ' בלק דף קצ"א שבזמן דאית חייבין בדרא אזעירת גרמה בסוד נקודה וגבורי כח מתקנין לה ומהדרין לה לדיוקנא קדמאה בסוד פרצוף שלם וז"ש וכלא בגין לאתקנ' וכו' כלומר כל השירי' דרך כלל ופרט היתה הכונה לאתקנא דרגי' ולמעבד לי' שמא כאו' ויעש דוד שם. ר' אלעזר וכו' לא ניחא לי' לומר שדוד אמרו בשביל יעקב לפי שמכנה בצרת' לי ולת"ק צריך לדחוק משום דברא כרעא דאבוה הוא וכאלו דוד הוא יעקב ולזה אמר ר' אלעזר שיעקב עצמו אמרו אלא שחברו דוד במזמוריו כמו שחבר של אדם ושל משה. דהא בשעתא מלת דהא ל"ג. בשעתא דאמר לי' אבוי גשה נא וכו' גם פליג את"ק דאינו קורא הצרה מתחלת המעש' ועד סופו שלא הית' הצרה כ"כ אמנם בעת שאמר גשה נא ואמושך הית' תוקף הצרה בעצם וז"א בשעתא וכו' עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמג ע"א ה' הצילה נפשי משפת שקר הם הקליפות נקראות שקר ומדרגה אחרונ' שבהם שפת שקר ודאי שפה של השקר והיינו מקום עשו כדכתיב הנה קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד אחרונה שבכולן:
זהר א, דף קמג ע"א כיון דאמר לפני ה' אזדעזע וגומר הענין שאם הי' אומר ואברכך סתם היה אפשר חלקו הראוי לו למדרגותיו כעין מים אחרונים ושעיר עזאזל וכיוצא עשן המערכה בלילה דעקים אורחיה לצד צפון אמנם באומרו לפני ה' נתן לו חלק בקדושה ממש והיה מכניס צלם בהיכל ופוגם מדרגת מטטרון ששם כניסתו עד היכל שני לבד ולכך נזדעזע כסא הכבוד המשתמשת בהיכלות שתפגם שהיא מקבלת ממלכות ואלו עתה תברכו לפני ה' ממלכות ע"י ודאי ויכנסו וירמסו טמאים ההיכלות:
זהר א, דף קמג ע"א אזדמן מיכאל שר החסד שר הברכה מן הימין ושכינתא שכל מקום שהיא שם שכינה מתגלית וחמא לגן עדן שהוא אלין הצדיקים הנוחלים ג"ע הבל ודאי בן אדם הא'.
זהר א, דף קמג ע"א עאל בהדיה גיהנם קי"ן קינא דמסאבותא בניה של לילית:
זהר א, דף קמג ע"א ת"ח מראש הפסוק נער הייתי גם זקנתי ופירשו בו פסוק זה שר של עולם אמרו דהיינו כאשר נבאר בפ' ויצא להורו' על רוב הברכות בו והמלכות מזומנת לקבל ממנו א"כ בגין כך ורוב דגן ותירוש דהיינו דגן לנגד המלכות ותירוש שהוא יין סוד ודאי לנגד היסוד ורו"ב מפני שלעולם אינו נעזב:
זהר א, דף קמג ע"א ר' יהודה אמר כולא בזמנא דמלכי הארץ מביאים איש מנחתו לאו היינו יעבדוך עמים אלא בזמנא דמלכא משיחא דכתיב כל גוים יעבדוהו והנה כפל הפסוק יעבדוך עמים היינו כל האומות ההדיוטים וישתחוו לך לאומים היינו המלכים שעובדים בהשתחויה לבד: מלת הו"ה כולל ג' מדות שהם בינה ת"ת ומלכות והנה ע"י יהו"ד הוא לשלטאה עלייהו דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ וכתיב ומלכותו בכל משלה: ואח"כ לאובדא לון לבטלם מן העולם ע"י המלכות שהיא כלי זיין בכח הבינה שמכחה ביטול הקליפות וזה כד אתא דוד שהוא המכניע האומות ושלמה הי' לו שלום מכל עבריו וזה לפירוש ת"ק דפי' יעבדוך עמים בימי שלמה ולפי' ר' יהודה דהיינו בזמנא דמלכא משיחא מודה דהאי נמי לאו בזמנא דמלכ' משיח' והיינו דקאמר ר יוסי אמר כולא איהו וגומר ופליג אתרוייהו. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמג ע"א והרא"ג זלה"ה כ' ה' הצילה נפשי וגו' דא הוא דרגא דעשו שהוא חיויא בישא שגרמ' הקללות לי בתחל' ע"י שקריו וערמימותיו מתחזקת עתה ברמיות שלה ג"כ להתברך מיצחק ויצא הוא מן הקללו' שנתקלל' ארור אתה מכל הבהמ' וגו' ואשאר אני וזה לפי שהי' מרמה את אביו לומר שהוא צדיק ועתה הצילני מידו שאתברך אני שבזה אצא מן הקללות שנתקללתי בתחל' ולקמי' מסיי' פי' המזמור. דאייתי לווטין ע"י שקר שאמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן וזה היה רמיה וערמ' כדי שתשיב לו ויכנס עמה בדברים לרמות' וכדפי' רש"י ז"ל נמצא שהיא שפת שקר ולשון רמי': ת"ח בשעתא דאמר יר' וא"ת אחר שעשו לא היה צדיק ודאי לא יחולו עליו הברכות א"כ ממה הי' יעקב מתיירא ומשני ת"ח שכשצוהו שילך לצוד שתף עמו השכינ' שאמר צדה בהא ואוקמוה כלומר שגם רז"ל במדרש הרגישו ה"א יתירה ודרשו שרמז לו לה' דברים המפסידי' את השחיט' ר"ל שלא יאכילהו שחיט' בלתי ראוי' שאין זה מחלק השכינ' הרי שתף השכינה בצידה וכן הי' דעת עשו לעשות מצות אביו בגין דיתברך מיצחק כיון שהברכות הם מהשכינה צריך שלא יפגום השחיט' שאם יפגום לא תשרה השכינה נמצא שהית' השכינה משתתף מתחל' ועד סוף ומזה היה מתירא יעקב שלא תסכים השכינה בזה. אזדעזע כורסי' וכו' לפי שצורתו של יעקב חקוקה בכסא לכך נזדעזע שלא יהי' בה צורה שתהי' דוגמת' למטה ח"ו בקללות כי ודאי צריכ' השכינה להסכים לברכות עשו משום ועצת מלאכיו ישלי' לפיכך נזדעזע ואשתדל שיתברך יעקב ולא עשו. אזדמן מיכאל וכו' וסכינת' בהדי' שבכל מקום שהשכינה שם מיכאל שם כי מיכאל במילואו כזה מם יוד כף אלף למד עולה כמנין שכינ' ולכן אמרו רז"ל כל מקום שתמצא מיכאל שם גילוי שכינה והטעם לפי שהוא אל הימין וכוס של ברכה צריך לאתקשרא בימין ולכך נזדמן מיכאל ולא רפאל שהוא כנגד ת"ת יעקב. וידע יצחק שהשכינה שם. וחמא לג"ע בהדי' כנגד ויגרש את האדם שנתגרש מג"ע עתה חזר ג"ע אליו. דחשב דלא הוה עשו בההוא סטרא אפשר דדייק קרא דקאמר עד מאד דאז"ל מאד זה מות וה"ק וכי עד כאן הרשעת שדבקת עד הקליפ' הנקרא מאד. וע"ד כתיב ויאהב קלל' בתחל' אהב להביא לווטין על עלמ' ולהציל את עצמו בטענת דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומ"מ ותבואהו משום מסית ומדיח כדרז"ל ולא חפץ בברכה לא היה חפץ שיברך ליעקב אלא לו ותרחק ממנו ובאה על יעקב. עליה כתיב ארור וכו' בתחלה ואשתאר ביה לדרי דרין לבסוף. ומן יומוי דאדם אזדמן יעקב הוא ולא זולתו לפי ששופריה מעין שופריה דאדם הראשון. ודוד אמר ברוח קודשא ע"כ היו דבריו של יעקב ומכאן והלא' אמר דוד כמתמי' על עשו כדמפר' ואזיל חצי גבור שנונים כלומר ולא די שקלקלת בתחלה אלא שאף לבסוף שחזר העטר' ליושנ' חרה לך והגזמת והשטמת ליעקב ועברתך שמרת לנצח ולזה רמז גחלי רתמים כי גחלת' שוהה י"ב חדש כדאיתא בגמר' וכמו כן משטמת עשו עולמית על ישראל בעלילות דברים שהלשון הרע נקרא חץ כאומרו חץ שחוט לשונם וכן השר של מעל' מקטרג בחצי לשונו וכן על ידי עלילות דברים עושים שמדות וגירושין. ת"ח ויתן לך האלהי' מלת ת"ח ל"ג לי' בס"י. והטעם שפתח רבי אבא בויתן לך האלהים ולא פירש בו כלום אלא ענין המזמור לפי שבהקדמ' זו יובן מלת לך שהכונ' למעט לך ולא לחויא בישא ואפשר נמי לקשרו וגרסי' ת"ח אע"ג דלא פירש בי' לעיל פירש אותו כאן ותחל' בפי' המזמור הודיענו שבאו לידו בצרות גדולות כנז' חזר ופי' למה נצטער לברכות הללו ואמר ת"ח כי הברכות היו עצומות כמו שמפרש ואזיל.
זהר א, דף קמג ע"א ויתן לך האלהי' וגומר הא מלעילא מטל השמים ת"ת: ומתתא ומשמני הארץ מלכות בחבורא חדא והכונ' ויתן לך האלהים בינ' מהטל היורד לשמים ת"ת מעתיקא קדישא ומשמני הארץ התענוגים שבמלכות שמתהוי' בה ע"י הטל הזה שכן הוא סדר יריד' הטל מעתיק' לז"א ומיני' לחקל תפוחין כנזכ' בפ' וישלח דף ס"א הא אוקמו' ורוב דגן זה משנה ותירוש זה גמרא וכו': אבל פי' הנכון כדכתיב ולא ראיתי צדיק וגומר ה"ג אבל כדכתיב לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם אוקמו' נער הייתי וגומר האי קרא שרו של עולם אמרו וכו' והכונה לפרש כי ורוב דגן ותירוש הוא הצדיק יסוד המייחד בין השמים והארץ שהוא שבע מרוב דגן ותירוש שהם מיני הארות והשפעות וזהו האי קרא שרו של עול' אמרו כנזכר בפ' ויצא דף קס"ב ופי' שם כי צדיק זה היסוד מעול' אינו נעזב ומעיד על זה שר העולם אלא לעולם יש בו רוב ברכות וזהו ורוב דגן ותירוש והכונה לומר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ת"ת ומלכות ע"י היסוד שיש לו רוב דגן ותירוש.
זהר א, דף קמג ע"א יעבדוך עמים. בזמנא וכו' ול"ג וישתחוו לך לאמים. ה"ג וישתחוו לו כל מלכים ר' יהודה אמר כלא בזמנא דייתי מלכא משיחא כדכתיב וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו הרי מצינו בזמן המשיח עבוד' והשתחויה יחד בפסוק א' והכא ג"כ בודאי על אותו זמן קאמר ות"ק סבר שאחר שאינו כתוב בסדר עבוד' קודם ואח"כ השתחויה כסדר הכתוב כאן א"כ לאו בההוא זמנא נאמר הכל אלא וישתחוו לך לאמים לבד. ה' לעילא וא"ו באמצעיתא וכו' היינו בינה ומלכות תרין ההין והוא"ו מקשר שניהם והכונה שברכו שיתעלה ויתקשר במדת הת"ת המקשר תרין ההין ובזה יגבר על אחיו לשלטאה וכו' ואימתי נתקיים זה בזמנא דאתא דוד מלכא. רבי יוסי אמר כלא איהו בזמנא וכו' לא ניחא לי' בהני פירושי דתרי תנאי קמאי דהא בגין דעברו ישראל על דברי תורה כדין ופרקת עולו נמצא שמעולם לא היה גביר לאחיו. א"נ לא ניחא לי' בהאי פירושא דרבי יהודה כי הי' ראוי שיקדים המוקדם שהוא זמנו של דוד למאוחר שהו' זמן מלך המשיח לכך אמר כלא איהו בזמנא דייתי מלכא משיחא שאז תהי' הגבורות והממשל' בלי הפסק ומה שהי' בזמן דוד לא נמשך כי תכף עברו ישראל על פתגמי אורייתא ופרק עולו וכו'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמג ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ה' הצילה נפשי וגו' יר' כי הנה כבר ביארנו ענין יעקב שבא לתקן חטא אדם ולהצילו מדרגא דארור לדרגא דברוך ועשו בא במקום הנחש אשר מתחלה בא בעלילות רשע ובשפת שקר להטעות את האדם ולגרום אותו ליכנס בדרגא דארור עד שנתקלל בכמה קללות ולז"א הצילה נפשי מעשו כי הוא בא בגלגול הנחש הנקרא שפת שקר ולשון רמיה כי הקליפות הפך הקדושה אשר היא חותמו של הב"ה הנק' אמת ודובר שקרים לא יכון נגד עיניו ולכן הצילה נפשי מאתו שלא יכירני אבי ויקללני ויברך את עשו ובזה אדרב' אוסיף עוד קלקול גדול על הראשון בימי אדם ולא תהי' ארוכה למכתי עוד כל ימי עולם אם יחזור יצחק לקיימני בדרגא דארור ולהכניס לעשו בדרגא דברוך. ואז הב"ה הצילו וביאר היאך הי' המעשה וגם ביאר היאך יצחק רצה לעשות פועל מגונה כזה ואמר.
זהר א, דף קמג ע"א ת"ח בשעתא וגו' והוא ע"ד שביארנו לעיל כי הנה יצחק חשב כי עשו היה בקדושה ולא בטומאה כי הי' מפתה ומרמה אותו ואומר לו כיצד מעשרין וגו' וכן נז' לעיל בפי' איש שדה כי היה אומר ליצחק שהיה הולך לשדה להתפלל כמוהו שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה של תפוחים והיה שקר כי הוא הי' בשדה דחריבו ושממה כי בשדה מצאה וכנודע. ולכן א"ל יצחק לעשו וצא השדה כלומר לך אל אותו השדה שאתה מתפלל בו שהוא שדה של תפוחים וצודה לי צידה בה"א ר"ל עשה באופן שתצוד את השכינה ה"א תתאה כדי שתתברך מפיה ולז"א ואברככה לפני ה' כלו' עשה באופן אשר תתברך לפני ה' מאת השכינה. והנה אז בעת אומרו כך אזדעזע כורסי יקרא וגו' והנה ענין זה יובן במה שידעת כי נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד וכסא הכבוד שהוא סוד הבריאה הוא מקור אל הנשמות ישראל הקדושים ולכן בראות הכסא כי יצחק הי' מכניס את הקליפה בקדושה ומוציא את יעקב מן הקדושה אזדעזעת בודאי כי תשאר כביכול פגומה לעולמים כי אם אין ישראל אין כסא כביכול ובזה תבין ענין הצדיקים שהם המרכבה וכסא לשי"ת אמנם המלאכים הם למטה ביצירה והם חיות ואופנים שתחת הכסא ומשרתים אותו ודי בדרוש הזה.
זהר א, דף קמג ע"א בההיא שעתא אזדמן מיכאל וגו' וזה יובן במ"ש דניאל כי אם מיכאל שרכם כי הוא המלמד סניגורא על יש' והוא אפוטרופוס שלנו במרום. עוד טעם שני במ"ש לעיל פ' וירא דף ק"א ע"א בס"ת כי בכל אתר דמיכאל תמן ודאי הוא כי שם השכינה לפי שאין השכינה נוסעת אלא עמו כי הוא מרכבה של השכינה הנק' אופן הגדולה כי מיכאל רשום בגדולה ואחריו נמשכים השאר. ויתכן לומר כי ודאי מ"ש מיכאל הוא לפי שאחריו נגררים השאר אבל אה"נ דשאר המרכבה אתו תמן בהכרח עם השכינה והנה לז"א כריח שדה כי כבר נודע כי הם ג' גווני הקשת מיכאל גבריאל רפאל והם דוגמת התפוח הכולל ג' גוונים הנז' והוא בסוד הת"ת עם הגדולה גבורה ואלו הג' מלאכים הם ג' גווני הקשת דוגמת ג' גווני התפוח והם מרכבה אליהם והנה באו' כי נכנס עמו שדה תפוחים הנה פשיטא כי נכנס עמו ג' גווני הקשת שהם בסוד ג' גווני התפוח. והנה יצחק חשב כי היה עשו ונכנס עמו השכינה וברכו בלב שלם בחושבו כי כן היה האמת כמו שחשב כי הי' עשו בקדושה. וכאשר היה רוא' דעאל עמיה גיהנם אז ויחרד יצחק וגו' מפני כמה סבות א' לפי שהי' רוצה לברכו על חנם בהיותו דבוק בגיהנם ובקליפות. ועוד כי נצטער על היות בנו יוצא מחלציו בקליפות לגמרי. ועוד אל עיקר האמת כי עד עתה הי' אוהבו תמיד ודבק בו בחושבו כי הי' צדיק ובראותו כי לא כן הי' נצטער מאד על מה שהי' מוטעה כל ימיו בסבר' זו. והנה ענין או' שנכנס עמו ג"ע או שנכנס עמו גיהנם כבר נתבאר פ' קדושים כי אין הכוונ' על ג"ע ממש אלא על השכינ' הנק' גן עדן כנודע וז"א ואזדמן מיכאל וגו' ושכינתא בהדיה וגו' וכן כד עאל גיהנם עם עשו אין הכוונ' על גיהנם ממש רק על הקליפה הנק' גיהנם והם סוד לילית הנק' נחש נוקבא דסמאל אשר לה ז' היכלות הנק' גיהנם העליון הנז' בפ' פקודי וסוד זה הנחש הי' דרגא דעשו הנק' שפת שקר דאייתי לווטין על עלמא ולכן עאל עמיה גיהנם הוא הנחש העליון:
זהר א, דף קמג ע"א פתח ואמר ואברכהו וגו' פי' כי פה הודיענו צדקות וחסידות יצחק ע"ה וכל הטועה בדעתו מדבר תועה ועתיד ליתן את הדין במה שאומר כי ויאהב יצחק את עשו הי' על כי ציד בפיו שהי' מביא לו מטעמים ובהיות כי הי' יודע רשעו עכ"ז הי' אוהבו לסבה הנז' חלילה חלילה לחשוב זה כי רצה יצחק להכניס את הקליפה בקדוש' ח"ו מפני שהי' נותן לו מטעמים ואין אנו צריכים לדחות סברא הפחותה כזו. האמנם הנראה אצלינו בזה הוא כי להיות שהי' רואה יצחק ענין הכיבוד הגדול שהי' מכבדו וציד בפיו והי' מאכילו פסיוני חשב כיזה לקיים מצות כיבוד אב וכן הי' מטעהו בשאר הדברים כאשר ביארנו ולכן לא הכיר יצחק ברשעו והכל מאת ה' להיות מדה כנגד מדה כמה דאייתי לווטין על אדם במרמה כך נשארו הלווטין עליו במרמה כאשר ביארנו לעיל וכאשר נבאר בס"ד.
זהר א, דף קמג ע"א והנה הראי' ממה שביארנו ענין וצודה לי ציד בה"א ומזה תבין חסידות יצחק ולכן עתה בראותו כי שכינה נכנסה עם יעקב וגיהנם עם עשו אז אמר א"כ חטאתי כל ימי במה שטעיתי וחשבתי את יעקב שלא הי' כראוי וחשבתי כי עשו הוא הצדיק והי' להפך וא"כ כיון שיעקב הוה דבק בשכינה ולכן ואברכהו א"כ עתה גם ברוך יהי' כלו' כי אותם הברכות היו בלתי דעתי ולכן עתה אשר אני מכיר בו א"כ גם ברוך יהי' מדעתי וברצוני הגמורה לגמרי כיון שראוי הוא לכך:
זהר א, דף קמג ע"א בג"כ אזדמן וגו' פה ביאר כל הטעם אשר הוצרך ענין הזה בברכות האלו להיותם במרמה ותחבולה ומה עניינם וגילה פה הכוונה האמיתית בזה ולפי שהוא מפ' מזמור שיר המעלות וגו' אשר בו כתיב מה יתן לך ומה יוסיף וגו' כי בו נתבאר ענין רמיה של הנחש ואיך אח"כ נהפך על ראשו מדה כ"מ לכן התחיל לבאר הענין היטב וכבר נתבאר לעיל בדברינו כל הענין הזה. ולכן נקצר ונעלה בביאורו. וזה כי הנה השי"ת הי' יכול להגיד ליצחק במראה הנבוא' כל ענייני יעקב ועשו ושיבאו הברכות כסדרן ולא ע"י מרמה ותחבולה. ואמר דבג"כ אזדמן יעקב במרמה ובעקימו וגו' והכוונ' כי הנה הנחש נק' שפת שקר ובעליל' ובמרמה אייתי כל הני לווטין על אדם ומנע מיני' כל ברכאן והנה השי"ת כל מעשיו הם מדה כנגד מדה ולכן בבא יעקב אשר הוא שופרי' דאדם אז בא גם הוא הנחש בגלגול עשו ג"כ ושניהם אתו במרמה וכנגד אשר תחלה בא הנחש בעליל' על אדם עתה הי' להפך כי אדם הראשון שבא בגלגול יעקב אתא בערמה לקבל הנחש שהוא עשו לנטלה מיני' הברכאן שגנב ומנע תחלה מאדם הא' ובזה יחזרו הקללות אשר נטל אדם בעבור הנחש ועתה יחזרו על ראשו. והנה זה רמוז בפסוק מה יתן לך וגו' וז"א ודוד אמר ברוח קודשא וגו' פי' כי אחר אשר אמר איך הי' בצרתה לו וקרא את ה' וענהו ממה שהתפלל כאו' הצילה נפשי וגו' כאשר ביארנו. ועתה חזר פניו אל הנחש אחר שהשיג מבוקשו ודיבר עמו וא"ל מה יתן לך וגו' כלו' ראה עתה מה שהפסדת במה שהטעיתני תחלה לאכול מעץ הדעת ע"י לשונך שהוא לשון רמי' וחשבת לטרדני מן דרגא דברוך כדי שתטול אתה הברכות ואהי' אני בדרגא דארור ולכן דע לך כי לא הועיל לך כי כך דרכו של אומר לשון הרע כי מדבר אותו ואין לו שום הנאה ממנו ועכ"ז מדבר אותו ולכן העונש שלו הוא כי אח"כ נפרעין ממנו על אותו לשון הרע שדבר נמצא שלא נהנה ממנו כלל בעת שדברו ואדרבה נפרעין ממנו לדורי דורות. ולז"א מה יתן וגו' כלו' מה נתנו לך שכר בעבור לשונך שהיא לשון רמי' או מה הוסיפו לך איזה תוספות מועט על מה שהיה לך כי הנה לא די שאתה לא היית כלל בדרגא דקדוש' כדי שבלשונך הרעה יוסיפו לך יותר כי הלא אתה מעולם לא היית אחוז בקדוש' כדי שיוסיפו לך על מה שהי' לך. ועוד כי לא נתנו לך כלל ועיקר בקדוש' אחר שלא הי' לך כלל בו וזהו ענין מה יתן ומה יוסיף כלו' בין אם לא היית אחוז או אם היית אחוז בקדוש' לא הרווחת כלל כי אם לא היית אחוז לא מפני זה נתנו לך כלל ואם היית אחוז לא הוסיפו לך כלל מפני לשונך לשון רמיה כי הלא לבתר אחר כמה גלגולין שגלגל השי"ת עד שבא יעקב בגלגול אדם ונטל מיני' כל הנהו ברכאן.
זהר א, דף קמג ע"א חצי גבור שנונים דא עשו וגו'. פה אמר דוד המלך דע לך כי אעפ"י שלא הועיל הנחש לעצמו בלשונו הרמיה עכ"ז הרע לנו מאד כי הלא חצי גבור שנונים הם משטמות עשו הדומים אל החצים הם שנונים כי לעולם הם קיימים בלבו דוגמת החץ השנון בלתי מעלה חלודה כן משטמותיו אינם מעלי' חלודה ואינו שוכחם רק תמיד זוכרם בלבו ונוקם ונוטר כנחש כד"א וישטום עשו וגו'. וכן הי' בעונותינו כי נכנסנו בגלות ביניהם והשמידונו מן הארץ וזהו אויה לי כי גרתי משך וגו' ושכנתי בין האומות הערלים חלקו של נחש הזה נמצא כי לא הועיל ליהנות עצמו רק להזיק לנו. אמנם לעתיד לבא בס"ד אני שלום וכי אדבר וגו' כי סוף סוף אני שלום עם השי"ת ואטול הברכות והמה למלחמה בחלק הקללות:
זהר א, דף קמג ע"א ויתן לך האלדי"ם וגו' יש נוסחא שכתוב בה תא חזי ויתן לך וגו' והוא טעות כי הוא דבר בפני עצמו וצרי' להסיר מלת ת"ח רק מתחיל לבאר ענין הברכות והתחיל ואמר ויתן לך וגו' פי' עתה סדר הברכות וטיבן ופירשן על סדר המאורע והוא כי תחלה לא היו ישראל כ"כ מעלה עד שבאו דוד ושלמה. ולכן לא נזכר תחיל' רק ברכות ורוב דגן ותירוש ואחכ"א יעבדוך עמים וגו' וכמו שנבאר בס"ד. וביאר כי מ"ש מטל השמים ומשמני הארץ אין הכוונה על השמים והארץ התחתונים רק למעלה בשמים ובארץ העליונים שיהיו בחד חבורא ובזווגא דת"ת ומלכות וכמו שנבאר ב"ה. או אפשר ירמוז אל מ"ש אח"כ מעבר לדף כי יעקב נטל חולקי' בתרין סטרין לעילא ותתא ועשו לא נטל אלא לתתא וז"א קאי מלעילא ותתא בחיבורא חדא:
זהר א, דף קמג ע"א ורוב דגן ותירוש וגו' יר' במה שביארנו כי בהיות זווג שמים וארץ העליונים כחדא בהכרח הוא למהוי רוב דגן ותירוש כנודע ע"פ הטבע וכן דוגמתו לעילא והנה סוד הזווג הזה אשר מתוכו לא יחסר לחם ורוב דגן יתירוש נתבאר בפסוק נער הייתי וגו' כנז' לקמן פ' ויצא דף קס"ב ע"ש ענין הצדיק דלא נעזב מנוקביה וכדין זרעו אינו מבקש לחם וז"א ואוקמוה האי קרא שרו של עולם וגו' והוא לקמן כנז'. או אפשר לפרש כמו שביארנו כי פה התחיל בסדר מה שאירע כי הנה בהתחלת זמן יש' לא הי' להם ממשלה על האומות עד בא דוד ושלמה ועד שיבא זמן משיח צדקנו בס"ד. ולכן בתחלה לא נאמר רק הבטחה על סיפוק צרכיהם לבד ולכן ברכו החלה בברכת רוב דגן ותירוש והוא כי אפי' שאין כ"כ זווג מיוחד למעלה עכ"ז הצדיק אינו נעזב כנז' התם לקמן פ' ויצא ואפי' בגלותא אינו נעזב ואין זרעו מבקש לחם ולזה התחיל לומר נער הייתי וגו' שהוא בסוד היות השכינ' דלה ועניה בהיותה קרויה נער ולא נערה כנודע מפ' תצא וכן נתבאר פסוק זה פרשת פנחס. והנה אחכ"א יעבדוך עמים כנגד זמן מלכות שלמה כי אז היו מלכי האומות תחת ממשלתו לעבדים וכמ"ש וכל מלכי הארץ מביאים איש מנחתו דוגמת העבדים הנושאים מנחה לאדוניהם.
זהר א, דף קמג ע"א וישתחוו לך וגו' זה בזמן המשיח כי אז נאמר השתחוויה ממש וישתחוו לו כל מלכים והטעם כי עיקר שליטת ישר' על האומות אינו אלא בביאת משיחנו ב"ה כי הוא יהי' מלך תשיעי השולט בכל העולם והוא לבדו יהי' מלך בעול' ולא יהיו עוד מלכים אחרים בזמנו כמו שהי' בימי השמונה מלכים שמלכו בכיפה כי אעפ"י שהיו כולם נכנעים תחתם עכ"ז כל א' וא' הי' מלך באומתו רק שהי' משועבד תחתיו כמו שהי' בימי שלמה אמנם בביאת משיחנו ב"ה לא תהי' שום מלוכה לשום אומה כלל ועיקר ולכן נרמז מלכותו באו' וישתחוו לו כי יקבלו מלכותו לבדו עליהם וישתחוו אליו:
זהר א, דף קמג ע"א הוה גביר וגו' זה הי' בימי דוד ע"ה כי עם היות אשר היו מלכים רבים בעולם עכ"ז הוא הי' גביר עליהם ומכה בהם כחפצו ורצונו ולכן לא נזכר רק בשם גביר וגם הוא מלשון גבורה כי ילחם בהם בגבורתו כנודע האמנם בימי שלמה ומלך המשיח לא הוצרכו למלחמה האמנם הם מעצמם באים לקראתם להשתחוות לו ולעובדו בלי הצטרכות אל כלי המלחמה כנודע כי בימיהם אין שטן ואין פגע רע אמנם דוד נצטרך ללחום מלחמות ה' בידיו ולהתגבר על שונאיו ולזה הוציאן בלשון הוה גביר וגו'. ולהיות כי בינה נק' גבורות ה' כי כל דינין מתמן נפקין וכל גבורן כנודע בפסוק מי ימלל גבורות ה' ולכן כד מלכות אתגברת על החיצונים ועל אומות העולם להלחם בם אצטריכת לאתגברא ולאתעטרא בעטרין וזיינין דאימא שהיא בינה ה"א עילאה וגם בעלה אוזיף לה מזיינין דיליה בסוד הנה מטתו וגו' מגבורי ישר' ישר' דלעילא כנז' בזוהר ואז אתגברת על האומות ולכן כד חד הוה מתגבר על שנאיהון הוה בחיבורא דמלכות עם הת"ת ובינה ואז ת"ת הנק' בריח התיכון הוא מחבר ומבריח מן הקצה אל הקצה שהם ב' ההין הנק' קצה השמים ועד קצה השמים וזה נרמז באומרו הוה גביר וגו' כי נרמז סוד ה"א תתאה עם הוא"ו והוא"ו מחברה עם ה"א עילא' כדי שתתגבר על אחיה הם השרים העליונים ע' שרי האומות הנק' אחים וחברים כמ"ש על עדרי חביריך. האמנם היות היו"ד שהיא חכמה עלאה עמהם אז אין צורך למלחמות אמנם כל העולם בהשקט ובשלוה כמו בימי שלמה ומלך המשיח וזהו סוד שארז"ל דבימי שלמה ובין בימי המשיח קיימא סיהרא באשלמותא והענין במה שידעת כי אור הסיהרא נמשך לה מחד נקוד' דאמצעיתא כזו (.) כנודע והיא סוד יו"ד זעירא שבה כי הוא סוד החכמה יו"ד שבשם כי היא נקוד' בהיכליה ולכן אז אין שטן ואין פגע רע אמנם בימי דוד שלא היה הזווג נהיר באשלמותא בסוד יו"ד החכמ' לכן הוצרך אל מלחמת ה' ולכן הוצרך הצטרפות אותיות הו"ה לאתעטרא בגבוראן למיהוי גביר לאחיו לרדאה לון:
זהר א, דף קמג ע"א ר' יוסי אמר כלא וגו' ר' יוסי פליג ואמר כי לא נתקיימו הברכות עדין כלל וכמו שיתבאר מעבר לדף כי היא שאלת ר' יוסי בן לקוניא לקמן ע"ש. ולכן ביאר כי כל ברכות אלו לא נתקיימו עד ביאת משיחנו כי היא סברת רשב"י לקמן אשר אמרה ר' אלעזר לחמוי ר' יוסי בן לקוניא. והביא ראיה מפסוק ופרקת עולו וגו' כי בהיות ממשלת עשו בעולם אין הברכות מתקיימות כלל כי כשזה נופל זה קם אמנם לעתיד יתקיימו. כל הברכות. והענין כבר ידעת כי אין העולם יוצא מקללותיו עד ביאת המשיח כנודע בביאור והנה מצינו כי כל הברכות האלו כולם הם כנגד הקללות שנתקלל אדם ואם כן בהכרח הוא שלא יהיו נאמרות ברכות אלו אלא לזמן המשיח כמו שהקדים ואמר כולא איהו בזמנא דייתי מלכא משיחא וגו' ועתה ביאר עניינם כי הנה נתבאר לעיל כי יעקב ועשו הם בגלגול אדם והנחש ועתה הוצרך יעקב שהוא שופרי' דאדם למבטל מיני' הנהו לווטין דאתלטייא בימי אדם ולקבל ברכות כנגדם כדי לצאת מן אותם הקללות ולכן אנה וזימן השי"ת בפי יצחק ברכות אלו כדי לקיים הנז' ולכן הית' שם השכינ' והיא אשר שרת' על יצחק בעת הוציאו ברכות אלו מפיו כדי לבטל אות' הקללות שנתקלל אדם מפי השכינ' וכנגדם נתברך עתה והוא כי סוד הברכות הלא הם מסטרא דברוך ולהיות כי נאחז אדם בקליפות לכן נתקלל מסטרא דארור ולכן עתה חזר אל מקורו כי ממנו חוצב שהוא סטרא דברוך נמצא כי מדילי' נטל ולא מסטרא דעשו ולא הוו בעקבה רק באמת ובאמונ' וז"א מסטרא דחולקי' דיעקב הוו וגו'. עכ"ל.
זהר א, דף קמג ע"א גיליון ורוב דגן ותירוש הא אוקמוה וגו' עיין בפרדס בערכי הכנויים פ"ב קס"ב: