זהר א, דף קלב ע"א דלא יתבעון מיני' דינא וגו' דלא תבעין מיני' חושבנא לא קאמר שאין לך מי שאינו נותן דין וחשבון אלא שאין אור של גיהנם שולט בהם קאמר בענין אחר וכיוצא. וא"ת וכיון שאין אור גיהנם שולט בו היאך נטהר מעונותיו שבודאי אין הב"ה מוותר לו אפי' כמלא נימא. וי"ל שבזכות התור' הב"ה מייסרו בעולם הזה ונכנס בטהרה לבא. אמנם קשה שבזוהר פרשת שלח לך דקס"ז ע"א בינוק' נמצא שנכנס החכם ההוא לגיהנם שעה וחצי מפני שבייש חבירו וגו' וי"ל דאין הכי נמי שנכנסים אמנם נטהרים שם בלי צער והיינו דאמרי רז"ל ק"ו מסלמנדרא כנראה שנכנסים ונטהרין כעורו של סלמנדרא שכיבוסו באש ואינו נכוה.
זהר א, דף קלב ע"א ותרד העינה. השתא דאמרן דיוצאת היינו שהיא יוצאת בצדקותה מכלל בנות עירה ניחא אומרו ותרד העינה בה"א לרמוז אל המלכות דהיינו שנזדמנ' לה בארה של מרים. והיינו דפי' רז"ל שעלה מים לקראתה שכן מדת בארה של מרים והיינו דכתיב עלי באר ענו לה. וז"ש וסליקו לה מיא והוצרך לזה משום דקשי' לי' כי הי' לו לומר ותרד הבאר שהבאר של מרים באר נקראת ולא עינה בה'. ותירץ כי משום דסליקו לה מיא מה שהיה באר נעשה עין והיינו כפל לשונו דפתח העינה בה"א ולא בארה משום דסליקו וגו'. וסימנא נקט בידי' כלומר להיות הענין כך שבאותה שעה יוצאות מחדרי מסתרם לזה לקח סימן על הדבר והי' הנער'. שאמר בינו לבין עצמו כיון שהב"ה הזמינני שעה זו וקפצה לי הארץ והגיעני לעת כזו אל העיר כוונת הקב"ה להראות לי הנה ההגונה והראוי'.
זהר א, דף קלב ע"א ת"ח תדע שהגיעו למחוז חפצו בשעה כזו סימן כדמפרש ואזיל שהכל הי' בכוונ' מכוונת ולהאי פי' נמי מתיישב העינה בה' והיינו דמסיק וע"ד אתא ההוא עובדא וגו' משום דבאר היינו מדת המלכות מדת יצחק גבורה ונעשית העינה ברבוי המים דסליקו וגו' והיינו מעין גנים באר מים חיים.
זהר א, דף קלב ע"א ואוקמוה להני ארבע אמות דנטיל לכל סטר וגו' לכאורה נר' דהכי פי' שתופס ד' אמות לכל צד מג' צדדיו ימין ושמאל ואחור ולפניו אין מספר. אמנם דחיקא לי מילתא טובא דאמאי תופס לפניו יותר מד'. ועוד דאפילו לעמוד ממש חוץ לד' מתירים בתלמודא דידן. ודוחק הוא לומר לכל סטר לכל הצדדים דהיינו שהוא עומד במרכז הד' אמות דהיינו ב' אמות לכל א' מהצדדים. בר לקמי' שיש לו יותר מזה שהם ד' שלמים. דאי הכי הי' לי' למימר לכל סטרי אמנם מלת לכל סטר מורה לכל א' מהצדדים. ועוד לפי מאי דמסיק לקמיה בפירוש טעם הדבר . אמנם העיקר הוא שכנגד ארבעה צידי המתפלל אמרו ג' הלכות כנגד לפניו אמרו אסיר למעבר וגו' בר לקמי' שהרי אין להפסיק בינו ובין הכותל וכנגד הצדדים אמרו אסיר למעבר וגו' בר לקמיה שהרי אין להפסיק בינו ובין הכותל ואי אפשר לעבור וכנגד האחור לא נתנו מעלה אלא לרבו שאמרו שלא יתפלל אחרי רבו א"כ אלו הם דיני ד' צדדי המתפלל וכולם נמנו וגמרו דינים אלו וצריכים לידע טעמם.
זהר א, דף קלב ע"א שמעה ה' צדק ה' שהוא צדק דהיינו המלכות. שמע ה' ממש ת"ת כמשמעו. שמע בני ת"ת שהוא בן והיינו הסכת ושמע ישראל.
זהר א, דף קלב ע"א שמעה תפלתי ה' מלכות המלכות עצמ' נקראת תפל' ולגבי המלכות אמר שמעה אתה תפלתי הנקראת ה'.
זהר א, דף קלב ע"א והא תנינן וגו' כלומר עם היות שאנו אומ' שהיא המלכות עכ"ז הא תנינן שהתפלות אינם בה אלא נוטלת אותם ועוש' מהם עטר' בסוד ההתעוררות העול' ממטה למעל' מהנקב' אל הזכר עד הת"ת דרך היסוד והיינו אומ' עטר' בראש צדיק כי הת"ת ראש ליסוד ודאי. והוצרך לזה משום דאיהו קאמר שמעה לנוקבא ותפלתי היינו תפלת לחש שהוא לדכורא א"כ קשה מדידי' אדידי' לזה אמר בגין דאיהי דרגא דמקבל כל צלותין ובין שיהי' התפל' תיקוני דכורא בין שיהי תיקוני נוקבא הכל מתקבל ע"י המלכות ולכך עם היות תפלתי תפלת של ראש תפלת לחש בדכור' כדמסיק עכ"ז הוא במלכות קבלת התפל' ולהכי קאמר שמעה והמלכות מעל' אותה אל מקום רמיזתה והא תנינן דעבדא וגו'. הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף קלב ע"א והרא"ג כ' באה מבעי ליה. דלגבי דידי' באה מ"ל שהרי העב' לא ראה יציאתה מהבי'. ותירץ יוצא' שהקב"ה סייעה שלא תלמד ממעשיהם ויצאה מכללם והוא רמז לבד. וסימנא נקיט בידיה כלומר גם בזה נקט סימן שאמר בלבו ודאי דרך כל הצנועות לצאת לעת ערב ומהן אנסה לא מאותן שכב' היו שם שודאי אינן צנועות. לאשתכחא כלא באתריה שרבקה רומזת למלכות ויצחק גבורה ולעת ערב שמדתו של יצחק מתגברת אז המלכות נקשרת עמו. אטיטריה דבר יוחאי ר"ל אבית מדרשו של הרשב"י ע"ד מלשון טרטריאות שהם בית מדרש שמתקבצים ביה האומות א"נ מלשון טוט אסר וטוט שרי פי' בערוך קול תקיעת שופר וה"פ לשמעו של ר"ש באנו ששמעו הולך בכל הארץ. דאתמנון חברייא אפשר שהם היו חולקים בטעמי הדינין הללו ע"ד הסוד ונמנו וגמרו שנשאל לך. א"נ שהיו חולקין בעיקר הדינים והסכימו בהם אחר שעמדו למנין ושלחו לו שיפרש להם הטעם ע"ד האמת אחר שהסכימו יסכים גם הוא עמהם. בר לקמיה שצריך כמלא עיניו כנז' בפוסקים וי"ס דגרסי כדלקמי' כלומר כמו שצריך להרחיק לפניו ד' אמות כמו כן לכל הצדדין ובגמר' נפקא ליה מקרא אני האשה הנצבת עמכה בזה ז"ה בגי' י"ב ד' לכל סטר. שמעה ה' צדק ור"ל שמעה ה' הנקרא צדק שהיא המלכות. שמע ה' ת"ת. ה"ג דהאי דרגא כלומר למה יאמר למלכו' שמע' ולא לת"ת בגין וכו' והא תנינן בניחות'. צלותא די בלחש לאו דוקא בלחש ממש אלא שאינו צועק בקולות מצרתו נמצא תפלה זו כוללת שתים מה שאומר היחי' בלחש והחזרת ש"ץ. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלב ע"ב תפלה במלכות. שועה ביסוד. דמעה בת"ת. והיינו כי גר מקום הגרי' במלכו' תושב ביסוד והיינו גר ותושב יחד.
זהר א, דף קלב ע"ב ככל אבותי הת"ת ששלש' אבות קשורים בו יחד. ואפ' לפרש גר מ' תושב ת"ת ככל אבותי בבינ' ששם כללות שלשה אבות. תפלה מיושב מלכות. תפלה מעומד ת"ת.
זהר א, דף קלב ע"ב ואינון חד שצריך לייחדם ושלא להפסיקם ממש כעין תפל' של יד ותפל' של ראש שהם מיוחדות לגבי שתי מדות שהם יום מדת הת"ת תפל' של ראש. וליל' תפל' של יד וכמו שתפל' של ראש ויד הם רמז למדות אלו אוף הכא בתפלות הם תפלה מיושב וגו':
זהר א, דף קלב ע"ב וע"ד צלות' דא מיושב מפני שהיא תיקונין וקישוטין דילה וכל ענייניה מיושב.
זהר א, דף קלב ע"ב כיון דעאלת וגו' ועדיין אנו בתפל' מיושב דהיינו באומרינו שירה חדשה וגו' ואיהו אתי לקבלא לה כדין אנן קיימין מוקדמין לתפל' שמעומד.
זהר א, דף קלב ע"ב דבשעורא דסורטא וגו' נר' הכוונה שהכוונה סוד ד' אמות שאמר דהיינו ד' מרובעים לימין בסוד ופני ארי' אל הימין לארבעתם שהם ד' פעמים ד' י"ו פנים. וכן אל פני שור מהשמאל וכן אל פני נשר. ולקמי' שהם פני אדם שהוא כולל הכל אין לו שיעור וזהו סוד הענין בדין הנהוג בזמנם על פי החסידות. ועיקר הענין יוצר כולא הוא סוד קו המדה המודדת סוד ד' תחומין לד' סטרין ועיין בקו המדה סימן ט' מפרשת ואתחנן ולזה בגשמי ימדוד ארבע אמות שעורין לתחומין עילאין הנמדדין בסוד קו המדה. כורע בברוך לרמוז ההמשכ' למלכות שהוא למטה. זוקף בשם לרמוז קימה וזקיפ' לגבי הת"ת שהוא למעל'.
זהר א, דף קלב ע"ב ות"ח צלותא דמנחה וגו' הענין הוא כמו שתקנו תפלה מיושב בתפלת שחרית. למה לא תקנוה בתפלת המנחה אם סדר התפלה הוא כמו שפירש. ולזה אמר ת"ח צלותא דמנחה הם תיקוני דגבו' כי החסד שליטתו עד חצות כמו שזכר ומיד נטו צללי ערב דאינון דרגא דדינא קשיא וגו' ולזה מצד הדינין אין תיקון למדת המלכות כלל לכך מיד היא מעומד מיד בלא קישוטין ותיקונין שאינ' מתתקנת. שהרי אדרב' משם נחרב בי מקדשא ואתוקד ומור' על המלכות המתלהב מצד הדינים ואין לה תקונים מצדה וע"ד תנינן דיהא בר נש זהיר בצלותא דמנחה וגו' לעשות מעט היחוד הזה שלא תשרוף העולם בדיני הגבור'. והנה לא נשאר ליעקב זמן בין שתי התפלות אלו כי לא יש זמן אמצעי כנז' לזה הלך לו למטה לתקן המלכות במקומה למטה. וביאר הטעם דהא אתקין לה היינו שיש בה תפל' מיושב.
זהר א, דף קלב ע"ב וזן לה בכל מה דאצטריך והיינו תפלה מעומד. וא"ת תעלה המלכות למעלה ולא שירד וא"ו למט' לגבי ה"א. לז"א ודאי וא"ו אתקין לה"א למטה במקומ' וז"א אתזנת מן וא"ו בבחינת' למטה דהיינו שהיא מדת לילה דלית לה נהורא מגרמה כלל והת"ת מאיר' ומתקנ' ובאמת עיקרה היא שתתעל' למעלה ותכלל בהסתר במדת יום דהיינו שהיא עצמ' תפלה הנכללת בשתי תפלות במדת יום ת"ת שהוא כולל שתי זמנים הנזכרים שהם שתי זרועות הזכר. ולכך מפני הדוחק הזה שאין צריך לרדת למטה לכך אמרו תפלת ערבית רשות מפני ב' טעמים הא' דהא אתכלילת בצלותא דיומא דהיינו עצם תפלה ביום ממש ואז הת"ת מאיר' מאור היום שהוא עצמו מדת יום וז"ש בגין לאתנהרא ועדיפא ייחוד זה מייחוד הנעשה בלילה והיינו אומרו והשתא לא זמנא איהו שהוא מדת לילה ולא מדת יום והטעם שאין הת"ת בא עליה באתגליא להאירה שהרי הערי' השמש ונתעלם ובדרך העלם והסתר הוא בא. וז"ש דהא לא אתגליא וגו' ועיקר מדה זו אינ' אלא מחצות ואילך דהיינו מדת דוד כדמסיק. ולכך ניחא שדוד לא תקן תפלת ערבית שהיא נגד מדתו באמת אלא העיקר מחצות ולא בתפל' אלא באורייתא.
זהר א, דף קלב ע"ב ת"ח דוד וגו' מפני שהזמנים שלש' עם תפלת ערבית רשות אמר שלשה ומפני שהשתים חובה והוא לא הי' מתפלל אלא שתים לכך אמר שתים דהיינו אשיחה ואהמה ומפני שבתפלת שחרית תיקונין דשכינתא אמר אשיחה ומפני שבתפלת המנחה אין תיקוני תפל' מיושב אמר אהמה וגו' ובמקום תפל' ערבית אמר ולבתר כד אתפלג וגו' ולא בסדר תפלה אלא בשירין ותושבחן וגו' דהיינו כדקא יאות והנאות למדה והזמן כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קלב ע"ב גיליון ובגין דבר נש קאים קמי מלכא עילאה וגו' היינו תירוץ לשאלת פיסקת בינו ובין הקיר.
זהר א, דף קלב ע"ב בעייא המייה וגו' תימ' דהא בערב כתיב ביצחק לשוח אלמא בערב סגי בשיח' ונר' בעיני דשאני אבהן עילאין דאחידן לעילא סגי להו אפי' בשעתא דדינא קשיא בשיח' דהא זכאין אינון אבל אנן או דוד דבעי תשובה על ענין אוריה בעינן ואהמה וכדין וישמע קולי והכל לפי מה שהוא אדם. ואו' לא צלי אלא תרי אפשר שהי' משלים ק' ברכות במיני תרגימא כמו אנן בשבת והנכון בעיני כי נוסח תפלות בזמן המקדש הי' נוסח אחר שלא היו אומרים תקע וגו' ותשכון וגו'. מספר לבנת הספיר.
זהר א, דף קלב ע"ב יעקב אתקין צלותא דערבית וגו' קס"ג א':
זהר א, דף קלב ע"ב והרא"ג כ' דא אעיל קמי מלכ' לפי שכל התפלות עולות ע"י שומרי שערי ההיכלות שהם סגרון ופתחון כנז' בתיקונים אמנם הדמע' נכנסת מעצמה ה"ג לא אהדרו דמעין ברקנייא הא הכא תלת דרגין. לקבל אלין תלת אחרנין כי גר וכו' הכונה כי מלת כי הוא נתינת טעם וצריך שיהי' הנתינת טעם לכל הג' דברים שאמרו וז"ש לקבל אלין תלת אחרנין כנגד שמעה תפלתי שהיא מלכות אמר כי גר אנכי עמך ששם הוא מקום הגרים כנודע שכשעול' האדם אל מדה זו אינו נחשב אלא כגר. לבתר תושב כנגד ושועתי האזינה כנגד הת"ת שהוא תושב שאינו גולה כמלכות אלא מיושב בהיכלו. לבתר ככל אבותי היינו גבורה וחסד כאן הוא סיום כל ג' אבות כנגד אל דמעתי אל תחרש שהוא בוקע ועולה עד אצל החסד והגבורה והם מסכימים לדעת א' לרחם עליו. צלותא דבר נש מעומד. עיקר התפלה מעומד. דהא כדין דכורא אתחבר גרסי'. בין גאולה לתפל' גאול' היינו מלכות שהיא סוף תפלה מיושב לתפלה היינו ת"ת תחלת התפלה מעומד עלמא דדכורא. וגאולה ותפל' תרין דרגין אינון רזא דצדיק וצדק רחל ויוסף כל זה ל"ג ליה שלא נמצא בס"י. וכאן יהיב טעמא למה ששאלו ממנו טעם למה לא יפסיק בינו לבין הכותל. והיינו בינו ת"ת שאדם בדוגמא עליונה ובין הקיר מלכות הנקרא קיר מלשון אדון בלשון יון. בשיעורא דסורטא וכו' פי' סורטא חוט כמו לא יקשור אדם סרט של צמר בשל פשתן והוא סוד קו המדה שהיה ידוע אצלם: כד כרע כרע בברוך שהוא כנגד המלכות ששם הוא בריכת הברכים הנז' בר"מ בפ' עקב דף רע"א. ולהראות שהמדה הזאת כפופה אל הת"ת והוא הזוקפ' כנז' שם. וע"ד בצלותא בר נש כורע בברוך דאיהו עלמא כפיף לגבי עילא וכו' ברוך בצלותא בר נש כורע ביה בברכוי וגחין רישיה וכו' והת"ת זוקפה. וזהו לאחזאה שבחא וכו'. ת"ח דוד אתא ואמר הכריח לדבריו שהרי דוד אעפ"י שאמר שזמני התפלה הם ערב ובקר וצהרים איהו לא צלי אלא תרי מינייהו להודיע שהחובה הם שנים והג' רשות. ה"ג דא לצלותא דצפרא ודא לצלותא דמנח' ובג"כ אשיחה ואהמ' דיקא בצפרא דאיהו שעתא דחסד סגי ליה באשיחה. ובמנח' דאיהי שעתא דדינא קשיא בעיא המיה ובג"כ ואהמ' ולבתר כד אתפליג וכו'. הוה קם בשירין שאפי' שלא היה מתפלל תפל' ערבית לא היה פוטר עצמו מכל וכל אלא היה משורר בשירין ותשבחן וכו'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלג ע"א לאהל שרה אמו מבעי לי'. הנה המלה הזאת יש בה היסוד דהיינו אה"ל ויש בה ה' בסופ' דהיינו כעין ל' בתחלת' לאהל שרה ויש לה ה' הידיע' והיינו האהלה ויש לה סמיכות כעין אהל שרה והסמיכות אין דרכו לבא במלה אשר נטיל לה ה' סופ' במקום למד בתחלתה. והעד הגבעתה אשר לבנימן מפני שבאה ה' הידיע' בה' המור' הל' בתחלת' הור' על הסמיכות במלת אשר א"כ כאן מן הטעם הזה הי' ראוי שיאמר האהל' אשר לשר' או יאמר בקצר' לאהל שרה ויקצר בה' הידיע' והסמיכות יבא בנקוד כנדונם.
זהר א, דף קלג ע"א אלא מתוך הכרח זה הכריח שאין מלת האהלה סמוך לשרה כלל ועיקר טעמו הוא ויביאה יצחק לרבקה האהלה דהיינו כעין אומרו לאהל ה' דהיינו שהארה שכינה באהל מפני שהיתה רבקה דומה לשרה אמו בחסידותה כדמסיק:
זהר א, דף קלג ע"א ושרגא הוה דליקת היו מתקנים אות' בערב שבת לכבוד שבת והיתה דולקת כל ימי השבת להראות הארת המלכות כלשש' ימים מאור השבת שקבל' והיינו תיקון האש' שהיא נ"ר ולה סוד נר מצו' דשבת כנודע.
זהר א, דף קלג ע"א ור' יצחק פליג כי לא לבד היתה דומה במעשים אלא בקלסתר פנים.
זהר א, דף קלג ע"א ור' אלעזר הוסיף ופליג אעיקרא דקרא. דשרה שרה ממש ואינו סמוך וכדפי' ר' יוסי ור' יצחק. אמנם אע"ג דמיתת דיוקנ' דהיינו כעין טולא דר' פנחס וגו' דהיינו שכל מקום שהצדיקים קיימו מצוה דיוקנם קיים שם. ולכך אע"ג דמיתת שרה דיוקנ' שהי' שם עוסקת במצות לא אעדי מן ביתא. אמנם כל שלשה שנים שלא באה רבקה היתה שם נעלמת ולא היתה נראית עד דאתאת רבקה ונתגל' דיוקן ליצחק דוקא וגו'. א) אצ"ל מדיוקא דקרא ויאהבה וגו'. ב) אצ"ל אלא לספר בשבחה דדומה לשרה. או דצ"ל לספר בשבחה רק דדומה לשרה. ופי' הכתוב ויביאה יצחק לרבקה האהל' ונתגלה דיוקן שרה אמו.
זהר א, דף קלג ע"א ר' שמעון אמר וגו' פליג אכולהו ומפרש קרא בגוונא אחרא ועיקר הוא אח"כ אמנם ההכרח הוא מדיוקנא דקרא ויביא' וגו'. ועיקר דבריו שהנקבה אחת היא להם לשלשה אבות דהיינו השכינ' ועיקר קרא בשכינתא קאמר שהיא היא שרה ורבקה ורחל ולאה וזלפה ובלהה אמנם בבחינות שונות כדמסיק לקמי'. ואין מאהב השכינה למעלה כיצחק מפני שעיקר אהב' מצד הגבו' דהיינו שמאלא בסוד שמאלו תחת לראשי תחלת' מן הגבורה. ולז"א ביצחק שהי' מגביר הגבורה ויאהב' שהמלכות עיקרה הדין והיינו אומרו חשך דהיינו גבור' ולילה דהיינו מלכות כחד אינון. ולכך עיקרה היא לנטות לגבורה ולהתקשר עמה והיינו או' ושמאלא אתער רחימות' בין שיהי' החבור והייחוד מצד אברהם בין שיהי' מצד יצחק ולזה יצחק ואברהם יחד הם משמשים בשכינה שהיא שרה ורבקה. ולזה לא היתה אהבת אברהם שלימה מפני שאין מדת החסד גורמת האהבה כמדת יצחק. ולזה אע"ג דאברהם רחים לה לשרה דהיינו השכינה לא כתיב בי' ויאהב' אלא ליצחק שהוא עיקר אהבה כדפי'.
זהר א, דף קלג ע"א ואי תימא ויאהב יעקב הרי שהתעורר אהבה לשכינה והוא אינו שמאל. ותירץ עכ"ז יעקב אמצעי כולל שמאל וימין ומסטרא דיצחק קא עביד וגו' והא כיצד שלשה אבות כל א' הוסיף על חבירו מפני דרך הייחוד והתיקון. אברהם כד חמא לרבקה דהיינו המלכות מצד הגבורה כי אברהם ושרה לא נזכר בהם אהב' מפני שאין האהב' אלא בשמאלית ודאי. לכך כד חמא לרבקה דהיינו המלכות מצד הגבורה אינ' עיקר מדתו. חבקה דהיינו הימין הגומר חבוק האהב' וגו'. ואו' ולא יתיר שאין אהב' זו עיקרית מפני שאינ' בחינת זווגו. אמנם יצחק שהוא הגבור' ובחינת זווגו רבקה דהיינו צד הגבורה שבמלכות דהיינו דאיהו בעלה אחיד בה בעצם גבורה בגבורה. ושוי דרועיה גבורה עליונה תחות רישה דהיינו סוד אחיזת המלכות בגבורה דהיינו חבוק של בעל בעצם מצד עצמו וימין מצד אביו. ונמצא ע"י מה שתקן אברהם ומה שהוסיף יצחק החיבוק הגמור דהיינו שמאלו וימינו.
זהר א, דף קלג ע"א ואח"כ כשבא יעקב ומצא תיקון זה שמשה והוליד י"ב שבטין והוציא הנשמות העליונות ותקן המרכבה וכל א' נסתייע במה שקדם לו מהתיקון. הרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קלג ע"א גיליון א"ר שמעון הא אתמר. רכ"ט ב'.
זהר א, דף קלג ע"א וחשך ולילה כחד אינון עיין לעיל בפסוק ולחשך קרא לילה י"ו ב' ע"כ:
זהר א, דף קלג ע"א והרא"ג כ' ת"ח תפלות וכו' הכרח שני לדבריו ששנים הם חובה וערבית רשות שהרי לא היו אלא שני כבשים א' בבקר וא' בין הערבי' אר"ש הא אתמר בדבריו ולמעלה שאמר ובג"כ תפלת ערבית רשות דהא אתכלילת וכו'. לאו אינון אלא לחבר ליעקב כלומר הוא עול' על גביהן שהו' הולך עם כלם שבתפלת שחרית הוא תיקון החיבוק בימין כדי לקרב הגוף שהוא יעקב עם המלכות ובמנח' שמאלו תחת לראשי לחבק' בשמאל ולקרב' אל הגוף על ידו א"כ אדרבא הוא מתהלך ביניהם בגין דאיהו שבחא דאבהן. כד"א ואתה מרום המלכות נקרא אתה וסמיך ליה מרום כלומר אתה מלכות הנקרא מרום.
זהר א, דף קלג ע"א מאי האהל' דהיינו ה' ראשונה יתיר' וכיון שיש קושיא מה"א ראשונה יתיר' יש לנו להקשות גם ה"א אחרונה דלאהל מבעי ליה דנהי דקיימא לן דכל ה' בסוף תיבה במקום למד בראשה מ"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן אמאי לא אמר בהדיא למד. ומשני אתרוייהו חד ה' לרמוז שחזרה שכינה וחד ה' לרמוז שחזר' שרגא להדלק. ר' יהודה אמר וכו' פליג את"ק ואמר מלת שרה אמו דייק טפי שדומה לדיוקנא דשר' ולא בא הכתוב לספר בשבח' דומה לשר' וזה שאמר ובג"כ שרה אמו ודאי כלומר השתא ניחא אומרו אמו. ורבי אלעזר פליג ואמר דתרתי משמע מינה וזהו בכלא הכי הוא כלומר לפי דבריכם שאין מלת אמו אמו ממש תרתי משמע מינה ואין ביניכם מחלוקת אמנם לדידי סבירא לי שרה אמו ממש שחזר דיוקנא של שרה שנתעלמ' ועתה חזרה. וע"ד וינחם יצחק וגו' דלכלהו פירושי קשה למה לא אמר אחרי מיתת אמו אמנם לדידי אתי שפיר וינחם יצחק אחרי אמו ממש. אלא שמאלא בלא למד גרסי'. סטרא דיצח' תירוצא הוא והכונה לומר שהת"ת כלול מאש וממים שלכך נקרא שמים ומסטרא דגבורה ביה משם נמשך ויאהב יעקב לרחל. אברהם כד חמא לשרה החסד למלכות. מחבק לה כדמפרש ואזיל וימינו תחבקני. יצחק הוא אש הגבורה והוא גורם הייחוד ולכך קרי ליה בעלה אע"ג דיעקב הוא המשמש. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלג ע"ב וכלהו שמשו בארבע נשין. עיקר הסוד שהשכינה יש בה ד' בחינות שרה מצד החסד רבקה מצד הגבורה לאה מצד הת"ת רחל מצד המלכות בעצמה וכל א' מהאבות יחדה מכל ד' בחינות אמנם העיקרית שרה לאברהם שהיא עיקר מדתו ולכך מצדה הוליד יצחק ושאר הבחי' לא הוליד ממנה כראוי אמנם תקן והוציא משם סיגים והכינם ליעקב ויצחק ג"כ נרמזו בו ד' אלא שלא נטל בגשמי אלא רבקה והיא שמשה בכל הבחינות וז"ש ברזא דסטירו וגו'.
זהר א, דף קלג ע"ב ר' חייא אמר אברהם ויצחק שמשו כל חד באתתא חדא דהיינו אברהם בצד החסד יצחק בצד הגבורה יעקב ברחל מצד הגבורה והוציא אחת בלהה המלכות למטה לאה מצד החסד והוציא זלפה אל האמצע כמדתו.
זהר א, דף קלג ע"ב ור' שמעון פליג כדפי' לעיל ורצה שכל האבות שמשו בכל הייחוד ונעזרו האבות זה מזה כדפי' וז"ש וכלא ברזא חדא.
זהר א, דף קלג ע"ב דהא כלא ברזא קדישא וגו' לפי דברי ר' חייא אין קטורה והגר מצד הקדושה אלא שרה לבד לכך אמר כולא ברזא קדישא יש סוד בעניינים וכולא ברזא חדא האבות שלשתם יחדו ושמשו בכל בחינות השכינה כדפי':
זהר א, דף קלג ע"ב ויוסף אברהם מאי ויוסף בשלמא אי אמרינן הגר לחוד וקטורה לחוד ניחא לישנא דויוסף דהיינו ויוסף על הגר קטורה אלא השתא דאמרת דקטורה היינו הגר ושינוי השם משום תיקון מעשיה מאי ויוסף אי תימא על שרה לאו הכי אלא ויוסף בערך הלקוחין.
זהר א, דף קלג ע"ב ת"ח דאמר ר' אלעזר וגו' הענין דקשי' לי' נימא ויוסף על שרה ולא בחיי שרה אלא בתר דמיתת שרה הוסיף ולקח זו לזה אמר ת"ח וגו' דמכלל דבריו למדנו שמעולם לא נכנסה זו בגבול שרה כדי שלא יפגום שפחה תירש גבירת' א"כ מהאי טעמא נמי לא אתיא האי בלשון תוספת על שרה אלא מלת ויוסף אהדר על הליקוחין שהיא היא בתוספת עצמה על עצמה.
זהר א, דף קלג ע"ב ויתן את כל אשר לו הוה לי' למימר את אשר לו מאי כל אשר לו דייקא לרבות. או אפשר דהי' לו לומר ויתן אברהם את רכושו ליצחק את כל אשר לו דייקא על ענין אחר נעלם. והשתא ניחא רזא דמהימנותא דהיינו א"ת מדת המלכות כל מהיסוד ולמעלה. אשר בינה. היינו כל סוד האצילות והענין שנאחז יצחק בסוד האצילות בחיי אברהם להיותו עיקר המציאות ונעשה אברהם טפל לו כדי שישלוט במדתו כדקא יאות ולזה ניחא לי לומר שכל שלשה מלות אלו יתירי את כל אשר ודייקי הכי.
זהר א, דף קלג ע"ב ת"ח הכא אתכליל אשא במיא. גבורה כלל בתוכ' החסד בענין שיצחק עיקר הבית ואברהם נכלל בו בהנהגתו ויתן אברהם מדתו את כל אשר לו ליצחק שנכללה בתוך הגבורה ובקדמיתא בעקיד' בבחרותו של יצחק נכללה גבורה בתוך החסד וכך הסדר תחלה הגבורה תוך החסד ואח"כ החסד בתוך הגבורה מפני היות אצילות הגבורה מדרך החסד ע"י אברהם הוליד את יצחק ואח"כ בהתגבר הגבורה במקומ' נכלל' החסד בגבורה.
זהר א, דף קלג ע"ב אלין סטרי דרגין האחיזם בחלקם דהיינו בשרים הידועים להם ולא שלמדם כשפים או ע"ז שזה אסור לבני נח אלא שהשכינם בארץ וגלה להם אחיזת' בשרים הידועים ולמדם ז' מצות ועיקר הנהגה טבעית לפי מה שעיקר שליטת השרים ההם.
זהר א, דף קלג ע"ב בגין לאשלמא דרגין שאברהם לא הולידם אלא שהתחיל ביצחק הגבור' והשלים מדרגותיה בבנים אלו ולכך יצאו לחוץ ושיעבדם תחת ממשלת יצחק להראות על הכחות ההם שהם משועבדים תחת ממשלת ה בור'.
זהר א, דף קלג ע"ב ת"ח כתיב ותרב חכמת שלמה וגו' לא אחשוב שאברהם המקריב שאר בני העולם לעבוד' ירגיל בניו בע"ז אלא שלמדם מקום אחיזתם וסדר הנהגתם לעבוד כפי הנאות לשרים ההם והם הוציאוה לתרבות רעה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלג ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. וכלהו שמשו בארבע נשין וגו' זה תבין מפ' פקודי כי בכל היכל מז' היכלות יש סוד ד' חיות הקדש והנה בהיכל זכות שהוא זרוע שמאל הנקבה יש ד' נשים הם ד' חיות ויצחק שהוא זרוע שמאל הזכר הוי בעל דידהו. וכן אברהם זרוע ימין הזכר נטיל ד' נשין ד' חיות דבהיכל אהב'. וכן יעקב גופא דת"ת נטיל היכל רצון בד' נשים ד' חיות הקדש.
זהר א, דף קלג ע"ב בני הפלגשים אלין הוו בני קטורה. הרגיש או' בני הפלגשים כנר' שהם שנים וכמו שדרשו לעיל בריש דף זה ולכן אמר כי קרא לקטור' בלשון פלגשים להורות כי ב' פעמים היתה פלגשו דאברהם וזהו להורות כי קטור' זו הגר בעצמה וז"א פלגש בקדמיתא וגו' אמנם ר' חייא סבר פלגשים ממש דנשא אברהם ב' פלגשים אחרים וכמו שביארנו לעיל בראש עלה זה. ואעפ"י דלעיל פליג ר' חייא אההיא דרשא וסבר דלא הוה לאברהם אלא חדא כנ"ל עכ"ז אפשר שאח"כ הודה לדבריו כששמע לר"ש לעיל שסייע לסברת הראשון באו' סליקו מילין לאתרייהו וגו' כי הכל רמז העליונים וכמו שביארנו שם בסוד היכלות הקדושה. עכ"ל:
זהר א, דף קלג ע"ב גיליון יצחק ברזא דארבע וגו' פקודי רנ"ו. ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' קכ"ז א'. יצחק בדרגא דחולקי' כדקא יאות וגו' פי' יצחק קץ חי כנז' בתיקונים והיינו יסוד.
זהר א, דף קלג ע"ב מאי מתנות אלין סטרי דרגין תתאין וגו' מתנת חסר ו' וכל חסר מסטרא אחורא. ר' יצחק פתח ואמר מי נתן למשסה יעקב וגו' קשה מה ענין חרבן בית המקדש כאן ומה שנראה בעיני לפי דרך המדרש משום דאברהם שרות' דנהורא דסיהרא כאו' מי העיר ממזרח ובשלמא דור ט"ו אתמליא סיהרא וקיימא בשלימותא כד"א ותרב חכמת שלמה וגו' דאוליף חרשין ואתמשך בתר אינון דרגי ונסיב נשים נכריות והוה סבה דשריא סיהרא לאתפגמא בסוף יומוי זעיר זעיר עד דור שלשים בימי צדקיהו דאתפגמת לגמרי. ע"כ מספר לבנת הספיר. ועוד האריך. ת"ח כתיב ותרב חכמת שלמה וגו' ק"ן א':
זהר א, דף קלג ע"ב והרא"ג כ' יצחק ברזא דארב' סוד ד' נשים שנטל אברהם ויעקב בפועל היו ליצחק בכח והם ד' מחנות שכינ' ארגמן כנז' בפ' פקודי דף רנ"ו ע"ש שהם נקר' ארבע נשין. וכולם נוטי' אל הדין מצד יצחק כדי להעניש לרשעים וזה שאמר כאן בסטירו דרבקה נוטים אל הדין כנזכר שם. ולא כן ד' נשים דאברהם שהיו נוטים לצד החסד ושל יעקב לצד הרחמים. והשתא ניחאלמה לא היו ליצחק ד' נשים בפועל כאברהם ויעקב אלא כדי שיהיה הדין נסתר ולא יהיה הדין גובר בעולם. וז"ש ברזא דארבע בכח ולא בפועל ופי' הטעם ואמר לפי שהם בסטירו דרבק' שנוטים לדינ'. באתתא חדא ברזא דקדישא כלומר אעפ"י שמצינו ששמש בארבע מ"מ ברזא דקדשא לא היה אלא א'. ולקבל תרוייהו הוו ארבע לפי שהו' כלול מאש ומי' וא"ת בתרי די לו י"ל דאש כלול במים הרי תרי ומי' כלולים באש הרי שתים שהן ארבע וז"ש בתרין חולקין. ר"ש אמר סליקו מלין וכו' מסייע לי' לר' חייא דודאי למטה ראוי שיהי' כענין של מעלה וז"ש סליקו מלין לאתרייהו ר"ל לשרשם העליון. דהא כלא ברזא קדישא ואין ראוי לומר שד' נשים של אברהם ירמזו למעלה כדברי ר' חייא שלא היו קדש רק שרה. וכשם שלמעלה אין ד' מחנות שכינ' מצויין אלא בהיכלו של יעקב לבד שהוא היכל הרצון כנזכר בפרשת פקודי ואעפ"י שנוטל אותם יצחק להעניש כנז' לעיל מ"מ עיקרם אינם נמצאים אלא בהיכל הרצון הכי נמי למטה לא היו ד' נשים אלא ליעקב.
זהר א, דף קלג ע"ב ת"ח דאמר ר' אלעזר בא לפרש סמיכות ויוסף אברהם לוינחם יצחק אחרי אמו דכתיב לעיל מיני' בהא דאמר ר' אלעזר דיצחק היה מתנחם אחרי אמו שהי' רואה אותה ואברהם לא הי' רואה אות' מדקאמר וינחם יצחק ולא קאמר וינחם אברהם ולמה לא הי' אברהם רואה אותה להתנחם. לזה נתן טעם הפסוק ואמר לפי שויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה בגין דשפחה לא תירש גבירת' וכיון שהשפחה לא היתה נכנסת גם אברהם שהיה עמה לא הי' ראוי שיכנס.
זהר א, דף קלג ע"ב ת"ח הכא אתכליל אשא במיא וכו' טעות גדול נפל בספרים ונראה שהגירסא הנכונה הוא הכא אתכליל מיא באשא שכן אברהם שהוא מים נתן את כל אשר לו ליצחק ונמצאו המים כלולים באש. כדין אתכליל אשא במיא כי כן היה יצחק עקוד לפניו ונמצא האש כפוף ונכלל תחת ידי המים. בגין לאשלמא דרגין כי שמות הקדושה כבר היו נשלמי' סגולת' ע"י אברהם ויצחק שהיו צדיקים אמנם שמות הטומאה מי יהי' פועל בהם שאם לא יהי' מי שידע לפעול בהם נמצאו חסרי השלמות לכן מסר להם שמות הטומא' לאשלמא דרגין של טומא' על ידם. אלין הוו בני קטור' וכי תימא פלגש מ"ל תירץ ואמר פלגש בקדמיתא וכו' עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלד ע"א ת"ח מזמנא דאתחרב בי מקדשא וגו' לפי שאמר שליטת יצחק על האומות ומעשה אברהם בזה לצורך גבוה אמר כמה רעה הגיע בעת שנהפך הענין ששלטו האומות לפני הקדושה.
זהר א, דף קלד ע"א ברכאן לא שריין בעלמא בעולם הגשמי ואתמנעו מעילא מהספירות. ותתא מהבריאה והיצירה וכל אינון שאר דרגי תתאין הם החיצונים הטמאים מתתקפי ואזלי דהיינו הצלם השולט ובולע את ישר' במעשיהם גורמין והחסידות והטובה בכל יום ויום מתמעט והולך.
זהר א, דף קלד ע"א דאתחרב מקדשא שהרסו החומות ואתוקד היכלא ששרפו ההיכל בעצמו באש והיינו חורבן הפך החסד שבה הבנין כאומ' אמרתי עולם חסד יבנה.
זהר א, דף קלד ע"א והיכלא אתוקד הפך אש הגבורה והיינו שתי קליפות ועמא אתגלי הפך מדת ישראל והיא קליפ' ג' וכיון שראתה ג' קליפות שולטות בעיא שכינתא לאתעקרא קודם שתבא הד'. ההפכיית למלכות.
זהר א, דף קלד ע"א אמרה איהך בקדמיתא למחמי וגו' להספיד ולקונן על החורבן וההרוגים ואח"כ לפקח על צרכי החיים והטעם שלא תשתלם מדת הדין עד שתראה באלו ומתוך דינם ירחם על אלו כדכתיב כי נחמתי על הרעה אשר עשיתי אתכם.
זהר א, דף קלד ע"א דוכתאי בנקוד' אמצעית מצד הת"ת דוכתי. לואי מצד הגבורה וכהני מצד החסד ותפטר משלשה אלו ותפרד לעצמ' בגלות.
זהר א, דף קלד ע"א א"ר אלעזר עדיין לא השלים ר' חזקיה דבריו אלא שהפסיקו ר' אלעזר בסיוע ותוספת ביאור ודברי ר' אלעזר עד קול ברמה נשמע והשאר סיום דברי ר' חזקיה.
זהר א, דף קלד ע"א אסתכלת שכינתא לעילא אל הת"ת מקום מבוע ייחודה לראות אם יושפע לה עדיין שפע קיום העולמות.
זהר א, דף קלד ע"א וחמת דבעלה דהיינו סוד מבוע מקור הברכות דרך הת"ת אסתלק לעילא לעילא דהיינו מן הת"ת לבינה ומבינה לכתר ולזה לא היה יחוד ומבוע שפע כלל.
זהר א, דף קלד ע"א נחתת לתתא אל מקום המקדש לראות אם נשאר מקום בחינת איזו עבודה שעל ידה יהי' לה שום יחוד להתעורר מצדה למעל'.
זהר א, דף קלד ע"א עאלת לביתא ואסתכלת בכל אינון דוכתין ואין מקום כלל ומיד נשאה קולה בבכי והבכיה היתה בתחתונים מקום שכינה בתחתונים למטה ובעליונים מקום שכינ' בעליונים למעלה והיינו קלא לעילא קלא לתתא הה"ד קול ברמה שעלתה קולה למעל' מקום התעוררות עליון.
זהר א, דף קלד ע"א נהי בכי וגו' למטה מקום התעוררות מהתחתונים הגשמיים ממש וזה תוספת דברי ר' אלעזר ואהדר השתא ר' חזקי' לגמור דבריו בפירוש הכתוב כיון דעאלת בגלותא עם ישראל להצילם מרעת האויבים ולשומרם בגלותם כנודע.
זהר א, דף קלד ע"א וחמאת דדחקי לון דהיינו צער גזרת הגלות והדין מלמעל' לכפרת העון ועכ"ז מגיע צער למעל' מצד הרחמים.
זהר א, דף קלד ע"א ואינון אמרין הלא ה' מצד בית דין עליון זו חטאנו לו שפגם מעשיהם עלה למעל'. או אפשר חטאנו לו שפגמנו שכינתו והם מחזירים העון והפגם עליהם. והשכינה אומרת שהם טובים וצדיקים וסובלים הצער ואינם חטאים אלא אותם שכבר הלכו להם לא אבו ולזה לא אמרה ולא אביתם בדרכיו ולא שמעתם אלא ולא אבו אותם שלא אבו מפני שזו מדת רחמים עליונים שכיון שקבלו עליהם את הדין הרי הם צדיקים גמורים. ולזה היא אומרת שלא לנוכח והנה הכתוב הזה אומר כמה דכתיב כי בחטאינו ובעונות אבותינו ישראל אמרו בחטאינו זו חטאנו לו אפי' חטא קטן אשר לנו מונע הטוב ממנו ומכביד הגלות ושכינ' אומרת בעונות אבותינו התחילה גזירה וז"ש ולא אבו האבות הקודמין שהם גרמו הרעה תחלה והחורבן לא אבו בדרכיו הלוך דהיינו מצות ולא שמעו בתורתו היינו תורה ועברו על תורה ומצוה.
זהר א, דף קלד ע"א ובשעתא דזמין לגמור בכי טוב או אפשר כמו שהיא הלכה אחריהם גם היא תחזור עמהם בראשונה והיא סבת גאולתם וכיצד סדר גאולתם כסדר דחייתה החורבן גרמה דחייתה לגלות כך הבנין תחלה להקמתה כדי שתכנס לביתה כדמפרש ואזיל.
זהר א, דף קלד ע"א א"ל קב"ה תהך לביתא שעם היות שעדיין אינו בנוי בעוד שהיא הולכת יבנה לה ביתא וז"ש בגין דבי מקדשא יתבנה בקדמיתא קודם שתלך שם ימצאנו בנוי. ויימא לה קומי מעפרא מצער העפר ובעוד שהיא קמה ומקבצת לישראל והיא באה עמהם מגאולתם ימצא בית המקדש בנוי ולעולם דעתו של הקב"ה לבנות בית המקדש קודם הליכתה אלא להקדים קימתה מעפר לבנין המקדש והיא אינה רוצה אלא להקדים הבנין לקימת' ולכך היא אומרת לאן אתר איהך ביתאי חריב וגו' וקודם קימה יהי' הבנין. והב"ה עושה כדבריה וז"ש עד דקב"ה יבנה וגו'. אמנם בטעם הענין כי הת"ת או הבינ' דהיינו קב"ה בכל הספירות יחד הם מצדם מבקשין יחודה למעל' ואח"כ יחודה למטה. ולזה הם רוצים קימ' מעפר להתייחד ומתוך הייחוד העליון יהי' הזווג למעל' ויבנה המקדש למטה. והיא אינ' רוצה אלא שיהי' הענין קודם כל יחוד שיבנה המקדש דהיינו התיקון אליה בערך התחתונים ואח"כ יתייחד בעליונים. וכך עושה הב"ה כרצונה לתקן מצד מטה ואח"כ מצד מעלה והיינו בונה ירושלם ה' ואח"כ נדחי ישראל שהיא השכינה הדחויה בגלות עם ישר' שאינה שבה אלא בקבוץ גליות וקבוץ הגליות וקימת שכינ' מעפר יהי' על הסדר המבואר בתיקונים אמנם זה דרך כלל שהפרטים יש בו כמה עניינים:
זהר א, דף קלד ע"א התנערי מעפר דהיינו החיצונים העפר הטמא שהיא שוכבת בו עם יש' התנערי ולא תתנהגי עוד בהם אלא יפלו למטה מהמקדש ולא יאחזו עוד במשכן הקדוש. ולכך קומי מהמדרגות התחתונות שבי במדרגות העליונות. וכדין יתבטלו הקליפות ויהי' סוד תחיית המתים והיינו הרופא לשבורי לב שהם הגופים הנשברים ועכ"ז יש בין זה לזה מ' שנה כנז' בזוהר [תולדות קל"ט א']. הרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קלד ע"א גליון אמרה איהך בקדמיתא למחמי ביתאי וגו' ר"ג א'. הה"ד בונה ירושלם ה' בונה ירושלם בקדמיתא וגו' קל"ט א' במדרש הנעלם:
זהר א, דף קלד ע"א והרא"ג כ' ברכן לא שריין כי ב"ה הוא שער השמים ושם אשד הברכות לעולם ואחר שנחרב ברכן לא שריין. ואתמנעו הוסיף עוד שלא תאמר לא שריין בעלמא בעולם תחתון זה אמנם נשאר בעולמות העליונים לז"א ואתמנעו מעילא וכו'. דבעל' אסתלק מינה לעילא לעילא בסוד אוי דהיינו שהוא"ו ת"ת נטל היסוד עמו ונסתלקו לעילא לבינ' בסוד הו"י ואח"כ לעילא דהיינו לאלף כתר וזהו או"י כנז' בפ' אחרי מות. זו חטאנו לו בשוגג והשכינה השיב' ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתי דהיינו במזיד. תהך לביתא בגין דבית המקדש וכו' כלומר שתלך לבית המקדש אעפ"י שהוא חרב. בגין דב"ה יתבני בקדמיתא ותלך שם כדי לראות בבניינו ובאותה קימה יימא לה קומי מעפרא אף כי לא זאת המנוח'. היא תבת ואמר' שאינו ראוי להיות כן אלא שמשם יסע לנוה שאנן. הכי גרסינן קומי שבי ירושלם וגו' ויתכנש גלותהון דישראל הה"ד בונה ירושלם. בונה ירושלם בקדמיתא ולבתר נדחי ישראל יכנס וכדין הרופא לשבורי לב וכו'. יהי רצון שיהי' במהרה בימנו:
זהר א, דף קלד ע"א הדרן עלך פרשת חיי שרה. בילא"ו:
זהר א, דף קלד ע"א פתח ר' חייא ואמר וגו' ת"ח וגו' התחיל בזה הפסוק תחל' לפי שמפרש אותו לקמן בתולדות יצחק והשתא מפרש פה פי' אחר תחל'. כד בעא קב"ה וסליק כאלו אמר כד בעא קב"ה למברי עלמא וסליק ברעות' קמי' וכו' והכונ' כשרצ' לברוא עולם התחתון הזה עלה לרצון לפניו כל מעש' התחתונים העביר ליעשות שהכל גלוי וצפוי לפניו קודם היותם ולבראתו לקיום מה שבכח שיהי' בפועל. אסתכל באורייתא וברא לי' וכו' ע"ד אז"ל צפה הקב"ה במעש' הצדיקים ובראו כי ע"י התור' והמצות יבאו הדברים שעלו בכח שיהיו בפועל א"נ היינו ההיא דריש פ' בראשית [דף ב' ב'] כד בעא למברי עלמא אתו כל אתוון קמי' מסופא ארישייהו וגו' והתם אמר אסתכל בהו ואשתעשע וכו': וברא לי' ובכל עובדא ועובדא הכוונ' לומר שדרך כלל ברא העולם בתחל' ואח"כ כל שאר הפרטים שבתוכו הכל הי' ע"י הסתכלתו בתור' דהיינו כ"ב אותיות ועשר' מאמרות שהם ל"ב נתיבות שבהם חקק הקב"ה את עולמו: ובכל עובדא ועובדא הוה מסתכל באוריית' ההסתכלות הי' באיזה אות יברא דבר פלוני ובאיזה אות דבר פלוני כנז' בס' יציר' המליך אות ב' וקשר לו כתר בראשו וברא כך בעולם וגו'. הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קלד ע"ב תא חזי כל מאן דאשתדל באורייתא וגו' וקיים כל עובדא וגו' ולית לך וגו' הענין כי העולם נברא בסוד ל"ב נתיבות חכמה שהם עשר מאמרות עשר נקודות וכ"ב אותיות ובריאתם הוא בסוד "עולם "שנה "נפש כדפי' בספר יציר' נמצא שע"י היות נפש שהוא האדם עוסק בסוד כ"ב אותיות ונקודתם גורם להמשיך השפע משורש העליון לעש"ן. ולפי נענוע האותיות בגרון למט' כן נענוע האותיות למעל' בשורשם להאיר ולהשפיע. ובהיות האדם קורא למט' שמע בג' אותיות אלו הוא מושך שפע מג' שרשים ג' נתיבות ושתי נקודות הם שתי מאמרים לקיים חמשה אברים בעולם שנה נפש. מפני שכל אבר שבעולם יש באדם כנגדו כאומרו ולית לך שייפא ושייפא וגו' ולזה קיים עלמ' ולא קיום העולם בכלל אלא בפרט וקיים כל עובדא ועובדא מן הטעם שפירשתי וע"ד זה בכל מלות התור' ובכל הבל התורה היוצא מפיו.
זהר א, דף קלד ע"ב פתח ואמר מה רבו מעשיך ה' בעול"ם ובשנ"ה ובנפ"ש כולם בחכמה בל"ב נתיבותיה שהם כ"ב אותיות ועשר נקודות התור' נמצא כלל הכל בתורה וז"ש באוריית' אינון כל רזין וגו' נמצא בתור' כלל הכתר והחכמה דהיינו רזין עילאין סתימין וגו' מפני העלמם והיא ג"כ כלל ענפי הבינה שהיא נקראת מ"י דקיימא לשאלא ולא לאתבא דהיינו מילין עילאין דאתגליין בערך דקיימא לשאלא ולא אתגליין דלא לאתבא. והיא ג"כ שש קצוות עליונים ותחתונים וז"ש מילין דלעילא ותתא. ובה ג"כ סוד עש"ן במציאות עולם זה גשמי ובמציאות עולם הבא רוחני שהיא נשמה לעולם זה וז"ש כל מילין דעלמא דין וכל מילין דעלמא דאתי האמנם באומרו וכל מילין ירצה אל פרטי האברי' והענפי' שכן הוא ודאי בסוד ג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלד ע"ב והרא"ג כ' הא אתקינת תשוב'. והיינו תיקון לו שישוב בתשוב' ולא יאבד. והי' אפשר שאם לא ישוב מיד אחר העוותו מיד ענוש יענש לזה חזר' שאל' אחרת הנזכרת בריש פ' ויגש ואמר אלמלא לא תאריך רוגזך טב לי' וגו' והשיב לא למגנא אתקרינ' ארך אפים והדברים נמשכו זו אחר זו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: למסבל דינך כי כפי ערך מה שחטא לו אין לו תקומ' אפי' שיקבל כמה עונשים. והשיב הא אתקינת תשוב' ע"ד שאומר הרוצה בתשוב' ואין טעם ברצון כי תיקון הוא הרצון שלי שאחפוץ בתשוב' וזהו הא אתקינת תשוב'. אנת ונימוסך היינו העולם ופרטיו שכן חק העולם להיות בו בהמות וחיות נמצא שאם אין אלו הפרטים אין עולם. איהו קיים עלמא דרך כלל. וקיים כל עובדא ועובדא דרך פרט והכל ע"י התור' שאחר שע"י התורה נבראו ע"י התור' מתקיימים: ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימ' בי' בבר נש דלא הוי לקבלי' ברי' בעלמא כי כמו שהאדם מתחלק ברמ"ח אברים כמו כן כל בריות שבעולם דרך כללותם הוא שיעור קומה אחת המשל האריות הם זרועות העולם והדובים הם רגלי העולם וכיוצא בזה. אלא שבעונותינו אבדה חכמ' מחכם ואין אתנו יודע בדברי' הללו איזו ברי' כנגד אבר זה של אדם. ואפשר שזהו הטעם לסגולות שנתקשו בהם חכמי הטבע ולא ידעו לתת טעם לסגולת אבר פלוני לאבר פלוני. ואפשר שהטעם הוא שהדברים ההם אבר פלוני בעולם כנגד אבר פלוני שבאדם ופועל בכנגדו ומחזק אבר שכנגדו. וכמו כן בתור' היא נחלקת לרמ"ח מצות עשה כנגד אבריו של אדם כל מצוה כנגד א' ואולי נודע לחכמים הקדמונים מצוה זו כנגד אבר פלוני שבאדם ונמצא העולם מקושר היטב ע"י האדם כי הוא האמצעי בין התור' ובין העולם וע"י עסקו בתור' מוריד ומשפיע ברכה לעולם בכלליו ובפרטיו. וז"ש כמא דב"נ מתפליג שייפין וכו' הכי נמי עלמא וכו' וכלא כגוונ' דאוריי' דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וכו' וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא. ה"ג באורייתא אינון כל רזין עילאין סתימין וכו'. אחר שהזכיר התור' עתה מתחיל בשבח' ואמר ג' פעמים באורייתא. א' שבתור' כל רזי האצילות והיינו שהתור' נדרשת כלה בסוד האצילות והיינו כל רזין עילאין סתימין דלא יכלין לאתדבקא. באורייתא כל מלין עילאין דאתגליין ולא אתגליין היינו התור' הנדרשת בסוד עולם הבריא' והם דברים דאתגליין ולא אתגליין. באורייתא אינון כ'. מלין דלעילא ותתא היינו פני התור' הנדרשים בסוד העולם היציר' עולם המלאכים ששם מתקשרי' הספירות העליונות כל ספיר' בהיכל שלה וכן כל מעש התחתוני' מתחתם שם בסוד בתולות אחרי' ריעותי' מובאות מביאות וגו' וזהו כל מלין דלעילא ותתא. כל מלין דעלמא דין וכו' היינו נגד עולם העשי' ששם בעשי' הרוחניות למט' מהיכל לבנת הספיר יש פרגוד המפסיק היציר' והעשי' שם ג"ע תחתון וזהו אומרו כל מלין דעלמא דאתי והינו חלק העשי' הרוחנית וכל מלי דעלמא הדין היינו חלק העשי' הגשמית. עכ"ז ממש הרי עתה התור' נדרשת בד' חותמות בד' עולמו' כפי אותו עולם שירד כך תדרש הפרש' בסוד האצילות יהי' בסוד התור' באצילות קודם רדתה שהם בפני' אחרים וכשתחזור ותדרש בסוד הכסא יהי' בסוד התור' כשירד' ונתלבש' בכסא וכן הדין ביציר' ובעשי' הרוחנית והגשמית כנז' עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלה ע"א דבכל מלה ומלה אית בה כמה משלים גשמי ספורי הדברים החולפים.
זהר א, דף קלה ע"א כמה שירין שאותו הגשם בו ניכר ממדרשו ופלפולו שבח קב"ה ונסיו עם צדיקיו ספורי אברהם יצחק ויעקב וישראל במצרים וגו' והוא לבוש שני פנימה ללבוש האחר.
זהר א, דף קלה ע"א כמה תושבחות ג"כ שנדרש הפסוקים ע"ד הנסתר מתלוה אל לבוש הגשמי כגון כוונת אברהם בזה הי' כך וכוונת הב"ה בעקיד' הי' כך וכוונת יעקב במצרים הי' כך ע"ד הנסתר יספר תושבחות ה'. ולעולם אין כח בנו להפשיט התור' מלבושיה אם לא הרשב"י ע"ה וחביריו בקצת מקומות כמו שדרשו בפסוק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכיוצא במקומות אחרים. ואלו הדברים הם כמה רזין עילאין שהם פנימ' ללבוש שלישי וזה מדרג' רביעית לתור' ויש פנימה ללבוש זה עוד כמה חכמאן הם סודות ואתה תחזה הנדרש בתיקונין [תיקון ע'] וסודות הגלגול בפסוקי התור' והם נפלאות של חכמות מסותרות ויש ויש עוד מה שאין הפה יכול' לדבר:
זהר א, דף קלה ע"א דא אסתלק ודא לא אסתלק וגו' ישמעאל נסתלק בריבוי בנים י"ב נשיאים ויצחק לא נסתלק ב' בנים לבד מזה נשמר הכתוב ואמר מי ימלל גבורות ה' רוב גדולת יצחק כדמפרש ואזיל: גבורות ה' דא יצחק שמדתו גבור' ובה שתי גבורות הפנימית שהיא בסוד הקדושה והחיצונית שהיא עשו ותולדותיו ולא שיהיו שקולים יעקב ועשו וישמעאל ח"ו אלא ואפיק לי' ליעקב דהיינו בקדושה שהוא שקול כנגד כמה וכמה מהם משום דאוליד תריסר שבטין וגו' ואי תימ' א"כ יצחק יהי' בינוני בין יעקב ועשו כיון שהוליד שניהם ונמצא חציו בקדוש' וחציו ח"ו לצד אחר לזה אמר כי לעולם יצחק למעל' מיעקב במעל' בקדושה וז"ש אבל יצחק לעילא בקדוש' עילא' שהוא גבורה עילאה ואי תימא א"כ עשו יהי' למעל' לזה אמר ועשו חוצה לתתא. וא"ת הדרא קושיא לדוכתין היאך אפשר שיהי' למעל' ויוליד למטה לז"א דהיינו קרא דכתיב מי ימלל גבורות ה' מי יוכל לספר ענין הגבורות הקדושות יולידו חוץ למטה דבר בלתי אפשר היאך תשתלשל הדין הקדוש עד יתרבו בחינותיו חוצה בעשו ותולדותיו לאין תכלית וזה בבחינת עשו ובבחינת יעקב ישמיע כל תהלתו דהיינו ישמיע בהתייחד שמשא שהוא יעקב בסיהרא שהוא רחל. כמה ככביא שהם כחות בקדושה כלל יש' המיוחסי' בשם ככבים כמה נשמות קדושות יולידו בסוד י"ב שבטים י"ב אבנים י"ב בקר תחת הים ומהם משתלשלים מחנות קדושים לא יוכל לספר המספר. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלה ע"א והרא"ג כ' ובג"כ כתיב מי ימלל גבורות כנגד התקשרו' העולמו' שפיר' התור' והאדם והעולם כנזכר לעיל והם ודאי גבורות ה'. ישמיע כל תהלתו היינו שבחי התור' דקאמר באורייתא כל אינון רזין וכו' כנזכר. ובעא למיקם ה"ג. כמה שירין כמה תושבחן בסוד פרק שירה כל מה שמשוררים שרי מעל' הממונים על כל הדברים הם פסוקי התור' כנזכר התם אווז מה הוא אומר נחמו נחמו עמי וגו' וע"ד מי ימלל גבורות ה' שכן התור' נתנה מפי הגבור' א"נ שרשי התור' הם מהבינ' שהיא נקר' גבור' ה' חסד כנז' בפ' יתרו דף פ"ג ע"ש:
זהר א, דף קלה ע"א ת"ח מה כתיב היינו פי' אחר על מי ימלל גבורות ה' כדמפרש ואזיל: ס"ד דכיון דכתיב וכו' כלומר וכי היה עולה על הדעת שישמעאל הוליד י"ב והם נשיאים שהם תרתי לטיבותא בכמות ובאיכו' ויצחק שנים לבד ולא נשיאים תרתי לריעות'. ודא אסתלק כלומר וזה דהיינו יצחק יתעל' יהיה עיקר העולם ולא נחית תנא השתא לומר מי הוא העיקר מהשני הבנים עשו ויעקב שזה כבר נודע כי ביצחק ולא כל יצחק. ודא דהיינו ישמעאל לא אסתלק אלא יהי' טפלוכאין נגד יצחק. ע"ד כתיב מי ימלל גבורות ה' שאין זה דרך טבע אלא גבורותיו של הקב"ה. דא יצחק ועשו השתא מפרש פי' שלישי במי ימלל גבורות ה' שהגבורות הם מיצחק שהוא הדיין ועשו שהוא רצועות הדיינים וכאלו אמר ד"א מי ימלל גבורות ה' דא יצחק ועשו גבור' קדוש' וגבור' מסאב' כדמפרש ואזיל. וכונת מי ימלל הכונ' על רבויים ותוקפם שהם עד אין קץ. וע"ד כתיב מי ימלל גבורות ה' היינו השתי מיני הגבורית הקדוש והטמא כנז' אמנם ישמיע כל תהלתו דא יעקב כלומר ומי ישמיע ויספר כל מיני מאורות וככבים המאירי' בזמן שמאירים דהיינו כד אתדבק שמש' בסיהרא שאז הוא זמן הארתם כנז' בתיקונין ויהי' לשון תהלתו מלשון הארה כמו בהילו נרו עלי ראשי. והענין שאפי' בזמן שיש יחוד למעל' שאז מאירים ומתגלים אין מי שמשמיע כל תהלתו. והכונ' לאשמועינן שהעול' מתנהג ברחמים או בדין כשהעול' נדון בדין ואין זווג מי ימלל גבורות ה' המתעוררו' לעורר דין בעולם. וכשהעולם מתנהג ברחמים ומתעוררים כמה כוחות קדושי' לקבל הארתם אין מספר לגדודיו ולכן אין מי שישמיע כל תהלתו: והשתא אמר אחר שנפטר אברהם. אלא אע"ג דכתי' ויברך אלהים את יצחק בנו כלומר אע"ג שהי' לי להקשות נמי מקרא דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אמאי הזכיר מלת בנו אחר פטירת האב מ"מ אינו מקש' אלא מדכתי' בן אברהם שהוא יותר מיותר שהם שתי מלות דאלו מקרא דויברך אלהים את יצחק בנו אינו מיותר כי אם מלה א' א"כ אמאי כתיב השתא בן אברהם. ותירץ השתא דמית אברהם דיוקני' הוה ביה ואשתאר בי' לאשמעי' חיבה יתיר' דהוה אמינא בשלמא בהיות אברהם חי כדי שלא יאמרו ליצני הדור וכו' היה דומ' לו אמנם אחר שמת אמאי אצטריך שיהי' דומה לדיוקן אביו ולא ישתנ' כלל. אשמועינן רבותא דאפי' אחרי מות אברהם היו אומרים על יצחק ודאי זהו בן אברהם שדיוקן אביו אשתאר בו וסהיד אברהם הוליד את יצחק: עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלה ע"ב לאו רישי' סופי' וגומר ג' חלוקות יש בפסוק ואין להם קשר זועם זו הא' ויהי אחרי מות אברהם. הב' ויברך אלי"ם וגומר. הג' וישב יצחק כי לכאורה אין יחס לברכה למיתת אברהם ולא לשניהם עם ישיבת יצחק. ואפשר לפרש לאו רישיה מיתת אברהם סופיה דהיינו מציעתא סיפא דרישא ברכת יצחק ולאו סיפי' דהיינו ישיבת יצחק עם ברכתו דהיינו רישי' דסיפי' שהוא מציעת'. והקשה אחרת לתרץ זו ואמר מאי שנא דקב"ה וגומר ולא כן יעקב שברכו אביו ולא י"ב שבטים שברכם אביהם. וע"ד סליק אינון ברכאן וגומר והיינו דקאמר ויהי אחרי מות אברהם ולא רצה לברך את יצחק מפני שאין בכח האנושי לחלק בזרע המתברך בין זה לזה לכך ויברך אלדי"ם שהב"ה מברך האדם וברכותיו צפונות למקצת זרעו. ואו' וישב הוא טעם מהיכן זכה יצחק אל הברכה כדמסיים בה ובגין כך ברכיה והטעם הוא שנתחבר יצחק אל הייחוד תמיד וז"ש וישב יצחק עם באר לחי וגומר שפי' בירא דמלאך קיימא אתחזי עלה דהיינו השכינה נקראת בירא ומלאך קיימא שהוא הברית דהיינו יסוד אתחזי עלה דהיינו יחוד יסוד במלכות ובזכות שישב יצחק עם הייחוד הזה בטוב כוונתו ומעשיו זכה לברכה דהיינו סוד וברכות לראש צדיק להשפיע למלכות:
זהר א, דף קלה ע"ב א"ר יהודה האי באר וגומר אבל במליה אשתמע אין אתה צריך לתרגומו. שמלת באר לחי רואי נשמע שפירושו באר מלכות. לחי שהוא היסוד. ראי כלומר לעולם רואה ומביט להמשיך ולקבל ברכותיו:
זהר א, דף קלה ע"ב האי קרא אתמר אבל הא אוקמוה וגומר כלומר אין הכוונה עתה לדרוש הפסוק שכבר נדרש אבל מכלל הנדרש נקטינן וז"ש אבל הא אתמר ועיקר הכוונה לכללות באר מים חיים היותו בגבור' כדמסיק וז"א אח"כ באר מים חיים דא יצחק ר"ל נקיטינן מהאי פי' היות באר מים חיים דא יצחק א"כ היינו וישב יצחק וגומר שאין הכוונה שממש יצחק נקרא באר אלא השכינה הנקראת באר דבוקה בו כנודע גבורה תתאה דאתי מגבורה עילאה וז"ש ומאי באר דא שכינתא.
זהר א, דף קלה ע"ב לחי רואי דא חי העולמים כלומר אומרו לחי רואי הוא ממש כאו' חי העולמים יחד וזה כשנדע פי' מלת רואי ונדע פי' העולמים יהי הכל א' ופי' ואמר צדיק נקרא חי העולמים וא"א לומר חי העולם ח"ו ולית לאתפרשא לון אלא לעולם צדיק הוא חי העולמים שנים ולז"א חי איהו בתרי עלמין בשתי בחינות לגבי עלמא עילאה שהיא בינה ומשם היסוד חי ולגבי עלמא תתאה שהיא מלכות נקרא חי מפני שהוא שולח החיות ומפני היות בחינת שפע היסוד למלכות בשתי בחינות אחת היא בחינת השפע התמידי המעמיד המציאות שזה לא יחסר לעולם ועד כאו' וצדיק יסוד עולם כיסוד המעמיד הבנין ועולם זה יסודו למעלה לזה אמר ועלמא תתאה בגיניה קיימא דהיינו קיומו. והבחינה הב' הוא השפע המתרבה כענין חדוש הירח ולזה אמר ונהרא: ולהיות בחינת חי העולמים בבחינה א' מחיה ומשפיע ובבחינ' אחרת מקבל השפע והחיות לזה מלת חי היא מלה בינונית לא מורה על המקבל ולא על המשפיע ובאה מלת העולמים משותפת לשני עולמים מפני שמקבל מזה ונותן לזה ולעולם לא ימצא שיקבל ולא יתן ולא שיתן ולא יקבל: ועתה מזה נבאר מלת לחי רואי וז"ש ת"ח סיהרא שהיא המלכות לא אתנהרא שהיא סוד החיות כדפי' כד לא חזיא ליה לשמשא כלו' שהיא מסתכלת בפניה אל הת"ת לקבל וצריכה היא להכין פניה לקבל מהת"ת ואם לאו לא תקבל. וראייה זו היינו הכנתה וקישוטיה כלפי בעלה לקבל שפעה ולזה אמר וכיון דחזיא ליה אתנהיר כלומר מעולם לא קשטה עצמה והוכנה הירח שלא תשפיע בה הת"ת. א"כ באומ' רואי חייבה הייחוד דהיינו להשפיע מלמעלה בסוד החיים שהוא מקבל מהבינה וז"ש וע"ד לרמוז אל שהכל תלוי בראייתה כדפי' אמר האי באר לחי רואי ומיני השפע הנשפעים לה ב' הא' אתקיימא ונהרא שפי' לעיל וז"ש נהרא וקיימא ועיקרו מהבינה וז"ש במיין חיין. א"כ נמצא שסוד חי העולמים וחי רואי הכל ענין א'.
זהר א, דף קלה ע"ב לחי רואי השתא קשה דכיון דלאו ביסוד בלחודיה תליא מלתא אלא בת"ת:
זהר א, דף קלה ע"ב בגין לאתמליא וגו' כלו' עם היות שאורו ומקורו מלמעלה כדפי' עכ"ז כיון שע"י היסוד נתן אליה וממנו היא מתמלאת כל מגמתה אליו שממנו תוצאות חיים כדפי' וז"ש מהאי חי. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלה ע"ב גיליון דאיהו עלמא עלאה חי לגבי עלמא תתאה וגומר פי' עלמא עלא' יובלא נהרא דאיקרי חיים ואתער חי בסטר דפחד יצחק דאתערו דיליה לגבי נוקבא מסטרא דצפון ותמן אתישב יצחק. סיהרא אתנהרא כד אתחזיא לה שמשא כד"א לחי רואי ואתמלי האי בירא דאקרי באר שבע. סל"ה:
זהר א, דף קלה ע"ב והרא"ג כ' בקסרוי פי' היכלו וכן בלשון ערב נקרא ההיכל קסר. האי קרא לאו רישי' סיפי' וכו' כלומר מה קשר יש לראש הפסוק דהיינו ויברך אלהים עם וישב יצחק עם באר לחי רואי כנרא' שאין לו שום יחס. ומשני מ"ש דקב"ה כלומר קשר תחילת הפסוק כך הוא שבא ליתן טעם למה הוצרך הקב"ה לברכו לפי שדרך הצדיקים לברך את בניהם לפני מותם כדאשכחן ביצחק ביעקב ובמשה וכיון שראה הב"ה שמת אברהם ולא ברכו ברכו הוא ופי' התנא אגב אורחי' מ"ט וכו' והדר מסיים קשר סיפי' דקר' כולי' דכתיב וישב דקרא יהיב טעמא למה ברכו לפי שהוא ראוי לברכ' שנדבק בשכינ' ולא ירד אל הקליפות לידבק בהם כעשו הרשע ה"ג מאי לחי רואי אלא דאתחבר בה וכו' נרא' דהשתא לא מפרש באר על השכינה מדחזינן לקמן לר' יהוד' שהאריך ואמר מאי באר דא שכינת' ש"מ דרבי יצחק לאו הכי ס"ל אלא לקח המקרא כתרגומו לבד שפירש באר לחי רואי שעל אותו הבאר נרא' מלאך קיימא שהיא השכינה וכיון שנגל' שם השכינה פעם אחד קבע לו יצחק אותו מקום להתבודד להתחבר עם השכינה: א"נ בחינת העטרה שביסוד היא סוד בחינת המלכות הכלול' ביסוד שבו שבבחינה זו נקרא המלכות מלאך הברי' וכן כל מקום שתמצא ברית במלכות היינו בחינ' זו סוד העטרה והנ' המלכות בעצמה היא השכינה בעצמה דמלאך קיימא היינו בחינת' שבת"ת אתחזי עלה מתראה עלי' להאירה ולהשפיע': שפיר אבל במל' אשתמע כלומר מה שאמרת שפיר אבל לא ידע' לדקדק מלות הפסוק כי במלה ממש אשתמע מה שדרשת כי מלת לחי הוא חי העולמים שהוא היסוד כדמפרש ואזיל: ולית לאפרשא לון ה"ג והכונה דלית לאפרשא הבאר דהיינו המלכות מהיסוד שהוא חי העולמים. וזהו באר לחי רואי שהבאר הזה רוא' ומסתכל ונושא עיניו לחי העולמים לקבל ממנו האר' ושפע וכדמפרש בסמוך. חי הוא בתרין עלמין חי לעילא וכו' ה"ג ובא לפרש מאן אינון תרין עלמין והיאך הוא חי שני עולמים ואמר חי לעילא שנוטל חיות מעולם העליון עולם הזכר ונותן חיות לגבי עלמ' תתאה וזהו חי העולמים נוטל חיים מזה ונותן לזה. ת"ח סיהרא לא אתנהר ה"ג והכונ' לתת טעם מה היא ההנאה שמקבל הבאר הזה כשלחי רואי ואמר ת"ח והנ' גם הברי' נקרא שמשא כנז' בזוהר פ' פנחס רי"ו עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלו ע"א ובניהו בן יהוידע וגומר הענין להיות מלת חי מהחיים העליונים ולא יורה על היותו משפיע כלל ולזה הכריח פי' זה מפסוק בניהו בן יהוידע בן איש חי שאם הכוונה חי צדיק לבד וכי שאר בני עלמא לא הוו צדיקי אלא ודאי הכוונה שהיה בן איש חי יונק כח ושפע מאביו וז"ש דהוה צדיק ונהיר לבריה כענין פי' חי העולמים שאחד מפירושיו הוא חי משפיע חיים לעולם התחתון וז"ש במה דמעילא נהיר לעלמא והפי' הב' שהוא חי מהעולם העליון הא פשיטא ולא אצטריך ליה: והשתא קשה כמו שבבניהו לא כתיב רואה אלא בן איש חי לבד א"כ הכא נמי נימא באר לחי לחוד ותירץ דבניהו היה יונק לעתים מאביו אמנם הכא בתמידות ולכך אמר רואי וז"ש ובכל זמנא האי באר אסתכל וחמי בגין לאתנהרא שלא יעדר אורו לעולם ולהורות על התמידות אמר רואי שהיא פעולת הראיה תמידית. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלו ע"א והרח"ו נר"ו כתב. פתח ר' יהודה ואמר הנה ברכו את ה' וגומר פי' כי אין לברך את ה' רק אותם הנקראים עבדי ה' לפי שברכתם מתקיימת וחשובה ברכה דאעפ"י דכל בר נש מישראל כולם ראויין לברך את ה' כנודע כי הכל חייבין לברכו עכ"ז אין ברכתם ברכה כדי שבשביל אותה הברכה יתברכון עלאין ותתאין כמו ברכת עבדי ה'. וביאר הפסוק מי הם עבדי ה' ואמר כי הם העומדים בבית ה' בלילות פי' אותם הקמים בחצות הלילה ממש לעסוק בתורה. וזהו שאמר אלין אינון דקיימי בפלגות ליליא וגומר עכ"ל:
זהר א, דף קלו ע"א גיליון וכל דא בגין דסיהרא אתנהרא מניה ויתחברון תרוייהו. פי' שמש נקרא כשהוא מאיר לה בלבד כדקאמר לעיל כדין נהרא וגומר ורוח נקר' כשהוא מזדווג עמה שאז נדבק רוח ברוח וכדאיתא במשפטים קכ"ד ב' ע"כ. פתח ר' יצחק ואמר וזרח השמש וגומר קמ"ו ב':
זהר א, דף קלו ע"א והרא"ג כ' ה"ג כמה דחי דלעילא נהיר לעלמא ובכל זמנא השתא מפרש מלת רואי אמאי לא אמר רואה או באופן אחר ותירץ כי בכל זמנא הוא מסתכל ולכן אמר רואי שהוא הווה תדיר לא פסיק לעלמין כי מלת רואי מורה התמדה יותר קבועה בל תמוט עולם ועד.
זהר א, דף קלו ע"א וישב יצחק וגו' היינו דכתיב חזר לפרש מלת וישב שאין הכונה ישיבה בעלמא שנתקשר יצחק בהאי באר אלא ישיבה בקבע תשבו כעין תדורו דהיינו שנעשה מרכבה אל הגבורה העליונה והיה מעורר השמאל העליון לאחוז ברבקה לייחוד וזהו ויתיב בהדה ואתאחיד עמה. ות"ח וכו' שאין לומר דאתא קרא לאשמועינן עיר מושבו שהרי יצחק בקרית ארבע היה עומד ואיך אמר וישב יצחק עם באר לחי רואי אלא לדרשא הוא דאתא כנזכר:
זהר א, דף קלו ע"א פתח ר' יצחק וכו' בא להכריח דברי רבי יהודה שפיר' בלחי רואי שבהסתכל הבאר הזה לחי הוא מאיר ואמר וזרח השמש וגומר. דכד אתחזי בהדה כדין נהרא ואתנהיר וכו'. נהרא ואתנהי' מפרש שני פי' במלת וזרח דהיינו יוצא שמזריח ומאיר לסיהרא וזה שאמר כדין נהרא והפי' השני וזרח הוא בודד בעצמו שמקבל הוא הזריחה מאתר עילאה דקיימא עליה דהיינו הבינה שהיא המשפרת אותו תדיר כנזכר בזוהר על כונן שמים בתבונה. א"נ מאתר עילאה היינו החכמה. מתמן זרח תדיר גרסי' בלא ואו. ובא השמש לאזדווגא בהדה וטרם בואו הולך אל דרום שהוא ההתעוררות בכח שמעורר האהבה ואח"כ וסובב אל צפון שהוא התעוררות השמאל בפועל. ושוי תוקפיה בי' ע"ד כי עזה כמות אהבה שכן כל תוקף האהבה הנמשכת מהגוף הוא בימין וכן כל תוקף הגוף הוא בימין ולהכי מסיים אגב אורחיה חילא דגופא בימינא הוא. בקדמיתא כתיב שמש והשתא רוח אלא כנא חד וכו' הענין שבעת שנעשה ההכנה לייחוד הוא בתוקף חמימות האהבה ולכן קורא אותו שמש אמנם בעת הייחוד ממש הוא נייחא דרוחא לכך קורא אותו רוח מלשון נחת רוח והיינו דמסיים וכל דא בגין דסיהרא אתנהרא מיניה דהיינו בתחלה שהוא בבחינת שמש להאיר לה ואח"כ בבחינת רוח בעת החיבור בנייחא דרוחא וזהו ויתחברון תרוייהו.
זהר א, דף קלו ע"א ת"ח כד אתא אברהם וכו' כלומר ת"ח דבר חדש שנעשה בבריאת העולם שהוכרח ליעשות הפך שאר הזווגים שבתחלה קדם להם התעוררות השמאל בסוד שמאלו תחת לראשי וכו' וכאן הי' חיבוק הימין באברהם ואח"כ השמאל ביצחק והענין לפי שהעולם נברא בדין והרשעים שקדמו לאברהם היו מאבדין העולם וכמעט שהיה מתמוטט ואם הי' בא יצחק תחלה הי' מעורר השמאל ולא יתקיים העולם לכך הוצרך להביא אברהם תחלה שיעשה התעוררות הימין בפועל ויחבק כדי לקיים העולם וז"א ת"ח וכו' כנזכר: ואתתקנת בי"ב שבטין שנעשו מרכבה לי"ב בקר שתחת הים והים עליהם מלמעלה ובזה נשלמה מטת' מוכנת אל הייחוד כנזכר בזוהר ויצא ופ' ויחי עכ"ל הרא"ג:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים