זהר א, דף קיח ע"ב ספסיתא סיגים.
זהר א, דף קיח ע"ב דלא אתחזי לאדכרא קמיה דיצחק בשמו ישמעאל:
זהר א, דף קיח ע"ב ר"ש פליג אר' חייא ור' אלעזר ששניהם פירשו שמחמת שנאה אמרה שרה מה שאמרה. ור"ש א' שלא אמרה כן אלא מחמת ע"ז שהיה עובד כדמסיק. ולכך אמר תושבחתא דשרה ולא גנות כמו שדרשו ר' חייא ור' אלעזר.
זהר א, דף קיח ע"ב דלא ירית לעלמא דין בירושת הארץ והתורה ומצות. אלא לעלמא דאתי חלק בשכרם.
זהר א, דף קיח ע"ב וקב"ה בעי לאפרשא וגו' הב"ה כוון להיות ישראל חלקו. נבדלים משאר אומות כדכתיב ואבדיל אתכם מכל העמים [מן העמים] להיות לי. ואף אם ימצא חסיד בין שאר האומות ויש לו שכר טוב בעמלו. עכ"ז אין ראוי שיתערב לא הוא ולא זרעו בישראל. שהם הנשמות הקדושות הנאצלות ונבראות ונוצרות ונעשות בקדושה. ולהיות כל כוונת הב"ה בזה כדי להשרות שכינתו עליהם. לזה הפריד לוט מאברהם שהם שתי אומות עמון ומואב. והפריד ישמעאל מיצחק שהם י"ב אומות ומשם למד אברהם והפריד שאר בני קטורה כדכתיב וישלחם וגו'. וזה רמז לו הב"ה כי ביצחק אותו הזרע הנזרע בקדושה אינו כשאר הבנים אף אם יתכשרו אלא ביצחק דוקא וז"ש דהא ישראל סליק ברעותא וגו':
זהר א, דף קיח ע"ב ובג"כ נפק אברהם כלו' סבת מציאיות אברהם היה ישראל וכיון שישר' קיום העולם נתקיים העולם בעבור אברהם כיון שאברהם תחלת יש' לצאת לעולם. וא"ת מי יאמר לי זה שאברהם בשביל ישר' ולא היה אברהם בשביל עצמו לזה הכריח. ואמר ואברהם ויצחק קיימו ולא אתיישבו וגו' ועניינו שמדת אברהם חסד ומדת יצחק גבורה ולא נשלמו במדתם בקיום. עד שבא יעקב להיות שהם שתי הקצוות ואין שלמות הקצוות אלא ע"י המכריע. דהיינו שלום הת"ת והיינו תתן אמת ליעקב וזה סבה היות חסד לאברהם. ובמקום אחר פירש להיפך שבסבת היות חסד לאברהם תתן אמת ליעקב ולא פליגי כי הכל א' שבסבה שאברהם נמצא וטרח על החסד ולא היה אפשר לו להתקיים בה לכן נתן אמת ליעקב כדי שיתקיים אברהם בחסד.
זהר א, דף קיח ע"ב דהא בי דינא דלתתא עונשין וגו' צ"ע במה שפי' בסבא בפסוק ה' אמר אלי בני אתה ובתיקונים תיקון כ"ו בפסוק לא תלין נבלתו וגו' מי"ג שנין ולתתא וגו' בחטאוי דאבוי ענין זה הארכתי בסבא. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קיח ע"ב והרח"ו נר"ו כתב.
זהר א, דף קיח ע"ב ת"ח בקדמיתא וגו' אפשר תירץ ב' קוש' שבפסוק א' כי תחלה אמר ותשא את קולה ותבך ואח"כ אמר כי שמע את קול הנער. ועוד כי אם לא שמע אלא קול הנער א"כ למה נכתב בכייתה. ותירץ כי לכך נכתב בכייתה לומר כי אעפ"י שגם היא בכתה עכ"ז לא נשמע אלא בכיית הנער ואלו לא נכתב אלא קול הנער היינו אומ' דמשום שלא בכה אלא הנער לכן לא נשמע אלא קול הנער ולכן נכתב בכיית' לרמוז כי אעפ"י שבכתה לא נשמע קולה להיות שטעת אחרי ע"ז עכ"ל:
זהר א, דף קיח ע"ב והרא"ג כ' ותרא שרה וגומר ספסיתא סיגים. אמר ר' יצחק פליג אתנא קמא דקאמר דמשום גנות לא אדכר דליתא להא דהא אברהם קרי ליה בנו אלא לא אדכר מפני ששרה הית' מואסת בו. ר"ש פליג אתרווייהו דלאו בגנותיה דישמעאל הנקל משתעי. ולא במאיסתו משרה דרך מיאוס בשלמא אלא שבח של שרה שכיון שראת' שהיה רודף אחר ע"ז קרא' ליה את בן הגר המצרית ע"ד מאי ילדת עקרבתא חיפושית בישא מינ': ה"ג אנא ידענא דלא ירית לעלמין חולקא דמהימנות' ולא יהא בה חולקא לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי ור"ל אנא ידענ' שאין לו ירוש' וחלק בקדוש' לא בעולם הזה ולא בעולם הבא אחר שאני רוחה שהו' רודף אחר ע"ז: בי דינ' דלתתא מענשין מתליסר שנין ובי דינא דלעילא מעשרים לכך המלקות שבב"ד תחתון הוא ט"ל ג' פעמים י"ג כמנין שנותיו של לוקה. אבל ב"ד של מעלה שהם מעשרים שנה לכך המלקות שתין פולסי דנורא ג' פעמים עשרים. דלימות זכאי ויהא ליה אגר טב וגו' ה"ג. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קיט ע"א בלא משפט שהת"ת הנק' משפט אינו עם צדק כדפי' בזוהר.
זהר א, דף קיט ע"א דינא דצדק איערע בההוא מחבלא המשחית היונק ממנה בעידן רתחא:
זהר א, דף קיט ע"א כד לא אשגחו עליה מלעיל' מהרחמים. עונותיו שהוא גרם לעצמו שלא נחבא מהמחבל כענין לך עמי בא בחדריך ומפני שעון מגיע עד היסוד לכך אמר בי דינא דלעילא ומשום דחטאת איהו במלכות דריש מיניה בי דינא דלתת':
זהר א, דף קיט ע"א אתר דשרי ביה יעקב מדת הת"ת אות וא"ו שלשם:
זהר א, דף קיט ע"א ההוא זמנא דיתפקדון ביעקב מפני שיתפקדו בקצים אחרים והם בכמה חשבונות אמנם ההוא זמנא דיתפקדון ביעקב שהיא העת ממש שלא זכו בשאר הקצים ועברו כולם והגיע פקודתם ביעקב:
זהר א, דף קיט ע"א יתפקדון ברזא דואו דהיינו מקום יעקב במדת הת"ת ואיהו אלף שתיתאה שקודם אין פקיד' מצד יעקב אלא מצד שאר המדות ושאר הקצים אמנם בהגיע אלף הששי הוא זמן הרמוז לוא"ו מדת יעקב כדפי'. וענין פקידה וזכירה הנזכר בשמועה זו הוא כי פקידה מהמלכות והוא סוד גילוי משיח ן' יוסף שהוא מצד המלכות נוקבא דשלטא ביה מותא. וזכירה מת"ת והוא משיח בן דוד שהוא מצד הת"ת דכורא דלא שלטא ביה מותא ובין זה לזה ששה שנים ומחצה: ופקידה בוא"ו דהיינו שתין שנין שכן עולה מציאות הוא"ו כי עולה י"ג מחציתה שש שנים ומחצה דהיינו שית רגעי ופלג עידן:
זהר א, דף קיט ע"א ובזמנא דשתין לעיבורא דשרה אית דגרסי לעיבורא דדשא. ופי' בריח הדלת וכן פי' בערוך. ויהי לפי שאות ו' הוא בריח כאומרו ויעש את הבריחים למשכן והוא סוד ו' שניה שהוא בריח לפתח דהיינו באלף הששי לא בסוד סופו ח"ו. והענין שהעליה הוא ממטה למעלה אלף רביעי באות ד' אלף חמישי באות ה' אלף ששי בוא"ו והנה נחלק האלף הזה לכל אות וא"ו במלואה והוא ממטה למעלה נמצא תחלת האלף בואו שניה שבמילוי דהיינו היסוד שהוא עבורא דדשא כדפי'. ואית דגרסי עבורא דשרה ואפשר דהכי פירושא שאלו הימים הם ימי עבור הגאולה ודיניה דהיינו שרה מלכות מצד החסד ומתעברת מיצחק כח הגבורה לגאול. ואי אפשר להיות משמעות שתין תחלת האלף בשתין שאין החשבון בא לפי זה שכבר אמר שית רגעי ופלג עידן אלא בתוספת שש שנים ומחצה לאות וא"ו מלאה שעולה י"ג וחציו לפקידה וחציו לזכירה כדפי' לעיל. ולהכי מסיק ומההוא זמנא עד דיהא לה זכירה שהוא חצי הוא"ו הראשונה העליונה לזכר כי י"ג הוא חציו הראשון לת"ת וחציו השני למלכות ועולה ממטה למעלה. לכך הפקידה בששים כנגד עבורא דדשא ושש ופלגא כנגד חצי הוא"ו במלוא'.
זהר א, דף קיט ע"א ומההוא זמנא מתחלת הפקידה דהיינו מחצי וא"ו השני עד דיהא לה זכירה מחצי וא"ו הראשון שית שנין ופלגא בענין שהפקיד' היא חצי הוא"ו ונמשכת שש שנים ופלגא. והזכירה חצי הוא"ו ונמשכת שש שנים ופלגא ותחלת הפקידה בששים שנה נמצא הכל בזכיר' ופקידה שבעין ותלת. וכבר פי' שהמשיח בן יוסף הוא מצד הפקידה ומשיח בן דוד מצד הזכיר'. ולזה בשתין ושית ופלגא שהוא סוף הפקידה ותחלת הזכירה יתגלי מלכא משיחא דהיינו בן דוד:
זהר א, דף קיט ע"א בארעא דגליל מפני שהוא רמז לה' עליונה גליל העליון ושם היה החורבן ראשונה לכך יקום בראשונה:
זהר א, דף קיט ע"א וחד כוכבא היינו דרך כוכב מיעקב ימצא מן המזרח מדת יעקב. ויבלע שבעה ככביא מסטר צפון הם שבעה אומות שבעה שרים מן הצפון דהיינו שהם שרים שמאליים כנודע:
זהר א, דף קיט ע"א ושלהובא דאשא אוכמא מורה על המלכות בדיניה שהיא תלויה בת"ת דהיינו תהא תליא ברקיע' שתין יומין כנגד ששה ספירות כלולות מעשר שבת"ת כדפי'.
זהר א, דף קיט ע"א וקרבין יתערון בעלמא לסטר צפון דהיינו מלחמות לצד השמאליים מהם ובהם יסכסכם הב"ה.
זהר א, דף קיט ע"א ויזדווגון ס"א ויזדמנון כולהון עממיא שיעשו עצת שלום ביניהם ויתהפכו ליש' להשמיד מפני שהקימו להם מלכות. ותהיה עת צרה ליעקב אמנם לא יבואו לשבר אלא וממנה יושע:
זהר א, דף קיט ע"א וכדין יסתיימון נפשין מגופא כי מיום שנחרב הבית אין נשמות מאוצר חדש אלא אותם שהם בסוד אוצר הנק' גוף. מהם אותם המתגלגלות וחוזרות ושבות ובעת ההיא נתקנו הנשמות וצריכים בני אדם נשמות לזווגם. וצריך לחדש להם אוצר לנשמות והיינו בתחלת הזכיר' שהיא בששים ושש ופלגא כדפי' ויתמשכו ביני וביני ששה שנים ופלגא עד הגיע זמן שבעים ושלש. כל מלכי עלמא יתכנשון לגו קרתא דרומי בעצה הנז' על כל ישראל. ויבערם הב"ה מן העולם שם ושאר המלכים הקרואים ולא הגיעו לשם יחזרו ולא להלחם על ישראל שראו הנס. הלכך יעשו מלחמות אחרות מהם ובהם וימשך הזמן בקיבוץ גליות ישר' כ"ז שנה עד תשלום ע"ג לק' כדין וא"ו יתחבר לה"א שעלתה אות וא"ו מששים לי"ג. דהיינו מילואה והגיע לע"ג שהם שבע מדות וג' ראשונות קצה כל ספירה וספירה לבד דהיינו ג' מלכות שבכל א' משלש ראשונות. וצריך שיתעכב הענין עד תשלום המאה שיתגלו כל שלש ראשונות והם עשר כלולות מעשר ואז הוא זמן הייחוד העליון ויתחבר וא"ו בה"א. ולכך כל העמים יכירו מעלת יש' ואז יהי' סוד גוג ומגוג וראש להם יהי' מלך ישמעאל לעשות נקמת הגוים קודם יחוד עליון. ועדיין לפי זה לא נתגלה המקדש ליש' שלא יתגלה בנין ירושלם עד קבוץ גליות וענין זה כאן בקצרה ולזה לא דבר בתחיית המתים ולא מה שיהיה בין זה לזה ובמקום אחר האריך:
זהר א, דף קיט ע"א ר' יהודה פתח ואמר אתה הוא מלכי וגו' ירצה אתה על הת"ת כולל שש קצוות שנקרא אתה ה' אבינו וכאו' ואתה תשמע השמים ושירותא דאתגליא מחסד כדפי' בזוהר דינוקא בפסוק ה' אלי אתה הוא מורה על הבינה הנעלמת ולמעלה ממנה כאו' ועבד הלוי הוא:
זהר א, דף קיט ע"א מלכי המלכות נמצאו כל עשר ספירות כלולות בשלשה מלות אלו וז"ש שלימו דכל דרגין כחדא. ואו' שלימו ירצה כי תיקון הכפירות האלו בקשורם יחד ושלימות המדרגות הוא באו' אתה הוא מלכי ולא אמר מלכי אתה הוא או הוא אתה מלכי. אלא אמר אתה הוא מלכי להראות קשר המלכות הנק' מלכי עם הת"ת הנק' אתה ועם הבינה הנקראת הוא. ולכך ייחוד הוא במלכי וממילא נקשר באתה ולכך אמר שלימו דכל דרגין כחדא דא בדא:
זהר א, דף קיט ע"א אלי"ם היינו כח ההשגחה במדה זו בתחתונים. והנה בהיות המדרגות קשורות ביחוד זה אז המלאכים התחתונים כולם מתהפכין לישועה וטוב וז"ש צוה ישועות יעקב ואפשר שהם להושיע ליעקב דהיינו ליש'. והנה מלת ישועות תמצא שהיא פעמים מצד הדין כגון סדר נזיקין סדר ישועות מצד הגבורה ופעמים מצד החסד ישועה מן הימין ולזה יר' עם היות שהם מלאכי דין יתהפכו לישועה ולרחמים וז"ש דליהוי כלהו מסטרא דרחמי ולא להוון וגו' ירצה שיהיה כל השלוחים שימצאו בעולם כולם רחמים דהיינו ישועות. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קיט ע"א והרח"ו נר"ו כתב. את לאסגאה מאן דלא מטון יומי לאתענשא. זה יובן מפ' פקודי כי אין האדם נדון אלא מעשרין שנין ולעילא אבל פחות מעשרין לא אתדן בהיכל זכות. אלא כד חזי קב"ה דעביד להחמיץ כדין זגיריסון נטיל נשמתיה בלא דינא וזהו ויש נספה וגו'.
זהר א, דף קיט ע"א לבתר ואו זעירא יתער לאתחברא ולחדשא נשמתין וגו' הוא סוד תחיית המתים כי דוגמת הגופות הצריכים זיכוך. כן הנשמות הוצרכו להזדכך למעלה בגיהנם עליון ונהר דינור ואז מקבלין חדוש בסוד תתחדש כנשר נעורייכי ואז יחזרו להחיות וז"ש לחדשא נשמתין דהוו עתיקין. ולא אמר לברוא נשמתין חדתין. ואו' זכאין אינון וגו' בסייפי אלף שתיתאה יובן במה שפי' לעיל דף קי"ו ע"א מ"ה כי ב' פעמים הם תחיית המתים ע"ש. עכ"ל:
זהר א, דף קיט ע"א גיליון בשתין ושש יתגלי מלכא משיחא וגו' שמות ט' עיין שם.
זהר א, דף קיט ע"א וכדין יסתיימון נפשין מגופא וגו' פי' יכלו הנשמות שבאוצר ששמו גוף ויבקשו חדשים לירד ועיין בפקודי רנ"ט א' עכ"ל:
זהר א, דף קיט ע"א והרא"ג כ' איהו אערע בלא כוונה דלעילא ותתא ה"ג. ויתענש בדל' אשגחו גרסי': ויהי אחר הדברים האלה וכו' ר' יהודה פתח וכו' שלימו דכל דרגין וכו' אתה מלכות עלמא דאתגלייא. הו"א בינה עלמא דאתכסייא כנז' בפ' ויצא דף קנ"ח מלכי ת"ת המייחד תרוייהו מקצה השמים ועד קצה השמים. אלהים גבורה ואע"ג שכבר נכלל במלכי שהוא ת"ת מ"מ להיות שעתה מתפלל שיצוה ישועות יעקב הזכיר ג"כ לגבורה שהיא המתנגדת שיסכים ג"כ להנהגת הישוע' והרחמים. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קיט ע"ב ר' אבא פליג. ישועות המלאכים מצד הגבורה. ואמר ישועות מפני שצריכים ליכנס אלו המלאכים תוך הגלות והקושי. ואינם נכנסים תוך הגלות והקליפות אלא מלאכי הגבורה שאינם חוששים בחצונים. ואלו הם ישועות יעקב שמושיעים אותם תוך עמקי הקליפות וז"ש דאינון גו גלותהון. והטעם שבחר אלו עם היות שמלאכי חסד יפים יותר. מפני הצורך שיגאלו בעמקי החצונים. וז"ש וישתכח פורקנא דילהון גו גלותהון. וראיה שישועות יעקב הוא מלאכי כח הגבורה ת"ח תושבחתא דאבהן יעקב הוה. ובודאי שבזכות יעקב ניצל יצחק כדפי' לא עתה יבוש יעקב וגו'. ועכ"ז ואלמלא יצחק לא אתא יעקב א"כ הצלתו של יעקב הוא בודאי יצחק. עם היות שניצל יצחק בזכות יעקב א"כ כחות הגבורה הם הצלת יעקב בגלותם כדפי':
זהר א, דף קיט ע"ב רש"א הא תנינן ויהי בימי על צער כי מלת ויהי היא מלה של צער ו"י ה"י שתי מלות המורות על צער ודין כדפי' בפ' אחרי מות [ע"ד ב'] ומלת ה"י מצד הגבורה המגברת ה' נוקבא על י' דכורא וכשאומר בימי הורה שר"ל הימים העליונים הגביר בהם הדין והקושי שנהפכו מאור יום אל חשך הדין והלילה. אבל מלת ויהי מורה דין אבל לא בימים העליונים.
זהר א, דף קיט ע"ב טיפסי לשון טיפין כלומר לא דם ממש אלא צחצוחי דם ודין וחברו בפ' אחרי מות.
זהר א, דף קיט ע"ב בתר דרגא וגו' פי' דבר היא המלכות הדברים הם בחינותיה. האלה שהיא למטה משלשה אבות הנקראים אלה והם ג' בחינות דבר שבה נגד ג' אבות ואחרי' הם החצונים מאחורי הנקבה הדינים הקשים: לא איש דברי' שהיה מעולם הנקבה וגאול' והיינו שירה נוקבא ומשה מעלמא דדכורא:
זהר א, דף קיט ע"ב והאלדי"ם נסה מכח דבריו של שטן שבא לקטרג כדפי' בפ' בראשית [דף י' ב'] ואפשר לפרש האלה החיצונים כעין אלה אלהי"ך ואחר הדברים הם החיצונים דהיינו האל"ה. ולא משמע הכי דברי ר"ש אלא ממלת והאלדי"ם נסה מייתי דבריו של שטן שהיו שם שהנסיון ע"י ערעור החצוני הוא כעין איוב:
זהר א, דף קיט ע"ב דבעי לאתכללא בדינא וגו' הענין שבמדות הרוחניות המעל' היא למדת החסד. שיכבוש הגבור' תחת החסד שזהו שלימות מדת החסד שכולל הגבור' ופועל בה כדי שתהי' הגבור' מושרשת בחסד. כדי שיהיו המדות פועלות דבר והפכו וכשנרצה להמתיק הגבו' נמתיקיה משורשה המושרש בחסד. לכן השלים אברהם מדתו בפעולת הדין החזק הזה לשחוט את בנו. והיינו דאתעטר למעבד דינא ולאתתקפא ביה באתרי' שאין לך כח הדין החזק כזה ומשם נוח ליכבש הדין דהיינו ויעקוד את יצחק בענין שבהיות החסד משתלמת בדין בגבור' גורם להיות הדין נכבש כדפי':
זהר א, דף קיט ע"ב ואו' דאתכליל מיא באשא ואשא במיא. שהפכו המדות אברהם חסד לצד הגבור'. יצחק גבור' לצד החסד שבעת שאברהם נוטל הגבור' בחסד מכליל החסד בגבור'. שהרי יצחק כבוש ועקוד ומתמלא רחמים על אביו שהי' זקן יגע בכחו שלא ילאה ופושט צוארו מאליו והיינו יצחק אברהם. ואברהם יצחק. והכל שלימות החסד למתק הגבור' שהגבו' נמתקת בחסד שבה ובשורש'. ולזה אמר והאלדי"ם שהיא הבינ' נסה והרים דגל אברהם מדת החסד במה בפועל כזה וז"ש ובג"כ והאלדי"ם נסה כדפי'.
זהר א, דף קיט ע"ב ואו' דאזמין לאברהם וגו' פי' עם היות שגם הגבור' נכללת שתשתלם בחסד. שכמו שהמים נכללים באש גם האש נכלל במים. עכ"ז כתיב והאלדי"ם נסה את אברהם ולא אמר את יצחק מפני שמה שהזמין הב"ה המעשה הזה לא הזמינו אלא לאברהם שיעקוד את יצחק ויכליל החסד בגבור' דהיינו אשא במיא וגו' ואו' וכד עביד דא עאל וגו' ר"ל במעשה תחתון שעשה אברהם גרם למעלה אל המדות שיכלל יצחק בתוך אברהם גבורה בתוך החסד וגו'. ואו' וכדין יצה"ר אתא וגו' הנה החיצוני לא יבחר בזה מצד שהוא רוצה שלימות המדות. שזהו אדרבה בטולו אמנם יתבע במעשים הקשים לראות אם ידחה יצחק מן העול' והיינו או' עד דיתעביד דינא ביצחק ממש דין המות. או אם לא יעשה אברהם ידחה אברהם ממעלתו ולשניהם בא יצה"ר והקב"ה קיים שניהם שלא ימות יצחק וישתלם אברהם. ואו' דיצה"ר אחר הדברים איהו. ירצה ויהי כח הדין החזק הזה נמשך למט' ונאחז ונסבך ביצה"ר שהוא אחר הדברים דהיינו למטה מהמלכות. ובא בעלילו' דברים שלא נשלם אברהם במדת החסד וראוי שהאלדי"ם נסה את אברהם והתעורר על זה ומיד נעשה והאלדי"ם נסה וגו'.
זהר א, דף קיט ע"ב את דייקא ודא יצחק. לא במלת ריבוי קאמר אלא ממש היה נק' את מפני שהי' למטה במלכות הנק' את כדמסיק. וז"ש ודא יצחק דהא בההיא שעתא וגו' ועתה יאמר והאלדי"ם נסה והרים א"ת שהוא יצחק שהיא למטה במלכות. והרימו אל הגבו' וכללו שם והרים אברהם ע"י שתחלה עלה יצחק למדתו ואח"כ נכלל בו בעקידתו.
זהר א, דף קיט ע"ב בגבורה תתאה שריא אפשר מפני שהיה בן לשר' שהיא המלכות נקבה ולכך מתה שרה. והתיר את יצחק ונתעלה למעלה. או אפשר מפני שהי' בלי בת זוג ואינו עולה לעולם הזכר עד שיהי' לו בת זוגו ולכך בו בפרק נולדה רבקה. וע"י נתעלה יצחק לעולם הזכר עם היות שלא נשאה סוף סוף מזומנת לו.
זהר א, דף קיט ע"ב אתעטר באתריה וגו' דהיינו קשר ב' המדות אלו ושלימותם וז"ש בלשון רבים ואתכלילו אשא במיא וגו' ואלו היה למט' אין זה שלימות המדות. אלא סלקא לעילא וכדין אשתכח מחלוקת כדקא יאות ירצה מחלוקת המדות שאלו היה יצחק למט' בנקב' אין מחלוקת המדות. אמנם בעלות יצחק למעל' עמדו שני האבות בשתי המדות זה לעומת זה וכל א' הפך חבירו עד דאתא יעקב שהוא המכריע האמתי המשלים המדות כנודע וז"ש ואתעבידו תלתא וגו'. ואו' ואתתקנו עילאי ותתאי שאין הספירות משתלמות אלא במעשה התחתונים ואין התחתונים מתקיימין אלא ע"י שיתוקנו העליונים מתוך מעשה התחתונים ויתקיימו הנמצאות. הרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קיט ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. את דייקא ודא יצחק עי' כי יצחק נרמז ברבוי את יתירה וכבר נודע כי את היא מלכות דכליל מא' ועד ת' וזהו את. וגם במה שנודע לך כי את היא רחל. וגם היא לאה ותרוייהו הוו ריבויין תוס' דנפקו מדכור' תאומו' דיליה. והא יצחק אחיד בגבור' עלאה דדכור' והכי נרמז במלכות תתאה. ותירץ דעד ההיא שעתא בגבור' תתאה שריא פי' כי האדם קונה ומשלים נשמתו מתתא לעילא כנודע ויצחק אז עדיין לא השלים נשמתו רק בבחינת הגבורה שבמלכות ואח"כ ע"י העקידה השלים חלק העקידה דדכורא. וכיוצא בזה אברהם בפסוק ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה כי תחלה הי' בחסד דנוקבא ואח"כ עלה עד חסד דדכורא. ועוד י"ל והוא יותר אמיתי כי רצה לפ' מהו הרמת נסו דיצחק ואיך בזה עלה במדריג' עליונ' ולז"א כי הלא עד ההיא שעתא הוה שריא בגבור' תתא' ועתה נתעלה בגבור' עלאה א"כ שפיר אמרינן דאתרמיז יצחק ג"כ באו' נסה את אברהם כי כבר ודעת כי מלת נסה הוא רוממות והרמת נס וכמ"ש פ' תולדות דף ק"מ ע"א מלשון ואל העמים ארים נסי. עכ"ל:
זהר א, דף קיט ע"ב והרא"ג כ' מסטרא דרחמי ולא להוו וכו' הכונ' שיהיו המלאכים מסטרא דרחמי כי ברחמים יש דין ויש רחמים שהוא רחום בדין. ולכן תמצאם במלת רחמים כולל חסד וגבורה כי ר"ח עולה יצחק ומי"ם היינו חסד ושניהם יחד יקראו רחמים. והענין שאם יתנהג העולם במדת חסד לבד אינם ראויי' ואם במד' הגבור' לבד יחרב העולם אלא היותר נכון שיהיו מסטר' דרחמי רחום בדין כנז': ולקבליה הוא דינא ובפ' בלק דף ר"ז נפקא ליה מלשטן לו לו הוה לשטן אבל לאחרא לא הוה שטן:
זהר א, דף קיט ע"ב רבי אבא פליג את"ק דאי עלמא איצטרך להיות מדת הדין מתוח כנגדם מפני עונותיהם איך יצוה הקב"ה ישועות יעקב מלאכי רחמים. ועוד דמלת ישועות לא שייכא אלא היכא דאיכא גלות שייך ישועה אבל לגבי הנהגת העולם צוה מלאכי רחמים מ"ל מאי ישועות. לז"א דאינון גו גלותא וישתכח פורקנא להון ה"ג והשתא ניחא לשון ישועות דשייך גבי גלותהון דישראל. ואפשר נמי דנפקא ליה מקרא דבתריה בך צרינו ננגח וכו' שמדבר בגלות. ת"ח תושבחן וכו' הוא פי' שלישי והוי כאלו אומר אבל ת"ח סוד הענין ויותר עמוק. דכיון דאשתזיב יצחק וכו' הוא ע"ד אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שצפה הקב"ה שעתיד לצאת יעקב מיצחק. ולכך נצול יצחק מהעקידה ומלת יצוה עתיד במקום עבר. טפסי דצערא פי' לפי עניינו דמדומי צער. ומאן איהו דברים כד"א איש דברים דהיינו משה בעלה דדברים והיא המלכות שכן כל דבור קושי הוא בה. ואחריה באה הקליפ' וזהו ויהי אחר הדברים הקליפ' הבא אחר הדברים מלכות. באה וקטרג עד שהאלהים נסה את אברהם. ומאי הוה בתר דרגא דא והאלהים וכו' ה"ג והכוונ' ויהי אחר הדברים וכו' הוי' נהית' מהקליפ' הבאה אחר הדברים מלכות. ומאי הוא והאלהים נסה את אברהם וגו'. ולאתקנ' לי' באתרי' פי' לתקן הדין במקום הדין עצמו שהרי החסד פועל דין. וכל יומוי לא הוה שלים עד השתא דאתכליל מיא באשא שהחסד פעל דין שנכללו המים באש והאש גברה ואשא במיא כיון שנכפף הדין שהו' יצחק לפועל החסד הרי הוא כפוף לחסד והוי כחסד. דאזמין לאברהם לאתכלל' בדינא היינו לאכלל' מיא באשא. וכד עביד דא עאל על אשא במי' היינו העקיד' שעקד את יצחק ונכפף הדין תחהיו של אברהם: ה"ג דאברהם כתיב ולא יצחק יצחק נמי אתכליל בי' וכו'. בגבור' תתא' שרי' אברהם בהדי יצחק אברהם בחסד שבמלכות ויצחק בגבור' שבמלכות כיון דאתעקד וכו' וסליקו לעיל' תרווייהו. מאן חמא אבא רחמנ' ה"ג. בגין לאשתכח' מחלוקת ר"ל שימצא מחלוקת שהי' עד עתה תקיף וחזק בהעדר כללותם. יהי' עתה חלש ע"י כללותם. א"נ שבחא איהו שימצא מחלוקת כי היכי דבני עלמא ידעו שיש למעל' מדת הדין הקש' מנגד לחסדים להנהיג הנהגת הדין וייראו מלפניו. ואתתקנו עילאי ותתאי ר"ל בכל העולמות יש מחלוקת ומכריע בנתים. האצילות חג"ת נה"י וכן בבריא' עמוד ימין עמוד שמאל עמוד מזרח מכריע. וכן ביציר' מיכאל גבריאל רפאל מכריע בנתים וכן בעשיי' במרכבות זכרי' ד' מרכבות סוסים לבנים מצד החסד סוסים אדומים מצד הגבור'. א"נ ואתתקנו התיקון הוא שכל ההנהגות יביאו ממוזגות נאה לעליונים ונאה לתחתונים.
זהר א, דף קיט ע"ב ויאמר קח נא את בנך וגו'. כד"א אלך לי וגו'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלו ע"ב יתברכון עלאין וגומר ולא יעכבם עון ופגם כי עבירה מכבה מצוה. עבדי ה' ולא כלהו כלו' ולא כל עבדי ה' אלא אותם העומדים וגומר מטעם שברכתם בשלימות וז"א ברכתא וגומר:
זהר א, דף קלו ע"ב ואתעביד גבר שלים כלו' אברהם לא הי' גבר שלם מפני שהיה ימין אבר א' לבד יצחק שמאל אבר אחד אבל יעקב היה כולל שש קצוות כל האברים תרין דרועין וגופא ותרין שוקין וברית. ולזה הוצרך הכנת אביו כי אברהם תיקן קו הימין לבד ויצחק קו השמאל והוא תיקן הת"ת ויסוד ולזה הוצרך הכנת אביו היותו בן ששים שנה כדפי'. בת בתואל ומסתמא האב מקנה לבנים ממדותיו בטבע ואחר הטבע מדרך הלימוד מריעיו. ובפרט מהריעים הקרובים קורבת שהם שוים קצת במזגם שבלי ספק יפעל מהם הטבע בקלות. ושלשתם בתואל פדן לבן: בת שלש שנים הות וגומר בתמיה.
זהר א, דף קלו ע"ב אע"ג דכולי האי וגומר כלומר ולדידך דניחא לך אי אמרי' דהות בת י"ג אי בת כ'. סוף סוף קשה וכי כל כך מעשים משובחים הם אלו. שבהם היתה נכרת. שמא עם היות שתעשה כל מעשים אלו היו בה מדות מגונות. לכך יש לנו לומר כי הפסוק לא על מדות רבקה שהיו באותו פרק אמר אלא בסוד הכנת נשמתה המוכנת לעלותה אל סוד המרכבות העליונות כדמפרש ואזיל וענין זה יאמר אפי' על תינוק בן יומו על שם העתיד מצד ירושת נשמתו וטוב טבעו להעלות דרך אותם המדרגות כענין בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ולזה לא דחיקא לן אם נאמר שהיתה בת שלש שנים והיתה עושה כל אותם המעשים מפני שהם הוראות התנוצצות הנשמה בגוף יפעל הגוף אפילו בזקן בן כמה שנים כענין עובדי דכמה ינוקי דאיתא בזוהר. ולהיות הנשמה באדם מצד הירושה ממהרת מחשבות אביו בשעת ההולדה או מצד לימוד המדות הטובות גם אחר הגידול כענין הגרים ספר הכתוב בשבח רבקה כדמפרש ואזיל ואמר שהיה ענין יצחק ורבקה בתולדותם אפי' במקומם בכוונה אלהית מחכמת ענין היחוד העליון כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלו ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. העומדים בבית ה' בלילות אלין אינון דקיימו בפלגות ליליא פי' אותם הקמים בחצות לילה ממש לעסוק בתורה. והבן כי אעפ"י שכתיב בבית ה' כנראה שצריך שיעמדו בבית הכנסת הנק' בית ה' הנה ודאי כי כל אלו החכמים לא היו הולכים בב"ה אלא בביתם היו יושבים או בדרכים כאשר תבין מכל המעשיות הנזכר בזוהר. אמנם ענין או' בבית ה' יתכן ביאורו. כאשר נוכל לדייק מלשון הזה כי ר"ל כי הלא הב"ה בעת הזאת אתי לאשתעשעא באורייתא בג"ע וידעת סוד ג"ע שהוא המלכות הנק' בית ה'. והנה העומדים בלילות הלא הם עומדים בבית ה' ממש כי הם מצטרפים עם הנשמות העומדות שם בג"ע ועם המלאכים אשר שם ונקראים חברים כד"א חברים מקשיבים לקולך וגומר כנז' פ' לך לך דף פ"ב ע"ב וז"א דהא כדין קב"ה אתי לאשתעשעא וגומר ואמר כי מכיון שהתחילו לעיל לדבר בענין יצחק שעתה יתעסקו ג"כ בו ולכן פתח באו' ויהי יצחק וגומר או אפשר שדייק כי לפי שבחצי הלילה אז אתער צפון שהוא מדת יצחק ולכן אמר נימא במילי דיצחק דאנן ביה כי אז בעת ההיא הי' שולט יצחק. והק' דמה צורך להשמיענו שהיה לו ארבעים שנה כשנשא את רבקה ולא כן נז' בשאר האבות. וביאר כי הענין כי הלא יצחק אתכליל וירש מקומו בגבורה הנקרא צפון והיא רביעית אל החכמה כי משם התחלת וראשית הזעיר אנפין כאשר ידעת שלכך נקר' ראשית והם ד' ספי' חכמה בינה חסד גבורה וכל א' כלולה מעשר הם ארבעים והנה מנאן כאן ממטה למעלה מגבורה עד החכמה וז"א כד אתכליל יצחק בצפון ודרום אשא ומיא וידעת כי צפון גבורה דרום חסד: אשא בינה כי משם הזהב יוצא: מיא חכמה דמתמן נגדין מיא לכל סטר. ולכן לא קרא את החכמה ובינה דרום וצפון רק אשא ומיא לפי שענין ו' קצוות אינם רק בגופא דז"א ולא במוחא ולכן קרא את החסד והגבו' דרום וצפון ואת החכמה והבינה מיא ואשא כי הם ב' יסודות דמתמן נפקו דרום וצפון מטבע יסוד מיא ואשא. והנה יצחק אעפ"י שמדתו בגבורה עכ"ז אתכליל מכל הד' ספירות: ואפשר לפרש כי הנה יצחק ירש מקומו בגבורה המקבלת מחסד והם דרום וצפון והנה דרום היא רביעית כתר חכמה בינה חסד וכל א' כלול מעשר הם ארבעים נמצא כד צפון הוא יצחק אתכליל בדרום הוא חסד קביל מארבעים שנה הם ד' ספירות הקודמות אליו ואז לקח את רבקה מלכות כד אתכליל מן מ' שנה הקודמים אליו והיא בת ג' שנים הם חג"ת ג' גווני הקשת כי גם היא כלולה מהם ואז לקחה יצחק. וכד אוליד את יעקב הי' בן ס' שנה הם שש ספי' מכתר עד ת"ת ועד בכלל כי הת"ת הוא הששי וכל א' כלולה מעשרה הם ס' שנה. ואז אוליד יתיה. והנה זה תבין מסוד ענין המציאות איך היו דו פרצופין ת"ת ומלכות ואתא יצחק והבדילם בסוד הבדלה בשני ולכך תבין איך יצחק לקח את רבקה והולידה את ת"ת כי היא היתה באחור נמצא היותה קודמת לת"ת נמצא כי כאשר ת"ת יצא מפחד הי' ע"י המלכות ודי למבין: והי' אפשר לפרש ג"כ כי אלו המ' שנה הם ד' ספירות חסד פחד נצח הוד ירכא ימינא בזרועא ימינא וירכא שמאלא בזרועא שמאלא וכד אתכלל יצחק בעת העקידה במיא כנודע כי אז אתכליל יצחק במיא ואברהם באשא כי זהו סוד העקידה והנה אז אתכליל יצחק בחסד וגבורה וג"כ אתכליל בב' ירכין הנכללים שם כנודע דנצח תליא מחסד והוא בפחד וכד אתכליל באלין ד' כדין נפק יעקב שהוא הת"ת עם היסוד כי גוף וברית חשבינן חד. אמנם הראשון עיקר. ואפשר לפרש פי' ג' כמו שידעת כי כל ספי' וספי' הם עשרה ממעלה למטה ועשרה מלמטה למעלה נמצא כי דרום וצפון הם ארבעים שנה או אפשר לפרש פי' אחר כי הלא ידעת מריש פ' וארא כי הצפון הוא מיא ודרום אשא כי הלא תוקפא דשמשא בדרום וקרירות' בצפון וכמו שנראה בעין כי הצפון קר והדרום חם עד שכל אנשי הצפון יהיו לבנים ויפים ואנשי הדרום הם שחורים כעורב לחום השמש שבו. ועוד כללן השי"ת וחמם את הצפון וקרר את הדרום כדי לאכללא צפון בדרום ודרום בצפון בסוד מיא נגידי בדרום ואשא בצפון ובזה הם ארבעים שנה וז"ש כד אתכליל יצחק בצפון ודרום אשר הצפון קר והדרום חם. וטוד אתכליל באשא ומיא. אשא בצפון ומיא בדרום הרי הם ארבעה כללים ועולים למנין ארבעים כי כל כלל מזה כלול מעשר דלית לך נקודה דלא אתכלילת בעשר. וכמו שכתבתי בפ' פנחס:
זהר א, דף קלו ע"ב והנה לקח את רבקה היא סוד המלכות בסוד תפלת המנחה אשר מתאחד זרוע שמאל עם המלכות בסוד השמאל שבה כי לכן המלכות נק' לילה בערך שמאל שבה ואז אתער גבורה הנק' חשך וזהו סוד ולחשך קרא לילה. והנה המלכות כלולה מג' גווני הקשת הם סוד ירוק חיוור ואוכם אשר בה והם רמז אל זרועה הימין והשמאל והגוף דילה. גם הוא רמז אל מג"ן מיכאל גבריאל נוריאל כי הרביעי נק' פני אדם דכליל כולהו. ולכן היתה רבקה בת ג' שנים כשלקחה ואז יצא יעקב כשהיה בן ס' שנה והענין כי כד אתכליל מכל ו' קצוות אז נפק יעקב כליל מכולהו ו' קצוות שהם מחסד עד היסוד: או אפשר כי הת"ת הוא ששי לכתר עד ת"ת הם ו' ספי' ואלו הם הס' שנה. או אפשר כי נמנין מחכמה כאשר ביארנו לעיל והם חכמה בינה חסד פחד נצח הוד ואח"כ נולד יעקב שהוא הת"ת והיסוד כי גוף וברית חשבינן חד: והנה להיות כי יצא מבן ס' לכן הי' תמים כמ"ש ויעקב איש תם שתרגומו שלים שכולל כל הששה קצוות:
זהר א, דף קלו ע"ב בת בתואל וגו' הקשה כי כבר נתבאר זה לעיל היות' רבקה בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם ומה צורך לחזור כאן לייחס אביה ומקומה ובפרט כי ייחסה בכל ייחוסיה שהם אביה ואחיה ועירה ולמה לן כולי האי וז"ש ולבתר מפדן ארם ולבתר אחות לבן וגומר כי בזה היא קושיא כפולה ואמר כי יש מי שתירץ ואוקמוה דבא הכתוב לספר שבחיה דעם היו' שאביה רשע ואחיה רשע ואנשי מקומה רשעים ולא למדה ממעשיהם אמנם אין תירוץ זה כלום דהשתא אית לאסתכלא דבשלמא אי הות בת עשרין שנין או בת י"ג שפיר כי יש לשבח אותה שהיתה בעלת בחיר' ובעלת שכל להרע או להטיב ועכ"ז נטתה מדרך הרע אל דרך הטוב אך מי שהיא בת ג' שנים מה שבח הוא לה אם היא טובה או רעה כי עדיין אינה בעלת בחירה ורצון שנא' כי טוב שכלה הטה אותה מדרך הרע אל דרך הטוב: והנה בקושיא זו דחה אותה סברא וכוונת ר' יצחק לתרץ תירוץ אחר כאשר נאמר בס"ד. והנה ר' יהודה תירץ להעמיד סברא זו ואמר בת ג' שנים הוות וגו' כלומר ודאי בעלת שכל הות אעפ"י שהיתה בת ג' שנים והראיה כי בת ג' שנים הות לחוד ועכ"ז עבדת לעבדא אליעזר כל ההוא עובדא וממנו תראה היותה בעלת שכל עד הקצה האחרון יתיר מן אי הות בת עשרים א"כ ראוי לשבחה כי לא נטתה אחרי דרכים רעים של אביה ואנשי עירה: וחזר ר' יצחק להק' קושיא אחרת וז"א אע"ג דכולי האי עבדת וגומר כלו' אעפ"י שתירצת קושיא זו כי ודאי כיון דכולי האי עבדת לעבדא ודאי בעלת שכל הות אך יש בזה קושיא אחרת והיא כי היכן מצאנו כתוב ומפורש שמעשיה טובים וכשרים ובשלמא אם השמיענו הכתוב תחלה שמעשיה היו כשרים ונאים אז הי' מלמדינו כי הית' בת בתואל וגומר ועכ"ז לא למדה ממעשיהם אמנם אם אין אנו יודעים אם מעשיה כשרים וטובים א"כ מה מלמדינו אם היא בת בתואל וגומר ואין אנו יודעים אם לטובה נתייחסה או לרעה:
זהר א, דף קלו ע"ב אלא ת"ח וגומר. ע"כ:
זהר א, דף קלו ע"ב והרא"ג כ' אלין קיימי בבית ה' בלילות כלומר עם בית ה' בשיתוף עמה שאז השכינה הנקרא בית ה' מתעורר בפלגות ליליא בג"ע והקם אז לעסוק בתורה הוא משותף עמה וזהו דהא כדין קב"ה אתי וכו' דהיינו השכינה
זהר א, דף קלו ע"ב ויהי יצחק בן ארבעים וגומר בצפון ודרום באשא ומיא הם ד' בחינות דחסד וגבורה כי צפון הוא קר ולח והאש הוא חם ויבש והוא בצפון שהוא קר ולח כדי שיבואו ההנהגות ממוזגות וכן המים שהם קרים ולחים בדרום שהוא חם ויבש כדי שיתמזגו יחד כנז' בפ' וארא דף כ"ד נמצאו ד' בחינות אלו בחסד וגבורה ובארבעתם נכלל יצחק כשלקח את רבקה דוגמ' עליונ' ורבקה כשלקח' יצחק הית' בת שלש שנים כמראה הקשת דוגמא עליונ': אוליד בן ששים שכן ההולד' נעשית מקיבוץ תמצית שש קצות וזהו כדקא יאות. וכלהו אחיד להו יעקב היינו הד' בחינות דקאמר צפון ודרום אשא ומיא וכן כלהו שש קצות אחיד להו יעקב כי כן הוא נקש' בת"ת ו' שכולל ו' קצוות. ואתעביד גבר שלים כי הוא סוד הרוח המכריח ומשלים בין מחלוקת אש ומים. דהות גרסינן בשתי המקומות:
זהר א, דף קלו ע"ב אמר רבי יהודה בת שלש שנים הות וכו' א"כ אחר שהית' פקחת לעשות לעבד כל אותו מעש' הי' בה דעת לתפוש ברע גם כן וללמוד מקרובי' א"כ שבח הוא לה אע"ג דהות בת ג' שנים שלא למדה ממעשיהם אמר רבי יצחק אע"ג דכולי האי עבדת לא ידענא בתמיה' כלומר נהי שתרצת הקושי' הראשונה אכתי קשה אפי' לפי דבריך הכתוב הוא מיותר מטעם אחר דהא כיון שעשת כל אותו מעש' של גמילות חסדים ודאי שהית' צדקת גומלת חסדים כמו שאמר העבד היא האש' וכו' ראוי' היא לביתו של אברהם וה"ק אע"פ שראינו שעשתה כל זה לא ראינו שהיא צדקת בתמיה ודאי שידענא שהיא צדקת והדרא קושיין לדוכתי' שהכתוב הוא מיותר אלא בדרך הסוד יתורץ המקרא. ואפשר לפרש באופן אחר שמתחלה הקשה רבי יצחק מאי איכפת לן כולי האי וכו' והשיב במה שפי' רז"ל להגיד שבח שלא למדה וכו' והקש' אי הות בת עשרים הניחא אלא בת ג' שנים מאי שבח הרי קושי' אחת לדברי רז"ל א"ר יהודה עוד אני מקשה קושיא אחרת דלאו מהכא נפקא שבחה דרבקה דמהתם נפקא שעשתה לעבד כל ההוא עובדא ומי שעוש' כל זה בודאי הגמו' שהיא צדקת וחזר' הקושיא למקומ' מאי איכפת לן כולי האי לזה בא ר' יצחק ותירץ קושיתו של ר' יהודה ואמר אי משום הא לא איריא דלעולם אימא לך דאיצטריך קרא לאשמועינן שבחה דרבק' ולא תיפוק מההיא דעבד דהתם אע"ג שעשת' ההוא עובדא לעבדא לא ידענא אי עובדהא כשרן אי לאו דמ"מ הייתי אומר דדוקא במצות גמילות חסדים כזאת היא זריז' אבל שאר מעשי' לא ידענא אי כשרן אי לאו הרי תרצתי לך קושיתך אמנם מה שאני הקשיתי השתא אית לאסתכלא דאכתי במקומ' עומדת אם היא בת ג' שנים מאי שבחא דיל' ותירן אלא ת"ח על אורח רזא וכו'. ויש לפרש באופן אחר שרבי יהודה תירץ קושיית ר' יצחק ואמר לשונו בתמיה וכי מי שהיא בת ג' שנים היתה יכולה לעשות לטרוח כל אותו הטורח ודאי לא אלא בת י"ד שנה היתה כנזכר במדרש א"כ אין הפסוק הזה מיותר שהוצרך לספר כיון שהית' גדולה ולא פליג ר' יצחק על החכמים הראשונים שאמרו בת ג' שנים אלא ס"ל שדרך רמז דברו כנז' לעיל בסוד ג' גוונין. אמר רבי יצחק אפי' לפי דבריך שהיתה בת י"ד שנה עדיין יש להקשות שהכתוב מיותר דודאי צדקת ה יתה וגומלת חסדים כיון שעשת' כל אותו מעש' לעבד והכונ' כמתמי' וכי אף על גב שעשת' כל כך לעבד עדיין אין אנו יודעים מעשי' שיוצרך הכתוב ודאי שאנו יודעים בה ולא אצטריך קרא וכדפי' על דרך הראשון אלא ודאי ע"ד הסוד יתורץ עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלז ע"א אלא ת"ח כתיב כשושנה וגומר כלומר עיקר הפירוש הוא זה כי סוד מה שנתייחסה כאן היותה מפדן ארם וגומר הוא ע"ד הנעלם והוא סוד פסוק כשושנה וגומר והוא כי כבר התחלנו בתחלת דרשת הפסוקים כי הכוונה לומר כי יצחק אתכליל במ' שנה ורבקה בג' שנים ועתה יבואר סוד זווג שלה כי היא עולה בין החוחים למעלה עד שמתחברת עמו והוא במה שידעת כי רגליה יורדות מות והיא מקוברת אל הקליפות כי ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותי' ארצות והיא כשושנה בין החוחים. והנה חוחים אלו הם זוהמת דינא קשיא כנודע והמלכות היא שושנה דאית בה חיור וסומק ולכן נק' דינא רפיא אמנם סביבותיה הם החוחים שהם זוהמא תקיפא דדינא קשיא. ואם היא היתה פועלת כפי החוחים אשר סביבותיה לא הוה יכיל למיקם ולמסבל עלמא ולכן אסתלקת מבין החוחים אלין ועולה למעלה כי היכי דלא תהוי דינא קשיא ותקיפא וזהו ענין בקחתו את רבקה בת בתואל ולבן וארם כנודע ומשם לקחה והעלה אותה למעלה להזדווג עמה כי היכי דלא תהוי דינא קשיא. וג"כ יצחק הוי דינא קשיא אלא דאיהו זוהרא דדהבא ודינא קשיא דחוחים הנז' הם זוהמא דדהבא ולכן יצחק נפק מן אברהם כי כן הפחד נפק מן החסד כי היכי דלתמזג עם החסד לרפות הדין שבו והו' גם הוא עביד חסד עם בני עלמא הנה כי יצחק ורבקה תרוייהו דינא אלא שיצחק הוי דינא קש יא והיא רפיא ואי הות היא בין החוחים כד לקחה הות דינא קשיא והוו תרוייהו דינא קשיא ולא יכיל עלמא למסבלינהו ולכך אתבסמת איהי ונפקת מבין חוחים ואתעבידת רפיא וגם יצחק אתבסם בחסד וכדין הוו חד דינא קשיא וחד דינא רפיא ויכיל עלמ' למסבלינהו וכל זה נרמז באו' ויהי יצחק וגומר כי תחלה הודיענו כי יצחק הוה בן מ' שנה דאתכליל בחסד כנ"ל וכן היא נפקת מגו כובין וזהו בקחתו את רבקה בת בתואל מפדן ארם וגומר וכדין אתבסמת ונפק יעקב מינייהו גבר שלים:
זהר א, דף קלז ע"א פתח ר' יהודה וגומר הוק' לו דהל"ל ויתפלל אך או' ויעתר הוא למילף מיניה ג"ש דכתיב ויעתר אלדי"ם לארץ דהוה ע"י הקרבן וכן יצחק קריב הכא קרבן עולה כי היכי דתשמע תפלתו ולהוו ליה בנין. והק' דא"כ מאי ויעתר לו ה' האם גם השי"ת הקריב קרבן ותירץ דה"נ הוא דנפק אשא וגומר כי כמו שיצחק הסיק אש לתתא לאכול העולה ג"כ נפק אשא מלעילא לאכול הקרבן וזהו ויעתר יצחק וגומר ויעתר לו ה' ד"א ויעתר וגומר ביאר משרז"ל דויעתר כמו ויחתר כי אותיות אחה"ע מתחלפו' והוא כי אין הזכות מגיע אלא עד היכל זכות אך חתר חתירה להגיע עד המזל העליון שהוא הכתר דמתמן נפקי בנין או היכל הרצון הנק' מזלא כנז' בפ' פקודי ולז"א לשון ויעתר לשון חתירה כי הוא דבר שאינו תלוי בזכות רק צריך חתירה להגיע אליו כי אפי' בזכות לא יגיע אליו.
זהר א, דף קלז ע"א ת"ח עשרין שנין וגו' לכאורה היינו יכולין לומר כי נקשר עם האמור וכדין ותהר רבקה אשתו פי' כי היא בסוד המלכות שבפחד כנודע והנה נתעכב עשרין שנין שהם ב' ספי' פחד וחסד עד שהגיע אל הבינה הנק' מזל העליון על ה' ותתפלל על ה' וכמ"ש הנה נחלת ה' בנים כי בינה נק' נחלת ה' העליונה נחלת יעקב אביו ומשם באים הבנים והנה רבקה היא סוד המלכות שבפחד ומשם עד המלכות שבבינה הם עשרים דרגין. וז"א וכדין ותהר רבקה אשתו וגו' פי' כי רבקה אשתו שהיא סוד המלכות שבגבור' אשת יצחק כד חתר לגביה בינה כדין ותהר רבקה אשתו והענין כי המלכות שבגבורה היא דין והיא קרובה אל טבע מלכות הבינה כי גם היא שמאל וכד חתר לגבה כדין ותהר וגו'.
זהר א, דף קלז ע"א ובג"ד אשתהי עשרין שנין. האמנם לכאורה נ"ל כי הנה רבקה היתה בת ג' שנים ואינה ראוי' לביאה עד שתהי' בת י"ג הרי עשרה שנים שהה עד שתהא ראויה לביאה ואחר כך שהה עשר שנים שהם מן הדין לשהות עד שתראה אם היא ראוי' אם לאו הם עשרין שנין. ואמר כי לכך נשתהה מלילד כ"ב שנים משום דקב"ה בעי בתפלתן של צדיקים לפי שע"י תפלתם נתוסף כח למעלה כנודע וע"י תפלת יצחק על אשתו יצאו כמה נשמות ונפקדו כמה עקרות בודאי כנודע כי בעת ייחוד האדם עם אשתו כמה נפשאן נפקי בההיא שעתא כי הוא גורם לזה כנז' דף קפ"ו ע"ב פ' וישב ופ' תזריע. ע"כ מהרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קלז ע"א והרמ"ק זלה"ה כתב. וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין. שחתר מצד יצחק ששם הגבור' חתר בבינ' פתח וצנור להמשיך משם הבנים כענין על ה'. מהרמ"ק ז"ל.
זהר א, דף קלז ע"א מדרש הנעלם.
זהר א, דף קלז ע"א יפרנסני שאין פרנסתן וגו' נגזר לשון זה מפסוק ועל פיך ישק כל עמי לשון מזון ופרנסה. וכן ובן משק ביתי הנאמר באליעזר עבד אברהם. עכ"ל הרח"ו נר"ו.
זהר א, דף קלז ע"א גיליון דאשתאר בקברא מכל גופא וגו' בפ' ואתחנן רע"ב [רס"ז] וארא כ"ח ב' פנחס רס"ב [רכ"ב] א'.
זהר א, דף קלז ע"א עליה אמרו הוא ברישא דחויא דאיהו רמאה וגו' פי' העצם הזה הוא בראש וכן אמרו הטבעיים שאין בראש יותר רך מהמוקדם לפי שהידים מוכנות להגין עליו. ואין יותר קשה מהמאוחר וזה שלא כדברי רש"י זלה"ה שכתב בפ' בראשית שהעצם הוא בין שני הירכים. עכ"ל.
זהר א, דף קלז ע"א ת"ש דהכי הוא וגו' קכ"ז א' קס"ט א':
זהר א, דף קלז ע"א והרא"ג כ' ועביד חסד עם כל בריין היינו יצחק עצמו שכן מימי החסד יוצאים מהחסד אל הגבור' ומגבור' יוצאים המים לעולם ולכן נקראו גבורות גשמים. מסטרא דדינא קשיא תתא' היינו כח הדין החזק חיצוני. ואע"ג דאיהי מסטרא דדינא רפיא הות כלומר אע"ג שרבק' נמשכ' מתוקף הדין התחתון חיצוני דהיינו בת בתואל ואחות לבן והי' ראוי להיות קשה מהם שכן הדינין כשמשתלשלים הולכים ומתקשים מ"מ רפיא הות הפכו של יצחק כי הוא כח הדין החזק קדוש ועוש' חסדים בעולם. ורבקה יצאה מדין הקליפות והיא מדת הדין הרפה. ואי לאו וכו' לא יכיל עלמא למסבל אפשר שדקדק' כן מקרא דכתיב לו לאשה כלומר נטל אשה הוגנת לו שתהי' היא סובלת תוקף אשו וזהו לו לאשה דוגמא אליו וזהו דמסיק כגונא דא קב"ה מזווג זווגין. ה"ג וכתיב התם ויעתר ה' לארץ והוא בסוף שמואל בענין הקרבנות שהקריב על ענין המגפה ואף על גב דכתיב נמי ויעתר אלהים לארץ כשקברו את עצמות שאול התם לא נתקרבו לא עולות ולא שום קרבן. לקבלא אשא דלתתא היינו אש של הדיוט. לגבי מזלא היינו הבינה דתמן בני חיי ומזוני כנזכר בפ' אחרי מות. בשעתא דבעאן קמיה האריך בלשונו משום דקשיא ליה דהא בלאו הכי הוה יצחק מתפלל בכל יום והוא תקן תפלת מנחה ותירץ שהתפל' הרצוי' יותר לפניו היא אותה שצועקים בצרתם. ויתוסף רבות קדישא מאן דאצטריך היינו המלכות והענין שע"י שהצדיקים מתפללים ושואלים ממנה והיא לית לה מגרמ' כלום אז היא עולה ושואלת מלמעלה ובזה מתייחדת עם דודה ונוטלת השפעות וברכות מלמעלה. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלז ע"ב ות"ח אברהם לא צלי וגו' שאין צורך שכבר היה מובטח שממנו קן הנשמות של הצדיקים נמשך בעולם וכן יצחק אמנם תפלת יצחק הי' לנוכח אשתו שתהא מאשה זו ולא מאחרת. ולא לנוכח רבקה אי הוה אמר לנוכח רבקה והוה משמע על עקרות רבקה כדי שיהיו לו בנים אמנם עתה שאמר לנוכח אשתו כלומר מפני שהיא אשתו יהיו אותם הבנים אשר לו ממנה.
זהר א, דף קלז ע"ב א"ל שפיר קאמרת אלא כל זינא וגו' כלו' מוכרח באותה האהבה מצד השרשים העליונים מקום רמיזתם.
זהר א, דף קלז ע"ב דינא קשיא לעילא גבורה צד הקדש.
זהר א, דף קלז ע"ב דינא קשיא דלתתא כל כחות חצונים הטמאים ונמצאים מצד הגבורה בשני נברא גיהנם.
זהר א, דף קלז ע"ב כי ציד בפיו כלו' שהיה גבור מצד הגבורה וראי' היות ציד לשון גבור' כנמרוד גבור ציד.
זהר א, דף קלז ע"ב לאן אתר וגו' שאין לפרש שהלכה להתבודד בתפלתה וכיוצא דא"כ ויאמר ה' לה היינו לה ממש ואינו שמעולם לא דברה שכינה עם אשה אלא עם חוה כדפי' במדרש בראשית רבה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלז ע"ב והרח"ו נר"ו כתב.
זהר א, דף קלז ע"ב ות"ח אברהם לא צלי וגו' הק' כי למה יצחק התפלל על אשתו ולא כן אברהם כי אע"ג דכתיב ביה שאמר לשי"ת הן לי לא נתת זרע אינה תפלה רק ויכוח עם השי"ת וסיפור דברים. ותירץ כי גם יצחק לא היה מתפלל לולא מפני שידע ברזא דחכמתא וברוח הקדש צפה כי עתיד לצאת יעקב ממנו עם י"ב שבטים אשר כל תכלית בריאת העולם בשביל יעקב ובניו כנודע כי לא נק' בני ישראל רק מיעקב ואילך ובשבילם העולם נברא. ולכן לתאוות הדבר הזה ולהשיגו התפלל עליו אמנם אברהם לא התפלל כי ידע שלא יצא ממנו אך יצחק שידע דעתיד למיפק מיניה התפלל עליו ולכן לא נאמר ויעתר לנכח רבקה כי אז הי' נראה שהתפלל בשבילה שהיתה עקרה אך אמר לנכח אשתו כי לא התפלל רק כדי שיצא ממנו יעקב אכן לא על רבקה. ולכן לא חשש להתפלל עליה רק שיתן לו בן ההוא ולא חשש אם היה מן רבקה או מן אשה אחרת רק כל מגמתו על יעקב ולא להיותה רבקה רק להיותה אשתו שתלד לו יעקב. והנה הקשה לו ההוא רביא כי אם ידע כל זה יצחק וכ"כ חשקה נפשו על לידת יעקב איך אח"כ לא אהב אלא לעשו. ותירץ לו דכל זינא רחים לזיניה כי דברים נמשכים מלמעלה כי גם למעלה הגבורה אינה חפיצה רק בדין גמור והיא היונקת אל החיצונים המביאים דיני האדם לפניו כי חפץ הוא בדין לפי שצדיק וישר הוא ואין בדרכיו עול ורוצה שכל העולם יהיו צדיקים גמורים כנודע. עוד ביאר טעם שני באו' כתיב הכא כי ציד בפיו וגו' ופי' כי הנה נמרוד היה צד את הבריות בפיו ומטען אחר הע"ז וכן עשו היה מרמה את אביו כמשרז"ל שהיה או' לו כיצד מעשרין את המלח וגו' וכן היה אומר לו שהיה הולך אצל שדה תפוחים ששם היה מתפלל יצחק אביו והוא היה הולך להרוג ולגלות עריות כמ"ש איש שדה כנז' לקמן דף קל"ט ע"א אמנם יעקב הי' איש תם בלי מרמות והנה ידעת כח הלשון כמה גורם וא"כ אין לתמוה אם אהב את עשו וגו'.
זהר א, דף קלז ע"ב ויתרוצצו וגו' הל"ל ותדרוש את ה' ומה לנו אם הלכה אך הכוונה כי הלכה אל בית מדרשו של שם ועבר. וביאר פי' ויתרוצצו מלשון רצץ את מוחו כי יעקב ועשו היו מקטרגים זה בזה וזה רוצה לרצץ ולשבר את חבירו והטעם כי מן הבטן הם מכירים גדרם כי עשו היה בא נשמתו מסמאל אשר הוא רוכב על נחש שהיא לילית כי הם זכר ונקבה והזכר הוא סמאל ולילית נק' נחש. אך יעקב הוא מן הת"ת שהוא רוכב על השכינ' כרסיא קדישא ונק' שמש ולבנה עכ"ל.
זהר א, דף קלז ע"ב גיליון ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כך וגו' קנ"א א' עכ"ל:
זהר א, דף קלז ע"ב והרא"ג כ' ות"ח אברהם לא צלי וכו' כלומר אברהם לא חשש לכך וסמך על המבין כי הטעם היא כי היה חושב בדעתו שלא היה ראוי לנס ההוא א"נ שלא רצה ליטול שכרו בעה"ז והניח הדבר להקב"ה אם ירצה ברצונו הוא יתן. אבל יצחק מדה אחרת היתה בו הגם שחשב שלא היה ראוי שיעשה לו הקב"ה נס א"נ שלא רצה ליטול שכרו בעה"ז מ"מ לא חס. לפי שרא' ברזא דחכמתא שעתיד יעקב לצא' ממנו בי"ב שבטים שיהי' לו להקב"ה נחת רוח גדול בהם וז"ש הוא ידע דיעקב זמין למיפק מיניה הגם כי גם אברהם ראה הי"ב שבטים מ"מ לא היו יוצאים י"ב שבטים ממנו ממש אלא בהמשך. אלא כל זינא רחים לזיניה הדיין אוהב ומחבב הרצוע' שבידו כדי להכות בה ומצד בחינה זו היה יצחק הדין הקשה אוהב את עשו שבט אפו. כתיב הכא כי ציד בפיו וכו' כלומר שעשו שהוא הקליפ' הוא יצה"ר שצד הבריות בפיו בשפתי חלקות דוגמ' נמרוד שהיה צד האנשי' שילכו אחר ע"א וכמו שאמרו ז"ל יורד ומשטין עול' ומקטרג. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלח ע"א ות"ח בגין דיתמשך עשו אבתריה דההוא נחש וגו' כדרך הטהרה העליונה שהיא להבדיל מהשכינה כל כחות חיצונים להורידם למטה אל בחינתם.
זהר א, דף קלח ע"א בההוא עקב הם הקליפות ועקב את אחיו יר' שעקבו והכניסו בקליפות ואחר שהורידו אל הקליפות הכניעם וז"ש וידו אוחזת דשוי וגו' דלא יכיל וגו' כלו' הוציאו מכל הגוף דהיינו ששה קצוות ועכ"ז וידו שהיא המלכות אוחזת כי שם יש לו שליטה ע"י המיעוט.
זהר א, דף קלח ע"א וע"ד אצטריך ליה למהך וגו' הכריח לפירוש זה השני דלאידך פי' שדחה אותו מה צורך עוד אח"כ לעקבו כמה פעמים.
זהר א, דף קלח ע"א קב"ה קרא ליה וגו' הוצרך לזה למאי דפרשינן השתא וידו אוחזת כל ענין זה דוחק הוא שנאמר שידעה כל ענין זה רבקה ולא יצחק ויקרא סתם היא השכינה מלכות שמפני צניעות אינה נזכרת בשם אלא ויקרא סתם.
זהר א, דף קלח ע"א ות"ח יעקב הוה ידע דעשו הוה ליה וגו' הענין הוא כי הגוי אפי' אם יעשה כל רע שבעולם ויפגום כל העריות לא יפגום במדות העליונות כלל ואף לא בצד הקדוש' רק בשר השולט עליו מע' שרים כענין שדרשו בזוהר בפסוק ואמנע [ואחשך] גם אנכי אותך מחטוא לי. אמנם ישראל אינו כך אלא ח"ו אם יחטא אפי' חטא קטן פוגם במדות העליונות והטעם לזה כי הגוי אינו בקדושה ומעשיו אינם פוגמים אלא לפי מקום אחיזתו אמנם היש' אוחז בקדושה ופוגם. וכראות יעקב כך רצה לדחות את עשו חוצה לקדושה כדי שלא יפגום אלא בשרו שהוא סמאל וז"ש והכי אצטריך וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלח ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח בגין דיתמשך עשו וגו' רצה לתרץ בזה קושיא א' אשר בתירוצה האריך בכל ענין זה והוא איך יעקב הנק' איש תם התנהג ברמאות ובעקבה גדולה עם אחיו עשו וגם עם לבן. והנה היה ראוי לאיש שכמותו שיתנהג בתמימות גדולה בכל מעשיו ולא כן היה כי אם בענין הבכורה ובענין הברכה בכל אתנהג בעקבה גדולה. וכוונת התירוץ כי הנה כתיב עם גבר תמים תתמם ועם עקש תתפל והנה ידעת רמז יעקב ועשו שהוא רמז הקדושה והטומאה וכמ"ש דא סטרא דרוכב נחש ודא סטרא דרוכב על כרסיא וגו' וידעת כי זה הרוכב נחש כל מגמתו להתקרב אל הקדושה וכל מעש' האבות הם רמז אל הדברים העליונים כמו שידעת ואם תבין תוכל לדייק כל הדברים באמיתות. והנה כדי שלא יתחבר זה הנחש אל הקדושה בעינן למיזל עמיה כפי דרכו וכמו שהוא הוי ערום ואזיל בעקימו הכי בעינן לאזלא בעקימו עמיה בגין למטעייה דלא יתקרב לקדושה. ואנן יהבינן ליה חד שעיר בי"ה וכן בכל ר"ח ור"ח ודוגמא זו בכל הדברים כאשר ידעת בענין הנטילה ובענין שער התפלין וכיוצא בזה רבו מלמנות ובזה אסתלק מן הקדוש'. ולכן מן הבטן התחיל יעקב שהוא דוגמת הת"ת הדוח' את סמאל מלהתחבר עם מ' כן יעקב ועשו הם רמז אל הת"ת ולסמאל. ומן הבטן אזיל עמיה בעוקבא כמ"ש בבטן עקב וגו' ונתרוצצו שם והוא כי שם נחלו עולמותיהן ומשם מן הבטן חלקו העולמות זה נטל עה"ב וזה סטרא אחרא הנק' עקב כי הוא סוף הכל כנודע כי הטומא' בעקב הקדושה. וכמו שהעקב הוא מזוהם מכל הגוף לכן הטומא' נק' עקב הקדושה ובגין לאכפיא לההוא עקב שוי ידיה בעת יציאתו מן הבטן על ההוא עקב בגין לאכפיא ליה וזהו וידו אוחזת בעקב עשו.
זהר א, דף קלח ע"א ד"א וידו אוחזת וגו' הנה המלכות נק' יד הת"ת כמ"ש ותהי עליו שם יד ה' והנה יעקב הוא הת"ת וידו שהיא המלכות יש לה איזו אחיזה עם עקב עשו שהוא סוד חסרון הלבנה. וביאר אומרו ויקרא שמו יעקב בלשון סתם שהוא השי"ת וכן אמר עשו הכי קרא שמו יעקב פי' הכי קרא שמו השי"ת ולזה לא אמר נקרא שמו אלא קרא שמו. פי' השי"ת קראו יעקב ע"ש העתיד שהוא ויעקבני וגו' שכדי שיהלוך עמו בעקבה קראו יעקב ורמז לו השי"ת שיהלך עמו בעקבה ולכן קראו יעקב. ואמר כי כל שמותיו לא נק' ע"י ב"ו אלא ע"י השי"ת דהכא כתיב ויקרא שמו יעקב בלשון סתם שהוא השי"ת וכן לקמן ויקרא לו אל כאשר ביארו רבותינו ז"ל הפסוק כן ויקרא אלהי ישראל לו ליעקב אל. כי הב"ה נק' אלהי ישראל שהיא השכינה בסוד ויראו את אלהי ישראל הוא שקראו ליעקב אל כי בכל מקום דכתיב קריאה בלשון סתם היא השכינה וכמ"ש לקמן דף קע"ג ע"ב וא"ל את אלוה בתחתונים וגו' פי' כי הב"ה מקיים כל העולמות והוא שבראם וכן הצדיק הוא יסוד העולם ומקימו והרי הוא א"ל בתחתונים. והנה רז"ל במדרש ביארו הפך זה ואפשר כי הנוסחאות מוטעות אך פי' דבריהם הוא זה כי להיות שהשכינ' קראו אל לכן א"ל כי היא היתה א"ל בתחתונים כנודע כי המ' ניתנה לנהג התחתונים אכן יעקב היה אל בעליונים כי רמוז הוא בת"ת וזה מובן.
זהר א, דף קלח ע"א ות"ח יעקב הוה ידע דעשו וגו' מובן עם האמור וגו' עכ"ל.
זהר א, דף קלח ע"א גיליון דשמשא לשמשא בסיהרא וגו' ר"א ב'. ויקרא שמו יעקב קב"ה וגו' נ"א א'. ס' א' קפ"ו ב'. והא אוקימנא בכל אתר ויקרא סתם וגו' ק"ב ב':
זהר א, דף קלח ע"א והרא"ג כ' דאשרי ליה לתתא אל מקום החיצונים שהם סוף המדרגות כלם דמיון העקב שהוא סוף הגוף שימשך שם עשו ויהיה חלקה של קליפ. הה"ד וידו אוחזת וגו' כבר ידעת דרך כלל שבכל מקום שאומר הה"ד היה לו קושיא בכתוב ובמה שדרש נתיישב לו והנה מפשט הכתוב נרא' שיעקב אוחז בקליפ' חליל' לזה מפרש הכתוב הפך משמעותו והענין שבהשליך יעקב את עשו לקליפה לחלק' כבר הוא שולט עליה והיא כפופה תחתיו ולא תבא עוד אל הקדושה להתאחז וזה ע"ד שפי' בזוהר בכמה דוכתי שבנתינת חלק לחיצונים הם פורשים מן הקדש. אלא וידו אוחזת בעקב עשו דא סיהרא היינו ידו של ת"ת כלומר מקומו של יעקב שהוא ת"ת המלכות אוחז' בעקב עשו שהקליפ' דוחקת ונכנסת ומכסה האור על ידי הקטרוג שעולה למעל'. א"נ ב' דבעקב כמו בשביל כלומר המלכות שהיא ידו כנז' אוחזת מתאחזת בעצמ' וחוזרת לאחוריה ובורחת בשביל עקב עשו היושב בפתח המכס' האור כמי שרואה האויב וחוזר לאחריו. הכי גרסינן בכל אתר שמיה לא איקרי על ידא דב"נ ול"נ אלא והכונה שמיה דיעקב לא נקר' על ידי דבר נש אלא על ידי דקב"ה שכן מצינו באתר אחרא ויקרא לו אל ומי [הוא] שקראו אל אלהי ישראל. כחויא עקימא אחרא כלומר יעקב היה כנחש אחר עקימא לקבליה דעשו. עכ"ל הרא"ג: