זהר א, דף קכ ע"ב אברהם בתראה שלים משנתגייר והכיר בוראו מה שאין כן בשמואל ששלמותו בנבוא' וז"ש בתראה נביא וגו':
זהר א, דף קכ ע"ב לא אעדי מיני' שכינתא. ולא שיהי' שלמות מרע"ה יותר אחר שהוציא יש' ממצרים וקבל התור' ממה שהי' קודם. וראי' שאח"כ נתקדש יותר שפירש מאשתו אלא בערך זה לבד דלא אעדי שכינתא כדפי' ולהיות זה שלימות בערך אברהם ושמואל לא פסיק טעמא.
זהר א, דף קכ ע"ב ר' חייא דחיק' לי' שאין זה מקום הוראת קדמא' לא שלים בענין העקיד' לכך פי' לאתערא לי' מפני היות אברהם משתכר ביין חשק עבודת קונו לזבח את בנו קראו כמי שמעורר איש משנתו אברהם חזור בך. ותהי' אברהם כמנהגך רחמני שעד עתה הי' אברהם מצד החסד ונתהפך נשמתו ורוחו מצד הגבור' מתלבש באכזריות לעבודת קונו. וזהו ברוחא אוחר' שיחזור לרוח החסד שבו:
זהר א, דף קכ ע"ב בעובדא אוחרא דהיינו רחמני מדת החסד שבו ולא מדת הגבור' שע"י מעשה הזבח נעשה מרכב' לגבור' ונכלל החסד בגבור' כדפי' לעיל לכך עובדא אחרא מעש' אברהם לא מעשה יצחק.
זהר א, דף קכ ע"ב בלבא אחרא אכזריות שבלב המשתתף עם הנשמ' והמעש' כדפי'.
זהר א, דף קכ ע"ב ור' אלעזר דחיקא לי' דברי ר' חייא כי מלת אברהם ג"כ יורה החסד הכלולה מגבור' וא"כ לא יור' התהפכות המדות. אלא רצה לרמוז צערו ב' פעמים הא' בהתאכזר על בנו הב' ביטול מחשבתו היינו קרבן ב' פעמים וזה רמז אברהם ב' פעמים הא' תמיד של שחר קרבן בנו והב' תמיד של בין הערבים דהא צערא דאברהם וגו'. וכדי לרצותו נתן לו האיל. והוה ליה כאלו נתקרב ב' פעמים ולהיות שהיה נרצה כאלו נתקרב יצחק ממש בפועל פעם ב' לכך לא הי' ממש איל גשמי שכבר הי' אפשר שיברח איל א' מעדרי אברהם ויזדמן שם ע"י מלאך אלא נברא בין השמשות וז"ש הא תנינן הוא איל וגו' ונברא בין השמשות ששם מקומו בין הערבים כדפי'. והכי אצטריך כלו' דהשתא דפי' שהיה במקום תמיד בין הערבים צריכים אנו לומר שעם היות שקראו הכתוב איל שהוא גדול לא היה אלא בן שנתו לבד. שהרי לתמיד אינו כשר אלא בן שנתו דוקא כדכתיב כבשים בני שנה ולא הי' איל אלא כבש שהוא בן שנתו לבד וז"ש ובן שנתו הוה. ולזה קשיא לי' דהכתוב קראו איל דכתיב והנה איל אחר וגו' לזה הקש' אחרת ואמר ואת אמרת דאתברי בין השמשות א"כ קשיא היאך הי' בן שנתו. ובתירוץ זה יתורץ האחרת כי אין הכוונה שנברא גשמי ממש בין השמשות אלא הכוונ' בכל אלו הדברים שנבראו בין השמשות אינם גשמיים ממש כי אחר שלא הוצרכו למה יבראו. שהרי הוא יצחק לא הוה בעלמא א"כ מציאות יצחק לא היה בנשלם ואיך נאמן שיברא בגשם האיל הצריך לו אלא הכוונ' כח רוחני הנברא להתגשם בעת הצורך וז"ש אלא אתפקד חילא לאזדמנא וגו' א"כ הכי נמי האי איל וגו' בערך הקדימה ברוחניות מבריאת עולם נק' איל ובערך מציאותו לא היה אלא בן שנתו שקרוב לעת צרכו נתגשם ונגלם.
זהר א, דף קכ ע"ב ד"א ומלאך פניו וגו' מה שיש בין שני הפירושים הוא כי לפי' הראשון הושיעם היא השכינ' עצמו ובמה הושיעם במה שהיא עמהם בגלות. וז"ש הושיעם מקדמת דנא וגו'. ולפי' שני הושיעם לא אהדר למלאך דהיינו שכינ' אלא לקב"ה שהושיעם בסבת המלאך והיינו דמסיק ובגין דשכינתא עמהון קב"ה אדכר וגו'. וענין התשוע' הוא בא' משני פנים או ישועת צרה לבד. והיינו אומ' אדכר לון לאוטבא לון דהיינו ישועת צרה.
זהר א, דף קכ ע"ב ולאפקא לון מן גלותא דהיינו ישועת גלות.
זהר א, דף קכ ע"ב בקדמיתא ריב השכינה לישר' כשהם בגלות: צעקת בני ישר' תפלתם לקב"ה. וגם ראיתי השגחה עליונ' בשתיהם וגם לרבות צרת השכינה ומשום דכל רבויא טפלה לעיקר לזה אמר לאסגאה אחרא דאיהו קדמאה וגו' שהרבוי עיקר:
זהר א, דף קכ ע"ב חברותא וזווגא. פעמים ענין זה לייחוד ופעמים לחבור בעלמא:
זהר א, דף קכ ע"ב את אברהם וגו' סוד החבוק בסוד עלה בכבש וגו' וא"ת א"כ הי' ראוי שיקדם את יצחק ואח"כ את אברהם שכן הוא דרך צפונית מערבית מערבית דרומית. ואפשר דלאו היינו ממש החבוק אמנם הכוונה שהיא מתחברת עם הצפון והדרום ולשון מושאל נקט.
זהר א, דף קכ ע"ב ואת יעקב זווגא חדא כי באברהם ויצחק אינו הזווג אלא חיבור וחבוק. אמנם ביעקב שם בעלה והיא מתייחדת עמו ולהיות כאן הייחוד. ואו' וזמין קב"ה וגו' כדי לצאת בכי טוב. והכריח דזמין הוא ממלת ויאמר שאם הכוונה שכבר אמר א"כ היכן היא התשוע' אלא לעתיד א"כ ויאמר מי יאמר זה. אלא הקול הכולל יכריז ויאמר הקב"ה אך עמי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קכ ע"ב גיליון דהא צערא דאברהם הוה וגו' וזהו דעני לאברהם אבינו בהר המורי' שהמציא לו האיל. ואו' הא תנינן הוא האיל דאתברי וגו' בעל ס' לבנת הספיר כן הי' גורס הא תנינן הוא איל דאתברי בין השמשות ובן שנתו הוה דכתיב כבש בן שנתו ואת אמרת בין השמשות אלא אתפקד וגו' ותקן הוא הגירס' וז"ל ונר' שחסר משם איל בן שתי שנים והסוד כבש לקבל יעקב והוא בן שנה במדרג' ראשונ' ממטה למעלה דהא יעקב ברחל חד הוא. איל לקבל יצחק בן שתי שנים דהא מעל' שנית הוא. פר להתרצות בו ושלשה פרים הביא בן בקר רך וטוב. עכ"ל ספר לבנת הספיר. וכמתוקן בפנים מצאתי בסכ"י. ואו' ואת אמרת דאיהו הושיעם וגו' פי' אם הוא עמהון בגלות הא אין בו שמתיר עצמו. אלא הכי הוא וגו' פי' שמרוב אהבתו בישראל נותן עמהם חבתו היתיר' שאין חבה יתיר' כמו הוא ית' לסוף המחשב' זו ולא זז מחבבה וגו' ושולחה להיות ביניהם כד"א ובפשעכם וגו' וזהו ומלאך פניו וגו' מפני שהמלאך פניו עמהם ע"כ הושיעם וזהו פי' וישלח מלאך וגו'. עכל"ה:
זהר א, דף קכ ע"ב והרא"ג כ' בגין לאתערא ליה ברוחא אחרא וכו' היינו שכל צדיק וצדיק יש לו תרין רוחין חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי ולכך כתיב בהו אברהם אברהם וכו' כדאיתא בריש פ' נח בתוספתא. וזהו ברוחא אחרא דהיינו אותו רוח שיש לו בההוא עלמא. בעובד' אחרא כלומר ע"י שינוי מעשה שהיה בחסד ונעשה אכזר לעבודת יוצרו. בלבא אחרא ע"ד לב טהור ברא לי אלהים לב טהור בעילוי והיינו כנגד שלא הרהר אחרי המקום:
זהר א, דף קכ ע"ב רבי יהוד' אמר נתן טעם ג' לכפל אברהם אברהם ואמר שהכונ' הוא שנתעל' ונזדכך יצחק ע"י הכונה שהיה לעוקד ולנעקד כריח קטורת שמקריבי' שני פעמים ביום מחציתה בבקר כנגד מדת החסד. ומחציתה בערב כנגד מדת הדין ובא הדבר לחצאין שהכל ייחוד א' אף כאן ברצון הפועל בזה של אברהם ויצחק שנכלל מיא באשא ואשא במיא כדלעיל. מעלה עליו ועל יצחק כאלו הקריבו קטורת שני פעמי' א"כ אברהם קמא היינו מחציתה בבקר ועדיין לא שלים עד המחצית של בין הערבים שהוא כנגד אברהם השני שכלול כבר ביצחק השולט בערב. וטעם שנזכר יצחק בהדיא באומר אתבריר יצחק והרי גם אברהם היה עמו אלא שהיה כאן ביצחק דעת שני יותר מכל קרבן שכל קרבן יש בו רעותא דמקריב לא דנקרב והשתא דמקריב ודנקרב ולכך הזכיר יצחק שהוא חידוש. כריחא דקטורת הוא מועיל קריאת העקידה לבטל המגפה כקריאת הקטורת כנז' בתיקונים דף קל"ז. ואשתלים קורבנא כלומר מלבד העקידה שעשה עד הנה בשליחות ידו במאכל' שנחשב כקטורת זה בלבד כדפרישנא. עדיין היה הפועל הגופני שעקרו לשוחטו ולא נשחט רצה הקב"ה לתת איל תחתיו כי היכי דתשתלים קורבנ' דהיינו קרבן עולה שעד עתה היה בכח ועתה בפועל. וא"ת ואכתי חסר הקרבן רעותא שהרי כל קרבן צריך רעותא ועובד' ומשני דהא צערא דאברהם וכו' אחר שאמר לו אל תשלח ידך א"כ הרי כאן רעותא בקרבן עולה וכדפי' ז"ל כשהיה מקריב את האיל היה אומר כאלו בני שחוט וכו'.
זהר א, דף קכ ע"ב וישא אברהם את עיניו וגו' ה"ג בין השמשות היה ובן שנתו הוה כד"א כבש אחד בן שנתו והכי אצטריך ואת אמרת דאתברי בין השמשות והא יצחק וכו' ואומרו והכי אצטריך דלא תימא שפחות מבן שנה הוא לעיכובא אבל גדול אפילו בן עשרים שנה ויותר ולא תקשי. לז"א והכי אצטריך שלא יעבור שנתו שלא היה נבחר לעולת התמיד ועקידת יצחק היתה בין הערבים כנגד תמיד של בין הערבים ולא סגי בלאו הכי וא"ת ולמה נתן איל תחתיו ולא כבש וי"ל דכבש בן יומו קרוי איל כדאית' בגמ'. והא יצחק לא הוה בעלמא כלומר ועוד קושיא אחרת כיון דלא אצטריך אלא לצורך עקידתו של יצחק כשהיה בן ל"ז שנ' היה ראוי שיזמין הקב"ה אותו הכב' קוד' עקידתו שנה שיהי' מזומן אמנם קודם שהיה יצחק בעולם למה: ה"ג לאזדמנ' ההוא מלה בשעת' דאצטריך וכו'.
זהר א, דף קכ ע"ב פתח ואמר קשר ענין זה כאן הוא שכשם שאברהם נצטער לעשות רצון קונו וכמו שאמ' לעיל דהא צערא דאברהם כך הקב"ה מצטער בצערן של ישראל ועוד שע"י העקידה יזכו לגאול' וכדאית' בסוף התיקונים דף קל"ז ע"ש. בגין דקב"ה ת"ת והיינו לו בוא"ו דהיינו הקרי לא באלף דהיינו הכתיב הוא אתר עילאה יתיר דהיינו כתר עליון כד"א הוא עשנו ולא אנחנו. כלומר וחברו הוא פסוק אחר הוא עשנו ולא אנחנו דאי כפשוטו פשיט' שאנחנו לא עשינו עצמנו. ועוד דהא כתיב הוא עשנו וממיל' דלא אנחנו אלא ודאי לאו כפשטיה דקרא אלא ולא אנחנו היינו ולאלף אנחנו כדפי'. והא איהו עמהון וכו' ואת אמרת הושיעם אלא מושיעם לא כתי' ה"ג. אלא הושיעם מקדמ' דנא פי' שאין הישוע' והגאול' מן הגלות דהא כתיב בתריה באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. ועוד דמושיעם לא כתיב אלא פי' הושיעם שהושיע' מתחלה בהגלותו עמהם שאלמלא היא מגינה עליהם לא ישאירו מהם פליט. דאיהי עמהון בגלותא בדל"ת גרסי'. דאלין אינון משכנותיו ה"ג וההפרש שיש בין פי' קמא לפי' בתרא הוא דלפי' קמא מלאך פניו שהיא המלכות הוא הושיעם מקדמת דנא להגלות עצמה עמהם לסבול עמהם העול. ועוד הישועה אינה לגלות אלא לצרות המאורעות בהיותם בתוך הגלות. ולפי' בתרא הוא דהושיעם לקב"ה קאמר והוי כאלו אמר בשביל מלאך פניו שהיא המלכות שהיא משכון תחת ידם הושיעם קב"ה ת"ת. ועוד דהושיעם הוא לאפקא לון מן גלותא ולעיל אמר דאיהו זמין בההוא עקו ופי' מלאך פניו הושיע' הוא כאלו אמר שהיא סבת ישועת' נמצא שהיא המושיע אותם. לאסגאה ראיה אחרא ה"ג. דא הוא מערבי' דרומי' את מערבית מלכות אברהם דרומי' חסד וההקש בזה:
זהר א, דף קכ ע"ב צז ע"א
סתרי תורה מפרשת וירא
הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין וכו' פי' מאמר וצוואת המלך שיעשו עבדיו אתחזי מתראה הדבור ע"י דבר הנר' לעיני' ובאותו מרא' נשמע ונדע מה היא כונת מאמרו ית' כעין ראיתי והנ' מנורה והחזיון ההוא הוא לצוות לו על דבר כך וכך וכיוצא בזה. ופי' עינא היינו המלכות ונקרא' כן ע"ש שכללות העין היא ג' גוונין ובת עין. בתלת גוונין הם חג"ת וכלם מתראים במלכות שהיא עששית ובת עין שמתראי' בה כל הגוונין כדמפרש ואזיל. ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחיזו ה"ג כלומר א"א לעמוד על תוכן ובירור החזיון ההוא להיותו רחוק. ועינא לא יכיל אין הכונ' כי המדה הזאת אין לאל ידה לקבל הארה. אלא מצד הנביא הזה מסטר' דנשמתין אין בחינ' נשמתו של הנביא הז' החקוק' במדה זו אינה יכולה לקבל ההארה הזאת שמצד החסד. בגין דאיהו מרחוק וא"א מסטרא דנשמתי' של זה לקבל כולה. עד דנטיל עינ' חיזו זעיר וכו' היינו כנזכר בתיקונין כי העין הזה היא מקום יניקת הנבוא' ששם צופות עיני כל הנביאים ולפעמים המלכות מסתלקת למעל' על נצח והוד אצל ג' אבות ותרין כרובין דעינא שהם נצח והוד סוגרים עפעפיהם. ואז היא מראה בחלום בסתימו דעיינין וכשאלו תרין כרובי עינא פותחין אז מתראית בת עין בג' גוונין ואז הנבוא' בהקיץ בפתיחו דעיינין. והנה עתה כשמתגל' בחינת נבוא' זו מהחסד שהוא אור קדמא' עינא לא יכיל לסובלו מסטרא דנשמתי' כדאמרן עד דנטיל עינא זעיר בקמיטו דיליה ר"ל תרין כרובי עינא סוגרים מעט ונשאר בפתיחו מעט ובאותו פתיחו מעט מקבלת העין שהיא המלכות ההארה מעליו. וכפי שיעור שנטל העין הזה מהחסד כך שואב עין שכל הנביא. וז"ש בקמיטו דילי' כי העין פתוח בהיותו פתוח מתפשט הראות וא"א לכווין הדבר בעצם. אבל בקמיטו דיליה מתקבץ הראות כלו ויוצא בההו' קמיטו ולכך רואה ומשיג המכוון. וזהו המשל והנמשל הוא אל עין שכל הנביא כשמתגלים ג' אבות במלכות גוון חסד שהי' היותר רחוקה. א"נ מצד החכמ' הנקר' רחוק. משם ה' מלכות נרא' לי ממה שנטל מאותו מקום הרחוק משם נרא' לי אינה מתגלית במלכות רק בקמיטו דעינא. רוצה לומר כשמקבץ כל ראותו והשגחתו מענייני העולם ופונה כל מגמתו אל ההשכל' ההי' זה יקרא קמיטו. אמנם כשמסתכל בגוון תניינ' שהו' הגבורה מצד החשך שלה אינו יכול להסתכל אפי' בקמיטו אלא כשסותם לגמרי וחוזר ופותח מעט לפי שהשכל נלאה בהביטו בהתמדה. אלא כשנח מעט בנתים וחוזר ופותח מעט ורואה מעט. ואעפ"כ מה שרוא' צריך פתרון כי אפי' באותה הבט' אינו יכול להשיג דבר על בורייו ועל זה נאמר מה אתה וכו' סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה הרי הסתכלות זה היה מהגבור' כיון שהזכיר צפון. וכן לעיל אומרו מקל שקד היינו וישקוד ה' על הרעה הבאה מן הצפון. וגוון הראשון שהוא בחסד מסיפיה דקרא משמע דכתיב מרחוק ה' נרא' לי וכו' על כן משכתיך חסד. גוון תליתאה היינו הת"ת והנ' במשל הוא בעין המוחש ממש כשהאדם סותם עיניו וישים ידו על גלגל עינו יתגלגל העין בקצ' ויראה כעין ירח בג' גוונין. והנמשל הוא כי מרוב ההארה של הת"ת הנמשך אל המלכות כדי שיוכלו הנביאים, לצפות משם א"א לעמוד עליו לא בפתיחו דעיינין ולא בסתימו דעיינין. אלא מלבד הסתימו דהיינו סילוק פניותיו מכל עניני העול' יצטרך אל גלגול' דעינ' דהיינו להשכיל במשכלות ולעלות מעלה עד יכין עצמו שיוכל להשיג אל מבוקשו (וצריך להגיה קצת הגהות מוגהים מספרים ישנים וה"ג וירא אליו ה' הורמנותא וכו' ועינא לא יכיל לקיימא בדבריו דחיזו וכו' גוון תניין חיזו דחזי עינא בסתימא דילי' דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו דנקי' זעיר וכו'. גוון תליתא' הוא זהר אספקלרי' דלא אתחזי כלל בר דגלגולא בעינא כד איהו סתים בסתימו ומתגלגלין לי' בגלגולא ואתחזי בההו' גלגולא אספקלריא דנהרא. ודא תפארת ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר וכו': ויד ה' עלי חזקה. דזכה לאסתלקא לעיל' ע"כ ההגה"ה):
זהר א, דף קכ ע"ב צז ע"ב
וע"ד כתיב הית' עלי יד ה' דהיינו מלכות. כנזכר בתיקונים וכבר ידעת שכל החזיונו' הנזכרים לאהיו מתגלים אלא במלכות לא במקומם. אבל משה לא כן הי' אלא בכל ביתי נאמן הוא בכל המדות העליונות בעצמם הי' משיג כנז' בתיקונים. וז"ש בר ממשה וכו' ומלת ועל דא אהדר לג' גוונין המתראים לנביאים במלכות וזהו כללו' השמוע' דרך כלל. ונמצינו למדים מתוך מה שפי' פירוש וירא אליו ה' דמהדר למלכות שנתראו בה ג'. גוונין הנז' כדי שמתוכם ישיג אברהם נבואתו:
זהר א, דף קכ ע"ב וירא אליו וגו' הדר נקט לישנ' דקרא לפרש פי' שני לפי הפשט דהיינו שה' שהי' המלכות שכך נקר' הרבה פעמים. נרא' לאברהם. גו אינון דרגין בתוך ד' מחנות שכינ' ארגמ"ן. דמתחברן בסטרוי פי' כל א' מהד' מלאכים הללו יש לו אחיז' ודוגמא לד' גוונין שבמלכות שהם כנגד ד' גוונין דאצילות וז"א בסטרוי כלומר בסטרוי בסטר דילי'. לאחור' בו' גרסי'. בהני אלוני בוסמין היינו הד' מלאכים הנז' שהם ביציר' ופירש ממרא לשון מר ואהלות וכנז' בפ' ויקהל דף ר"י שאלו המלאכים מכניסי' נשמת הצדיק לגו היכלא חדא טמירא דגנתא דאיקרי אהלות ותמן תריסר זיני בוסמין גניזין דכתיב נרד וכרכום וגו'. לאחזא' קמייהו ברית קדמא' ה"ג היינו לפי שעד עתה הי' הדבור עמו בהסתר מהמלאכים שלא יקטרגו על שהי' ערל. ועת' שנימול נתרא' לו בפניהם בגלוי וכנז בפ' לך לך דף פ"ט וזהו בגין לאחזא' קמייהו. רשימו קדיש' שהוא רשימו ליסוד עליון שבאצילות. וזהו ברזא דמהימנות' ואומר קדמא' להורות להם ענין שני שבזה נתקיים העולם כמשז"ל בהבראם באברהם. דא אתר דאיקרי ברית היינו היסוד: רזא דמהימנות' שכל סוד הספי' נשפך אליו כי הוא אשד הנחלים. ואומרו רזא כי כן הוא סתום וגנוז בגופו ובנרתקו ופתח האהל הזה שהוא היסוד כדפי' הוא כחום היום דומה לתוקף סטרא דימינא שהוא חסד שכן תמצא שכמה שמות וכינויים יש לו ליסוד כמו בחסד. ובא להודיענו שנכנס אברהם עת' בענין המילה במדה הדומ' למדתו העליונ' שזכה בהיותו גומל חסדים לבני אדם. ואומרו תוקפא הוא פי' לחום היום דהיינו תוקף מדת היסוד הבחי' המעול' שבה:
זהר א, דף קכ ע"ב צח ע"ב
האהל רזא תרעא דצדק פתחא דמהימנות' וכו' תרעא דצדק וכו' הוא פי' שני והענין כי צדק היא בחינת המלכות בבחינת הדין שבה וכמ"ש ר"ש כל יומאי אצטערנא דלא יוקיד עלמא צדק בשלהובית'. והיא בודאי בחינה אחרונה שבמלכות שהיא פתח הכניס' לכל שאר בחינותי'. וזהו תרעא דצדק כלומר תרעא דאיקרי צדק ובאי זה צדק אני מדבר בההיא דאיהי פתחא דמהימנות' מלכות לאפוקי צדק אחרא שהיא בבינ' כנז' בתיקונים צדק צדק תרדוף וגו'. א"נ פתחא דמהימנות' הוא פי' למלת אהל מלשון בהלו נרו עלי ראשי לשון אור והיינו שבמלכות מאירים ומתנוצצים כל המדות העליונות. ור"ל פתח שמאירים ומתנוצצים בה כל מהימנותא דהיינו סוד האצילות כלו. דכדין עאל ביה כלומר השתא אתי שפיר מלת והוא יושב כי פתח האהל היא המלכות שעתה בסוד המיל' נכנס בעצם בה ופי' כחום היום הוא צדיק ואתא קרא לאשמועינן דהשת' נפק מערל' וישב בפתח האהל מלכות כחום היום יסוד. וצודק לומר בו והוא יושב וזה שאמר דכדין עאל ביה אברהם וכו'. בההוא רשימא כלומר ע"י המילה. כחום היום דא צדיק כף דכחום היא כף. סמניית. ואתא לאשמועינן שבענין מצוה זו שעשה אברהם עשה יחיד למעל' ביסוד ומלכות נגד מילה ופריעה שעשה. וכשנכנס בשתי מדות הללו נכנס בזמן הייחוד וזהו והוא יושב פתח האהל מלכו' כשחום היום בזמן שהיום שהוא היסוד היה בחימו' בסוד והקימותי את בריתי אתך. וז"ש דרגא דחבורא חדא פתח האהל בזמן שחום היום זמן חיבורו. ואתרשים ביה רשימא היינו שם שד"י הרשום באדם חסר י' אשתלים ביו"ד דמיל' כנז' ריש פ' ויחי דף רי"ד. ואומר קדישא דעד לא אתרשי' ביה יוד היה שד סטרא מסאב' אבל אחר שנתרשם בו י' חזר כל השם להיות קדישא דהיינו שד"י. א"נ שע"י המילה האדם קדוש ואינו הולך אחר ביאות אסורות ולא יגדל תאותו בערלתו. נמצא שע"י המיל' האדם הוא קדוש וזהו רשימא קדיש' הוא קדוש גורם קדוש' לאדם וז"ש דהא אתעבר מערל' בהאי מיל' אתעבר מערל' ומטומאת יצה"ר ועאל בקיומא קדישא.
זהר א, דף קכ ע"ב והנה שלשה אנשים וגו' ואתחזון בחיזו דבר נש. ירצ' שעם היותם מלאכים קראם הכתו' אנשים להיות שנתלבשו ונתראו בחיזו דבר נש קראם כן. ותלתא אינון כלומר על כרחך הם מלאכים ולא אנשים מדקאמר שלשה ואין השכינ' מתגלית אלא בשלשה ואם היו אנשים למה היו שלשה ולא פחות ולא יותר. אלא ודאי תלתא אינון כגוונא דקשת:
זהר א, דף קכ ע"ב צט ע"א
ודא רפאל דאיהו מארי דאסוון ה"ג וכדאיתא בר"מ שרפאל מסבב כל העולם ג"פ כדי לקרב קצם של חולים לרפאתם. וברכאן בידיה וכו' וכן ארז"ל יברכך ה' בבנים. וחד להפכא לסדו' ודא איהו גבריאל וכו' הוא ראש הדגל ותחתיו היו הב"ד שארז"ל וה' המטיר הוא ובית דינו. מלאך גבריאל וכו' עד דחזי שכינת' לא נמצא בס' ישנים ואפשר לקיימ' והוא מלתא אגב אורחיה קמ"ל והענין לפי שאמ' בסמוך שגברי' ממונה על כל דינין וגו' ועושה דיניו ע"י מלאך המות ותאנא והדר מפרש כי למה הוצרכו שניהם גבריאל וסמאל ואמר גבריאל שהוא קדוש משתלח לגבי הנשמה שאינה חוטאת לעולם כי מי שזכה לנשמה אין חטא בא לידו וזהו בא לטהר מסייעין לו בנשמת' קדיש' כדאיתא ריש פ' נח ואין ראוי שנשמה קדוש' תמסר ביד מלאך אכזרי אלא ע"י דגבריאל מלאך קדוש אבל הנפש שהיא החוטאת כאומ' נפש כי תחטא שהוא משכן ליצה"ר לכן מלאך אכזרי ישולח בה. ועם כל דא וכו' הוא פי' למלת וירא אליו ה' והוא ענין ממדרש הנעלם כמפורש לעיל דף צ"ח רבנן פתחי בהאי קרא בשעת פטירתו של אדם וכו':
זהר א, דף קכ ע"ב צט ע"ב
ה"ג בגוונהא וסגיד דכתיב וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר וישתחו ישראל על ראש המט' לשכינ' ולגבי שכינת' אמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך דהא כדין איקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהר' בגוונהא דהא בגין דא אשתלי' לעילא חזר לעניינו. והענין שהוקש' לו לא ימנע אם היו אנשים למה צריך השתחויה וכי להכניס אורחי' צריך השתחויה. ואם היו מלאכים השתחויה אסור' כנר' שמשתחוה לו לאלוה לז"א לעולם אימא לך דוירא אליו ה' גלוי שכינ' בתלת גוונין אלין כדקאמינ' והיו מתחברן כחדא שנעשו שלשתן מרכבה אליה בג' גווניהם אז סגיד לשכינתא שכן ראוי להשתחו' לגילוי שכינ' כגוונא דיעקב וישתחו ישראל על ראש המטה שהיא השכינ' שהיא למעל' מראשותיו של חולה. וי"ס דלא גרסי וישתחו ישראל על ראש המט' והוא הגירס' הנכונ' כי אינו צריך ראי' ההשתחוי' לגלוי שכינ'. ולגבי שכינתא וכו' הביא ראי' עוד לדבריו כי ההשתחוי' היה לשכינ' שכן הדבור היה לשכינ' דאת"ל שהיה הכל אל המלאכים היל"ל אם נא מצאתי חן בעיניכם ועוד מאי אדני וכי לא סגי בלאו הכי לקראת אדני אדונים שלי בכינוי. ואם הכונ' דרך כבוד היל"ל אדונים אלא ודאי במה דאמיני' אתי שפיר שההשתחוי' היה לשכינ' וכן הדבור היה לשכינ' הנקרא אד'. וז"ש ולגבי שכינת' אמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך כלומר דאתי שפיר מלת אדני ומלת בעיניך וא"ת ולמה קראו לשכינ' עתה אדני יותר משאר כינויי'. לז"א דהא כדין איקרי אדון כל הארץ כד אתנהר' מצדיק וכמו שפי' לעיל שעתה נכנס בפתח האהל מלכות צדק כחום היום כנז' וכפי המדרגות שנכנס כך נתגלו לו לכן יצדק יותר לשון אדנ"י בחזיון הזה יותר משאר כינויי'. דהא בגין דא אשתלי' לעילא כלומר בגין דא שנתגלת' בגוונהא אשתלימת המלכות לעילא ונמשכו עליה הג' גוונין עליונים חג"ת וזהו מהכא וכו'. גוונין אלין גרסי'. דאתלבשת בהון ובהו נטלא כי בהם היא מתקשט' ע"י מעשה התחתונים העולה בסוד עליית ההיכלות ומתחתם כל מעש' התחתונים בהיכל הרצון. ששם משכן המלאכי' הללו כדאית' סוף פ' פקודי ושם בהיכל זה הוא סוד נישוק יעקב לרחל. נמצא שבהתלבש השכינ' באלו הגוונין היא מתלבש' ומתקשט' במעש' התחתונים המתחתם בהם ובהו נטלא כל מה דנטלא מלעילא דהיינו מאינון גוונין עליונים חג"ת. וא"ת בערך חג"ת איך שייך לומר בה שם אדני אדון כל הארץ ושולט עליה' לז"א ובגין דאינון וכו' כלו' להיות שאלו המלאכים הם חיבורא דילה שהם הגורמים החיבור והייחוד עם הת"ת ע"י מעשה התחתונים כנז'. ועוד שהם עמודי הכסא שלה והיא רוכבת עליהם לפעול כל פעולותיה על ידם וזהו בכלא. לכן אתמר שמא דא אדני ובערך זה נקרא אדני. וא"ת סוף סוף באתר דדכורא נוקבא לא סלקא בשמא ואלו גוונין עליונים חג"ת הם עלמא דדכור' ולא היה לה לנוקב' לסלקא בשמא כ"ש להקרא אדני. לז"א דהא שמא דא אתגלי לי' כליל ברזין עילאין כלומר כשנגל' שם זה אדני לא היו המאורות העליונים מתגלים בעצם אלא נכללים בתוכה ולכך סלקא בשמא אדנ"י כי אין הזכר מתגל' אלא בה כלול בתוכה וזהו החידוש שנתחדש עתה לאברהם כללות רזין עילאין דהיינו גוונין עליונים חג"ת במלכו'. מה שלא היה מקדמת דנא שאעפ"י שהיה מתגל' אליו השכינ' לא היה כללות הגוונין עליונים בתוכה אלא בחינת' לבדה. ועד דאתגזר וכו' וא"ת ולמה קודם המיל' לא היו מתגלים בה הגוונין עליונים ותקרא אדון לז"א כי קודם שנימול לא היה מזומן זרעא קדישא לצאת ממנו ואין ראוי להתגלות עליו מלכות בקשוטיה בעודו בערלה. ואז אינה נקראת אדני כי לא נתקשטה בקישוטי' שלא נעש' ייחוד עד שתתקשט. אבל אחר שנימול מיד נפק מיני' כלומר כבר הוא מזומן לצאת זרעא קדישא ובג"כ אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין ונקר' אדני כדפי':
זהר א, דף קכ ע"ב ק ע"א
והמשכילים יזהירו וכו' בריש פ' שמות ובריש התיקונין ובכמה דוכתי דדרשי זוהר כמה פעמים. וכן הכא נפקא להו למדרש הכי מיתורא דכזוהר דהיל"ל והמשכילים יזהירו כרקיע מאי כזוהר ומדנקט לישנא כזוהר ולא לישנא אחרא ש"מ שדמ' לכלהו דשייך לומר בהם זוהר כדמפרש ואזיל. זהר זהרא דזהרין וכו' מכללא דכול' שמעת' משמ' שהם עשר ספירות עשר' מיני מאורות. ולכך נקט ביה לישנא דזוהר לאתויי כלהו דאיקרון זוהר והנ' זה הראשון הוא בכתר ולהיות שכל הספירות הם כלולים בו אמר זהרא דזהרין הכולל כמה זהרין א"נ זהר כתר דתרין זהרין חכמ' ובינ'. בדליקו זהרא וכו' הענין כי אור השמש אין אורו עומד באופן א' אלא הולך ואור עד נכון היום. ואח"כ הולך וכוהה עד ימש חשך וכן נמי השמ' העליון אין אורו עומד כי כפי המעש' התחתונים כך הוא משתנ' מדין לרחמים. אמנם הכתר לעולם עומד בהדלקת הזוהר ההוא שאין מגיע שם שום פגם מעש' התחתונים וז"א בדליקו זהרא ר"ל בהדלקותו ובהארתו בתוקף. וי"ס דלא גרסי מלת זהרא אלא בדליקו. זהר דזהיר ואנהיר ואדליק וכו' ה"ג ואמר בו ב' בחינות א' בפנותו אל הכתר לינק מאורו העצום ורב וזהו דזהיר בעצמו ממה ששואב הארה מהכתר. הב' שפונית אל הבינ' להאיר לה וזהו דאנהיר ואדליק ונציץ והענין שקודם נתן בבינ' מעצמותו אור לעצמ' וזהו ואנהיר. ואח"כ נתן בה כח שתקבל הו' קצוות בתוכה וזהו ואדליק שבבינ' גדולה הארת ו' קצוות ונתגלי' יותר במדורת אש. ואח"כ נתן בה כח שתוציא התולדות לחוץ ויאירו במקומותם וזהו ונציץ לכמה סטרין דהיינו ו' קצוות דרום צפון וכו'. זהר סליק ונחית היינו הבינ' שעול' אל החכמ' בסוד ס' דאפרסמון כדאיתא בריש תרומ' שנקר' ס כשמסתלק' אל החכמ' לשאוב מאור הכתר. והדר נחית במקומ' להאיר למדו' ויתבא על בנין ואז נקרא ם'. זהר נציץ לכל עבר היינו החסד שמאורו מתפשט לכל הספי' שלמט' ממנו בסוד הנקרא יומם דכליל כולהו. א"נ כנז' בזוהר תרומ' קס"ח שנקרא חסד כד נחית לתתא ועביד טיבו בכל בריין בצדיקי וברשיעי ולא חייש וכו' וזהו נציץ לכל עיבר לרעים ולטובים. זהר נגיד ונפיק היינו הגבור' להיותו בעל' הדינין אין אורו מתפשט תכף אלא הולך אורו בתוכו ונמשך מיני' וביה להגשימו כי כל המשכ' היא העתק' ממקום למקום ואח"כ נפיק. זהר דלא פסיק לעלמין היינו ת"ת שאעפ"י שהאור מתרב' בו או מתמעט כפי מעש' התחתונים אבל אינו פוסק לעולם הן רב הן מועט. זהר דעביד תולדין היינו היסוד שהוא משך הוא"ו שממנו יוצאים תולדין נשמותיהן של ישראל. וידוע כי התולדות תלויין בנצח והוד ב' בימין וכאן נרמזו נצח והוד. זהר זהרא טמיר וגניז ה"ג והיינו בבחי' היסוד ג"כ דאכתי לא סיים בשבחו לפי שיש בו בחינות לייחד בין ת"ת ומלכות מש"כ בשאר המדות. ואומר טמיר היינו שנחבא בין הירכים נצח והוד. וגניז היינו במגול' בו שיש לו מקום ליגנז בו דהיינו נקודת ציון.
זהר א, דף קכ ע"ב נציצו דכל נצצין ושרגין: נציצו דכל נציצין היינו התנוצצות הבא ויורד ליסוד מהמדות העליונות. ושרגין היינו אורות ומנורות ספירות העליונות המאירים ממכון שבתם ממקומם אל היסוד במקומו. כלא ביה ר"ל כל מיני יחודי' ביה תלויין ואפי' ייחוד כל העולמות של מטה הוא על ידו כי יש בהם בחינת היסוד. סתים וגלי וכו' סתים כל זמן שאין המלכות מזומנת נגדו. וגלי כשהיא מקושטת כנז' בפ' ויצא אצל וזרעו מבקש לחם. ספר דא. שבוש הוא: מבועא דבירא הבאר הוא המלכות והמבוע היוצא בתוכו שממנו יוצאים המים הוא היסוד. נפק ביממא היינו בשעה שאומרים שים שלום כדין ההוא נהר עביד שמושא כנז' בפ' תרומ' דף קכ"ח. טמיר בלילי כי אין זווג בליל' אלא ייחוד והו' סוד השעשו' כדמפרש בסמוך. אשתעשע בפלגו' ליליא בתולדין דאפיק היינו סוד והמלך שב אל גנת הביתן דהיינו ת"ת עם היסוד מתגל' בג"ע בחצות לילה והמלכות מתגל' קודם וקרקע הגן מנגן כנז' בזוהר. ואח"כ מתגל' אור הת"ת ומתנוצצים מאורותיהם ונהנים כל הצדיקים שבג"ע מזיו הת"ת והיסוד והשכינ' ואז הוא השעשוע בג"ע בכל לילה שמשתעשע הקב"ה באותו התנוצצות המאיר בתולדותיו שבג"ע שהם הצדיקים. וז"ש אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק. זהר דזהיר ואנהיר לכלא היינו המלכות דזהיר היא קודם מהאור שמקבלת ואח"כ אנהיר לכל העולמות התחתונים. כללא דאוריי' שכן היא תורה שבע"פ שהוא פירוש לתור' שבכתב דהיינו מפרש' מה שגוזר הת"ת שהו' תור' שבכתב. ודא איהו דאתחזי לעין הנביאים וכל גוונין דהיינו מדות עליונות סתימין ביה. ואתקרי בשמא אדני ה"ג אחר שכל השבחים הללו כלם נכללים בה ראוי שתקר' בשם אדני אדון כל הנביאים והנבראים. ה"ג תלת גוונין אתחזיין לתתא מהאי תלת גוונין דלעילא כלומר למט' מהאי אדני אדני מתגלים ג' גוונין שהם מיכאל גבריאל רפאל הנז' לעיל. ונמשכים ומושפעי' מתלת גוונין דלעילא שהם חג"ת. מאלין עילאין חג"ת אתמשך כלא כל הנהגת התחתונים יוצאת מהם והמלכות היא הפועלת וגומרת גזירתם כנז' בפרש' ויחי. אינון עילאין שבוש הוא דלא איתיה בכלהו ספרים ישנים. ונ"ל שהגירסא היא כך מאלין עילאין אתמשך כלא לגבי זהר דלא אתחזי והוא הנדרש בעצמו שכל ההנהגות העליונות נמשכות ומתראות אל המדה הזאת. בתריסר נציצין היינו י"ב גבולים שבמלכות וכדאיתא בס' יציר'. ה"ג וזהרין דנצצין מיני' תליס' אינון כלומר והמאורות שאלו הנצצין י"ב גבולים הנז' נצצין מיני' ומאירים מהם תליסר אינון דהיינו י"ג מכילן דרחמי הנמשכים מאריך אנפין לזעיר אנפין שהוא הת"ת שבו י"ב גבולים כנז' בפרשת בשלח נ"ח שהם י"ב צרופי ההוי' והכולל וזהו שאמר ברזא דשמא קדישא יהוד וכו':
זהר א, דף קכ ע"ב ק ע"ב
אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי וכו' ה"ג כלומר שם יהו"ה אסתי' ונגנז בד' אותיות אדני דהיינו יאהדונה"י. דביה ידעי נביאי קשוט סוד שם זה תמצא בפתח היכל א' הנקרא לבנת הספיר. שמשם צופים הנביאים כמבואר בפ' פקודי רמ"ה. כי שם זה יאהדונה"י שהוא החותם המתחתם בפתח היכל לבנת הספיר שם היא השגתם. והכריח הדבר מקר' דכתיב כעין החשמל מתוך האש והיא נבואת יחזקאל שכל נבואתו הית' מעולם היציר' בהיכלו' כנזכר בתיקוני' דף ד'. חיזון טמירין ה"ג והיינו ד' אותיות יהו"ד שהם ד' חיות עליונות כנזכר בתיקונים דף ד'. טמירין בתוך ד' אותיות אדני. דכתיב כעין החשמל שהו' יהו"ד מתוך האש אדני. החשמל הם יאהדונה"י עצמו מתוך האש היינו אש מתלקחת דהיינו קליפ' א' מד' קליפות והי' הנביא משיג נבואתו בחשמל זה מתוך בקיעת האש.
זהר א, דף קכ ע"ב מתניתין עילאין טבין דימינא הוא ענין קריא'. אליכם הטובים העליונים האחוזים בימין עליון קרבו שמעו סוד זה. וי"ס דגרסי' רמאין טסין דימינא ויהי' פירושו מלשון טס של כסף ענין חתיכת כסף והכל ענין א' אותם החתוכים והגזורי' מצד הימין חסד. תשע נקודין דאורייתא צריך אתה לדעת שהאותיות הם בבינ' והנקודות הם בחכמ' והטעמים בכתר. והנ' במבטא האות א"א לבטא שום אות בשפתים כי אם בנקוד'. וזה מור' על הנהגת הבינ' שא"א להנהיג' כי אם ע"י החכמ'. גם א"א להזכיר שום נקוד כי אם במבטא האות להורות שתופם יחד ולכן יקראו רעים לא מתפרשן לעלמין וזהו כחדא נפקין כחדא שריין [אדרא זוטא ר"צ ב'] וז"ש במתני' תשע נקודין דאורייתא נפקין מהחכמה ומתפלגין באתוון נכנסים בבינ' ושם מתחלקים הנקודות באותיות על כל אות ואות נקודתו להנהיג האות. שא"א להבטא ולהמשך במבטא אלא ע"י הנקוד כדמפריש ואזיל. ובאתוון בהו נטלן כלומר כמו שא"א לאות למשוך ולנסוע כי אם ע"י הנקוד' ג"כ הנקוד' אין לו מציאות לנסוע וליבטא כי אם ע"י האותיות. וזהו ובאתוון בהו כלומר בהם באותיות נטלן הנקודות הנז'. ונ"ל שהגירסא היא ואתוון בהו נטלן רוצה לומר האותיות נוסעות במבטאן ע"י הנקודות. מטלטלן דקיקין ברזין פלגוון ה"ג. פי' המסעות שנוסעות האותיות ע"י הנקודות הם מסעות קטנות כלומר אין הקריא' יכול' להמשך כל כך כי סוד הטעמים שהם רזין עליונין מחלקים הקריא' שלא תמשך אלא כך וכך. וכמו שתמצא שאין הזרקא בלא סגולתא אחרי' כי הזרקא ממשכ' הקריא' ובא אחרי' סגולתא להפסיק הענין. לרמוז שעד שם נמשכ' ההנהג' ההיא וכן האתנח והזקף קטון והקדמ' וירח בן יומו פסיק וכיוצא בזה. ויש טעם מתנועע למט' ויש מתגלגל ויש משתלשל ויש מרא' הכאות זו אחר זו. וכל אלו העניינים הם מורים על תנועות רוחניות שהם הטעמים על האותיות. ונקודות נמשכים או סובבים או מפסיקים וכלם הנהגו' מתעלמות ונעלמות שאין מציאותם מושג. כ"ש במאורות העליונות הנהגות הכתר סוד הטעמים שנתעלו על הנקודות והאותיות. נמצאו שמסעות האותיות והנקודות אינן כי אם דקיקין קטנים הנוסעים ברזין פלגוון דהיינו סוד הטעמים הנעלמים המחלקים באותיות וממשיכ' כפי רצונם. ברזין פלגוון ה"ג וקרא הטעמים רזין כי אינן נבטים במבטא אלא בנועם פה ובהנעת גרון להורות על העלמ' לכך קראם רזין. אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מינייהו אתפשטו וכו' פי' תאנא והדר מפרש למה משועבדים האותיות לנקודות ושולטים עלייהו לפי שהאותיות מנייהו דנקודות אתפשטו. שמהחכמ' ששם הנקודות נתפשטו האותיות ולא יצאו כל בחינות האורות מהחכמ' אלא כמנין האותיות. אבל הנקודות אשתארו בחכמ' לאנעא' לון כלומר להנהיגם ולנהלם מלשון כעאנא בתר רעיין הנז' בתיקונין דף ז' ולכך לא נטלין האותיות בר כד אינון דהיינו נקודות נטלין. אלין אינון ברזא דא"ס כלומר והנקודות יצאו מרזא דא"ס דהיינו הטעמים שבכתר ולכך הטעמים שולטים אף על הנקודות. כלהו אתוון מטלנון ברזא דא"ס ה"ג כלומר נמצינו למדים שאחר שהמוציא שולט על הנמצא שכן הנקודות שולטים על האותיות יען כי יצאו מהם. והטעמים שולטים על הנקודות לפי שיצאו הנקודות מהם נמצאו שכל האותיות והנקודות כל מסעותיהם הכל מתנהג ברזא דא"ס כנזכר. ואתא לאשמועינן שאעפ"י שכל א' וא' בחינה בפני עצמה שיתופם בהנהגתם הכל מן הא"ס ית' המתלבש בכתר. כמא דאינון נטלי לון הכי נטלי הדר לטעמים הנמשכים מא"ס וכמה דאינון נטלין הכי נטלי האותיות ונקודותיהם כנזכר לעיל. א"נ אהדר לנקודות ואע"פ שנרא' כפל אין זה כפל דאתא לאשמועינן רבותא דהו' אמינא אחר שהאות והנקוד' כל אחד צריך לחברו א"כ כ"כ שליט' יש לזה על זה כמו שיש לזה על זה. לז"א כמא דאינון נטלי לון הכי נטלי כלומר כמו שהנקודות מנהיגים לאותיות כך הם מתנהגות לא יסבו בלכתם לא יטו ימין ושמאל והטעם. אלין סתימין וכו' כלומר הנקודות הם סתומות ונעלמות באותיות כנשמ' בתוך הגוף ואין תנוע' לגוף בלתי הנשמ'. גליין ולא גליין כלומר גלויים בקצתם ולא גליין כל מציאותם. ולכן הצד הנעלם מן האות הוא שורש וקיום לצדדין הנגלים שכל דבר שהוא נעלם כנשמ' בתוך הגוף. הני טמירין על מה דשריין אתוון כלומר ולמה שאר הצדדים שבאות נתעלמו ותירץ ואמר שהם הנשמ' וכח וחיות על מה דשריין אתוון שהם שאר צדדי האות שהם כגוף ואין להם חיות וכח על אלו הצדדים דטמירין: א"נ הני טמירין חוזר אל הט' נקודות שהם חיות על מה דשריין אתוון. והכא פירש מה שרמז לעיל ואמר שהם כרוחין הנקודות הם כרוחין בתוך הגוף שהם טמירין על מה דשריין אתוון שעל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו. וי"ס דגרסי אתוון סתימין וכו' ופי' האותיות הם סתומות בלי נקודות שא"א ליבט' שום אות בלי נקודה ואעפ"י שיהי' אפשר ליבטות בלי איזה נקוד' כמו א' אפי' בלא נקוד' נאמר שהוא אחד ואם הוא ב' נאמר שנים וכן כיוצא בזה מורות על המספרים. לז"א גליין ולא גליין כלומר אעפ"י שיורה א' על אחד אפשר שיורה על א' או על מאה אחת או על אלף וכיוצא וז"ש גליין ולא גליין. לכך באו הני טמירין שהם הנקודות להורות הורא' על כל אות ואות מה היא משמע'. ואומרו על מה דשריין אתוון כי כן תמצא שכל הנקודות הם למט' מהאות חוץ מן החולם נמצאו שהאותיות הם חונות ממש על הנקודות והם נושאים אותם דמיון הסוס לרוכב. ועם היות' יותר מעולות הם למט' מן האותיות שהם דמיון הנפש המהלך לגוף אעפ"י שהנפש שוכנ' בחלל הלב והגוף למעל' וזהו על מה דשריין אתוון כי הם חונים על הנקודות לשינשאו מהם.
זהר א, דף קכ ע"ב תשע שמהן גליפן בעשר פי' תשע' שמות הם אבל מתחקקים ומתגלפין לעשר' ספירות כדמפרש ואזיל ששם צבאות הוא שם כולל נצח והוד נמצאו תשע שמות בי"ס. ה"ג ואינון קדמא' אהי' ול"ג יוד הא וכו' ואלה שמותם אהי' בכתר וכו':
זהר א, דף קכ ע"ב קא ע"א
אשר אהי' בחכמ'. אשר ראש. יהו"ד בנקודת אלהים שהוא בבינ' כנודע. אל חסד. אלהים גבורה יהוה ת"ת. צבאות נצח והוד. אדני גרסי' והוא במלכות שדי יסוד. ומן דא שמא וכו' עד אלהיכם אמת ליתי' בספרים ישנים וכן נרא' שהוא הגה' מבחוץ.
זהר א, דף קכ ע"ב אלין אינון עשר שמהן ה"ג ופי' הט' שמות הנז' ושם מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א שקיו דאילנא המחיה אותם. גליפין בסטריהון כלומר כל א' נחקק בספירתו השייך לו כנז'. וכל הני שמהן בין העשר הנז' בין שם מ"ב וע"ב ונ' שערים וע"ב שמות אחרים.
זהר א, דף קכ ע"ב אתגליפו כלומר נתחקקו הם מעצמם כל עצמם ונתעבו באופן שיכנסו בחד ארון הברית כי בודאי שהאורות העליוני' בהשתלשלם למטה וירידתם מתעבים ומתלבשים עד הכנסם בספירה עשירית מלכות. ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ה"ג ודא אתגלי השתא לאברהם כלומר זאת המד' הנכללים בה כל המאורות הנז' אתגלי השתא אחר שנימול לאברהם מש"כ קודם שנימול. ומהיכן יצא לו כל זה מקרא דכתיב והנ' ג' אנשים שהם מיכאל וכו' ובאתר דהאי שמא תמן מיכאל תמן כדמפר' ואזיל.
זהר א, דף קכ ע"ב מיכאל וכו' הוא ענין נפרד ואינו נמשך אחר לשון המשנה הקודמת. שמא דימינא כי הוא שר החסד והנה החסד הוא שושבינא דמטרוניתא וכנגדו למט' המשרת לשכינ' יותר משאר חבריו הוא מיכאל. לשמא דא היינו שם אדני וכן מיכאל במספר קטן עולה אדני ובמילואו עולה כמנין שכינ' כזה מם יו"ד כף אלף למד. ולזה אמרו שבכל מקום שיש מיכאל שם גילוי שכינה:
זהר א, דף קכ ע"ב קא ע"ב
בקדמיתא שלשה אנשים הוקש' לו למה בתחל' קראם אנשים ולבתר קרי להו מלאכים. ותירץ ואמר בראשונ' קראם אנשים לפי שנתלבשו בצורת אדם ע"י האוירים כי האויר הוא גשמי ולכן נקראו אנשים אבל אח"כ שנתפשטו ממלבוש' זה נקראו מלאכים. והוו אכלי בתמיה כלומר אחר שנתלבשו בגשמי' א"כ נוכיח נמי שהאכיל' נמי היא גשמי' ואכלו ממש. ותירץ אכלי ודאי ואין הכונ' ממש אכילה כדרך בני אדם אלא שנתלבשו באויר הגשמי ויסוד אשם נשאר בקרבם ואותו האש הוה אכיל ושצי כלא וזהו דמפרש תו ואזיל וההו' אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וכל הצע' הזה למה לעשות נחת רוח לאברהם. וההוא מיכל' אשא מלהט' ה"ג. ואתעבי' נחת רוח לאברהם ה"ג ושא' לשון המשנ' הוא מובן מעצמו:
זהר א, דף קכ ע"ב קז ע"ב
תוספתא קטורי רמאי היינו הצדיקים המקשרים הספירות הרמות. א"נ המקשרי' כל ארבע עולמות אבי"ע א"נ המקשרים נשמה ורוח ונפש שבהם מכסא וחיה ואופן בנשמה ורוח ונפש מבינ' ות"ת ומלכות. הורמני דבוריירי הורמני מלשון הורמנא דמלכא גזרת המלך ובוריירי אנשים בורים ורקים ועניינו הצדיקים הגוזרים על האנשים הרקים שנותנים עליהם עיניהם ונעשים גל של עצמות. ה"ג חכימין בסוכלתנו יסתכלין למנדע. דרישא חיוור' היינו הכתר ונקרא רישא חיוורא על שם שאינו מתגל' מכל שיעור קומה דאריך אנפין אלא שלשה ראשונות [שבו] דהיינו רישא ונקרא חיוורא על שם שהוא כלו רחמים פשוטים וכמה שאמר שער רישי' כעמר נקי. אתקין כורסיי' היינו בינ' שהיא כסא ומרכב' לחכמ' אדם קדמא' הרוכב על הכסא. ע"ג סמכין דאבנין דמרגליטן הם ו' קצוות שהם ד' עמודי הכסא ונ"ה נקרא עמודים כי מעש' האבות יעשו הבנים. דאבנין הם נקראו אבני יקר כנז' בריש פ' ויצא. דמרגליטן הנה הי"ב שבטים שהם בז' ספירות תחתונות כל א' היה חקוק באבנו ראובן בחסד וגוון אבנו אודם. שמעון בגבור' ואבנו ירוק וכו' כנז' במדרש רבה ובזוהר. מרגליט' שפיר' היא המלכו' ורחל היתה יפת תואר וטובת מראה. קומטרא דקנטרא פי' רבינו עובדי' בפ"ט מאהלות כמין קמטרא כלי שכסויו מכסה על דפנות הכלי והיינו שהמלכות היא מכס' על כל העולמות התחתונים ואין מי שיצא מתחת רשותה ע"ד ומצודה פרוש' על כל החיים. בקנטרא פי' הערוך על מלת קנטר של בנאי כלי ברזל שחותכים בו הכותל והכונ' שכמו שאבן המרגלי' הזאת היא שפיר' בחיזו והי' קשה שהסדן נבקע והוא אינו נבקע כמו כן המדה הזאת היא שפירא בחיזו כלפי הצדיקים וחזקה וקשה לשבר מתלעות עול. ויש גירסאות דגרסי קמטרא דקוטרא והיינו כסוי המכס' והקשר כל דפנו' הכלי דהיינו העולמות התחתונות שאין יוצא ובא אלא מתחתיה והכל עולה אל מקום א'. דמלהטא מנהגת בדין. בע' גוונין היינו הע' סנהדרין שהם בהיכל הזכות היא דנה על ידי השופטי' הללו ואעפ"י שהם ע"ב העיקר הם ע' כי השנים הם סופרי' או עדים כנז' בפ' פקודי [רנ"א א']. מתפרשן מגו שלשה גוונין פי' הסנהדרין הללו יש בהם בעלי חסד ובעלי דין ובעלי רחמים עדה שופטת ועדה מצלת ומכרעת ומנהגם מנהג חג"ת וזהו מתפרשן מתחלקים בהנהגתם. אלין זיקין בזיקין כלומר אלו הג' גוונין הם זיקין כלומר משפיעים כח הדין בזיקים שהם הע' סנהדרין והכונ' שכל כח הדין העושים הע' בעולם הכל מאותם ג' זיקין עליונים ולשון זיקין כמו זיקוקין דנור'. דנצצין לד' סטרי עלמא היינו שהנהגתם הולכת בכל אפסי ארץ אפי' במקום שאין בו יישוב בני אדם. הכא איתא זיקא כלומר הכא בכלל הג' גוונין הא' מהם היא הגבורה שהוא זיקא תקיפא כלומר כח הדין החזק. דאתאחיד [בשמיא] גרסי' והכונ' זה כח הדין הוא הדבק בצד שמאל הת"ת ביהת"ת בעצמו הוא כלול מדין ורחמים והדין החזק הזה אתאחיד באות' בחינת הדין שבת"ת. דינא יתיבו גרסי' והכונה שהם מתונים בדין בשובה ונחת להורות שמשגיחים על כל הפרטים בהשגח' גמור'. א"נ שאין דנין מעומד. מהכא נפקין גירין ה"ג והענין שיש ג' מינים בדין הא' הדין הבא במיתון שאינו בא תכף לנידון אלא בהמתנ' וכמשז"ל שהגחלי' היו כמה זמן ביד גבריאל ונצטננו. הדין הזה מכונ' בשם גירין כמו שהחץ אינו מגיע בקירוב מקום אל הנדון אלא בריחוק מקום וזמן כן הדין הנז'. הב' היינו סייפין שהוא הדין השורה תכף בתכיפ' על הנידון באין זמן ולא ריחוק מקום בין זה לזה. ה"ג רומחין הוא הדין המזוג לא ארוך ולא קצר. ואומר מהכא אהדר לב"ד התחתון ע' סנהדרין. ואשא דקוטרא ה"ג והוא לשון עשן והכונ' על הדין הרפה היותר מכלם ולגרסת הספרים קוסטרא לשון זוהרירות ולפי' זה מורה ג"כ על הנהגת הדין הרפה שיש דין ורחמים. ואתאחיד אשא תקיפא דהיינו הזיקא תקיפא הנז'. ביה פי' בו בהאי אשא דקוסטרא שהזכיר שהוא מדת הדין הרפה שבמלכות שבהיכל הזכות כדי להחזיק הדין שיהי' כח הדין קשה דהיינו גבורה עילא' בגבורה תתאה וזהו דמפרש ואזיל הכא כד אתאחד עילא' שהוא אש הגבור' באלין דלתתא שהם הע' שהוא התננא לית מאן דיכיל וכו':
זהר א, דף קכ ע"ב קח ע"א
עיינין מלהטין היינו סמאל שכלו מלא עיני' להוטות כטיסין דנורא דהיינו חתיכות של אש כמו טס של כסף ובכל מקום שיש פעולת הדין שם הוא. נחית בהו לעלמ' נחית בכחות הדין שהזכיר לעיל גירין וסייפין ושתי האשות. ווי מאן דאערע ביה ע"ד ויש נספה בלא משפט אלא חבי כמעט רגע כנז' בכמה דוכתי. חגיר חרצין מהיר במלאכתו מלשון וישנס מתניו לא חייש על טב ועל ביש כיון שנתן לו רשות אינו מבחין בין צדיק לרשע. דהא פתקא וכו' ברשו' דאתאחיד היינו פסק דין שפסקו הסנהדרין ברשות הנתון מלמעל' מכח הגבור' מוריד בידו השמאלי' בכמה דינים ומחמת תוקף הכח הזה לא חייש על טב ועל ביש. אתהפך בכמה גוונין צורות משונות להרע ולהשחי' שכל מיני חלאים רעים ומכשולות הכל הוא בעצמו. הפיך בכל יומא ה"ג א"נ אתהפך פעמים נשים פעמים גוברין לחמם בני אדם בכל יום בקריין להחטיא איהו איקרי כרום זלות שפירשו רז"ל [ברכות ו'] עוף א' יש שמתהפך בכמה גוונין על הטמא הזה רמזו. דמתקנא באלף גרסי' שמכין את עצמו ומקשט את עצמו באלין היפוכין פעמים גוברין וכו' להחטיא לבני אדם. ואפשר שלזה נקרא כרום זלות שמתרומם ומקשט עצמו והוא מצד עצמו מזולזל ומנוול. כל גוונין וכו' בא לפרש פי' אחר בכרום זלות והוא שהדברים ההם הם כלי זעמו שהם הרעות והתקלות הבאו' בעולם שעומדים ברומו של עולם אחוזים בשורשי הדינין באצילות והם זולות לבני אדם שמזלזלים בהם שחוטאים ואינן משגיחים בדין שרואים בכל יום ואינן שמים על לבם לומר כל זה נמשך מלמעל' משרשיו. אתאחד דא בדא שלא בא זה בעצמו וזה בעצמו אלא עשו שלום ביניהם ונתהפכו המים לגפרית וזמ"ש שהם ברומו של עולם שכן אלו הדינין היו מאת ה' מן השמים. דלא משגיחין על יקרא דמאריהון כלומר גפרית ואש הם אש ומים ועשו שלום ביניהם לכבוד המלך הקדוש ובני נשא לא משגיחין לתת כבוד למאריהון. א"נ לא משגיחין וכו' שימטיר יהו"ה שהוא רחמים אש וגפרית ורוח זלעפות שמהפכים מדת הרחמים לדין. עשר' שמהן וכו' הם עשר' שמות שאינן נמחקין אהיה יה וכו' והם נחקקו ונתאצלו במאמר המלך העליון א"ס ב"ה. עשר אינון וכו' וסלקין וכו' פי' שכל השמות של הקב"ה שורשם והשתלשלותם הם מאלו העשר שמות שהם בעשר ספירות שהם ראשי' לכלם. והקדים הקדמ' זו לו' אל תתמה לומר איך לו ע' שמות לבד והרי כל התור' כלה שמותיו. דהא קיימא לן ששורש השמות כלם עשר' ואלו הע' שאנו עוסקים בהם הם בסוד שמים לבד דהיינו חג"ת אש ומים והמכריע בנתים שהם סוד שמים. ע' גוונין הם המלאכים דמפרש ואזיל. מלהטי לכל. סטר שמנהיגים הנהג' הדין לכל סטר. נפקו מגו שמהן דהיינו ע' שמות שהם ויס"ע ויב"א וי"ט וזהו דמפרש ואזיל דאגליף ברזא דשמים שהם חקוקים בסוד שמים חג"ת. א"נ דאגליף המחוקק העליון א"ס ב"ה. ואלין אינון ע' גוונין מלהט' שהזכיר ולאו דוקא ע' דבין בשמות בין במלאכים ע"ב הם אלא הזכיר הע' שהם העיקר שהשני' האחרים הם סופרים או עדים כנז' בפ' בראשית [מ"ג ב'] ובפרשת פקודי [רנ"א א']. מיכאל גבריאל רפאל נוריאל אלו הד' אינון נכללים בכלל הע"ב אלא הם ראשי' להם והם משתלשלים מהם שכן הם ראשי ד' דגלים ד' מחנות שכינ' ותחתיהם כל המחנות. קדומיאל וכו' כשתדקדק ראשי תיבות של כל ג' וג' הם הט' נקודות קדומיא"ל מלכיא"ל צדקיא"ל הרי קמץ וכן הבאים אחריו פתח וכו' עד חניאל להדיאל מחניאל שהוא החולם וחסר בספרים ששה שמות אחרים שהם שר"ק בלא וא"ו ושור"ק בוא"ו והם אלו שמריאל רהטיאל קדשיאל הרי שרק. שמשיאל ותקיאל רהביאל קמשיאל הרי שורק בוא"ו הרי ט' נקודות ר"ת המלאכים הראשונים והכי נמי מני לון בתיקונים דף קכ"ח עני"אל ענאל וכו' מכאן והלא' כלם משובשים והסדר הנכון אשר מצאנו ראינו ושמחנו כעל כלהון והם הולכים כסדר אלפא ביתא חד ביושר ואלפא ביתא אחרת למפרע ואלו הן. אהניאל ברקיאל גדיאל דומיאל הדריאל ודרגזיה זהריאל חניאל טהריאל יעזריאל כרעיאל למדיאל מלכיאל נהריאל סניה ענאל פתחאל צוריאל קניאל רמיאל שעריאל תכביאל. וזהו אלפ' בית' למפרע תסוריה שכניאל רנאל קמריה צוריה פסיסיה עידיאל סמכיאל נדיאל מדוניה לסניה כמוסיה יריאל טפמסיה חניאל זכריאל ודריאל הינאל דנדאל גדיאל בראל ארירירן. אדני על כלהו וכו' סך שני האלפא ביתות מ"ד וסך היוצאים מהנקודות הם כ"ח הם ע"ב ואעפ"י שמהשורק בוא"ו יוצא שם א' מ"מ שניהם עולים כא' ולא סלקא בשמא והכי איתא בתיקונין נמצאו שהד' מלאכים הראשונים שהם מיכאל גבריאל רפאל נוריאל אינם נכנסים במנין הע' שהם ראשי ד' דגלים כאמור.
זהר א, דף קכ ע"ב קח ע"ב
כד מתחברן כלהו פי' המלאכים שהזכיר הע' והארבע' ראשים שעליהם. בחילא עילא' הוא שם אדנ"י על כלהו דקאמר לעיל. כדין איקרי ויהוה זה חידוש גדול מה שאין כן בכל הזוהר שבכל המקומות פי' ויהוה הוא ובית דינו יהוה ת"ת ובית דינו מלכות והכא הוא יהוה מלכות ובית דינו ע' סנהדרין. שמא קדישא שמים ע"ד ויסע מלאך האלהים מלאך דאיהו אלהים אוף הכא מאת ה' דאיקרי שמים דהיינו הת"ת וכדמפרש בסמוך. אלין נטלין מאלין וכו' תאנא והדר מפרש מי נטיל ממי ויהוה מלכו' והע' סנהדרין נטיל מאת ה' ע' שמות הקדש וה"ו יל"י וגו'. ואלין תליין מאלין גם בעת שאין נוטל זה מזה לעולם תלויי' אלו באלו ולמה לפי שאלו תתאין ואלו עילאין והוא מלתא בטעמא. ובהאי אשתמודע וכו' כלומר בקשר זה התחתון בעליונים ניכר כבודו של מקום שאין העליונים מושגים אלא ע"י התחתונים. א"נ ובהאי בקשר הזה כאמור אשתמודע יקריה דקב"ה שהשמות העליונים הם מסוגלים לדינא ולרחמי לסיוע לחסד לדחילו לאורית' לחיי למותא לטב ולביש כדאית' פ' בהעלותך דף קנ"א ואלמלא התחתונים לא יהיו תלויים בעליונים לא היה ניכר סגולת' אבל עתה שנקשר העליון בתחתון נעש' הענין ע"י התחתונים מכח העליונים ואשתמודע יקריה. ה"ג ברזא דשבעין ותרין שמהן דנפקין מן ויסע ויבא ויט וכו' אלין אינון ע' חלק שם ע"ב לששה חלקים כנגד ו' קצוות י"ב לכל סטר מחסד עד יסוד כמבואר בריש פ' תצוה ע"ש. רזא ויהוה אלין ע' שמהן ה"ג ואומרו רזא כלומר סוד אחר שעד עתה פירש השם בששה קצוות י"ב לכל סטר ועתה חזר ופירש בשבע' עשר לכל מדה ונכללת המלכות עמהם.
זהר א, דף קכ ע"ב שבעה רקיעין אינון היינו פי' למלת שמים שהם ז' רקיעין ז' מדות וילון א' מלכות. רקיע ב' יסוד. שחקים ג' נצח והוד. זבול ד' ת"ת. מכון ה' גבור'. מעון ו' חסד. ערבות ז' בינ' הוא רקיעא דקיימ' עלייהו כדאיתא פ' תרומה קס"ד. ה"ג ודא איהו ויהוה המטיר מאת ה' מן השמים כלומר ויהוה מלכות עם שבעים המטיר מכח ה' מן השמים שהם שבעה רקיעים דסלקין שבעין נמצאו ע' למט' מכח ע' שלמעל' וזהו ודא איהו כלומר השתא ניחא מלת מאת ה' מן השמים דהיינו כל השבעה רקיעים דכלהו איקרון שמים אבל לפירוש' קמא מלת שמים לא הי' כולל כל הז' רקיעין אלא ששה לבד והשתא ניחא דשמים כלהו שמים.
זהר א, דף קכ ע"ב סתרא דסתרין לחכימין אתמסר וכו':
זהר א, דף קכ ע"ב קט ע"א
ה"ג בס"י שמא דא דאיקרי שמים מיני' אתברי סיהרא דאיקרי אדם וכו' והענין שרצה לפרש פירוש אחר בוה' המטיר מאת ה' מן השמים. ואמר שמא דא דאיקרי שמים דהיינו הת"ת מיני' אתברי סיהרא כלומר ד"ו פרצופין נבראו. ועתה הגם כי נטרד' למט' להיות' ראש לשועלים מ"מ שורש' ובחינת' נשאר' דבוק' בת"ת. והנה כשהמטיר ויהוה שהוא המלכות עם רזא דשבעין סנהדרין הי' מכח ה' שהיא המלכות הדבוק' בשמי' דהיינו הבחינ' אשר נשאר' בת"ת. והשתא ניחא שהדין בא מבחינת הדין ממש לא מן השמים ת"ת שהוא רחמים. וג"כ השתא ניחא שבחינ' זו איקרי יהו"ה שלהיות' עם בעל' עול' עמו ואינ' יורדת ואתקריא' בשמו והכריח הפירוש הזה באומ':
זהר א, דף קכ ע"ב דאיקרי אדם וכו' מלכות נקרא אדם הרוכב על הכסא ע' סנהדרין כאומר ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם. ומלת כסא מור' משפט כאומרו כי שמה ישבו כסאות למשפט. א"כ מכאן נלמוד שהדין הזה שבא על סדום הי' מהמלכות והיא קבל' הכח מאת ה' מלכות הדבוק' בת"ת. שהיא כסא אליו ומשם הושפע כח הדין על אדם התחתון מלכות. וזהו וה' מלכות המטיר וגומר מאת ה' מן השמים. חושבן שייפי גופא השתא מפרש ואזיל אמאי אתקריאת המלכות אדם ואמר חשבון אברי האדם הם רמ"ח וכמו כן למעל' באדם העליון מלכות יש בה רמ"ח הא כיצד רי"ו אתוון שהם ג' ע"ב נגד חג"ת שבה ונה"י שבה כלילן תלת גו תלת נשארו ל"ב להשלים מנין רמ"ח הם ל"ב שבילין שהם ל"ב שינים בסוד הראש הרי ראש וגוף מלכות יש בו רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים רזא דאיקרי אדם כלומר הרי רמ"ח אתוון למעל' בסוד אדם העליון. דשליט על כורסייא רזא דשבעי' לתתא דהיינו שבעים סנהדרין. וסתרא דא וכו' כלומר מאן דכר שמי' דאדם הכא למילף מיני'. דכתיב ועל דמות הכסא וגו' ובזה תבין סתרא דכתיב וה' המטיר וגומר מאת ה' מן השמים. וכלא חד מלה האי קרא דהכא וה' המטיר וגו' וקרא דהתם ועל דמות הכסא וגו' כלא חד מלה וילמוד סתום מן המפורש. א"נ וכלא חד מלה אעפ"י שחלקתי לך מלכות שלמעל' ומלכות של מט' כלא חד הכל ייחוד אחד שהדברים העליונים אינן נעתקים. ה"ג וחתם גזר דינא וכו' ובג"כ דינא לא הוה וכו' ובגין דתליא צדקה בשמים וכו'. והענין לפרש פי' שלישי במאת ה' מן השמים דהיינו מאת ה' מבחינת המלכות הדבוק' בת"ת כנזכר. מן השמים משם בא הדין להם מצד שפגמו או שהוא נקרא צדקה ושמים והם מנעו הצדק'. ויגדל עון בת עמי כיון שעונם שוה דינם ודאי שוה ממקום א' וזהו מחטא' כלומר מעין חטאת סדום. דא לית לה תקומ' ודא אית לה תקומ' והטעם ואף גם זאת וגו' כי אני ה' אלהיהם הרי טעם א' ועוד וזכרתי את בריתי יעקב וכו':
זהר א, דף קכ ע"ב קט ע"ב
ויעל לוט מצוער וגומר מגו הורמנות' דמלכא היינו סוד האצילות שנאצל על פי מאמרו וגזרתו ית'. אתפרש' וכו' ואומר מגו היינו מתוכיות האצילות יצאו החיצונים והכונ' על השורש של החיצונים המושרש פנימ' ושם פנימ' הוא מתוך וטהור אמנם בהשתלשלם למט' למקום טמא שם קנו טומאתם שמתוך ההשתלשלות קנו העביות והעכירות. אתפרש מסטר' דימינ' ימין הוא החסד וההיכל שלו דיציר' הוא היכל אהב' והוא הנקר' מסטרא דימינא וממקום זה אתפרש דרך המדורין אל החיצונים. חד היתוכא סיגים המתהתכים כשהכסף מצטרף ומתלבן. דקטור' דגולפא פי' קטור לשון צור' כך פי' בערוך. דגולפ' פי' הערוך גולפי חביות וכדים של חרס והכונ' היתוך א' מן הימין שהוא חסד בצורת החיצוניות שלו שהוא הכלי דהיינו גולפא דקאמר. והענין לומר שההיתוך הזה יצא מצד הימין מבחינת הכלי החיצון לא מבחינת הפנימית. ומה שאמר מגו הורמנותא אין הכונ' מתוכיות' אלא לאפוקי שלא הי' מן היציר' לבד' אלא מן האצילות למעל' אך לא מן הפנימי אלא מן הכלי. דמתדבק' כלומר שהלכ' ונדבק' בגו היתוכא דדהב' שהוא אילן הטומא'. בגו מסאבודיורי' גרסי' בס"י כלומר היתוך הימין הנזכר הלך ונדבק בגו היתוכ' דדהב' דהיינו ההיתוך המשתלשל מצד הגבור' ששם הזהב ובאמצעות עיקר הטומא' שם דירתו. ואתעביד קטור' חדא דאילנא בס"י גרסי' בראשונה דקטור' והדלת שימושית ובשנים האחרות קטור' דלא שייך בהו דלת שמושית. ופי' בהתקרב ההיתוך הזה שמצד הימין אל אילן של המסאבו קבל צורתו של המסאבו ולא כל הצור' אלא צד אחד ממנ' שהוא צד ימיני שבה שאינו כ"כ טמא וז"ש חדא כלומר צד האחד המיוחד שהוא הימין של הקליפ' ולא השני' זה הי' למעל'. ודוגמתו למט' לוט שפירש מאברהם ושוי דיורי' בסדום כדמפרש לקמי' וידוע שאברהם הוא דבוק במדת החסד שהוא הימין וההיתוך שפירש ממנו שהוא לוט הי' בצורתו של אברהם שכך אמרו ז"ל שכששבו המלכים את לוט חשבו שהוא אברהם אמנם הוא הי' רשע והלך ונדבק בגו היתוכ' דדהב' היינו בסדום שנא' עלי' ועפרות זהב לו ובתוכיות שלה ממש כדקאמר בגו מסאבו דיורי'. שהוא הי' השופט שלהם ושם נעשה כמות' והיינו ואתעביד מקטור' חדא דקאמר אך לא ממש כטומא' שלהם אלא בצד הטהר' שבהם. שהרי מצינו שהכניס אורחים שאם לא הי' נמצא בו דבר טוב לא הי' אברהם שם נפשו בכפו להצילו מיד המלכים כדקאמר לעיל [ק"ב א'] בסוף התוספתא ואוף איהו זכה בהו וכו'. כד בעא יצחק לאתער' היינו מדת הגבור' לפעול דיני' על צבא המרום. שרי ה' ערים של סדום ואין יצחק כמשמעו שעדיין לא נולד. אתתקף ופריש דרגין מקיומייהו ה"ג בס"י והכונ' שממדת הגבור' פחד יצחק בא תוקף הדין והחריב קצת מהקליפות שהיו מתגברות בעולם. שהם חמש' שרים של חמש ערים של סדום ע"ד יפקוד ה' על צבא המרום במרום. ודוגמתם למטה אנשי סדום שהיו רעים וחטאים שהיו מתגברים בטומאתם הפך אות'. ואתתק' אברהם היינו מדת החסד שבשביל שפירש ההיתוך הזה ממנו. וגם שלא היה בטומא' כל כך הלך ופריש ההוא קטורא וכו' שלא ישלוט הדין בו גם הוא כמות' וז"ש ופריש ההוא קטורא חדא דאילנא דהיינו אותו ההיתוך דקאמר. ודוגמתי למט' וישמע אברהם כי נשב' אחיו דהיינו אחיו ממשפחתו ואחיו במעש' בצד מה בגמילות חסדים. דאילנא חדא מלת חדא ל"ג ליה. ההוא נחש קדמאה היינו נחש הקדמוני המסית קנא קנא' גדול' איך ניצול ההוא קטורא. דהיינו שורשו של לוט למעל' שלא נתהפך בתוך החמש' שרים של החמש ערים. והלך לפתותו ולטמאו עוד וזהו עאל באינביה כלומר בפרי של אותו קטורא דאילנא כלומר שנזדווג לו עוד לטמאו. ואיהו חמרא דשתי כלומר זהו פירוש ותשקין את אביהן יין בליל' הוא יין המשכר יין נסך: דסחרן בסטר מסאבו כלומר אין טומאת' קשה כל כך כיון שפירשו תחל' מן הימין וזהו דסחרן סביב הטומאה מקביל. אומר בגו מסאבו דיוריה. אתפרשן זינין סגיאין לזנייהו היינו כמה שרים שהם נכללים תחתיהם שהרי אין תחות שני הכנפים שיש לה לחי' עליונ' אלא תחות גדפא ימינא הם אדום וישמעאל ותחות גדפא שמאלא הם עמון ומואב והרי ע' שרים הם והיכא קיימין ע"כ אתה צריך לומר שהם נכללים תחת אלו הד' אומות חצים תחת אדום וישמעאל וחציים תחת עמון ומואב:
זהר א, דף קכ ע"ב קי ע"א
וסחרן ימא רבא היינו השכינ' הנקראת ים הגדול והם דוגמא רפש וטיט המצוי בשפת הים. ולכל אינון סטרי מסאבו ה"ג ופי' שהקליפות הללו שהם מלכום ופעור מצד קצת טהרת' שנמשך אביהם מצד הימין סחרן לימא רבה. ומצד טומאת' סובבים לסטר מסאבו. וכל חד שף לדוכתי' פי' הערוך שף לשון הרק' כמו השופה יין לשמריו והכונ' שכל א' מאלו משפיע ומריק השפעתו לאומתו למט'. עוד פירש שם שף מתגלגל ופירושו שאחר שסובב חוזר למקומו. כגוונא דא איהו לתתא וכו' כבר פי' למעלה:
זהר א, דף קכ ע"ב קי ע"ב
ה"ג ואבן יקרה הוות ובר נש אחרא לא יכיל למסבל ודא הוא וכו'. מן עמון אתעטר דוד מלכא היינו עטר' מלכום דקאמר בסמוך. והשתא ניחא שלא הזכירנעמ' כלל שהיתה עמונית אלא סוד עטר' זו בלבד ובזה לא קשה מידי לעיל דקאמר בזוהר ובקומה חסר וא"ו דלא נפק וכו' כי נעמ' אינ' נחשב' דבלאו דידה כבר נפק דוד שעתיד לצאת ממנו משיח. דאי לא אתכליל בסטרא דילהון וכו' דמעיקרא כשיצא ההיתוך למעלה ולמטה יצא מצד אברהם ולכך היו ניצוצי טהר' נכללים שם בתוך אותו היתוך כדי שע"י התכללו שם יצאו טהור מגו טמא ויכניעו הקליפות תחת ידיהם ע"ד עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שפי' בסבא שאות' ניצוצי טהרה נעשקו שם לרע להם שיצא מתוכ' דוד להכות אותם על קדקדם וכמו כן למט' יציאת דוד ממואב להפיל' תחת רגליו. ע"ד עובדי' שנבא מפלת אדום שהי גר אדומי מהן ובהן ומעתה לא נשאר לך מקום שאל' למה יצא דוד ומלך המשיח מגזע בלתי טהור כי הדברים עתיקים. ה"ג בס"י כל דרגין דשאר עמין וכו' והכונ' כי להיות שאלו השני' הם מסבבים שאר סטרין מסאבין כדקאמר לעיל נמצא דוד שיצא מרות שולט על כלם והכונ' שהוקש' לו הניחא שהי' שולט על עמון ומואב אבל באדום דכתיב ויך באדום בגי מלח י"ב אלף וכן בפלשתים עד אין קץ מהיכן בא לו השליט' עליהם לכן אמר כל דרגין וכו':
זהר א, דף קכ ע"ב קיא ע"א
כתיב לעלוק' וכו' הוא מקצת לשון מדרש הנעלם והוא בדפוס ולא באנו לפרש מדרש הנעלם כי כלו מלא טעיות. ע"כ ס"ת. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קכ ע"ב הדרן עלך פרשת וירא אליו בילא"ו
זהר א, דף קכא ע"א ויהיו חיי שרה וגו' ר' יוסי פתח וגו' מאי טעמא ארעישת ימא עליה וגו' קשי' ליה תרתי חדא דארעא הי' לה לתפוש בו שהיא השכינה ששם משכנה בא"י. ועוד שהים חוצ' לארץ ולא הי' ראוי לו תביע' זו וז"ש ימא אמאי אחיד בי' שאין הענין מתייחס אליו ולא אתרגישת עלי' ארעא שהי' מתייחס הענין לה. וא"ת שלא ברח מהנבואה עד הכנסו שם כי ביפו עדיין הוא בארץ לז"א כיון דהוה אזיל בגין דלא וגו' כלומר כיון שגם בעוד היותו בארץ הי' בורח מלפני ה' ולא הי' תחלת הבריחה בכניסתו לים. אלא גם ביבשה היתה תחלת הבריח' כשרצה לברוח אלהים א"כ הי' ראוי שיתפס ביבשה. והי' אפשר לתרץ שנתן לו אריכות לראות אם ישוב. א"כ קשיא כי גם הים ג"כ הי' ראוי שיתן לו אריכות שמא ישוב. וז"ש אח"כ ימא אמאי אחיד ביה וימתינו לו עד שיצא שם אל היבשה שמא באותה ספינ' עצמה יחזור בו וישוב.
זהר א, דף קכא ע"א תנן ים דומה וגו' הענין שעם היות שהמלכות נקראת ארץ ויבשה עכ"ז הבחינ' המתייחסת אל הנבואה היא נקראת ים כדמפרש ת"ח וגו'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קכא ע"א והרא"ג כ' ויהיו חיי שרה וגו' ר' יוסי פתח וישאו את יונה וגו' בגין דלא תשרי עליה שכינה. שבח"ל אין השכינה שורה שם. ימא אמאי אחיד ה"ג וקשיא ליה תרתי חד אמאי ימא ולא ארעא. ועוד דלא זה ולא אותו. יביא עליו אי זה חולי או מכה וזהו ימא אמאי אחיד ביה כד הוה אזיל. למה המתין שילך קודם שיצא מפתח ביתו יחול עליו כאב הראש או שאר חולאים ולא יצא. מלה באתרי' הוה כי הים מור' על בחינ' הדין שבמלכות. ולכך אחר שממנה הי' בורח דהיינו מבחינת הדין שבמלכות כדי שלא תחול הדין על נינוה. היא בעצמה תפש' בו ולכך לא ארעישת ארעא כי ארץ היא בחינת רחמים מלשון רצון. אמנם ים היא בחינת הדין כדמפרש ואזיל תנן וכו'. ים דמיא לרקיע בגוונו שהוא גוון תכלת ורקיע לכסא הכבוד. שכן הכסא מור' מלך יושב על הכסא שופט את עם הארץ הרי שהיא בחינת הדין. וכדרז"ל שגוון תכלת הוא המור' דין קשה יותר מכל הגוונין ובגין כך ימא אחיד בי' ונטל לי'. מקמי ימא ערק ימא שדי בי' ידא בדוכתה' ה"ג בס"י והיא מכוונת למה שפירשנו מבחי' הדין שבה ברח היא בעצמ' שלח' בו יד. א"נ מלה באתרי' אע"ג שגם ארץ נינו' על שם המלכות הנק' ארץ. מ"מ לא הרעיש' עליו אלא הים לפי שיש לה הדמו' יותר נראה לעין כדמפרש ואזיל. ים דומה לרקיע וכו' והוא ברח מן השכינה והים הדומה לה אחזתו בתוכו. ת"ח וכו': עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קכא ע"א תוספתא מפרשת חיי שרה
גופא דמתני' וכו' המשניות הללו והתוספתות המובאו' בכמ' מקומות בזוהר היו מחכמים מחוכמים קדמוני ארץ. והיו החכמים הבאים אחריהם בעלי המימרות מביאים אותם המשניות השייכות בענין מאמר שלהם או לסייע דבריהם. א"נ מסדרי הזוהר העתיקום במקומות הראויים והשייכים אליהם. ואומר גופא דמתני' אולי הית' המשנ' ארוכ' והעתיקו ממנ' גוף ועצמות המשנה בקיצור מופלג וזהו גופא דמתני'. אנן קריבין הוינן כלומר היינו קרובים אל המלכות המכרז' כדלקמי'. שמענא קלא שאין מי שישמע את בת קול רק מי שהוא קרוב אל מקדש ה'. מתהפך מעילא לתתא היא בת קול שהזכירו רז"ל כאד' שנותן קול והברתו הולך כנגדו ושם מתפשט קול הברה גדול' והיא הנז' בפ' שלח בזוהר בענין קלא דהדרא וז"ש מתהפך מעילא לתתא. אתפשטת בעלמא היינו בעה"ז ממש והשתא מפרש כיצד אתפשטת שבתחל' אותו הקול בצאתו מן המלכות הזה. מתבר טורין שהם טורי דפירודא שהם בריא' שמשם הוא תחלת הפירוד. מתבר טינרין תקיפין דהיינו היציר' דהיינו סלע דמטטרין כנז' בפרשת תצא רע"ט בר"מ. עלעולין תקיפין סלקין היינו רוח סערו' תרגום סערו' עלעולין והם בעולם העשי' והם הקליפות והוי כאלו אמר מתבר טורין וטנרין ועלעולין דסלקן הבת קול הזה משברת כלם ועוברת בכלם עד העה"ז. אודננא פתיחן אזנינו הוו פקוחות שלא היינו כנרדמים כאיש אשר לא שומע אלא האזנים מזומנו' ופתוחות לשמוע. הוה אמר במטלנו. בעת נסיעת הקול הי' אומר. קוץ קוציתא מלשון קוצים כלומר כמי שתוחב קוץ באדם הישן להעירו משנתי וז"ש קוץ קוציתא דמיכין לאלו הישנים. דמימין שהם כמו אבן דומם. שינתא בחוריהון כלומר ששינ' בעיניהם וקרא העינים חוריהון להיות שאינן רואים ומסתכלין בעיניהם אינו ראוי שיקראן עינים שאחר שאינן משגיחין ואינן כלי הראות איקרון חוריהון. קיימין בקיומיהון כלו' ישנים והם עומדים על רגליהם ע"ד שכור' ולא מיין. מלכא וגו' פי' הטעם שמכ' אותם בקוץ כדי שיעירו וישמעו את הקול הוא כי מלכא ממללא כלו' הקול הוא קול המלך שמדבר אליהם והם לא אעברו כלו' אינם עוברים מדרכיהם הרעים ואינן חוששים לקול הקורא. ועוד היה הקול אומר.
זהר א, דף קכא ע"א אשתכחו נטרי תרעין ידעו כי נמצאים שומרי השערים הם המלאכים הממונים בלהט החרב המתהפכת לשמור דרך ג"ע של מטה. ולא יחשבו שיכנסו שם בצאתם מן העה"ז וכן למעל' בהיכלות יש בכל היכל והיכל שומרי שערים ואם ימצא פגם בנשמה דחו לה לבר. ולכן יהי' כל אדם מתעורר לתשוב' ומנוק' מעון וממולא מתורה ומצות. שליטא דמילין סגיאין הם בקיומי' היינו מטטרון הנקר' שר העולם ממונה על כל מעש' בני אדם ומעלליהם ומחשבותיהם גלויים לפניו כנז' בפרקי ר' ישמעאל וכן נקרא בזוהר המושל בכל אשר לו. לא מרגשן ואין בני העולם מרגישין. ובשמא אכתוב כלומר כלם נכתבים בשמם איש לא נעדר לא דרך כלל יעבור אלא דרך פרט. ודומ' קאים ונטיל בחושבנא שכשנפטרין מן העולם נוטל אותם בחשבון כנז' במדרש הנעלם לקמן דף קכ"ד. ודיירי עפרא הם המתים. תייבין לבר חוזרים חוץ מקבורתם להתגלגל. וקריב טב לאתמנא' נר' שהגירסא תב בתי"ו והכי קאמר אחר שחוזרים אלו הישני עפר בגלגול בקרוב שב הממונ' הזה שהוא דומ'. לאתמנא' בהו כלומר שהוא ממונ' עליהם במותם בפעם השני' וכן בכל פעם שיתגלגלו חוזר להתמנ' עליה' במותם. ואע"ג שאפשר שחיי' הרב' מ"מ דרך העול' לחיות ע' שנה וקרוב הוא כי ימיו כצל עובר. לא תאיבין גלגולא והפוך נפלין ולא קיימין כלומר אם לא נתרצו לאביהם שבשמים ולא גרסה נפשם לתאו' לו ית' בגלגולם והפוכם. אין להם תקומ' נפלין ולא קיימין ע"ד לא יקומו רשעים במשפט כרמוז בפ' משפטים דף ק'. אתמחון חייביא מספרא דדומה כי לכך נכתבים בספרא דדומ' כדי להחיותם בעת התחי' וכנז' במדרש הנעלם דף קכ"ד. ומאן יתיב בחושבנהון כלומר מי ישב לקבל חושבנא שיהי' סניגור להפך בזכותן. ווי לרגשיהון היינו ה' חושים אוי לאותם החושים שלא הועילו להם ולהכי הביא תוספתא זו בפסוק ויהיו חיי שרה לפרש כי כוונת הפסוק שהצדיקים בחייהם קונים עוה"ב ויש להם הוי' וזהו ויהיו חיי שרה הפך לרשעים דווי לחייהון שלא הועיל' להם לשוב בתשוב'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קכא ע"ב ת"ח בשעתא דבר נש וגו' קשי' לי' כי לדון את יונה למה הוצרך לצאת נשמתו ולהסתלק לכסא הכבוד. שהרי בר"ה דנין בני אדם ואין נשמתם מסתלקת. לזה הביא ענין כל לילה שהנשמה יוצא' מהגוף ומסתלקת להיותה נדונית וגו'. אמנם הטעם למה הוצרך סילוק זה אל הנשמה אפשר. כי בר"ה דנים הגוף והנשמה לכך דנים בהיות שניהם יחד אמנם ליונה או בכל לילה לכל אדם דנין הנשמה לבד והכי דייק לישני' דקאמר ואתדנית הנשמה ולא קא' ואתדן. ואם הי' נדון האדם בהיותה הנשמה למטה לא הי' דינה לפני קב"ה אלא בכל בתי דינין שבעולם דרך השתלשלות' ולא הי' דינ' ברחמים כ"כ. אבל עתה שהיא מסתלקת אינה נדונית אלא לפני הב"ה ולא בשאר בתי דינין וז"ש ואתדנית תמן דוקא תמן ולא בשאר בתי דינין והכי דייק או' ואתדנית קמי בי דינא דמלכא ולא בב"ד תחתון. והטעם שבשאר בתי דינין דנין האדם סתם אמנם לפני הקב"ה דנין בתרי גוונין על הטובות שעשה מצד א' והרעות שעשה מצד אחר. ועוד הם מוסיפין לו הטובות שעתיד לעשות אפי' אם ראוי ע"י לבא טובה לצדיק או חסיד או אם עתיד לצאת ממנו זרע שיעשה טוב. והמלאכים אינם דנים כן או מפני שאינם יודעים או מפני שאינם בעלי רחמים כ"כ. וא"ת הי' ראוי שהאדם יהי' לעולם רובו זכאי כיון שלילה א' קודם פטירתו חזרה נשמתו אליו והרי עתיד לא שייך בי' וכיון שחזר' נשמתו נמצאת רוב זכיות. וי"ל כי אין דין זה על פי רוב אלא אפילו מלאך מליץ א' מני אלף וכדפי' רז"ל וכל זה בכח רחמי קב"ה ולא כן בשאר בתי דינין וז"ש ובגין כך אתדן בר נש קמי קב"ה מור' שאין שאר בתי דינין הכי ומטעם זה אין רוב בני אדם מתים מתוך שינתם. ועכ"ז קשה לי כי א' מכמה דורות מת מתוך שינתו וי"ל שעם היות שהנשמה מסתלקת עכ"ז החיות בגוף עד זמן קצוב והיינו בסוד הצלם שפי' בזהר שמסתלק קודם כך ימים וכן דרך הנשמה ויש לזה גילוי בזוהר בפ' ויחי בעובדא דר' יצחק:
זהר א, דף קכא ע"ב ההוא בי דינא איהו כאתתא דמתעבר' וגו' היא המלכות והטעם שאין בחינת הדין שקט פה עד היותו נשפע אל התחתונים מפני שבעוד שיש בה דין להשפיע אין לה ייחוד למעלה לכך לא שכיך רוגזא אלא כד אתעביד דינא לתתא והיא כאשה שילדה ונחה ושקט' מאותו הדין שהי' בה פנימה.
זהר א, דף קכא ע"ב שלם למיקם בדוכתי' היינו נחת רוח הבא אלי' ממדת שלום.
זהר א, דף קכא ע"ב ואוקימנא כמה דכתיב החפץ אחפוץ וגו' כלומר במאי דקשי' לן התם ותרצינן ראי' לשמעתי'.
זהר א, דף קכא ע"ב קיסטא סאתם. אמנם קשה כי פסוק ויעמוד פירש דהיינו דהוה ליה נייחא והשתא קאמר דנייחא לא הוי אלא דווקא כשנמלא סאתם וביונה לא שייך למימר הכי שהרי צדיק גמור הי' ונביא הי'. ואפשר דרשע דכתיב בקרא ובאבוד רשעים רנה היינו רשעים בדינם ונתמלא סאתם דקאמרינן היינו שנגזר' גזרתם לאותו הדין אף אם יהי' צדיק גמור כיון שנגזרה עליו גזר' מלמעל' אותו הדין מתעבר בתוך המלכות והיא כאשה עובר' באותה הגזרה עד לדת הגזרה ההיא וקיומה למטה ועל יונה כבר נגזרה גזירה כדפי'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קכא ע"ב מדרש הנעלם
והרח"ו נר"ו כתב.
זהר א, דף קכא ע"ב הה"ד ויולד בדמותו כצלמו וגו' כלומר שיתא. פי' על ששה שנדמו לאדם הראשון שמשון בכחו צדקיהו בעיניו אבשלום בשערו שאול בצוארו כנז' בפרקי ר' אליעזר וכולם נהרגו ע"י אחר ולא מתו מיתת עצמם וזהו ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת פי' שית' אנשים כמוהו ומן עפר עצמו של אדם נבראו אותם השש' וז"ש למעלה למעבד בדיוקני בני נשא דדמו לי וגו' עכ"ל:
זהר א, דף קכא ע"ב והרא"ג כ' ת"ח בשעתא כלומר אל תתמה מזה שפרח' מיני' נשמתי' דיונה ואתדנת ואתהדרת לי' נשמתי' שכן בכל לילה ולילה עושה הקב"ה כן עמנו שנשמותינו עולות ואתדנו בתרי גוונין כדמפרש ואזיל ואח"כ באור בקר מחזיר הנשמה לפגרים מתים. ובג"כ אתדן ב"נ קמי קב"ה כלומר לא לפני ב"ד של המלאכים ע' סנהדרין שבהיכל זכות כנז' בפ' ויחי דף רכ"ט ואע"ג שכל דיני עלמא נדונים ע"י השבעים סנהדרין שבהיכל הזכות כדאיתא בסוף פרשת פקודי מכל מקום ענין זה לדון על פי המעשים הטובים שיעשה אינו נחתך אלא על פי המקום. לפי שהוא יוצר הכל וידע טיבם אם ישובו או לאו וזהו מלפניך משפטי יצא וגו' והטעם כי עיניך תחזינה המישרים שאני עתיד לעשות.
זהר א, דף קכא ע"ב ת"ח כיון דאטילו וכו' לעיל קאי דאמר מקמי ימא ערק וימא שדי בי' ידא בדוכתי' והכריח ת"ח כיון דאטילו וכו' שכיון שאות' בחינ' הדין גבת' חוב' על שברח מפניה מיד ויעמוד הים העליון מזעפו. כדין הוא נייחא דילי' למיקם בדוכתא שלים הענין שבעוד שיש בה דינין א"א לעלות הרמת' להתייחד עם דוד' כי הדינין מכשכשין בגוה עד שפולטת. אמנם אחר שהשליכ' הדינין על הראוי להם מיד טהרה ממקור דיניה ומכינ' עצמה אל הייחוד באופן נאות. וז"א כדין הוא נייחא דילי' של זה הב"ד למיקם בדוכתא שלים לעלות אליו להתייחד עמו. כד"א החפוץ וגו' (מוה' צמח צריך לומר והא כתיב. וכבר מתיישב וכתיב) נראה שהלשון מוטע' ואין בידינו להגיהו אמנם הכונה דקשו קראי אהדדי כתיב ובאבוד רשעים רנה וכתיב החפוץ אחפוץ וגו' לא קשיא כאן קודם דאשתלים קיסטא ר"ל קודם שנתמלא' סאתו כאומר החפוץ אחפוץ אבל כשהאריך ברעתו עד שנתמלא סאתו. ובאבוד רשעים רנה המלכות מרננת ומשוררת במפלתם: קיסטא. מדה. ונראה לתת קשר לדרוש הזה עם פסוק ויהיו חיי שרה הוא כי כמו שמדת הדין היתה מתוח' על יונה ולא נחה עד שהטילוהו לים כדמסיק דהיינו דכתיב ויעמוד הים מזעפו. הכי נמי אחר קטרוג סמאל כשקטרג על אברהם כשעשה משתה גדול ביום הגמל את יצחק ולא נתן חלק לעניים בעת ההיא. גם לא הקריב קרבי ואז לא נחה מדת הדין עד שנעקד יצחק ונגזר שתמות שרה וכשעשה דין בשרה נחה מדת הדין וכמו שפי' בפ' בראשית י"א:
זהר א, דף קכא ע"ב ויהיו חיי שרה וגו' דלא כתיב הכי דקדק ההי' דלקמן דתריץ בכלהו לא כתיב כמה דכתיב בשרה וגו' והענין ההוא הי' בכונתו להקשות אלא במה שאמר בתחלת אמריו שאמר מ"ש הכא דכתיב מיתת' תפשו דהא כתיב נמי ותמת רחל ותירץ הכי קאמינא בכלהו לא כתיב וכו' כדמפרש ואזיל. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קכב ע"א אלא רזא איהו בגין ההוא דרגא. היא המלכות ובה ג' בחינות א' בסוד מאה סוד מאה ברכות. הב' סוד עשרים דהיינו עשר ממטה למעלה ועשר מלמעלה למטה. הג' ושבע שנים דהיינו שהיא נקראת בת שבע כנודע. ואו' דכל יומין ושנין דבר נש ביה תליין הענין שהאדם יש בו חיים קצובין ואח"כ שולט בו המיתה וכן ענין זה אליו ממדת המלכות ימיו קצובין כך שניו אם שבעים משבע מדות. ואם בגבורות שמנים שנה מבינ' שבה סוד מי ימלל גבורות ה'. הרי ענין זה תלוי במדת המלכות שבה סוד חיים מימין ומית' משמאל:
זהר א, דף קכב ע"א פתח ואמר ויתרון ארץ. ארץ מ'. כל יסוד. מתמן נפקין מהיסוד.
זהר א, דף קכב ע"א ותועלתא היינו השפע היוצא משם ג"כ וז"ש תועלתא והיינו יתרון ותוספת טובה לארץ שהיא המלכות ואפשר נמי ארץ העולם התחתון והכל אמת מלך דא קב"ה ת"ת.
זהר א, דף קכב ע"א לשדה נעבד פי' שדה מלכות כדמפרש לקמי' ופי' תיקון ועבדות המלכות כדכתיב לעבד' ולשמר' ופי' רז"ל אלו מצות עשה ומל"ת. וז"ש כד איהו אתתקן בתקונא עילאה דהיינו השפע הנשפע והתיקון ע"י עסק התורה והמצוה כנודע בסוד ההתעוררות:
זהר א, דף קכב ע"א והשתא קשה לו כי עבודת אותו שדה ותיקונו הוא מאור הת"ת א"כ היינו המלך בעצמו ולמה אמר מלך שהוא הת"ת לשדה נעבד אחר שהמלך בעצמו עובד את השדה. ותירץ ואמר מלך דא מלך עילאה דהיינו הת"ת בבחינה עליונה שהוא נק' מלך מולך על כל הקצוות אמנם בחינ' זו של הת"ת אינה מתייחדת עמה. אלא אחר שהיא מתוקנת מבחינ' אחרת שבו שאינו נקראת מלך ואח"כ מתייחד מלך לשדה הנעבד מלמטה ממלך כדפי' וז"ש דאתחבר לשדה כד איהו נעבד וכדמסיק:
זהר א, דף קכב ע"א לאתתקנא כלו' אין שכינה שורה ולא מתתקנת אלא במעשה השלם שהוא מי שנשוי. אמנם הפנוי הוא חסר ואין שכינה שורה על החסר הפגום ולכך אין מעשיו בבחינ' בי"ת עושים תיקון כלל.
זהר א, דף קכב ע"א וכדין איהי אפקת וגו' הענין שבהיות זווג לאדם ולאשתו היא שורה עליהם בביתם כיון שהיא באה שם להמשיך על זווגם נשמה אגב אורחא שורה עליהם.
זהר א, דף קכב ע"א והאי מלך זמנין דאיהו נעבד כלו' שהשכינה משועבדת להשפיעם להמשיכם וזה לסבת עון וכיוצא והיינו עבד הקליפה מולכת בעולם ושפחה שהיא אשת זנונים תירש כל השפע שמשפעת גבירת' אשת חיל עטרת בעלה ובזה הגר בבני' שרה עקר'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קכב ע"א גיליון בגין ההוא דרגא דכל יומין ושנין וגו' שרה רמז לתשוב' ועיין בס' אוצר הכבוד להרב טודרוס הלוי במסכת תעניות וזהו שכתב כאן דרגא דכל יומין וגו' דחיים מעלמא דאתי אינון ככתוב בשמות מ"א א'. ומה שכתוב כאן בדפוס דדא היא בתרא' ט"ס הוא ובס"י איננו עכ"ל:
זהר א, דף קכב ע"א והרא"ג כ' אלא רזא איהו בגין ההוא דרגא וכו' כלומר טעם מה נשתנה שרה שמנו בה ימים ושנים מש"כ בשאר צדקניות. בגין ההו' דרגא להורות על מציאות השנים הללו של שרה מאין נמשכו אליה. מהמלכות שהיא מדרג' שתלויי' בה יומין ושנין דבר נש וה"ק ויהיו חיי שרה תחתונ'. מאות' מדרג' שיש בה מאה שנה ועשרים שנה וז' שני' משם זכת' לשני' הללו והיינו מהחיים העליונים המושפעים בה מעול' הזכר עץ החיים. וז"א תליין ולא אמר הויין מש"כ בשאר נשים שלא היו חייהן מבחינ' זו אלא מבחינת עצמות' או מבי"ע וזהו דמסיק [בעמוד ב'] וע"ד דיל' הוו חיין וכו'. בכל היא ודאי דהא מתמן וכו' היינו היסוד הנקרא כל על שם שהוא כולל חמשים שערי בינה כמנין כ"ל ומבחינ' זו נקרא' המלכות כלה שהיא הכוללת החמשים שערים. רוחין ונשמתין וכו' היינו שתי בחינות שיש ליסוד הא' שמוציא' נשמות הב' השפעת המזונות ושאר הצרכים. דא קב"ה ת"ת. כד אתתקן כשהיא מתוקנת ומקובלת ממצות ומעשים טובים מהתחתונים אז המלך ת"ת מתחבר לשרה זו מלכות: ה"ג מלך דא מלך עילאה. ואיהי אפיקת נשמתין וכו' וה"ק ויתרון ארץ מלכות בכל שהוא היסוד שלשם הוא יתרונ' ומעלת' לפי שממנה נותנת נשמתין כדי להשפיעם. לשדה נעבד דהיינו זווג איש ואשתו שהאשה נעבד מהזכר. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמט ע"א וחלמא בשמאלא וחלמא מתפרשא לכמה דרגין וגו' אפי' החצונים כענין דכתיב ויבא אלדי"ם אל אבימלך וגו' והיינו ע"י שר שלו וכן אל לבן וכיוצא רבים מפני שהמלכות מחלקת שלל לאגפיה. אבל כפום דרגיה. אם קדושה או בלתי קדושה. כפום בר נש בין בקדושים בין בפנימיים יש חלוק לפי האדם לא ישתוה חלום יעקב לשאר עם ישראל גם לא ישתוה חלום פרעה לחלום שאר עמו.
זהר א, דף קמט ע"א היה היה נבואה לשעתא וגו' כדי שידעו ישראל ששכינה עמהם בגלות ולא יתייאשו כדפי' בזוהר [שמות ב'].
זהר א, דף קמט ע"א היה לעילא בראש הסולם שהיא המלכות נאחזת באצילות היה לתתא ממש בעולם השפל ומדרגות הסולם אבי"ע.
זהר א, דף קמט ע"א נטיל לעילא שהיא מקבלת מלמעלה שפע ואור.
זהר א, דף קמט ע"א נטיל לתתא מקבלת מן התחתונים כל התפלות ומעשה התורה ומצות וזהו או' בתרי עלמין אתתקף מלתתא ע"י המעשים הטובים ומעילא ע"י השפע וזהו מוצב ארצה לקבל מעשה התחתונים וראשו מגיע השמימה שע"י מעשים אלו מקבל מלמעלה.
זהר א, דף קמט ע"א בארץ כשדים באתר דגלותא וגו' פי' מן הטעם שזכרנו שהי' צורך שעה ועכ"ד שהי' לצורך שעה בקש יחס מקומו בכל האפשר דהיינו נהר כבר כדמפרש ואזיל הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף קמט ע"א והרח"ו נר"ו כתב. נבואה בעלמא דדכורא איהו וגו' זה יתבאר לך היטב מהיכלות דפ' פקודי והענין בקיצור והוא אמיתות הענין כי הנה ממלכות ולמט' נק' עלמא דנוקב' ומיסוד ולמעלה נק' עלמא דדכורא וכמו שיש ז' היכלין למלכות והם נקבות כן יש ז' היכלין לת"ת עלמא דדכורא וכבר ידעת כי סוד הת"ת עם ג' אבות נק' תור' שבכתב. ואמנם נצח והוד נק' נביאים. וכנגדם ג' היכלי הנקב' היכל הרצון היכל אהבה היכל הזכות נק' תורה שבע"פ. וב' היכלות תתאי מנייהו היכל נגה והיכל עצם השמים שהם נצח והוד נק' מרא' וחלום ובכל היכל מהנך תרין אית תרין רוחין דכלילן כחדא חד לימינא וחד לשמאלא וההוא דלימינ' איקרי מראה וההוא דשמאלא נק' חלום וכמו שביארנו שם דף רנ"ח ע"א כי ההוא דימינא הוי מראה כנגד הנצח וההוא דשמאל' הוי חלום כנגד הוד. והנ' אם תמנה דרגי דבין הנביאים לחלמא הם שית דרגין והם סוד היכל היסוד דבעלמא דדכורא והיכל שביעא' ושתיתא' וחמישאה ורביעאה ותליתאה דעלמא דנוקב' הרי הם שית דרגין כי הדרגא תליתאה היכל נגה תמן הוי דרגין דמראה וחלום. גם ידעת בעלמא דדכור' נקראים נצח והוד נביאי' אמנם בעלמא דנוקב' חד הוי מראה וחד חלום חלום הוי לשמאלא וז"א נבואה בעלמ' דדכור' וגו' נבואה בימינא ושמאלא וגו' וחלמא בשמאלא לחוד. עוד אמר וחלמא מתפרשא לכמה דרגין וגו' פי' כי ענין המרא' אינו רק תמן בההוא היכל אבל כד מטא להיכל' תתאה לא אית אלא חלום לחודי' והוא הנמשך משם למט' עד סופ' דכל דרגין ונמשך בעה"ז וכמו שביארנו שם בפ' פקודי ועיין שם כי הוא תכלית האמת. וז"א נבואה לא אתפרשא אלא באתריה פי' עד היכל עצם השמים ביני ירכין דתמן הוי אתריה דנבוא' דתמן אתחברו תרי נביאי קשוט דדכור' אמנם לתתא לא אתמשך אלא חלמ' דשמאל' והנה הג' דברים שלמד ממנו הם אלו חד בנבוא' כי הנבוא' אינה אלא בנצח והוד דעלמ' דדכור' וחד בחלמ' שהוא בנצח והוד דעלמא דנוקב' והוא ברוחין שמאליים דתמן כנ"ל ונמצא דאית מהאי להאי שיתא דרגין. וחד הוא מה בין נבוא' לחלמ' והוא כי נבואה לא מתפשט' אלא באתריה שהוא נצח והוד דדכור' לחוד ואפילו כד אתכלילו בנצח והוד דנוקב' לא אתגליא אלא ברוחין ימניים דתמן הנק' מראה ונק' נבואה קטנ' כנז' שם בפ' פקודי. אמנם החלום הוא בשמאל לבד ועוד כי הוא מתפשט לתת' עד האי עלמ':
זהר א, דף קמט ע"א ת"ח האי סלם וגו' סלם נלע"ד לפי דבריו או ביסוד או במטטרון ויהי' ע"י גבריאל וזהו או' האי סולם אתתקף בב' עלמין חדא בארץ כשדים והוא במקום הקליפות שע"י גבריאל נשפעים משם ותניינא על נהר כבר שהוא במקום שכינה וזהו יוצא מעדן הוא מטטרון היוצא מעדן שכינ' להשקות פרדס דיליה כדפי' פ' בראשית דף כ"ז גם הוא ביסוד וגם הוא נקרא דאתקיף בתרין עלמין עלמ' דדכור' ודנוקב' וראשו דהאי סולם הוא ת"ת. ומכאן נר' כי יכולין הקליפות להתאחז עד היסוד ונלע"ד שאין פירושו שעולין ממש בהאי סולם יסוד בעצמו רק ע"ד וכאשר ירים משה ידו וגבר ישר' ר"ל כי כשישראל חוטאים אין כח ביסוד להשפיע מת"ת למלכות ומאיך האי סולם ואז עולים שרי האומות במעלתם וכשיסוד משפיע במלכות אז נשפלים שרי האומות לא שעולים בו ח"ו. ונהר כבר הוא יסוד. או גבריאל כפי הפירושים. עכ"ל:
זהר א, דף קמט ע"א סתרי תורה
זהר א, דף קמט ע"א חלמ' מדרג' שתיתאה וגו' פי' נבואה במלכות חלום בגבריאל בין זה לזה ששה מדרגות כסא הכבוד יונק ממלכות ומטטרו"ן מכסא וסנדלפון ממטטרו"ן ומיכאל מסנדלפו"ן ואוריאל ממיכאל וגבריאל מאוריאל הם ששה מדרגות וכל מדריגה היא כלולה מעשר בסוד קומת החיות בעשר כדפי' בפ' נח בשם שדי. הכי סליק מטטרו"ן והיינו שמו כשם רבו והכוונה שהוא שר הפנים העליונים שהם ד' פנים יהו"ד וד' כנפים אדנ"י וייחודם יאהדונה"י עולה צ"א כחשבון מלא"ך דהיינו שם שדי יסוד המייחד' והיינו היות היחוד והזווג בימי חול ע"י כדפי' בענין שעלייתו בשם שדי והוא במקום הת"ת למט' וכן הת"ת מתלבש בו וכן פי' בתיקונים כי הכסא לבוש לבינה ומטטרון לת"ת וסנדלפון למלכות נמצא לפי זה דאיהו קאים על האי עלמא בשלטנו בשם שדי בסוד הייחוד ובהתלבש הת"ת בו סליק לעילא בשמא דמארי' יהו"ד אתר דיעקב וגו'. ונודע כי פי' שד"י שי"ד י' דהיינו יוד של שם יהו"ד וי' תליא בצואר כדפי' בתיקונין והיינו וראשו שהיא י' עיקר שם שדי מגיע אל הת"ת לייחדו עם המלכות והיינו אות ברית דכורא מיל"ה מי יעלה לנו השמימה לקשר אות ברית שם יהו"ד ושם אדנ"י.
זהר א, דף קמט ע"א קריבין למלכותא סלקין קשר ההיכלות ביחוד.
זהר א, דף קמט ע"א דלא קריבין הם נחתין. הבדל החיצונים מן הקדש בעת הייחוד:
זהר א, דף קמט ע"א כד איהו סליק זה פי' אחר הכל בקדושים ייחודם ועלייתם בעת הייחוד ע"י מטטרון שהוא עולה והיינו ממש קשר ההיכלות הוא הייחוד בימות החול ע"י דקאמרן כדפי' פ' נח. וירידתם עמו אחר הייחוד כנודע. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קמט ע"א והרח"ו נר"ו כתב. חלמא מדרגא שתיתאה וגו' הם נצח והוד כי שניהם כלולים בהיכל א' כנודע בפ' פקודי. עכ"ל
זהר א, דף קמט ע"א והרא"ג ז"ל כ' ויהיב בהו אורחא לבני עלמא לאתנהג' בהו כו' כן על כל ענין שאמר מוציא נפקות' בחסידיך ירננו אמר מכאן אוליפנא דמאן דמזמן למלכא וכו' וכן לקמן כשרצ' ית' בסדור שבחא של דוד אמר מכאן אוליפנא דמאן דאיהו בביתי' יסדר אורחי וכו' וכן אצל ויפגע במקום פי' מלשון פגיע' והוציא נפקותא כמה דאוליפנא הכא וכו' לשכב על אבנים וכו' וממנו ילמוד אדם כי אחר שלמד צריך להוציא נפקותא ופרי מענין מה שלמד כדי שיקיים ללמוד ולעשות כי לכך נמנו וגמרו למוד גדול שמביא לידי מעש' ובעשותו כל אלה יחבר ת"ת דהיינו תורה עם המלכות דהיינו מצוה כי כל פניותינו הוא לתיקון זה. בההוא שעתא אוליפנא מיני' וכו' ומן ברי' תלת חד בנבוא' דהיינ' שהנבוא' בעלמא דדכורא כדמסיק. וחד בחלמא היינו שהחלום בעלמא דנוקבא כדמסיק ואמר מה בין נבואה לחלמא זהו הענין השלישי שלמדו ההפרש שבין הנבוא' לחלו' שהחלו' מתפשט בכמה דרגין ובכל העולם אפי' בח"ל והנבוא' לא אתפשטא אלא באתריה דהיינו ארץ ישראל כדמסיק לקמי' ומצאתי נסחא שאמר וחד מה בין נבואה לחלמא ואתי שפיר כמה דאמרן ואיכא מאן דגריס ותרין בחלמא כלומר שלמדו ג' דברים א' בנבוא' ותרין בחלמא והם שהחלום בעלמא דנוקבא. ועוד שהחלום בשמאלא הרי תלת: נבואה בעלמא דדכורא איהו היינו כל האצילו' עד היסוד נקרא עלמא דדכורא כדאית' בפ' ויחי בדף רמ"ו ומהמלכות ולמט' נקרא הכל עולם הנקב'. וחלמא בעלמ' דנוקבא היינו בגבריאל שהוא למט' מהמלכות וכן מפרש לקמן ת"ת חלמא איהו ע"י דגבריאל דאיהו לתתא בדרגא שתיתא' מנבוא' וכן מפרש בפ' וישב דף קפ"ג. ומהאי להאי כשיתא דרגין נחתא ירצה כי מהנצח עד גבריאל הם שש מדרגו' והם א' נצח ב' הוד ג' יסוד. ד' מלכות. ה' עולם הבריא'. ו' בעולם היציר' על היכל הרצון ששם בהיכל זה עומד גבריאל כנז' בפ' פקודי בהיכלא שתיתא' ע"ש. וכל א' מאלו הו' מדרגות כלול מעשר כנודע הרי ס' וזהו מרז"ל חלום א' מס' בנבוא'. נבוא' בימינא ובשמאלא היינו נצח והוד נצח אל הימין והוד אל השמאל ויש מתנב' מתוך הנצח ימין ויש מתנבא מההוד שהוא השמאל. וחלמא בשמאלא היינו גבריאל כנז' שהוא שמאל ע"ש הגבורה. וחלמא מתפרשא לכמה דרגין כי מגבריאל ולמטה ממנו יש כמה מדרגות ומלאכים וכחות קדושים וטמאים כי גם הגוים חולמים והכל נמשך מגבריאל וכלא יונק ממדרגתו הקדושה מהקדושה והטמא מטומאתו וז"ש מתפרשא לכמה דרגין לתתא כלומר אל מקום החיצונים. בג"כ חלמא איהו בכל עלמא כלומר אפי' בגוים שהם ג"כ חולמים חלומות אבל כפום דרגי' הכי חמי כלומר כפי מדרגתו של כל אדם שאפילו בישראל יש מהם שחולמים אבל הם חלומו' של תוהו כנז' בפ' וישב דף קפ"ג וז"ש כפום בר נש הכי דרגי' כפי מעשיו כן נקשר ונאחז במדרגות ומאות' מדרג' בא לו החלו'. נבוא' לא מתפשטא אלא באתרי' כלומר כי החלום יש לו כמה מדרגו' משתלשלי' למט' עד בא החלום לבעליו אבל הנבוא' אינ' מתפשטת אלא באתריה במקומ' דהיינו נצח והוד כנזכר ומגלים הנבוא' על ידי המלכות ונשמתו של הנביא הית' מזדככת ועול' עד מקום שהית' אצילות נשמתו ומשם הי' משיג נבואתו כנזכר בתיקונים דף כ"ח. אי נמי פי' באתרי' היינו בארץ ישראל ולא בח"ל ולזה פתח לקמי' בפסוק היה הי' דבר ה' אל יחזקאל להכריח פי' דדוקא באתרי' שריא דהיינו א"י והראיה כי לא נראי' שכינה בר מארעא דיש' כי אם על נהר כבר לסבה נודעת כנז' בריש פ' שמות ע"ש.
זהר א, דף קמט ע"א ת"ח מה כתיב ויחלום וגו' בא להכריח מה שאמר כי החלום מתפשט לכמה דרגין לתתא עד הארץ וזהו ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו אחוז ומגיע השמימה ואף שאין ראי' לדבר זכר לדבר. דאצטריך על גלותא לפי שהיו אומרים יש' אבדה תקותנו נגזרנו לנו כנז' בפ' שמו' דף ב' ואע"ג דלא אתחזי ההוא אתר להאי כאן הכריח מ"ש לעיל דנבוא' לא אתפשט אלא באתרי' דאי אתפשטא כאן הי' לצורך שעה וז"ש בג"כ היה הי' כלומר הוי' חדשה הית' להיות כאן גלוי שכינה. מאי היה הי' אף שכבר פי' שהוא הוי' חדש' כנז' חזר לשאול כדי להשיב תשוב' אחרת כדמסיק. אלא היה לעילא היה לתתא הענין שבא לתת טעם לגילוי שכינה בבבל ארץ טמא' ואמר לפי שהי' בכיה לעילא לזה הי' ג"כ בכיה לתתא כנזכר במאמרי שמות ע"ש ולכך דבר ה' אל יחזקאל וגומר ולזה לא אמר ד"א כי הפי' הב' בא להכרי' מ"ש ואעג"ב דלא אתחזי ההוא אתר להאי וכו' וכאלו אמר וחמא יחזקאל מה דחמ' לפי שעתא ואע"ג דלא אתחזי למה לפי שהי' היה בכי' לעיל' ולתת' כנזכר. דכתיב סולם מוצב ארצ' וגומר בא להכריח כי לפי שהיתה בכי' למטה היתה בכיה למעלה תדע לך למה לפי התקשרות העולם התחתון בעליון ולכך כשיש דין ועציבו למטה יש למעלה דכתיב והנה סולם. מוצב ארצ' וראשו מגיע השמימ' כי הוא מקשר מטה ומעלה וז"ש נטיל לעילא ינטיל לתתא. ומל' לי' לי' ב' פעמים ט"ס והכונה כי הסולם הזה נוטל וקושר העולם העליון וחוזר וקושר ונוטל עולם התחתון ולזה חזר ואמר הי' הי' חד לעילא וכו' כלו' השתא אתי שפיר הי' היה ב' פעמים לרמוז שבהיו' למט' יש למעל' ת"ח האי סול' בתרי עלמין וכו' עד עתה הכרי' ע"ד הפשט אבל עתה בא להכרי' מכח הסו' ואמר ת"ח האי סול' כלו' זה הסול' הנזכר שהכרחתי לך בו ע"ד הפשט הנ' ע"ד הסוד אתי שפיר כמין חומר והוא כי הסול' הוא מדת המלכו' כדמוכח לקמן בתרי עלמין אתתקף בעיל' ותתא דהיינו מציאות מעש' המצות והבל התורה הנעש' בתחתונים שהיא מתתקנת בהם בסוד מ"נ וז"ש אתתקף בעילא להתייחד בת"ת לפי שהיא אתתקפת לתתא והאיר' פניה כלפי מעל' בסוד מעש' המצות והתורה כנז'. בארץ כשדים באתר דגלותא וכו' כלומר כי עם היות ארץ כשדים טמא' כטומאת השרץ נתנבא שם סבת הגלות כנז' ועכ"ז לא הית' הנבוא' אלא על נהר כבר וכן גירסת הספרי' באתר דגלותא שריא בי' ועם כל דא על נהר כבר מאי נהר כבר וכו' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קמט ע"ב זוהר. יהוה עלוי כבר. קוד' צאתו מג"ע וקודם התגשמו.
זהר א, דף קמט ע"ב יעקב בההוא זמנא לא הוה נסיב ואינו אדם שלם כדפי' בזוהר ריש פ' ויקרא.
זהר א, דף קמט ע"ב ויצחק הוה קיים כי בעוד שאברהם קיים הוא היה העיקר ואין שכינה נראית ליצחק שעיקר המרכב' אברהם ואחר שמת אברהם וירש יצחק המרכבה הוא הי' העיקר ובעוד שיצחק קיים שכינ' עמו אלא לצורך שעה עם יעקב.
זהר א, דף קמט ע"ב ולבתר דאתא לארעא קדישא וגו' עם היות שהי' יצחק קיים כיון שמצא דירה נאה ומרכבה שלימה בבית יעקב בי"ב שבטים וגו' לכך נעשה יעקב עם היות יצחק קיים.
זהר א, דף קמט ע"ב ת"ח חלמא וגו' להוכיח שעם היות שנא' במראות הלילה עכ"ז כיון דלא כתיב בחלום הוא במדרגה עליונה ת"ח וז"ש הכא לא כתיב בחלום וגו'.
זהר א, דף קמט ע"ב גבריאל דאיהו לתתא בדרגא שתיתאה וגו' פי' מדת מרא' הנבואה אינה הנבואה בעצמה שהנבואה בעצמה בנצח והוד כדפי' לעיל אמנם מראה הנבוא' היא למטה במלכות וכמו שיש בין נבואה עצמה לחלום עצמו ששה דרגין כדפי' לעיל כן יש בין מראה הנבואה למרא' החלום ומראה הנבוא' במלכות ומראה החלום בגבריאל ויש בין זה לזה שיתא דרגין. ויש הכא ב' גרסאות או בדרגא שתיתאה והיינו שגבריאל בעצמו הששית או מדרגא שתיתא' והיינו שהוא שביעי ושתיהן מתיישבות בזה מלכות שהיא חיה דשלטא בליליא והוא חלום ומראה דנבואה כדפי' תחתיה כסא הכבוד שהוא סוד הבריאה הנק' אכתריאל וגו' הג' מטטרון הד' סנדלפון. הה' מיכאל הו' גבריאל והיינו גירסת בדרג' וגו' או נאמר הה' אוריאל הששי מיכאל השביעי גבריאל כי סדרם על ב' דרכי' או מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. או אוריאל קודם מיכאל ושניהם נמצאים בזוהר פ' בראשית ובפ' בהעלתך ובמקומות רבים מפני שהוא בתפארת אוריאל לפעמים עולה על החסד וגבור' ולפעמים למטה מחסד וגבורה.
זהר א, דף קמט ע"ב הכי הוא ודאי וגו' ר"ל כל עצמו של גבריאל לגלות החלום בעצמו וז"ש ובחלמא פריש יתיר וכיון שכן גם בענין הנבוא' פריש מילין סתימין דמראה. וקשה אחר שאמרת שהנבוא' מתפרשת ע"י גבריאל א"כ נימא שהכל ע"י גבריאל ולא ע"י חיה דליליא אלא שהנבוא' מקומה מדכורא וחלום מנוקב' ופי' שניהם ע"י גבריאל לזה אמר שהוא מהכרח הכתובים וז"ש ועל דא כתיב במראה וארא דהיינו וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי. וכן וירא אליו ה' בענין שאנו מוכרחין שסוד יהו"ד הוא מתראה במראה. וקשי' ליה אחר שהוא מוכרח סדר זה מענין הפסוקים יקשה עלינו הענין בעצמו למה הוא כך וז"ש מ"ט ותירץ בגין דמראה איהו כהאי ואי אפ' למדת הנבואה להגלות מלמעלה בגבריאל ח"ו ואפילו במלכות אינו מתראה אלא מפני היות בה בחינת כל המדות ויש בה בחינה להראות בה כל המדות מה שאין כן בגבריאל.
זהר א, דף קמט ע"ב באל שדי דאיהו וגו' כלו' לשני טעמים נראתי באל שדי ובה ראוני האבות הא' מפני הכנת אל שדי שהיא כמראה המוכנת לקבל הצורות וז"ש דאיהו מראה דאחמי דיוקנא וגו' ואפשר שזה רמז שם אל שפי' שיש בה כח כל הספירות שזה פי' א"ל בעלת כח גם טעם ב' מפני שאין המדות העליונות מתגלות אלא בה ואפי' אם יהיה מוכן למט' ממנה לא יתראו בו וז"ש וכל דיוקנין עילאין ביה אתחזון ולא במראה אחר מפני שהיא סוף האצילות ולמט' ממנה אינה אצילות אלא בי"ע ואפשר שלזה נקראת שד"י שפי' סוף כל האצילות שאמר די.
זהר א, דף קמט ע"ב בגיני כך יעקב וגו' כלומר מהני טעמי דאמרינן דחלום מתפרש ע"י גבריאל ואינו במעלה כמראה אלא אדרבה הנעלם במרא' מתגלה ע"י גבריאל והיינו טעמא דחלום בגיני כך יעקב בההוא זמנא דלא נסיב אלא הי' מוכן להראות אליו סוד המרא' דאברהם כתיב ויחלום והנ' סולם וגו'. מהו סולם לא אמר מאן סולם אלא מהו כלו' על איזה דבר יורה כנוי סולם ופי' שכנוי סולם יורה דרג' דשאר דרגין ביה תליין מפני שעולים דרך הסולם א"כ עליית אחרים תלויה בו והוא יסודא דעלמא כי העולם הוא כלל כל הנמצאות הוא יסודם מפני היות חיותם ומציאותם מושרש במדות העליונות והעליה אליהם בו ולפי' הוא יסוד המעמיד הכל.
זהר א, דף קמט ע"ב הכי הוא לאתקשרא בהדיה כי מן הראוי היסוד מוצב ארצה במלכות ואחר כך ראשו עולה ומגיע השמימה ת"ת להקשר המ' בת"ת והוצרך מפני שביסוד יצדק או' סולם מיוחד בשמים וראשו מגיע לארץ מפני שהוא יוצא מת"ת למלכות לזה תירץ כי להיות אחיזת הדברים מן התחתון לעליון לזה אמר מגיע השמימה. הכי הוא בדרך זה לאתקשרא בהדיה התחתון בעליון. והשתא מבעי ליה מאן ראשו דאפשר לומר ראשו נצח והוד וקשה ראשיו הל"ל ואם לאמר ראשו דארץ הנזכרת ראשה הוא היסוד קשה ראשה היל"ל ועוד כיון דהיינו היסוד ועליה קאי הוה ליה למימר סולם מוצב ארצה והוא מגיע השמימה ולזה פי' דראשו בלשון זכר אהדר לסולם וז"ש ראשו דההוא סולם. וא"ת א"כ היינו נצח והוד וראשיו הי' לו לומר לז"א דלאו היינו נצח והוד אלא מאן איהו דא דכתיב ראש המטה דהיינו יסוד שהוא הוא הסולם. אמנם זאת היא בחינתו למעלה שנעשית לה ראש וז"ש בגין דאיהו ראש להאי מטה שהיא המלכות והיינו בחינה ביסוד בעצמו ראש כדכתיב וברכות לראש צדיק וז"ש ומיניה נהיר שהוא חלק המאסף כל הברכות להשפיעה. והשתא קשיא ליה או' מגיע השמימה שאינו אלא מגיע לנצח והוד ופי' בגין דאיהו סיומא דגופ' פי' משך הוא"ו שהוא נאחז בת"ת וקאים בין ירכין עם גופא בענין שיש לו מציאות למעלה וע"י מייחד ת"ת ומ' וז"א וקאים בין עילאה ותתאה וגו' ושיטה זו בגרס' הנמצא' בספרים דגרסי והוא יסודא דעלמא אמנם יש ספרים דלא גרסי והוא יסוד' דעלמא ולפי גרסא זו אפשר לפרשה על המ' והשתא סולם היינו מטה וראש המטה היינו יסוד ראש לסולם אבל קשה מהו מוצב ארצה שדוחק לומר ארצה ממש כענין והנה אופן א' בארץ כי ארצה דומיא דשמימה זה ת"ת וזה המלכות והבורר יברור לעצמו.
זהר א, דף קמט ע"ב מאיך האי סולם למטה להשפיע לשרים וסלקין אינהו ממנן לקבל מהסולם ויונקים ממנה והיינו שמוני נוטרה את הכרמים.
זהר א, דף קמט ע"ב אסתלק האי סולם ומתאחדת בת"ת ואין השפע נשפע רק ליש' והשרי' נזונים מהתמצית.
זהר א, דף קמט ע"ב ואתעבר שולטנותא דילהון כבר הארכתי בזה בפ' נח.
זהר א, דף קמט ע"ב הכא חמא יעקב קשיא ליה כי היאך אפשר זה שבשעה קלה שהיה יעקב ישן מטורח עסק התורה ימשך אל הסולם פגם כזה להיות השרים עולים וכיוצא לזה אמר הכא חמא יעקב ענין זה הראו לו בחלומו במראה לא שיהיה בפועל אלא לראות העתיד להיות לישראל בשעבוד מלכיות.
זהר א, דף קמט ע"ב ד"א וגו' דלא אהדר בו אל הסולם אלא אל הראש וירצ' בו בסבתו כדמפרש ואזיל כד אסתלק ראשו מיניה דהיינו השפע והברכות דכתיב וברכות לראש צדיק וכתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש סולם אתרפיא ואשתארו עניים בסוד הגלות. ונמצאו לשני הפירושים עולים ויורדים בו בסולם עצמו ממש שנאחזים שם לקבל ובסבת ראשו שמסתלק מהסולם ולהיות האמת דהא והא איתנהו קאמר וכולא חד מלה. מהרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קמט ע"ב סתרי תורה
זהר א, דף קמט ע"ב תריסר מרגליטאן הם י"ב מלאכים י"ב בקר העומדים תחת ים העליון והם י"ב אבנים למספר י"ב שבטי ישראל שבהם נבנה המזבח והם ד' מחנות שכינה מיכאל גבריאל אוריאל רפאל ותחת ממשלת אלו לכל מחנה שני מחנות אחרים והם בסוד י"ב גבולים תחת דרום מיכאל ג' גבולים ותחת צפון גבריאל ג' גבולי' וכן לשאר ובפ' בהעלתך יחס הרשב"י שני המלאכים לכל א' מאלו הארבעה והנה באו שלא כסדרן וע"ש באלו המלאכים הם ממש ג' פנים לכל חיה כי מיכאל פני אריה ובו כלול שור נשר וגבריאל פני שור ובו כלול אריה נשר ורפאל פני נשר ובו כלול שור אריה ואוריאל פני אדם ועכ"ז הם פני אריה שור נשר וענין חילוק זה נתבאר במקומות רבים. ופי' שנאן שנ"א שור נשר אריה היינו י"ב מלאכין ון' שהוא דכר ונוקבא היינו סוד יאהדונה"י הנרמז במטטרון והוא סולם שאלו עולים ע"י לקבל ויורדים להשפיע בסוד הייחוד הנרמז וז"ש ואלין סלקין וגו'.
זהר א, דף קמט ע"ב ותו פי' אחר כל אלין דסלקין וגו' היינו ירידת השרים ממעלתם ועליית השרים במעלתם כנודע יפקוד ה' על צבא המרום וגו'. ואו' יהו"ה שליט על כולא שכל ההנהגה ע"י עם היות מטטרון שר העולם ולא עזב ההנהגה מידו וההשגחה בעולמו ח"ו וז"ש והנה ה' נצב וגו' ויאמר אין זה כי אם בית אלדי"ם אהדר לסולם שהוא מטטרו"ן בית לשכינה כאו' גם צפור מצאה בית ודרור קן לה שהוא נקרא קן צפור ששם שכינה מקננת וז"ש בית אלדי"ם ודאי והיינו מיטטרון ביוד כדפי' בספ"ר שער אבי"ע. וא"ת בית יהו"ד היה לו לומר כיון שאמר והנה ה' נצב עליו לזה תריץ ואמר איהו תרעא לאעלא לגו וממדת המלכות פתח כניסה לכל לכך אמר בית אלי"ם ובהיות זה כאן הכל כאן כדכתיב פתחו וגו'. הרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף קמט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' וכי יעקב קדישא וכו' מצד הקד' העליון והוא ג"כ שלימו דאבהן שהוא המשלים בין חסד וגבור' שהיא מכריע ומשלי' ביניה' והוא למעל' לנצח והוד מקום הנבוא' ועוד קושיא אחרת היות דבר זה במקו' קדוש שהי' בירושלם מקום המקדש ולא חמא אלא חלמא אתמהא איך ירד כ"כ אל מדרגה תחתונ' של חלום דהיינו גבריאל כנזכר וה"ג ובאתר דא קדישא לא חמא אלא חלמא. לא הוה נסיב תירץ ואמר כי אין הכי נמי שיש לו כמה שלימו' כנזכר וכל זה הוא אחר שנשא אשה והוליד י"ב שבטין כדמסיק אז נתעל' למעל' כנזכר כי קודם שנשא אשה לא הי' נערך כ"כ לפי שמי שאין לו בת זוגו אינו יכול להיות מרכב' למלכו' כ"ש למדות עליונות כנזכר ועוד שיצחק הי' קיים ועקר המרכב' הי' עמו ולא הית' הנבוא' מתפשט' ממנו כי הוא הי' עקר המרכב'. תמן אתר גרים לפי שאין נבוא' בח"ל ואשתלים להון עקרת הבית וכו' הגם כי יצחק עדין גם במכירת יוסף הי' קיים שכן ארז"ל על ויבך אותו אביו. סיוע המקום שהי' בארעא דישראל קדישא ועוד שהי' בא עם השבטים ועוד שנשלם בעצמו בשתי נשים רחל ולאה אז נתקשר יעקב בת"ת ואחז ב' עולמות מן העולם ועד העול' אז כתיב וירא אלהים אל יעקב וגומר. דההיא חיה דשלטא בליליא היינו מלכות וקראה כן לפי שהיא קולטת בלילה כל חיי העול' והנשמות ונשארו כל העולמות מתים כנזכר בזוהר על רבה אמונתך שבבקר מחזירם חדשים אל גופותיהם על שם זה נקרא חיה דשלטא בליליא. ולכך נרא' לו ליעקב במראות הליל' לפי שהיא שלטא בליליא ואומר שלטא בלילייא לפי שהת"ת ובחינותיו נקראים ממשלת היום ומדת המלכות וחיילותי' נקראות ממשלת הליל' לכך קראה דשלטא בליליא אף כי גם ביום הוא שולט תלא סלקא בשמא באתר דדנור' שריא כנזכר בזוהר: הבן להלז את המרא' נרא' שהמרא' היא בגבריאל והיא חלקו שכן הוא הבינה לדניאל ותירץ כי אדרבא להיות הוא המבין אותם נרא' שאינ' חלקו כי הוא הוא העומד לפרש דברי המרא' שהיא סתומ'. וע"ד כתיב במרא' וירא היינו וירא אלהים אל יעקב דאמ' לעיל. וארא היינו וארא אל אברהם וגומר באל שדי דהיינו המרא': בגין דמרא' איהו כהאי מראה נתן טעם שנקראת מראה ואמר לפי שהיא כמו המרא' הזאת שמתרא' בה צורת הפנים ואתחזון כל דיוקנין בגויה לכן נאמר בה וארא כלומר נתראיתי לאבות במרא' הזאת שנקרא אל שדי וז"ש אחמית דיוקני באל שדי. ה"ג דיוקני שכן מלת וארא מדבר בעצמו. דאתחמי דיוקנא אחרא בגויה הוקש' לו כי המרא' אינה היא בעצמ' דיוקן אלא היא דבר א' ספיריי שמתרא' בה הצורה אמנם מדת המלכות היא בעצמ' היא דיוקן ויש לה שיעור קומה ואיך מתראים בה לז"א הגם כי היא אל שדי והיא צורה בעצמה עם כל זה מתרא' בה דיוקן אחר בדיוקן שלה מש"כ במרא' וז"ש הגם כי אחמית דיוקני באל שדי עכ"ז נתראתי בה לפי שהי' מרא' דאתחמי דיוקנא אחרא בגו' כי הת"ת חקוק בה בסוד שימני כחותם על לבך הנזכר בסוף הסבא ולא זו בלבד אלא כל דיוקנין עילאין בי' אתחזון דהיינו שאר המדות: בההוא זמנא שלא הי' נשוי: והוא יסוד דעלמא בס"י לא גרסי לי' ואפשר שהי' פירוש וגליון מבחוץ והכניסוהו בפנים ונוכל לפרש שסולם זה הוא המלכות שהיא יסוד העולמי' כלם שהיא זנה ומפרנסת לכל הנמצאים וכן משמע לקמן וז"ש דרגא דשאר דרגין בי' תליין כי כל המדו' העליונות בה תלויים כי כלם אינם משפיעים אלא על ידה וזהו תליין בה כי הוא שער הכניס' והיציא'. וראשו מגיע השמימ' היינו יסוד הנקר' ראש הוא מגיע השמימ' לאתקשרא בהדי' והכריח הענין ממה שאמר שם ראש המט' ראש דההיא מט'. בגין דאיהו ראש להאי מט' כלומר. היסוד הוא ראש וקצין לההו' מט' כי ממנו המלכות נזונית כדרך הראש והשר שמפרנס את אנשיו וז"א ומינ' נהיר כלומר בבחינ' זו שהיא נשפעת ממנו נקרא היסוד ראש: כד ישראל חטאן מאיך האי סולם שאז מדת המלכות אוחזים בה החיצונים ויונקים ממנה ואז זה הסול' אינה שולט' וכביכול יורד' למט' ומשפיע בהם אותו השפע הראוי לבא לקדושי' אשר בארץ המה וז"א מאיך האי סולם נשפלת ואין ייחוד ועולים אינון ממנן ושואגים לטרף. אבל כד ישראל מתכשרן עובדייהו אסתלק האי סולם היינו שמתעל' למעל' ומתייחד' עם הת"ת ואז כשיש ייחוד כלהו ממני נחתי לתתא ונכנסים בנהר דנור ובזה אתעב' שולטנות' דילהון כנזכר פ' שמות דף ו' ונקראו מלאכים כי מלאך הוא מלשון שליח. שלטנות' דעשו ושולטנות' דשאר עמין היינו מאמר רבותינו ז"ל שהי' רוא' שהי' עול' שר פלוני ויורד וכן שר פלוני ויורד ושרו של עשו עול' ואינו יורד עד שאמרו עליו ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם ה'. דכד אסתלק ראשו דהיינו היסוד אז אין ייחוד ואינה מקבלת שפע עליון אז סולם שהיא מלכות אתכפיי' ולהאי פירושא מלת בו ר"ל בשבילו כי אין להם ביסוד שם אחיזה כי לפירוש' קמא פי' בו ממש בההוא סולם כי אחיזת החיצונים בה ממש. הכא בחלום כלומר וכי בשלמ' נאמר בו חלום כי שלמה היה אחוז במלכו' חכמת שלמה א"כ איך ירד במדרגת חלום ועוד וכי מה אית לי' לחלום בהאי כלומר מה כח יש לו לחלום דהיינו גבריאל כנזכר לעיל לומר שאל מה אתן לך וכי הכח הזה בידו הוא מסור עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנ ע"א מה רשו אית ליה בהאי שהרי כמה דברים אינם תלויים במלכות אלא במדות העליונות והיאך אמר שאל מה אתן לך.
זהר א, דף קנ ע"א אתכליל דרגא בדרגא וגו' מדרג' נבואה במדרגת חלום והכל בחלום וברשות מדרגת נבוא' שהוא עולם הזכר אמרה שאל מה אתן לך. והשתא קשה למה נעשה תערובת זה נבואה בחלום אם ראוי לנבואה יהיה נבוא' ואם אינו ראוי אלא לחלום יהיה חלום ותירץ בגין דעד כען כלו' הי' משתלם והולך ועדיין לא נשלם עלה ממדרגת חלום ולא נשלם בעצם לנבואה.
זהר א, דף קנ ע"א סטרא דחלמא יתיר וגו' כי החלום אשר לשאר בני העולם היא ממלכות ע"י גבריאל כמבואר לעיל ואילו לשלמה היה ביתרון גדול מפני היות הת"ת במלכות כדמוכח מאומרו שאל מה אתן לך שאין זה אלא ביד הזכר. וא"ת והרי בהיות נכלל ת"ת במלכות היא מדרגת נבואה ממש שהרי הנבוא' היא דכור' במראה כדפי' לעיל לזה אמר בגין דאתכלל וגו' והא כיצד מראה במראה חשוך כי בהיות כללות זה במדרג' הנבואה הוא היותר מדרגת הנבואה מן הזכר מתגלה ע"י מראה תתא' למטה אמנם בחלום זה אתכליל דרגא בדרגא דהיינו היות נכלל הת"ת במלכות ולא שיאיר שם ויתגלה אלא מראה במראה חשוך והנראה לשלמה הי' המראה החשוך ולא המראה הנכלל שם דהיינו המלכות מדרגת החלום והשתא קשה אפי' אם הי' חלום מהמלכות לבדו היה ראוי שיהיה במראה מאיר משום דכתיב ותרב חכמת שלמה שעמדה ירח במלואה לזה תירץ בגין דחטא וקיימ' סיהרא וגו' והקדים החשך אליו בנבואתו.
זהר א, דף קנ ע"א ודא הוא תנאי וגו' מפני שהמלכות תלוי באות ברית יסוד. ונתן הטעם באו' מאי עדי עד דהיינו כימי השמים על הארץ ת"ת על המ' ע"י היסוד והיינו עדי ע"ד שהוא היסוד ובהסתלק ימי הת"ת מהיסוד ואין אותם ימי השמים על הארץ מיד המלכות פגומה וז"ש ובגין דשלמה לא נטר האי ברית כדקא יאות שרא סיהרא לאתפגמא והיינו עולים ויורדים כדפי' לעיל. וכן יעקב מטעם אחר כדפי' לעיל.
זהר א, דף קנ ע"א חמא דכל דרגין נ"א תלה דכל דרגין פי' יהו"ד שהוא הת"ת נצב במדות ימין ושמאל כדלקמן. עליו ירצה על ההוא סולם והטעם לאתקשרא כולא בחד קשורא פי' שלא כדרך העולם הנהוג אליה שפעמים היחוד אל הימין ופעם אל השמאל ופעם באמצע כדפי' בתיקו' בפסח שבועות וסוכות ועתה היה הת"ת קשור עם כל המדות עליו להתייחד כולם שם יחד וז"ש כולא בחד קשורא. והוקש' לו מה נשתנה עתה הייחוד משאר פעמים ואמר הטעם בגין דאתייהב ההוא סולם בין תרין סטרין כדמסיק והכין עצמו לכך אל האמצע בייחוד שתי הקצוות.
זהר א, דף קנ ע"א אביך הרי יעקב אמור ועוד רמזו באו' ואלד"י יצחק בוא"ו מוסיף על יעקב הנזכר וז"ש ולא כתיב אלהי יצחק בלא וא"ו.
זהר א, דף קנ ע"א ויקרא לו אל אלהי ישראל פי' קראה השכינ' הנקראת אל ליעקב אלהי ישראל מרכבה לת"ת ולעולם הת"ת עמו עד שנקרא על שמו.
זהר א, דף קנ ע"א שאני יעקב. הוקש' לו והרי יעקב אמרת ביה אברהם אביך והנה ה' נצב עליו וגו' והי' בלתי שלם שלא נשא והוליד ולא נשלם למעלה לזה תירץ שאני יעקב משאר בני העולם דאשתלים כ"כ בכח דהיינו היותו שלמות כל האבות וע"כ הי' בכח ולא בפועל וז"ש אבל לא באתגליא אלא שצפה הב"ה מה שעתיד להיות אבל לא בפועל באתגליא ועל שם העתיד נאמר עליו מה שנאמר. והנה אנכי עמך והיינו בפועל. ותירץ שיש חילוק בין שמירה למרכבה כי שמירה הוא היות שמירת הב"ה והשגחתו עמו למטה ומרכב' הוא היותו עולה בסוד נשמתו למעלה ואין מכניסים שם אלא שלם כדפי'.
זהר א, דף קנ ע"א ופני ה' מלכות שהיא פנים לת"ת ודאי והיא מדת אנכי:
זהר א, דף קנ ע"א לא חליתי כמו לא ידעתי שהוא לשון ידיעה לשון רחמים בסוד הדעת בעל הרחמים כלו' לא יחדתי אותה לא עשיתי הדברים הראויים להעשות ליחד אותה עם בעלה בשאול תפלה ממש או קרבן. וביעקב נישואין לגרום הייחוד וכדמסיק.
זהר א, דף קנ ע"א למהוי שלם והייתי משיג עניינים אלו באמתתם והייתי בפועל מרכבה לת"ת ויהיה בעצם ה' שהוא הת"ת במקום הזה שהיא מלכות. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנ ע"א והרא"ג ז"ל כ' אלא הכא אתכליל וכו' דרגא עילא' דהיינו אלהים מלכות בדרג' תתא' גבריאל דהיינו חלו' וז"ש וירא אלהים מלכות אל שלמה בחלו' דהיינו גבריאל והטע' שהוצרכ' המ' להתלבש בגבריאל בגין דעד כען שלמה לא הוה שלים כיון דאשתלים וכו' כדין הוה חמי שלמה וכו' כיון שנשתלם במעש' המצות ועל' במחשבתו לבנות את בית ה' הוה לי' כאלו בנאו כי מחשב' טובה הקב"ה מצרפה למעש' אז כתיב וה' נתן חכמה לשלמ' כלומר נתן לו מדת המלכות הנקרא חכמה תתא' נתנה לו ונאחז ונקשר בה ולכן נקרא על שמו חכמת שלמ' כדכתיב ותרב חכמת שלמ'. סיהרא באשלמות' כלומר נתרבת' ונתגדל' החכמה הזאת שהיא מדתו של שלמה בתוספת האר' שנשפע עליה מלמעל' ובי מקדשא יתבני דמחשב' טובה הקב"ה מנרפ' למעש' כנזכר אלא סטרא דחלמא הוה לי' פעמים ופי' הנרא' אליו פעמים הוא הנרא' אליו בחלו' פעמים כי כן כתי' בחלו' וירא אלהים אל שלמה בחלו' קודם היה בחלום ואח"כ שנשלם היה במרא' וכשנט' אחר נשים נכריות חזר אל החלו' וזהו פעמים. סטרא דחלמא יתיר על כל בני נשא כי חלו' שאר בני נשא הוא ע"י גבריאל בעל החלום בלבד אבל לשלמ' היה החלו' לבוש לשכינה לבד והי' מדבר עמו וז"ש בגין דאתכליל דרגא בדרג' ומרא' מלכו' במרא' גבריאל דהיינו החלו'. ותו השהא בסוף יומוי חשיך יתיר בא להכריח אומר סטרא דחלמ' יתיר על כל שאר בני נשא לפי שנרא' לו אלהים בחלום פעמים חד קודם דאשתלים ואז לא היה שם שום עון אלא בלתי שלימו' מ"ע בלבד וחד אחר שלקח נשים נכריות כי אז עבר על ל"ת א"כ עתה שפגם הי' ראוי לחלום לבד בלתי שכינה ועכ"ז נראה לו אלהים דהיינו השכינה בחלום יתיר על בני נשא וזהו הנראה אליו ע"י החלום פעמים. מאי עדי עד היינו דכתיב כימי השמים על הארץ ירצה שיהיו חיים וקיימים ויאריכו ימים כמו שמאריכים השמים ימיהם לעמוד על הארץ שהם לעולם ועד. וכפי הסוד יאמר כימי השמים הוא ת"ת על הארץ היינו מלכות דהיינו ייחוד ת"ת ומלכות והפי' הוא למען ירבו ימיכם רבוי הימים בכמות ובאיכות כימים שיש בהם זווג דהיינו כימי השמים ת"ת שמתייחד על הארץ מ' וזהו פי' עדי עד כלו' עד שיש זווג דהיינו העד ת"ת כנזכר ריש פ' וארא ופ' ויחי רמ"ז המתייחד בבת זוגו שהוא לעולם כי לעולם יש ייחוד בכל יום כמו כן בניהם ישבו לכסא לך לעולם:
זהר א, דף קנ ע"א והנה ה' נצב עליו וגומר חמא דכל דרגין קיימין היינו פי' מלת יהו"ד כלומר כל המדות הרמוזי' בשם ה' ראה אותם נצבים ועומדים נד א' על זה הסולם. כלהו כחד ולהכי כתיב נצב ולא נצבים. והטעם לאתקשר' בחד קשר' ועוד טעם אחר לפי שלעולם הסולם הזה היא נתונ' בין צפין לדרום דאינון תרין סטרין ולכך נתרא' לו הסולם הזה והשם נצב עליו כי בכלל שם יהוד הם תרין סטרין ועוד הכריח מאומרו אני ה' דהיינו מלכות המחובר' עם ה' ת"ת היא יושב' בין אלהי אברהם אביך דהיינו חסד ואלהי יצחק גבורה הרי לך תרין סטרין וז"ש הה"ד אני ה' וגומר: א"נ הכריח הענין ממלת הארץ דהיינו מלכות ארץ החיים ואמר אני ה' אלהי אברהם חסד מקושר בחכמה ואלהי יצחק גבורה מקושרת בבינה הארץ אשר אתה וכו' דהיינו המלכות הנתונה בין שניהם: וי"ס דגרסי כתיב אני ה' וגומר ולא גרסי הה"ד ונמשכת מלת כתיב אחר ובגין. כנסת ישראל לאתקשרא בינייהו הה"ד אני ה' וגומר והיינו סמך אברהם ליעקב וקראו אביו כדמסיק מנלן וכו'. הארץ אשר אתה דהיינו יעקב בעל' דמטרוניתא השוכב עלי' הרי מלכות הא כלא רתיכא חדא קדישא. הכא חמא דיהוי שלימו דאבהן לפי שבאברהם ויצחק לא נאמר שכיבה כי אם לו לבדו כלומר אתה הוא השוכב על הארץ כי אברהם ויצחק הם המתקנים ומכינים הייחוד בסוד שמאלו תחת לראשי אבל אתה הוא השוכב ולזה ודאי הוא שלימו דאבהן כלומר שלם שבהם אי נמי הוא משלימם בהיותו מכריע בנתיים וז"ש ת"ח וכו'. לא אתמר באתגלייא יתיר כי אם ברמז כמו שפי' דכיון דאתקשר בי' באברהם אשתכח דאיהו באמצעיתא וכ"ז הוא בהעלם אבל להיותו נק' אלהי יעקב כמש"א אלהי אברהם ואלהי יצחק לא זכה עדיין לבתר דאתנסיב וכו' ויקרא לו אל אלהי ישראל כלומר אלהי ישראל קרא ליעקב אל הרי שזכ' שנקרא אלהי ישראל. וז"ש לעיל חמא דיהוי שלימו דאבהן דהוי לעתיד אבל עד עתה לא הי' אלא ברמז בלבד וכו'.
זהר א, דף קנ ע"א ויקץ יעקב משנתו וגומר וכי תווהא הוא דלא ידע כלומר וכי כל הדברים הנעלמים משיג האדם א"נ כי עדיין הי' בחור ולא הי' כ"כ ממולא בימים לומר וכי הדבר זה לא ידעתי. כד"א ופני ה' לא חליתי דהיינו השכינה הקודמת לת"ת מלמטה למעלה שהי' שער הכניס' לא חליתי להכנע אליה ולחלות פני' לבלתי תתנהג עמי בדיני' וז"ש כאן אכן יש ה' במקום הזה דהיינו גלו' כל דרגין עילאין כנזכר לעיל ואנכי שהיי השכינה שהי' קודמת אל שם ההוי' לא ידעתי: ולמיעל תחות גדפי דשכינתא למהוי שלם פירש מלת לא ידעתי מלשון הבנה והסכלה כלומר לא התבוננתי והסתכלתי למיעל תחות גדפוי וכו' דהיינו שלימו' היותר ראוי כדמסיק אי נמי לא ידעתי מלשון וידע אדם שלא נזדווגתי כדי לגרום ייחוד למעלה לאנכי וכו': ת"ח כתיב וכו' בא להכריח איך מלת אנכי שהיא רומזת במלכות עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנ ע"ב כיון דחמאת וגו' שלא היה מועילה תפלתה במדה זאת אמרה א"כ שאין תפלתי מועילה למדה זו למה זה אנכי למה אעמוד במדת אנכי שהיא המלכות כיון שענין זה תלוי במדה עליונה לכך ותלך לדרוש את ה' שהוא הת"ת. ונפקת מדרגא מלכות מדת אנכי לדרגא ת"ת יהו"ד ודאי והיינו דמייתי ראיה שאנכי במלכות וה' בת"ת ועוד שכמו שחזרה רבקה בדעתה כן חזר יעקב באומ' שהי' ראוי שיאחוז למעלה יותר ע"י נשואיו כדמסיק בגין דהוה בלחודוי.
זהר א, דף קנ ע"ב מלה דא לתרין סטרין מה נורא המקום מה נורא הזה. כלו' מה נורא מ' שלא עשינו לה הראוי ומה נורא הזה שלא עשינו כהוגן והטעם למלכות כדקאמר בקדמיתא שמשלמותה הייחוד והטעם ליסוד שגם לו שלמות בייחוד וההפך וז"ש דלא בעייא וגו' והאדם בהיותו בלי זווג פוגם שתי מדות אלו ועם היות שהיה ראוי שיאמר מה נורא המקום ומה נורא הזה להורות על תרין סטרין חד הוא ולהורות על ייחודם אמר מה נורא המקום הזה כאלו מקום וזה הכל היה אחד. ועל ייחודם יחד כאחד אמר אין זה כלומר אינה מדה בפני עצמה כדמסיק. ופי' ג' בחינות הא' אין זה להיות בטל והענין כי מלת זה יצדק על הבטל שאינו פועל כי הפועל לא יקרא לעולם זה אלא משתנה לפי הפעולה הנפעלת ממנו ועוד שישתתף הפועל בפעולתו ולא יקרא זה אלא אלו וכיוצא וז"ש אין זה אין ראוי שיקרא זה המורה על היותו בטל. הב' אין זה אין ראוי שיהיה זה בלא זאת דהיינו למהוי בלחודוי. הג' אין זה מציאות וקיום לזה אלא בזאת. ומפני היות נמשך ג' פעולות ממנו למלכות כנגד שלשתן אמר לאשתמשא ביה והיינו דקאמר אין זה למהוי בטיל דהיינו שיהיה פועל השמוש מן הת"ת למלכות וענין זה יגרום בזווג איש עם אשתו אף אם יהי' עוברה או מניקה עם היות שאין פרי נמשך מאותו זווג הזווג בעצמו מצוה וזהו טעם מצות עונה וז"ש למהוי בטיל כי הכובש מעיינו אף אם לא יהיה ראוי להוליד מפני הסבה הנזכרת גורם פירוד כדפי'. וכנגד הב' דאמר לאשתכחא בלחודוי אמר ולמעבד ביה פירין דהיינו בסוד ייחודו עם המ' יבואו לו הנשמות מהבינה ויתלוה אליו להוי רב אם מהמלכות אם מהנשמות הנעשית ע"י אם מהבינה ות"ת בענין שאינו בלחודוי. וכנגד הג' דאמר קיומא דיליה וגו' אמר ולארקא ביה ברכאן כי בסבת ברכו המלכות הוא מתברך והברכות אינם מצד הבינה לבדה כענין הפירות ולא בשמוש שהוא מצד הת"ת אלא מכל שייפין דגופא דהיינו מכל הספירות שכולם משפיעות ע"י היסוד.
זהר א, דף קנ ע"ב והיה ה' לי לאלדי"ם אנא אהא משיך וגו' היינו אומרו והיה ה' לי לאלדי"ם פי' והי' ה' בינה נקראת והי' דהיינו נחלא יהו"ד חכמה דהיינו מבועא דנחלא וכן פי' הרשב"י בתיקונים בפסוק והיה ה' למלך על כל הארץ.
זהר א, דף קנ ע"ב לי למדתי ת"ת ומשם לאלדי"ם שהיא המלכות וז"ש אנא אהא משיך שהוא הת"ת לאתר דא וגו' מלכות ואין הכוונ' שאם לא יעשה לו הב"ה טוב' שלא יעבדהו ח"ו אלא הכוונ' כי בחלום נרמז לו שהוא מרכבה לת"ת ואם הדבר כן יוכל להשריעה ממבועא דנחלא ואם לאו לא יוכל. וז"ש ת"ח ישראל וגו' כלו' מדרך הת"ת הוא כך לקבל מחכמה ובינה ואח"כ להמשיך ממנו למלכות לכך אמר יעקב כמה דאלדי"ם יהא נטיר לי שלא אשתקע בחוצה בטיט היון ולא אשתכר ביין נסך כמו שעשה נח ואדם אלא יהא נטיר לי כמו שעשה לאברהם וגו' כנז' פ' לך לך.
זהר א, דף קנ ע"ב ועביד לי כל אינון טבאן דהיינו מה שרמז לי שאני מרכבה לת"ת וגו' א"כ אוף אנא אהא משיך וגו' שיהי' בידי ספוק לעשות.
זהר א, דף קנ ע"ב קשרא דכלא ביה. והיה יהו"ה הם י"ה לי הוא וא"ו לאלדי"ם ה"א והכל במלכות כלל י' ספירות בשם בן ד'. שלום בת"ת. בית אבי מלכו' גבו' תתאה דאתי מגבור' עילאה פחד יצחק.
זהר א, דף קנ ע"ב באתר דא אסלק מדרג' וגו' הענין בהיותי בחוצה איני אוחז כי אם במלכות. אם יהי' אלדי"ם עמדי וגו' אמנם בשבתי בשלום אל בית אבי לא"י כפשטו אז אסתלק מהמלכות לת"ת וז"ש והי' ה' שהוא ת"ת לי במקום אלי"ם שהיה בחוצה לארץ. או ירצה בהיותי בחוצה לארץ איני יכול לאחוז אלא במלכות והיינו אם יהיה אלי"ם עמדי וגו' אמנם בשבתי בא"י והיה ה' ומשם אני יכול לאחוז בבינה ואסלק מדרגא ת"ת לדרגא בינה והיינו לאלדי"ם ותמן אפלח פולחניה להמשיכה מהבינ'.
זהר א, דף קנ ע"ב ר' חייא פתח וגו' דלאו סופיה רישי' וגו' בתרתי הא' מני יחיד פשענו רבים. והב' גברו תכפרם וכי מפני שגברו יכפרם לכך פי' דברי עונות הרשעים האחרים גברו על עונותי וכיון שיש אחרים גדולים ממני ראוי שתכפרני בכללם ועל עצמו בעא ראשו' באמרו גברו מני ואיני תכלית הרשע כדי שירחק כפרתי ולבתר בעא על כולא באומרו פשעינו לי ולהם. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנ ע"ב והרא"ג ז"ל כ' בגין דהו' בלחודוי כלומר היותו לבדו בלי אשה ולזה לא שרתה השכינה עליו. ויירא ויאמר וגומר על ההוא מקום דקאמר בקדמיתא היינו מה שאמר לעיל ויפגע במקום שפגע בשכינה שהיא מקום הת"ת כנזכר לעיל ולפי דרך זה יאמר אין זה כי אם בית אלהים כלומר בית דאיהו אלהים דהיינו השכינה ע"ד שאמר ויסע מלאך האלהים מלאך דאיהו אלהי"ם וזה שער השמים שהיא הכניסה ליכנס לת"ת הנק' שמים. וחד על את קיימא קדישא כלומר מאחר שאין השכינה שורה על מי שאינו נשוי כנזכר א"כ מה נורא המקום הזה דהיינו הברית דלא בעיא לאתבטלא אלא לפרות ולרבו' ובזה גורם לנהר העליון דלא יהא חרב ויבש כדמסיק ואע"ג דאינהו תרי סטרי חד הוא כלומר הגם שאנו מפרשום המקום הזה על המלכות וג"כ פי' על היסוד כנזכר אינם ח"ו מקומות מחולקים כי למעלה אין בו חילוק ח"ו אלא חד הוא. קיימא דיליה לאו איהו אלא בית אלהים כלומר כשהוא בקיומו בסוד והקימותי את בריתי לאו איהו אלא בי"ת אלהי"ם כלומר כי ההקמ' זו אינה ראויה להיות כי אם בית אלהי"ם מזומנת לו: למעבד בי' פירין היינו הנשמות שכן נקרא פרי מעשיו של הקב"ה פרי צדיק. ולארקא בי' ברכאן מכל שייפי גופא היינו השפעת המזונות ופרנסת העולמות כלם. דהאי הוא תרעא דכל גופא כי זה היסוד הוא שער הגוף דהיינו הת"ת הנקרא גופא דמלכא כי כל השפעת הת"ת הוא משפיע בזה היסוד הנק' זה וז"ש וזה דהיינו היסוד הוא שער השמים תרעא איהו לארקא ברכאן לתתא במלכות. וע"ד ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה דהיינו היסוד נורא הוא מאד מאחר שאין אדם שלם כ"א בפעולתו ותימא הוא איך בני נשא לא משגחן ביקרא דבי'. למהוי בי' שלים לעילא ותתא דהיינו מה שאמר לעיל מכאן אוליפנא מאן דלא אשתלים לתתא כלו' להיותו נשוי לא אשתלים לעילא להיותו אחוז במדות עליונות וז"ש למהוי בי' דברית שלים וגומר. דלא בטיל מעלמא וגומר כי אף שנתבטלו החכמות החיצוניות כמו שנאמר בזוהר אצל וימצאו בקעה שכלם היו הולכים אחריהם. החכמה העליונה דהיינו חכמת הקבלה ודרישת התורה ע"ד המדות לא נתבטלה: ואמר מליך לא יהון לבטלה כי דבריו שאמר אין זה יסוד ראוי להיות לבטלה אלא בבית אלהים שיהי' האדם נשוי כנזכר לעיל א"כ לא תהיה דורש ולא מקיים כי תכף ומיד שדכוהו כדי להזדווג בבת זוגו. הא דאמר ר"ש כלומר היינו מה שהיה אומר ר"ש וגו'.
זהר א, דף קנ ע"ב וידר יעקב וגומר: ממבועא דכלא דהיינו מג' ראשונות. לאתר דא דאיקרי אלהי"ם מלכות. ושיעור הכתוב והיה מה שה' דהיינו בינה יהיה נותן לי אני אתננו לאלהי"ם והכריח הדבר ואמר ת"ח ישראל וגומר כלא נטיל הוא בקדמיתא וגומר נוטל כל הברכות היוצאות מהמקור הזה דהיינו הבינה או החכמה ולבתר דימטי לי' כלומר אח"כ שנמשך השפע אל הת"ת במקומו מיניה נגיד ואמשיך אל המלכות וי"ס דגרסי להאי אתר דהיינו מלכות. משמע דכתיב והיה ה' לי בקדמיתא ולבתר כלא לאלהי"ם כן היא הגירסא הנכונה וכונתו להכריע מ"ש מהפסוק בעצמו ואמר והיה ה' לי בקדמיתא שאני נוטל ראשונה קודם שתטול המלכות ואח"כ ממני נוטל המלכות: כמה דאלהים יהא נטיר ועביד לי כל אלין טבאן כמו שהבטיחו שאמר והנה אנכי דהיינו השכינה עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה וגומר אני אפרע לה את גמולה הטוב כי גם אני אהא משיך לה מאתר דילי אותם הברכות בעצמן כלומר שתהיה היא מושפעת מהת"ת אותם הברכות ממש שהבטיחני אני אהיה מושך אותם ממדתי כדי שהיא תוכל לקיימם. ואתחבר קשרא דכלא ביה כלו' אני אחבר קשר הכל דהיינו היסוד שהוא קשר כל העולמות כתרגומו דאחיד בשמיא וארעא אקשרנו ואחברנו ביה דהיינו לאלהים האמור ופירש ואמר אימתי אחבר ואעשה הקשר הזה כשאשוב בשלום דהיינו יסוד כדמסיק: כד אהא בדרגא דילי כלומר כשאני אתקשר במדתי מדת הת"ת דהיינו כשאהי' נשוי אשה ובנים ואהא יתיב בדרגא דשלום דהיינו היסוד כי גוף וברית חשבינן חד ויסוד הוא סיומא דגופא ותרוייהו כחדא אזלי ברזא דאות ו"ו. וזה הוא כדי לתקנא בית אבי דהיינו מלכות ואיהי בית לחכמה שהיא אב לת"ת וכמ"ש בזוהר ה' בחכמה יסד ארץ והענין כי כשהאדם נשוי אשה ופרה ורבה גורם לנהר העליון שינגיד ויפוק ובז' המלכות היא מתתקנת וז"ש ואהא יתיב בדרגא דשלום כדי לתקנא בית אבי: דתמן הוא ארעא קדישא כי בארץ ישראל יוכל להשתלם האדם יותר מחוצה לארץ כי כל המצות שייכות בה מש"כ בחוצה לארץ. באתר דא אסלק מדרגא דא לדרגא אחרא ירצה כי בעוד שאני בדרך אתקשר במלכות הנקרא אלהי"ם וזהו אם יהיה אלהים עמדי וגומר אמנם כשנשוב בשלום אל בית אבי אעלה במעלה עליונה וז"ש והיה ה' לי לאלהים כלומר אז יהיה ה' שהוא ת"ת אקחנו למדרגתי במקום ותמורת אלהים שהיא המ' שהייתי דבוק בה עד עתה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנא ע"א ת"ח בשעתא וגו' עד ההוא אתר היא הגבור'.
זהר א, דף קנא ע"א וספרי דחייביא משמע רבים ובגמ' פי' ג' ספרים והא' לבד של רשעים ועוד באלו הכא תכפרם ואלו התם נחתמים למיתה לכך נרא' שאין ספרים אלו אותם הספרים שאלו הספרים הם ספרי המעשה ומיני העבירות רבים ולכל א' וא' ספר בפני עצמו כאו' וכל מעשיך בספר נכתבין ועבירת לא תנאף ספר בפני עצמו לכל הרשעים ועבירת לא תגנוב ס' בפני עצמו והעוברים בחברה ספר להם יחד והעוב' יחיד ס' לו לבדו בענין שכמה מיני ספרי' יש ומאלו יש מתכפרים ויש בלתי מתכפרי' ויש נתלים ונעשים ג' ס' חדשים והיינו ג' ס' דתנן התם.
זהר א, דף קנא ע"א לעילא מרישי' רישי' יסוד לעילא מרישיה ת"ת ושם פגם הפשע ופגם העון ביסוד בענין שגברו ודאי מני ממדת המלכות שבה החטאת כדפי' בזוהר פ' ויקרא נמצאו ג' ספרים ספר חטאים במלכות וספר עונות ביסוד וספר פשעים בת"ת ובכל ספר וספר מהם כמה מיני ספרים כדפי' וענין ספרין פתיחו היינו פגם כל חוטא וחוטא נראה בסוד אחיזת נשמתו למעלה בספרים אלו ופתיחו לבדוק הפגם ועונשו ליטהר ועונות גברו ודאי על מדת המלכות וכ"ש פשעים.
זהר א, דף קנא ע"א בגין כך לא הימין שאמר הבטחה זו במלכות לבד דהיינו ויחלום בסוד החלום והפגם מעון ופשע מלמעלה ממנה ויתבטל ע"י ההבטחה לכך לא האמין ואמר אם יהי' וגו'.
זהר א, דף קנא ע"א אי תימא דלא הימין כלו' אי בעית אימא שמה שלא האמין הוא שלא האמין בעצמו שלא יחטא ויבטל ההבטח' ומשום דהאי קרוב לפי' הקודם או הוא הוא כמעט לזה אמר דבר אחר:
זהר א, דף קנא ע"א ור' אחא פליג במקצת בפי' והי' ה' דאילו לר' חייא פי' אפי' מדת רחמים יתנהג עמי לדין מפני שאהיה מדקדק אז במעשי יותר. אמנם ר' אחא קאמר שה' ברחמים במקומו עומד אלא הכוונ' והי' ה' לי לאלדי"ם שאכלול הרחמים מדתי בדין והענין גבור' כלול' מתוך הת"ת ואמר ואתקשרנא ביה מפני שהכללות סבת קשר הספירות כיצד ת"ת קשור' בגבורה בת"ת שבגבור' וגבורה קשור' בת"ת בגבורה שבת"ת וז"ש אתכלילנא בדינ' בגבור' שבת"ת עצמו ואתקשרנא בי' בגבור' בעצמ' ע"י הכללות הנזכר. ואין לפרש אי תימ' דלא הימין וגו' אינו שהרי אמר והי' ה' לי לאלדי"ם והרי האמין אפי' היפוך רחמים לדין דקשה שזה אינו האמונ' שלא אמר אלא ושבתי ועוד בעצמו הי' מאמין ובקונו לא האמין אתמהה.
זהר א, דף קנא ע"א א"ר יוסי לאו הכי וגו' קשי' לי' לפי דבריהם דמפרשי והי' ה' לי לאלדי"ם שם זה לדין א"כ אם יהי' אלדי"ם עמדי למה לא יהי' דין דמה נשתנה שם זה מזה להכי אמר לאו הכי בהיותו שולל דבריהם מטעם קושי' זו ועוד שנית דבריש' קאמר אם יהי' אלדי"ם שם זה שהוא דין לבד ואח"כ אמר והי' ה' דמשמע ברחמים לכך פי' שלא מפני פחד העון ולא מטעם זה אזיל אלא אמר אם יהי' אלדי"ם מה שהבטיחני הב"ה אינו במדת הדין לכך אני אומר אם יהי' אלדי"ם מדת הדין עמדי מפני שאני נכנס לבין החיצונים ולהכניעם דינ' אצטריכנא שאין ביעור חמץ אלא שריפה יבושו ויחתו מגבורתם לכך דינ' אצטריכנא לנטר' לי ועם היות שמדתי מדת רחמים ת"ת נניח ענין זה עד דאתוב בשלום אל בית אבי לא כמו שהייתי בהוצה בדין לבד אלא אז כיון דאתוב בשלום דהיינו למדת הת"ת אז אתכלילנא רחמי בדינ' דהיינו שלום המשלים החסד מימין והדין משמאל דהיינו שלום כנודע ולא זו בלבד אלא גם אכלול כל השם יחד דהיינו והי' ה' לי לאלדי"ם כדפי' ר' יהודה לעיל וז"ש ואתקשר בקשור' מהימנא דהיינו הת"ת לאכללא כול' כל האצילות בחד שהיא המלכות דהיינו לאלדי"ם.
זהר א, דף קנא ע"א והאבן הזאת כנה הנה המלכות בד' כנויים הא' אב"ן הב' זאת הג' מצבה הד' בית אלדי"ם. להיות שהיא נקראת אבן מצד הדין דהיינו אבנא די מחת לצלמא ועם היות שאבן היא י' עכ"ז קושי' מצד הדין והיינו שלקח דוד ה' חלוקי אבנים מן הנחל ויך את הפלשתי. זאת מצד החסד כי א"ת מצד תורת חסד על לשונה וזאת כי מצד ז' מדות מחסד עד המלכות. מצבה קמה ודאי מצד הת"ת. יהי' בית בית הוא כללות הכל בה וז"ש דהא כדין יהא כול' קשרא חדא בת"ת כדפי' והי' ה' וגו' והאי אבן שהיא המלכות אתברכ' מימינא ומשמאלא דהיינו והאבן הזאת ואתברכ' מעילא דהיינו מצבה ואתברכא מתתא בסוד התעוררות המצות העול' כדמסיק בגין דאתן מעשרא מכול' כדכתיב וכל אשר תתן לי עשר וגו' וייחוד זה יורמז באו' בית אלדי"ם קבוץ מלמעלה מכל הבחינות ומלמטה כדפי'.
זהר א, דף קנא ע"א א"ר אבא וגו' והא נתיב ויקח מאבני דהיינו אבנים הרבה והיכי קאמר והאבן הזאת דמשמע אבן א'.
זהר א, דף קנא ע"א ואי תימא וגו' כלומר ואם תרצה לתרץ דאבני עילאה שהיא מלכות כמה אבנין לאתר בית מותבה ומה שאמר אבן היינו היא עצמה זה אי אפשר והא כתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה והיינו האבן אשר שם מראשותיו כדכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה א"כ לא אהדר אלא לאבני המקום. ותירץ ואמר בגין דאמר אין זה כי אם בית אלדי"ם באומ' ענין זה הרים מצבה למלכות והקימ' בגין דתלא כל שבחא דזה שהוא היסוד בה ואמר אין זה לקיומ' לתתא אין ההנהג' לתחתונים ועיקר הכל תלוי בזה אלא בזאת שהיא בית אלדי"ם ושפיר ועל זה נאמר ויקח את האבן דהיינו בית אלדי"ם אשר שם מראשותיו לעיקר להנהגה וירימה מצבה באמיר' זו ועל זה נאמר אשר שמתי מצבה כתיב ודאי דאיהו שם לה כדפי יהי' בית אלדי"ם השתא קשי' ליה שפיר בשלמ' כדקס"ד דאבן היינו אותם האבנים דכתיב בהו ויקח מאבני המקום וייחדם יחד והם אבן א' וירימה מצבה ודאי שהקימם קימ' יש להם בייחודם למרכב' והשתא קאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית ומרכב' לשכינה הנקראת אלדי"ם אלא השתא דקאמר דאבן היינו מלכות ממש יהי' בית ה' מבעי לי' דהיא היא אלדי"ם. ותירץ שהם ג' אלדי"ם כדפי' בזוהר שיר השירים אלדי"ם בבינ' אלדי"ם בגבורה אלדי"ם במ' ואמר שהמלכות יהי' בית אלדי"ם ירצ' יהי' ב"ד דאלדי"ם דין הוא וירצה יהי' בית לדין מתרתי סטרין מסטרא דיובל' וגו' ובזה ימתק הדין קצת.
זהר א, דף קנא ע"א והנה ר' אבא פי' כי או' יהי' בית אלדי"ם הוא תפל' ומשום דאיהו קאמר אין זה כי אם בית אלדי"ם נמצא שכבר היתה ופי' ואמר יהי' בית אלדי"ם לעלמין דהיינו התמדת הענין בה ואמר כי להיות העולם צריך הדין אמר כי אין זה יסוד הנק' זה אין זה לקיום התחתונים אלא בית אלדי"ם שהיא המלכות מפני שהעולם מתקיים על הדין ומפני היות' בית אלדי"ם קיומ' לתתא וזהו יהי' בית אלדי"ם שהוא תפלה על התמדת הענין.
זהר א, דף קנא ע"א והנה היא לעולם מקבלת מגבורה ועל מה היתה התפל' לזה אמר בהכרח אנו צריכים לומר שהוא דינ' מתרי סטרי דהיינו בינ' וגבורה ולפעמים יסתלק ממנה מקור הבינה ויהי' מקור הגבור' וזה ח"ו מחריב העולם ואין אנו רוצים אלא דין המנהיג העולם לזה אמר יהי' בית אלי"ם יהי רצון שתהי' לעולם בית אלדי"ם כמו שהיא עתה והיינו מתרי סטרי כדפי':
זהר א, דף קנא ע"א ור' אלעזר לא רצה לפרש בבינה שם אלדי"ם מורה על דין א"א משום דיובלא אע"ג וגו' וא"כ אין ראוי שיתייחס לשם אלדי"ם שבבינה דין כלל ועיקר כי שם אלדי"ם שבבינה מורה על סוד מ"י אל"ה לא על הדין אלא הכוונה על הגבורה לבד וז"ש אלא בית אלדי"ם סטרא וגו' ומאי דקשי' לך מה מקום לתפלה זו דפשיטא דמצד השמאל היא מקבלת לעולם הא לא קשיא מפני שיש בצד הגבורה שני דרכים הא' לטוב דהיינו דין יפה המעורר הזווג ואותו הדין טוב לקיום העולם ודאי והדרך השני לביש והוא דין המחריב העולם ולהיות כי בעת החלום היתה מלכות יונקת מדין הטוב ועל שם זה נקרא בית אלדי"ם לעורר הייחוד אמר בלשון תפלה יהי' בית אלדי"ם לעולם ולא מצד הרע.
זהר א, דף קנא ע"א ור"ש דחיק' ליה דברי ר' אבא דודאי דלא מיקרי בי דינא מצד הגבורה וגם דחיקא דר' אלעזר וכי אחר שהוא גורם הייחוד העליון והקימה מצבה למה תקרא בית אלדי"ם ולא בית א"ל כי בחבוק יקדם השמאל והעיקר הימין כאומ' שמאלו תחת לראשי וגו' וא"כ בית אלדי"ם דבר נוסף על הקודם. לכך פי' על הבינ' ואמר בית אלדי"ם היינו דכתיב קרית מלך רב והענין כי מה שיקרא בית אלדי"ם אדרבה בא להוסיף על בית ה' כי בהיותה נקראת בית ה' הוא כמו אם תקרא קרית מלך סתם כי כמו דאית מלך ואית מלך דהיינו או ת"ת או בינה ובהיותה נקראת מלך סתם מורה על היות הת"ת בתוכה וכשיאמר קרית מלך רב יורה על מלך גדול מוסיף מעלה בקריה מהיותה קרית מלך סתם וז"ש ודאי עלמא עילאה דהיינו הבינה הנקראת רב בסוד החכמה וא"כ דא קרית מלך רב להוסיף על קרית מלך סתם וא"כ בית ה' הוא כמו קרית מלך סתם ובית אלדי"ם כמו קרית מלך רב ולא בסוד הדין כמו שפי' ר' אלעזר ור' אבא אלא להורות על תוספת מעלה על הייחוד ועל זה אמר יהי' בית אלדי"ם שיתמיד סוד הייחוד הזה בה.
זהר א, דף קנא ע"א דירושלם קריב איהו לאתחרבא וגו' דוחק גדול לומר דר' חייא הי' קודם החרבן. ואפשר דהיינו להחריבה חורבן מהיושבים בה עוד ע"י שיכלו ממנה אדם ובהמה כעין שחרש טורנוסרופוס את הבית והשתא נ"ח' דלא אמר על המקדש שהוא עיקר אלא על העיר שהמקדש כבר הי' חרב.
זהר א, דף קנא ע"א ותקיפי עלמא היו עוד צדיקים אחרים זולתי י' הרוגי מלכות או יהי' קצתם כגון ר' יהודה בן בבא שהי' באחרונה וכיוצא.
זהר א, דף קנא ע"א אילנא דחיי ת"ת יחדון בה דהיינו תורה לשמה שהוא הייחוד לייחד ירושלם בתורה וכל זמן שיש בה ייחוד אין יכולת לסמאל ולא שתתבטל הגזר' אלא יאריכו לה מעט שהרי כבר נחתמה.
זהר א, דף קנא ע"א דהא כתיב לראי' שאפי' בזמן שהידים ידי עשו שולטים הקול קול יעקב אם קול דיעקב שהוא ת"ת דהיינו עסק התור' למטה לא פסק. דבור שהיא המלכות שלטא מפני שהקול נעשה דבור למטה והיינו יחוד גמור קול ודבור תורה שבכתב ושבע"פ אבל אם הקול קל ונתבטל מיד והידים ידי עשו דהיינו סמאל כיון שכבר נגזרה גזרה ונתנה בידו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנא ע"א והרא"ג ז"ל כ' ת"ח בשעתא דחייבין עתה רוצה לפרש הפסוק ע"ד הסוד: אינון סלקין כלומר העונות שלהם עולי' עד ההוא אתר וגומר ספרי דחייביא היינו המלכות כי היא הדנה את העולם ונקראת ספר כנזכר בפרשת ויקהל דף ר' כד"א דינא יתיב דהיינו בית דין הגבורה היושב לדון ואז ספרין שבמלכות פתיחו. וההיא ספר דהיינו מלכות דינא עלה קיימא דהיינו הגבורה כי כן הגבורות נפעלות על ידה בג"כ דברי עונות וגומר כלומר עניני העונות ומשפטיהם הם בגבורה שהיינו גברו מני כי דוד במלכות ודברי עונות ומשפטיהם בגבורה ר"ל גבוהים ממדתי לכן פשעינו אתה דהיינו החסד שהוא מקביל לגבורה אתה תכפר והכונה שיהיו גוברים מימי החסד על הגבורה ויטהר כל הפשעים כלם א"נ אתה חכמה: וי"ס דגרסי וההוא ספר מעילא לרישא דדוד איהו ה"פ כי ההוא ספר דהיינו המלכות למעלה מדוד בג"כ דברי עונות גברו מני כלומר דברי עונות ודיניהם עברו על ראשי כלומר הם רמוזים במדתי שעל ראשי ולכן פשעינו אתה דהיינו חסד תשפיע מימיך לתוכה להרים הפשעים ולקנחם מקרבה כאומרו ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה: יעקב כגוונא דא כלומר פחד שלא יהא לו איזה עון שיהיה כתוב בספר העליון ויתקיים בו דינא יתיב וגומר בג"כ לא הימין וי"ס דלא גרסי כגוונא דא אלא יעקב בג"כ לא הימין שמא יגרום החטא והכל הולך אל מקום אחד: אפי' רחמי כד אתוב בשלם וגומר כלומר אפילו שם ה' שהוא ת"ת מדת רחמים אשימנו כנגדי כאילו הוא אלהים מדת הדין וזה בגין דאפלח וגומר כלומר כי אז קים לי בגואי דאפלח קמיה תדיר ולא אפחד משום עון: א"נ בגין דאפלח כלומר למה אני אומר שכשאשוב בשלום יהיה לי לאלהים ויהפך לדין כדי שאפלח קמיה תדיר ויהיה לי יראת ה' ר"ל רצוני שיוכיחני וייסרני בדיניו אפילו על חטא קטן שאינו נחשב לאחרים לעון כדי שע"י זה אפלח קמיה תדיר ולא אפסיק מעבודתו לעולם: נמצא דעת ת"ק דבהליכה בדרך היה רוצה דין ורחמים כי כן משמע אחר שבשובו לבית אביו היה רוצה שישובו הרחמים דין ממילא משמע שבדרך היה רוצה רחמים ודין. ור' אחא סבר שבדרך לא היה רוצה דין כלל ובשובו שיהיה כלול הדין ברחמים. ור' יוסי סבר שבדרך היה רוצה דין אבל לא לעצמו כי אם לאחרים הבאים להזיקו ובשובו יהא כלול דין ברחמים ובזה מודה לר' אחא בלבד.
זהר א, דף קנא ע"א והאבן הזאת אשר שמתי וגומר דהא כדין יהא כולא קשורא וגומר וה"פ והאבן הזאת אשר שמתי מצבה שהי' מלכות אז בשובי בשלום יהיה בית אלהים כלומר שיאירו בה כל הספירות העליונות ויתקשרו עמה שאז בשובי אל בית אבי אהיה נשוי אשה ובנים ואגרום לנהר העליון שיתיחד עמה ויתקשרו בה כל המדות וז"ש דהא כדין יהא כלא קשורא חדא שיהיו כלם מתקשרים קשר אחד במלכות. ומלבד זה האי אבן אתברכא מימינא ומשמאלא בגין דאתן מעשרא מכלא כך היא הגירסא הנכונה והכונה שהיא מתברכת מימינא ושמאלא וגומר בגין דאתן מעשרא מכלא כי ע"י מעשר ראשון ללוי מתקשרת בגבורה וע"י מעשר מן המעשר לכהן מתקשרת המלכות עם החסד והיינו או' עשר אעשרנו לך תרין מעשרות ראשון ושני ואתברכא מעילא מת"ת א"נ ג' ראשונות ומתתא מצד מעשה התחתונים בסוד תנו עוז לאלהי"ם א"נ מעילא ומתתא נ"ה. א"נ שע"י חלק מעשרה שיתן יגרום למדות עליונות שהם עשר שכל אחד ואחד יתקשר עם המלכות ויתנו לה מעשר מכל באופן שהיא מתקשרת ע"י המעשר עם כל המדות העליונות ושיעור והאבן הזאת וגומר יהיה בית אלהים בית האצילות שלו כנזכר ותהיה מבורכת מכלם וזה ע"י שכל מה שתתן לי עשר אעשרנו לך כנזכר.
זהר א, דף קנא ע"א א"ר אבא והא כתיב ויקח מאבני המקום וגומר שהם סוד י"ב בקר שתחת הים הנזכר לעיל א"כ איך אמרת שהיא מלכות. ואי תימא דאבנא דא עילאה וכו' אין הכי נמי שלקח י"ב אבל האבן הזאת שם אותה עליהם מצבה לרמוז אל המלכות היושבת עליהם זה א"א שהיל"ל אשר שמתי עליונה מאי מצבה. ותירץ ואמר בגין דאמר ונ"א כיון דאמר אין זה כי אם בית אלה"ים הכא ארים לה קמא וכו' כלומר לכך נקט לשון שמתי מצבה כי באומרו אין זה דהיינו יסוד שאינו ראוי להיותו בלחודוי אלא בבית אלהים בזה הוא ממש הציבה והקימה בדבריו אלה וז"ש בגין דתלא כל שבחא דזה בה שפירושו הוא דאין זה לקיימ' כי אם בבית אלהים. בגין דתלא ה"ג ומלת לתתא לא גרסינן ליה. וע"ד אשר שמתי מצבה כתיב כלומר ולא אשר שמתי עליונה דאה"נ שהיא עליונה שפסוק מלא הוא והים עליהם מלמעלה אלא לרמוז לנז': יהיה בית אלהים לעלמין מדנקט לשון יהיה ולא לישנא אחרינא משמע כי הוא יהיה הויה עולמית כי כמה פעמים נחרב הבית וחזר ונבנה ולעולם לא זז ממקומו כי לעולם בנאוהו על מקומו: בית ה' מבעי ליה כי מלת בית הוא במלכות ואלהים הוא במלכות ויותר נכון לומר בית ה' ת"ת כי שם ביתו: אלא אתר דבי דינא איהו כלומר לכך נקרא בית אלהים לפי שהוא מקו' הב"ד העליון והוא מתרין סטרין עילאין שתי בתי דינין הנקרא אלהים חד מסטרא דיובלא דהיינו בינה דאיהו אלהים חיים וחד מסטרא דיצחק דהיינו גבורה וזה נקרא בית אלהים כלומר בית של הב"ד או ב"ד הבינה או ב"ד דגבורה. ואתא ר' אלעזר ופליג עם ת"ק ואמר כי אם נקרא בית אלהים אינו כי אם מסטרא דיצחק כי מסטרא דיובלא אינו צודק כי לא נקרא אלהים כי אינה כי אם הויה בנקודת אלהים לבד אבל כולה רחמים גמורים ולהיות ששרשי הדינין מתערין מינה לכך נקודתה בלבד היא בנקודת אלהים. וכל חידו מינה נפקין והוא חדותא דכלא ובמקום מקור השמחות והרחמים הגמורים לא שייך לקוראו אלהים שהיא מדת הדין א"כ לעולם לא נקרא בית אלהים מצד הבינה אלא מצד הגבורה ולשם ג"כ הוא נקרא המלכות בית אלהים לתרין סטרין לטב ולביש לטב שתקרא מדת המלכות בית אלהים לטב כלומר בית הנשפעת מהגבורה בסוד השמאל הדבוקה בבינה ומזאת הבחינה השמאל מעורר סוד האהבה והיינו אומר בסטרא (מוהר"ר צמח הרב זלה"ה גורס דשמאלא ושפיר.) דיובלא אתער ביה רחימותא כלומר באותו הצד של הגבורה הדבוקה ביובלא אתער ביה בהאי בית רחימותא כד"א שמאלו תחת לראשי ויונקת ג"כ מבחינת עצמה שבגבורה א"כ שפיר איקרי מדת המלכות בית אלהים כי הכל נשפע מהגבורה הנקרא אלהים ר"ש אמר בית אלהים היינו דכתיב קרית מלך רב. אית מלך במלכות וכן בת"ת הנקרא מלך סתם אבל עלמא עילאה שהיא הבינה היא מלך רב בכינוי להיותה מתייחדת בחכמה הנקרא רב כי כל לשון רב הוא בחכמה ששם הוא רבות קודשא. ודא הוא קרי' מלך רב כלומר ודא דהיינו המלכות נקרא קרית מאותו הנקרא מלך רב. נמצא שר"ש סבר כי נקרא בית אלהים מצד הבינה לבדה והכונה כי כל הטובות והשפעות הבינה כלם היא משפעת אותם למלכו' כנזכר בפ' בלק דף קפ"ז וקראה בית אלהים בבחינת נקודת אלהים שבבינה ואפשר דמלת אלהים מלשון גדולה כמו נתתיך אלהים לפרעה וזהו בית אלהים דהיינו קרי' מלך רב שהבית הזה מלכות קרי' במושב מלך רב הבינה: מקסטיטורא דמר משמע מתוך הלשון שהוא מזיו הדרו של מר חקלא נהיר. דירושלם קריב איהו לאתחרבא וכו' וא"ת ר' חייא היה אחר החרבן שנים הרבה וי"ל תרי ירושלים הוו והיינו עיר אחרת ששמה ירושלים שהיתה בישובה א"נ אפי' אחר החרבן חזרה ונתיישב' במתי מעט ומפני שבטלו את התורה כדמסיק עתידה לאתחרבא לגמרי. בגין דירושלי' דינא איהו דהיינו ירושלי' העליון מלכות דינא איהו כלו' היא מדת הדין וכשאין עוסקים בתורה אילנ' דחיי אסתלק לעילא ואז ירושלים של מטה היה מתלהטא בדין ואתחרב'. ועל דינא קיימ' כלומר כשעושי' דין ומשפט בירושלים של מטה ירושלים של מעלה מתקיימ' למעלה ויש לה קיו' ושפ' רב ולכן עתה שאין עושין בה דין נחרב' כדין וכשור': תקיפי עלמא היינו הצדיקים שהם עומדים חזקי' לעולם דילמ' יורכון שני דירושלים שמא יאריכון ימי יישוב' ולא תתחרב. דהא כל זמנא דאוריית' אשתכח בה היא קיימא כי אין העולם מתקיי' אלא בהבל התורה. אילנ' דחיי ת"ת לא אעדי לעולם ממלכו': אסתלק מעלמא מהמלכות הנקרא עולם וי"ס דגרסי אסתלק מינה. הקול קול יעקב כלומר כשיש קול למטה אז מתעורר קול העליון יעקב דהיינו ת"ת לא פסיק מלהתייח' עמה. א"נ דהאי קול קול קריא' התורה לא פסיק מפומייהו. דבור היינו מ' שלטה על הקליפו' ומכניעת'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנא ע"ב זוהר. א"ר ייסא וגו' דכתיב אם ה' ת"ת דהיינו אלין דמשתדלין באורייתא.
זהר א, דף קנא ע"ב אמאי קאמר שירה אי בגין דבריה וגו' ועם היות דתלמוד' דידן נקיט הכי דייק מלת בנו דקרא ועוד בערך רע קשה ממנו טוב הוא. אמנם הכא דייק מלת בברחו לבד ובערך יש' אחר קשה הי' ועכ"ז מזמור לקבל יסורין בשמחה יפה כל היסורין שבעולם בעולם הזה משעה א' בעולם ההוא.
זהר א, דף קנא ע"ב באר מלכות כי באר שבע ובת שבע הכל ענין א'. א"כ כיון שהיא אשת דוד אמאי לא איערע ביה.
זהר א, דף קנא ע"ב מארי דבבו הוה לקבליה כי פגם בת שבע היה במלכות והעונש והגלות נשפע לו משם אמנם בריחת משה הי' על קידוש השם מפני פרעה וכן יעקב על ענין הברכות ולזה בחדוה קביל לון שבריחתם לתוספת מעלה לא לעונש.
זהר א, דף קנא ע"ב סליקו מיא לגבייהו בבאר גשמי וזה רמז ברוחני דאושידת מיין נוקבין לגבי עילא לקבלא מיין דכורין ובעצם הבריחה גרמו ענין. זה מפני שהי' מעסקי המצוה לפיכך גרמו בה יחוד כדפי'.
זהר א, דף קנא ע"ב ואי תימא וגו' אי אמרת בשלמא דיעקב ומשה אינהו בעלי מטרונית' דא מגופא ודא מנשמתא ולהכי איערעו לא קשי' מידי לא מדוד ולא מאליהו אלא השתא דאמרת דטעמא דדוד היינו דהוה ליה מארי דבבו ואי לאו הכי הוה ערע ביה אי הכי אליהו דהא מצדיקי עלמא הוה אמאי לא איערע ביה.
זהר א, דף קנא ע"ב אלא אליהו לתתא מן הבאר. ויש לדקדק למאי דקיימא לן פנחס הוא אליהו הרי פנחס הוא ביסוד כדפי' בזוהר בכמה דוכתי ואין לומר דאביד לי' על דאוליף סניגורי' על ישר' כדכתיב כי עזבו בריתך וגו' כדפי' בזוהר דקודם הכי ערק ולא איערע עם באר. וי"ל די"ב שבטי' עם היות שיש להם רמז למעלה בסוד אברי הזכר במרכב' עליונה אינם אלא למטה ממלכות ואין לך בכל צדיקי עולם שעלה לעלמא דדכורא חוץ מאברהם יצחק ויעקב ויוסף משה ואהרן ודוד. וא"ת ויוסף למה לא ערע ביה וי"ל יוסף לא זכה אל המדה הזאת אלא עד מעשה אשת אדוניו.
זהר א, דף קנא ע"ב ובגין דיעקב ומשה וגו' קשי' ליה כי במה שפירש עתה שיעקב ומשה הם למעלה מבאר אין אנו צריכים עתה מה שתירץ למעלה לענין דוד משום דלא קשה מידי כי דוד לא היה למעל' מן באר אלא בבאר עצמו לזה אמר שהם ג' בחינות הא' יעקב ומשה שהם למעלה והב' דוד שהוא בו ממש והג' אליהו שהוא למטה והנה מפני שהם למעלה ראוי שיפגעו בו ויעלו המים ודוד שהוא בו ממש ראוי שיפגע בו ולא יעלו המים ואליהו לא זו ולא זו שהוא למטה ובזה אם לא מטעם שהי' מארי דבבו לדוד היה פוגע בו מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנא ע"ב סתרי תורה
זהר א, דף קנא ע"ב באר דרג' דאדון וגומר קשי' ליה היינו באר היינו שדה ופי' כי שאני באר משדה בבחינו' שונות כי באר הוא בחינה דקה יותר משדה כי באר היא בחינ' אדון כל הארץ היינו בסוד הייחוד היותה ארון והיכל לתורה שבכתב. כדכתיב הנה ארון הברית אדון כל הארץ. ובחינת שדה היא בחינתה מג' אבות סתם היותה מקבלת גוונין עליונים שהם סוד חוור וסומק וירוק ועל אלו קאמר שדה תפוחין שהיא מקבלת מג' אבות ונודע שיקדם החבוק שהוא סוד שדה תפוחין אל הייחוד שהוא בחינת הבאר וזש"ה באר בשדה. משה ואהרן ויוסף ג' מרכבה לג' מדות אלו והם מתקנים אותן כדי שישפעו למלכות ומלת רובצים מגזרת שוכבים וז"ש בגין דההוא מקורא וגומר והיינו שכל א' עביד שמושא בההוא בירא ע"י היסוד לבאר בהיותו בתוכיות המלכות ממש וז"א וכד שרי בגו ההוא בירא:
זהר א, דף קנא ע"ב עביד פירין ואתמליא הם ב' בחינות עביד אבין שהם הנשמות שהם פירות. והב' שפע וברכות וז"ש ואתמלייא: אמנם התחתונים אינם נהנים אלא מן הברכות לבד וז"ש כיון דאתמליא וגומר והוצרך לומר עביד פירין לתקן לשון רובצים שהוא להוליד נשמות כדפי':
זהר א, דף קנא ע"ב אבן נגף וצור מכשול הם הקליפו' וסבת בריאתם לקנטר על הטוב הנמשך מלמעלה לא ימשך אלא ע"י הדין והוצרך לזה מפני שהעולם נזון בחסד מדרך החסד להטיב לרעים ולטובים לכך עומד זה על פי הבאר כלומר על ממריה למתבע דינא שלא יתפרנס העולם אלא על הדין עם היות שמדת הב"ה טוב וז"ש דלא ייחות מזונא וטב וגו'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנא ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. באר דרג' דאדון וגומר פי' כי במציאות כל היכלי המלכות נק' שדה והיכל השביעי נק' באר בשדה והוא הנק' ארון הברית אדון כל הארץ כי תמן עייל יסוד ברית העליון בהאי ארון כנז' בפ' פקודי.
זהר א, דף קנא ע"ב ותמן איהו מקורא דבירא שהוא היסוד מיוחד בבאר עצמו ותמן מיין נבעין. ואמנם פי הבאר האחר שממנו דולין ומשקין הוא היכל לבנת הספיר. עכ"ל:
זהר א, דף קנא ע"ב תוספתא רודפי צדק דתבעי רזא וגומר פי' במלת רודפי צדק ג' פירושים. הא' אינון דתבעי רזא דמהימנות' פי' רודפין להבין במלכות וענייני הקבלה שבה שהיא נקראת צדק וזה בסוד הנפש שהיא ממלכות ובה דבקות בני אדם בעסק התורה וכשרון המעשה. הב' אינון דאתדבקו בקשורא דמהימנותא וזהו בסוד הרוח שהוא מת"ת הנקשר עם המלכות ובסוד קשר הייחוד הזה נקשרים בני אדם בסוד רוחם ע"י עסק התורה והמצוה ופי' רודפי צדק להשפיע' מסוד ייחודה מלמעלה. הג' אינון דידעין אורחוי דמלכא עילאה וגומר דהיינו בסוד הנשמה שהיא מבינה והיא נקראת מלכא עילאה והיא ג"כ נקראת צדק כנזכר בזוהר בפ' צדק צדק תרדוף דאהדר לצדק עילאה וצדק תתאה. ופי' מדרגות אלו בפתיחת דבריו להיות כוונתו לפרש ממש דרך השפע ע"י היחוד מג' ראשונות למלכות וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנא ע"ב והרא"ג ז"ל כ' כלא ידעין דא כלומר ולא אצטריך ליה לאליהו לאשמועינן האי ולהאריך לשונו על כך. דכתיב אם ה' וגומר שאם ה' שהוא ת"ת לא ישמור עיר לפי שאין עוסקים בתורה. מלכות שהיא השומר אינה מועילה כי אז אסתלק מינה אילנא דחיי ודבור לא יכלא ולא שלטא:
זהר א, דף קנא ע"ב וירא והנה באר וגומר האי קרא אתערו ביה חברייא שאמר שמ' עבד או ממזר וכו' אבל עתה שהוא בנו וכו' כדלקמן. אמר שיר' והכי בעי חד דחשיב דקב"ה סליק ליה חובוי וכו' תו חמא דעילאי מיניה הוו בעלמא ה"ג וה"פ והכי בעי רצה לומר שירה משני פנים חד דחשיב דקב"ה סליק חובוי ליפרע ממנו בההוא עלמ' וכיון שראה שהיה גוב' חובוי בעה"ז חדי ועוד אמר שירה כי גדולים ממנו ברחו לבדם וכו' וז"ש תו דחמא דעילאי מיניה: כלהו אערעו בהאי אתר שהוא רמז לשכינה שהיתה הולכת עמהם: אלא דוד וכו' השכינה היתה אויבו של דוד והיתה בכעס עמו על עון בת שבע ועל עון זה נטרד וברח מירושלם כנזכר בפ' לך דף צ"ד ולכך כשברח לא פגע בהאי באר כי היא עצמה טרדה אותו ממנה. בחדוה קביל לון לפי שהיו כל א' מהם בעלה דמטרוניתא דא מלבר ודא מלגאו כנזכר בזוהר: ובעא לאתקרבא בהדייהו ולא לברוח מהם כדוד באותו זמן. דחמא האי באר לעילא כלומר ראה הבא' הזה התחתון ובמקו' שרומז למעלה דהיינו באר העליון שכינה שהיא זה כנגד זה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנב ע"א זוהר. אמאי כתיב ונאספו וגו' מתרי טעמי חד דהא אינון תמן וז"א והנה ג' עדרי צאן רובצים עליה. ועוד כל העדרים העדרים סתם הוה ליה למימר. דרום חסד על נצח. ומזרח ת"ת על יסוד. צפון גבורה על הוד וז"ש דרום מהאי סטרא וגו' בענין שהם ג' בערך ג' קוים והם יותר משלשה בערך הספירות בעצמם כדמפרש לקמיה בפסוק ונאספו. ואו' ואלין קיימין על האי באר זהו או' והנה שם ר"ל בשדה הנז' ואח"כ רובצים שמורה על אחידן בה בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו וגו' ואח"כ ומליין לה בסוד הזווג אחר החיבוק.
זהר א, דף קנב ע"א ישקו העדרים. השתא לא שייך. אדרבה פי' שהעדרים משקין לה. להכי פי' כי העדרים האלו הם ד' חיות המקבלות שפע המלכות והם עדרים עדרים מחנות שכינה ולהיותם תלויים בספירות העליונות על שמם נקראו העליונות עדרי צאן צאן קדשים צאן ירושלם הנשמות התלויות בספירות כדפי' בתיקונין.
זהר א, דף קנב ע"א כל הנחלים היינו ז' נחלים פרטי ג' עדרי צאן הנכללים בג' קוים והענין כי בעוד שהמלכות מקבלת מגבורה מקרשת השפע שבה ומעכבת אותו אמנם ברבות שפע הרחמים המכונה בשם מים וישפיעו שבע ספירות יעשה נחל השפע רב ומתחזק החסד ומתרבה ומבטל הדין המעכב השפע ולפי פי' זה אבן היינו קרישו דמייא דהיינו דין הגבורה ולפי זה פי' ונאספו כל העדרים הספירות העליונות. אמנם למאי דפריש אח"כ אב"ן היא הקליפה התובעת הדין נאספו שמה כל העדרים הם הקדושים התחתונים להעביר החיצונים ולערבב השטן כדמסיק. (מה שחסר מן הזוהר)
זהר א, דף קנב ע"א העדרים לא כתיב. עם היות דלאידך פי' נמי דייקינן כל העדרים הם ז' ספירות עכ"ז דייק מלת כל שבא לרבות מה שאינו בעצם שם העדרים סתם ולזה ניחא להאי פי' כל העדרים משום דתרי גווני עדרים הוו עדרים עילאין ועדרים תתאין ולהכי קאמר העדרים לא כתיב אלא כל העדרים משריין וגו' ואלו לאידך פי' אם יאמר ונאספו שמה עדרים כיון שלא אמר שלשה עדרים שהם ג' אבות אלא העדרים סתם ממילא משתמע דבשבע ספי' קאמר.
זהר א, דף קנב ע"א אלין בשירים ותושבחן וגו' אל יטעה המעיין ויחשוב שהקדושים למטה מהאבן שהיא הקליפה הנז' אלא הם למעל' וישראל למט' והחצונים בין אלו לאלו נעשים מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים. אמנם כאשר אין השפע נשפע למטה גם לקדושים העליונים אינו נשפע ולהכי אלו ואלו משתתפין להעביר החטאת הרובץ לפתח שער היכל לבנת הספיר וסותם השער שלא יצא משם השפע לתחתונים ואז המלאכים פנימה להיכלות ויש' בחוץ להיכלות ואלו בצלותין ובעותין על צרתם ואלו בשירים למתק הדין ואו' מעבירין לה מן קודשא ממדור היכל א' ומדור היכל ב' ונכנס לתוך היכליהם הטמאים לנוקבא דתהומא רבה.
זהר א, דף קנב ע"א ולמתבע דינא פלוני עשה כך ופלוני כך.
זהר א, דף קנב ע"א ולאנהגא עלמא וגו' לרדת וליטול נשמה או ליגוף כפי המצטרך כענין איוב.
זהר א, דף קנב ע"א כיון דאשתלם יעקב בזכותו נזון כל העולם ואין פה לקליפה כנגדו שהרי הכניעה בכמה עניינים בענין עשו. (ע"כ פירוש מה שחסר מן הדפוס).
זהר א, דף קנב ע"א והשיבו את האבן לאידך פי' העדרים שהם הספירות הדין על פי ממש בגין דעלמא וגו'.
זהר א, דף קנב ע"א והכי הוה לי' ליעקב כמו למשה שצפורה נזדמנה לו ממש שם בבאר והכי ליעקב וגו' (פי' מה שחסר מן הזהר) וגללו לשון ערבוב.
זהר א, דף קנב ע"א ובכולא אצטריך עובדא מעשה האבן כמשמעו והרועים כולם גוללים אתה לרמוז אל מציאות האבן העליון ויעקב גבר למטה וגבר למעל' ויגל את האבן למעל' ולמט'. ובמשה מעשה האבן הוא שהרועים הרעים רועים עדרי השועלים המחבלים כרמים גרשו את צפורה ובנות ירושלם הרועות צאן קדשים וצאן ירושלם שלא להשקות צאנם מן הקדוש' ומשה העבירם וישק את צאנם והעביר הרועים הרעים מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנב ע"א סתרי תורה
זהר א, דף קנב ע"א ואסתליק מן דינא וגו'. אל תטעה לאמר מכאן שיהיו הקליפות מחיצה בין המלאכים והב"ה ח"ו שהחיצונים הם למט' מהיכלות קדושים אמנם אין שפע נשפע למט' מן האצילות והבריא' אל היציר' שהם ז' היכלות שמטטרון השר הגדול ממונ' עליהם אם לא לצורך התחתונים וכל זמן שאין צדק בתחתונים אין שפע נשפע אליהם ולזה החצונים המקטרגים הם הם המונעים השפע מן ההיכלות עם היותם למט' מהם.
זהר א, דף קנב ע"א על מימרא דהאי באר היא מדת הדין ורוצה בדין ובפועלים אותו ולכך החצונים צורך גבוה בעולם לתבוע הדין ולפעול אותו ולכך על פי הבאר כד"א על פי ה' יחנו וגו'.
זהר א, דף קנב ע"א דהא לא יכיל עלמא למיקם וגו' לפי מה שנתעבה העולם בעון אדם הא' וגבר בו החיצוני ויצה"ר ומטבע הגשמי לימשך אחר הקליפ' אם לא הי' פחד הדין הי' הרע הוה בו כל כך שיתקלקל העולם דבר לא ישוער ודור המבול שהי' בו רוב טוב' יוכיח וישראל שהי' להם רוב טוב' יוכיחו עד שפי' רז"ל ישראל אינם יכולים לקבל לא רוב טוב' ולא רוב פורעניות אבל עתה שיש פחד העונש והעדר השכר כולם מטיבים בשתי דרכים בקשוט מפני פחד העונש והיינו סור מרע ובזכו מפני פחד השכר והיינו עשה טוב וענין זה הוא עתה והי' קודם ג"כ עד שבא יעקב והי' צדיק יסוד עולם והוא לבדו הי' מגין על כל העולם מעלה ומט'.
זהר א, דף קנב ע"א ובכולא אצטריך וגו' כי העיקר הי' עסק תורתו וטוב צדקתו אמנם להיות נמצא בביטול הקליפות מעש' למט' הי' ענין עשו ובהיותו הוא מתגבר עליו היה מכוון להתגבר על שרו שהוא סמאל ולא הועיל הגשמי רק להיותו מעשה לרוחני שאין שלמות בכשרון הכוונ' אם לא יתלוה אליה מעש'.
זהר א, דף קנב ע"א תרין עלמין אחסין יעקב וגו'. איני רוא' לזה הנה קשר כלל ועיקר ואפשר שהוא קשור עם ענין אחר. אמנם ק' לי במה שאמר דכד אתא יעקב לא אצטריך להאי אבן וגו' וכי יעקב בזמן ההוא אינו יש' ומלאכים במקומם עומדי' א"כ היכי קאמר לא אצטריך להאי אבן וגו' וא"ת סיוע שאר בני העולם פשיטא ופשיטא כי האבות לבדם היו בעולם. וא"ת סיוע יצחק שהי' בחיים וכי מנע יצחק עצמו מתפלתו שנאמר שלא היה מסייע וא"ת שלא הוצרך לסיוע המלאכים וכי חסרו המלאכים שירם וזמרם. האמנם לתרץ זה אני אומר שכוונ' שגלל את האבן ולעולם הי' מעורבב שלא חזר למקומה כל ימי היות יעקב בעולם ותפלת בניו ותפלת יצחק ושירי המלאכים הי' גורם ייחוד אמנם לגלול האבן לא הוצרכו כלל מפני שהוא ערבב במעשיו סמאל מלמעלה ועשו מלמט' שהיו מתעסקים עמו עד ששכחו כל ענייני העולם כענין השמת לבך אל עבדי איוב שערבבו הב"ה באיוב לזכות כל העולם אלא שכאן יעקב עצמו גרם ואחז באזני הכלב והטעם להיות שהוא כלל יותר מכל האבות במרכבות העליונות ולכך מעלתו יותר והוצרך לענין זה יותר מכולם והטעם דתרין עלמין שהם עולם הבא בינה ועולם הזה מלכות נטל לחלקו ושמש בשתיהן והיינו רחל ולא' ולא' ילדה ששה בנים שהם נגד ששה קצוות ראובן חסד שמעון גבור' לוי ת"ת יהוד' מלכות ות"ת יחד כדפי' בזוהר בסבא יששכר זבולון תרין יריכין דקשוט דינא מלכות יסוד נכלל ביהודה ששם יחוד ת"ת ומלכות יחד כנודע. רחל שהיא מלכות ילדה שני בנים שהם יוסף ובנימן שני הכרובים שהם מטטרון סנדלפון שהיא רוכב' עליהם ועם היות הרמז כך לפי האמת מרכבתם למטה י"ב שבטים י"ב בקר שהים עומד עליהם ולא נשאר אלא יוסף ביסוד אמנם ברמז תולדותם הוא דרך זה שפי' ולקמן יתבאר יותר א"כ נמצא כי מטעם זה מעלת יעקב גדול' על מעלת כל האבות ומטעם זה ג"כ אחז באזני הכלב לקטרג עמו כדי שיהי' הבית שלם למעל' ולמט' ועליו הי' מוטל הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנב ע"א תוספתא כל אינון רתיכין כל אינון מארי דגדפין פי' שרפים וחיות ואופנים ואפשר כי רתיכין הוא עולם הבריא' ומארי דגדפין הם עולם היציר'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קנב ע"א והרא"ג ז"ל כ' אמאי כתיב ונאספו שמה כל העדרים מאחר דנחי' למניינא שהם ג' עדרי צאן מאי כל ונאספו שמה עדרי' היל"ל אלא אינון שלשה וכו' כי ג' עדרי צאן הם חג"ת ומ"ש ונאספו שמה כל העדרים לא הדר להני ג' עדרי צאן דקאמר אלא היינו דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים דהיינו כל הספירות כלם שמתאספים יחד להעביר תקיפו דדינא קשי' כדמסיק. אחדין לה אוחזין אותה מבין הקליפות שבעוד שהיא בתוכם ומשפעת בהם אין ייחוד וכשאוחזין אותה צפון ודרום ויתבא בין תרין דרועין אח"כ אתי מזרח ואזדווג בה: היינו דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים היינו כל שאר המדות העליונות מראש' ועד סופ' שמתאספים יחד להעביר מינה תקיפו דדינא קשיא ולכן נקרא נחלים כי הם כנחלי' יומ' ולילה לא ישבותו מלהמשיך מימיהם כמו כן הנחלים העליונים ממשיכי' מימיהם והולכים אל הים ואין כוונתם למלאת' כי די לה בג' עדרי צאן כנזכר אלא אסיפתם שם הוא כדי לגלול את האבן תקיפו דדינא קשיא ההוא דגליד וקריש ירצה כי הדין החזק מהגבורה הנקרא דינא קשיא מתייצב על פי הבאר בכח הקטרוג כדי שלא ישקה כל העולמות התחתונים כי המים הקרושים אינם נמשכי'. כדין איקרי אבן הדר כלפי הבאר כשהיא בתוקף הדין מתקשט עצמה כאבן ומימיה קרושים כאבן ולא נפקי לבר. וכד אינון נחלין אתיין דהיינו שפע ג' ראשונות. אתתקף דרום כי בו עוברים הנחלים ובזה אתתקף ומעורר סוד החימום שבו שכן הדרום הוא חם ולח כנזכר בפ' וארא וצפון קר ומקריש המים ובכח חימום הדרום מתמסמסים המים ולא יכלה צפון בקרירותו למקרש מיין. כהאי נהרא וכו' כלומר אינו דומ' לנהר שמימיו מועטים שיוכל הקרירות לקרוש את המים כי ישלוט הקרירות בכלם ומקריש אבל כשהוא נהר שמימיו מרובים אינו שולט בכלם ולכך אינו יכול לקרוש וכן כאן כשהבאר הזה יש עליה תקיפו דדינא קשיא ואין משפיעים בה כי אם אלו הג' עדרי צאן הם מימיהם מועטים ויכול צפון כח הדין לקרושם ואינם נמשכים אבל כשהנחלים העליונים דהיינו ג' ראשונות ממשיכים נותנים כח גדול בדרום שמעביר הפקק מעל פיה ואין כח בצפון דהיינו כח הדין לקרוש כי הם מים רבים וז"ש וע"ד כד אינון נחלין אתיין אתתקף דרום דאיהו ימינא ומיין אשתקיין לשון התרה כשמחממין המי' הותרו ממאסרם ונמשכי': כיון דחמא דמייא סלקין לגבי' וכו' כי עליית המים לקראתו הוא רמז למ"ן אשה כי תזריע: ורחל באה עם הצאן ויהי כאשר ראה יעקב את רחל הכריח ענין יעקב מהשני פסוקים הסמוכים זה לזה כי עודנו מדבר עמם והיה על הבאר שעלו המים לקראתו תכף ורחל באה וגומר. ויהי כראות אותה ויגש וגומר וישק יעקב לרחל ובמשה דכתיב ויבאו הרועים ויגרשו': עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קנב ע"א גיליון כל אינון רתיכין וגו' פי' המרכבות ועולם הנפרדים.
זהר א, דף קנב ע"א תלת קיימין רביעין וגו' נה"י עכ"ל: