זהר א, דף קלח ע"ב ויברא אלדי"ם את התנינים הגדולים דא יעקב ועשו. וקראם תנינים גדולים במה שידעת כי יש לויתן טמא וטהור והטהור הוא בת"ת הנק' לויתן כי הוא בסוד לוי שהוא הת"ת המערה בלויה שלו היא המ'. וכן יש לויתן נחש בריח בטומאה והוא סמאל עם לילית כנודע וכל השאר מבואר. ואו' אלין שאר דרגין דבינייהו הם המלאכים וההיכלות אשר בין המ' לקליפות. ואמר כי להיות שיעקב היא בת"ת המתייחד עם המ' הוא אצטריך למיזל בערמה לקבל עשו דאיהו סמאל משא"כ אברהם ויצחק ועוד עשו לא נולד בעולם. וגם כי אינן בעלה דמטרוניתא כמו יעקב.
זהר א, דף קלח ע"ב ויגדלו הנערים וגו' הוק' לו או' ויגדלו ללא צורך והיל"ל ויהי עשו איש יודע וגו' ולמה הודיענו כי הגדילו הנערי' כי נודע הוא. ותירץ כי הענין לומר כי גלה לנו כי מהיותם בבטן הי' ניכר הדבר כי עשו פנייתו לרעה ויעקב לטובה והנה מן הבטן היו מקטרגים זה עם זה כמ"ש ויתרוצצו וגו' אך לא היה ניכר הדבר על איזה דבר היתה הקטטה ביניהם והנה כאשר ויגדלו הנערים אז ניכר הדבר ויהי עשו יודע וגו' ויעקב איש תם וגו' ודייק אומ' ויהי עשו ר"ל מה שהי' תחלה בכח הי' עתה בפועל ובהויה וזהו ויהי עשו וגו' ולא ניכר הענין עד שגדלו ואז נודע כי זו היתה ענין מה שנתרוצצו בבטן אמם. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קלח ע"ב מדרש הנעלם
זהר א, דף קלח ע"ב אלמלי ההוא כסופא והרהורא דלבא וגו' נר' כי כאשר האדם אינו מתאוה לאכול צריך לתת לו מאכלים שהלב מתאוה להם. עכ"ל הרח"ו נר"ו.
זהר א, דף קלח ע"ב גיליון אבל יעקב דאיהו מארי' דבית' איבעי לי' וגו' כ"א ב':
זהר א, דף קלח ע"ב והרא"ג כ' אלין שאר דרגין דבינייהו היינו ת"ת ודרגין דיליה ו' קצוות כי הוא בסוד הו' גוף כולל ו' קצוות ולמט' סמאל הוא בסוף הגוף בקליפה ושאר דרגין ו' קצוות שבאדם בליעל. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלט ע"א ויאהב יצחק וגו' הא אוקמוה וגו' כאן חסר פסוק א' וכן צרי' להגיה הא אוקמוה כמה דכתיב איש יודע ציד וכתיב התם הוא היה גבור ציד וביאור זה ביארתיו לעיל דף קל"ז ע"ב כי לכך אהב יצחק את עשו לפי שהי' צד ומרמה בפיו את הבנות וכן עשו הי' מרמה בפיו את אביו כיצד מעשרין את התבן וגו' וזהו פי' כי ציד בפיו. וכן איש שדה כי הוא הי' איש שדה הולך בשדות וביערים לשקוד ולהרוג והי' אומר שהי' יוצא להתפלל כאביו יצחק לשוח בשדה. גם פי' קריאתו איש שדה כי ידעת כי הקדוש' והטומאה הא' שולטת בישוב והא' בחורבות ובשדות כנזכר פ' תצוה ועשו היה אחיד בההיא חורבה וזהו איש שדה כי בשדה מצאה צעקה הנערה. והק' עתה כי מאחר דכל אלין הוו בעשו איך יכיל למיצד ליה ליצחק אביו ולרמאה לי' והא שכינתא הוה עמיה כנודע כי לעולם היתה השכינ' בבית יצחק אבינו וכמז"ל כי הי' ענן קשור על אהלו וגם בעת שבירך את יעקב תמן הות שכינתא כמ"ש כריח שדה אשר ברכו ה' והוא שדה של תפוחים שנכנס עמו ג"ע ושם היתה השכינ' עמו ואיך לא אודעא ליה. וביאר כי כן הוצרך הדבר בגין שיבאו הברכות בדעתא דקב"ה ממש ויהי' הוא ית' הגורם לזה ומאתו יצאו הברכות ויהיה יעקב מבורך מפיו ית' ממש ואח"כ יודה יצחק עליהם כמ"ש גם ברוך יהיה ובזה יתקיימו ברכותיו של יעקב והוצרך לכל זה מפני שידעת ענין קטרוג עשו וסמאל שרו על ברכות יעקב ובכן הוצרך שיתברך מפי השי"ת עצמו ממש וזה הי' במה שהי' בלתי ידיעת יצחק אך אח"כ הודה יצחק כמ"ש גם ברוך יהיה.
זהר א, דף קלט ע"א ויזד יעקב נזיד וגו' הוקשה לו דהא אוקימנא דהוה דא בגין אבילות' דאברהם וא"כ ויזד יצחק מבעי לי' למימר כי הוא הי' האבל ולמה ייחס הבישול כזה אל יעקב וביאר כי יעקב בשלם בכוונה גמור' כדי להכשיל את עשו וכמ"ש לעיל כי יעקב אזל בעקבה וברמאות בכל ארחוי לגבי עשו וכמ"ש ועם עקש תתפל וענין בישולא עדשים מפרש ואזיל וגו'. עכ"ל הרח"ו נר"ו.
זהר א, דף קלט ע"א גיליון אבל לא אודעא ליה בגין דיתברך יעקב וגו' תימא אי שכינתא לא אודעא ליה אמאי אתענש יצחק על דרחים לעשו ואתערו עשו שונאי אהב. ואולי בתחלה לא אודעא לי' ובתר דאתקשר עמיה אהבה לא יכיל לאתפרשא דלא חמי לי' חובא מטעמא דאתערו:
זהר א, דף קלט ע"א אלא בדעתא (נ"א ברעותא) דקב"ה פי' על תנאי אם יזכה דכתיב ויתן לך האלדי"ם בדין. סל"ה. ופי' כדי שלא יקבל עולמו בזה העולם אבל בעשו הנה משמני וגו' ולא נזכר שום שם וכן כתב הקנ"א ז"ל עכ"ל: הה"ד מארבע רוחות באי הרוח וגו' ס' במדבר ק"ל ב' רל"ה א' לקמן וקע"ה ב' פ' שמות י"ג א':
זהר א, דף קלט ע"א והרא"ג כ' ויאהב יצחק את עשו וגו' ה"ג הא אוקמו' כמא דכתיב איש יודע ציד וכתיב התם הוא היה גבור ציד וגו' ומאי דאמר הא אוקמוה הוא לעיל בסוף פסו' ויעתר יצחק לה'. ואיהו אמר דעביד צלות' שהיה אומר שהיה יוצא השד' להתפלל כדרכו של יצחק אביו וזהו יודע ציד שהיה צד אותו באמרי פיו כנזכר ואינו אלא איש שדה לקפח וכו'. והכי איצטרי' שיבאו הדברים בערמה כמו שנבאר לקמן בפסוק יעבדוך עמים. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קלט ע"ב בגין לתברא תוקפיה וחילי' וגו' הענין הוא כי לפי מה שהיה עולה על הדעת כי בהשפעת החיצונים חלקם יגברו ויהיה להם אחיזה בקדושה וגבורה ומפני זה נסה יעקב בסוד התבשיל הזה שהוא אדום תבשיל ודאי של עשו כמו ששחקים שוחקים מן לצדיקים ומבשלי' הזרע בצד הקדוש' כן יש בחינה שבה מתבשל תבשיל לחצונים כי שמרי הקדרה נתנים להם האדום והשחור שחרה נחשתה ובהיות השמרים האלו אדומים נתן לחצונים אדרבה הם פורשים מן הקדוש' ולזה נמצא בתבשיל הזה ב' מדות הפכיות הא' אדום והב' מתבר חילא ותוקפא דדמא מטעם זה כי בהנתן להם חלק זה הם נבדלים בחלקם ואין להם אחיזה בתבשיל הקדוש וזהו סוד ע' פרי החג שהיו ישראל מקריבים ונותנים לע' שרים חלקם מהתבשיל העליון ובזה מכניעים כחם שלא ישלטו על ישראל ונבדלים מהקדוש' וע"ד זה נסה יעקב בערמה שהיה תבשיל אדום וכראות עשו ושרו תבשיל מדתו חשב להתגבר חילו ולהתחזק ולפיכך אמר הלעיטני נא מן האדם כמדתו ולא ידע כי אדרבה מכניע כח השר והיינו ממש סוד שעיר עזאזל שחשב סמאל היות לו לכבוד ואדרבה מכניע כחו ומתהפך לעבד וזהו סוד ונשא השעיר עליו את עונותם וגו' וז"ש בההיא שעתא ידע יעקב סוד זה כי אדרבה במקום שנראה שהוא תגבורת לו הוא הכנעה אליו וביטול כחו מהטעם שפי' והיינו ענין התוספ' כי עם היות כל ענייניו אדומים מפלתו הוא בסוד האדום כדמסיק. ואו' ר' יהודה פתח ואמר ה' צדיק יבחן וגו' כולא על דינא וקשוט. דינא מצד המלכות. קשוט מצד הת"ת והיינו דיין האמת והיינו תמים פעלו מצד המלכות כי כל דרכיו משפט מצד הת"ת.
זהר א, דף קלט ע"ב לא דן ליה וגו' כי יום שנברא בו אדם הא' ראש השנה הי' ומן הדין הי' שיעמיד העולם כולו לפניו לדין על כל ענייניו מה יהי' משפט כל יצורי עולם והב"ה כדי לזכותו עכב דינו עד שצוהו אות' המצוה כדי שישמור אות' ויעמידהו לדין ויזכהו על היותו רובא זכיות והוא לא כן עשה ונמצא בעת הדין רובא עונות והמצוה הי' שלא יסטי לביה וגו' שלא ימשיך אחר הערלה כדי שלא יתחייב כלייה וז"ש בגין דלא יסטי נבי' ורעותי' הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קלט ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ובגין כך עבד תבשילין סומקין וגו' ענין בישולו עדשים הטעם הוא כי הלא הוא ידע דעקרא דילי' הוא אדום וזה דוגמת שעיר יום הכפורים כי הוא כמו מתנה א' שאנו נותנין לו כן נתן לו אותו התבשיל האדום הרומז אל מדתו כנגד שעיר י"ה הרומז ג"כ אליו כמ"ש הן עשו אחי איש שעיר כמו שעירים ירקדו שם ובזה נעשה אוהב את יעקב. וסוד האדום ידעת שהוא עשו הנק' כבד כי יעקב הוא הלב ועשו הכבד וכל דמא סומקא בישא מן הכבד אתיא והנה ע"ד טבע נותנין הרופאים לחולה תבשיל עדשים לקרר את חום כח הדם והכבד שלא ישלוט בגוף וז"א ותבשילא דא תבר חילא ותוקפא דדמא סומקא וגו' וכן יעקב תבר חילא ותוקפא דעשו הנק' כבד ע"י תבשיל של העדשים ודבר זה נתבא' בפ' פנחס דף רל"ב ושם תבין הרמז. וכל השאר מבואר ונתבאר לעיל בענין עם תמים תתמם ועם עקש תתפל:
זהר א, דף קלט ע"ב ויהי רעב בארץ וגו' בהיות כי זה המאמר נדרש על אברהם לזה הביא כאן פסוק ה' צדיק יבחן ואמר כי הנה מעשיו של הב"ה ית' כולם הם לתועלתינו ולהנאתינו ואין אנו משגיחים בו ובמצותיו כי הלא קב"ה לא פקיד לי' לאדם אלא לתועלתו בגין דלא יסתאב בקליפות ויתאביד מן עלמא כנודע כי זהו סוד מצות ומעץ הדעת וגו' ולא שמר מצותו ועכ"ז בעת שדן אותו אוריך עמיה רוגזי' כי מן הראוי הי' שימיתהו תכף בעת עוברו על מצותו ית' כמ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות והב"ה בגין לארכא רוגזי' עמיה עבד עמי' טיבו וחסדא כי נתן לו יום א' מימים של הב"ה שהוא אלף שנים כמ"ש כי אלף שנים בעיניך וגו' ואם הדין הי' שימות באותו יום עצמו שאכל מן העץ והשי"ת הטיב חסדו וקיימו בעולם יום א' משלו שהוא אלף שנים וראוי הי' לחיות כל האלף שנים אלא שהוא נתן משלו ע' שנים לדוד אמנם כל האלף שנים שנותיו של אדם היו. והשאר מבואר עכ"ל.
זהר א, דף קלט ע"ב גיליון בגין דתרי חולקי הוו בה ועלי' כתיב וגו' קמ"ו א'.
זהר א, דף קלט ע"ב מדרש הנעלם.
זהר א, דף קלט ע"ב דבאלף שתיתאה לזמן ארבע מאות ותמניא שנין וגו' שמות י' א' עכ"ל:
זהר א, דף קלט ע"ב והרא"ג כ' ותבשילא דא תבר חילא וכו' כן הוא דרך טבע שתבשיל זה מחליש הדם החד הגובר וכך אמרו חכמי הרפוא'. עכ"ל הרא"ג:
זהר א, דף קמ ע"א ועם כל דא לא דן לי' כדקא חזי לי'. לפי עונו.
זהר א, דף קמ ע"א ואתקיים יומא חד עם היות שהב"ה גזר כי ביום וגו' ואפשר בבקר או בחצות ועכ"ז נתקיים כל היום כי פי' הב"ה דבריו ברחמים כל מה שאפשר ובזולת זה פירושו יומו של הב"ה אלף שנה.
זהר א, דף קמ ע"א עם צדיקייא ועם רשיעייא היינו צדיקים שגלוי לפניו שאם יכם על עונם ירפו ידיהם מעבודתם והשתא ניחא אומ' לקמי' אבל קב"ה מדקדק וגו'.
זהר א, דף קמ ע"א או בגין דיפוק וגו' תימה ויצא הצדיק ההוא ע"י צדיק אחר כמוהו ואפשר לפרשו על א' מב' פנים או שהוא נמשך מסוד שלשלת הקדוש' מאבות לבנים כענין חזקיהו מאחז ומנשה מחזקיהו שהוא שלשלת המלכות ואותם הנשמות משתלשלות ע"י ואי אפ' ע"י זולתם. או מפני שגלוי לפניו טוהר מחשבת הרשע הזה בעת ההולדה ההיא מפני התנוצצות נשמתו בו בשעה ההיא עד שזוכה לשאוף הנשמ' הטהור' ההיא וזה הזכות יספיקהו להחיותו בזה ע"י הבן ההוא בבא.
זהר א, דף קמ ע"א ואע"ג דהא אתמר וגו' ונמצא שלפי זה הנסיון הוא להורות לבני העולם מעלתו עכ"ז אומ' צדיק יבחן אר"ש דרך אחרת שהוא להמאיך הגוף להשליט הנפש כדמפרש ואזיל. ונמצא לפי זה בצדיקים ג' בחינות הא' שהב"ה מאריך להם מפני שאינם יכולים לסבול יסורים. הב' שהם מדוכאים ביסורים להגביר נשמתם על גופם יותר. הג' להרים נסם לעין כל.
זהר א, דף קמ ע"א ואע"ג דדיוקנא דגופא ברזא עלאה בסוד האדר' כל האברים רומזים באצילות עכ"ז מצד פחיתות החמר והרכבתו הוא אינו אחוז ברוחניות ועכ"ז הנפש דבקה בעצמותה. אחר הפטירה והשתא קיימינן בהיותו בחיים שיש אחיזה לחיצונים בבשר והיא גורמת החטא. מהרמ"ק זלה"ה.
זהר א, דף קמ ע"א והרח"ו נר"ו כתב.
זהר א, דף קמ ע"א ובג"כ אבחין וגו' הודיענו תירוץ קוש' א' גדולה והיא מה צורך לשי"ת לנסות את הצדיקים והלא כלא אתגלי קמיה ואמר כי קושי' זו תירצה הפסוק הזה באומרו צדיק יבחן וגו' והענין במה שידעת כי ג"כ קושיא זו ויותר גדולה היא בענין בריאת הנשמות בעולם ומה הית' כוונתו ית' בבריאת העולם וכי לא ידע קב"ה כולא ומה צורך יש לו בזה והנה תירוץ זה ביארוה רז"ל בקיצור נמרץ שאינו דומה מאן דאכיל מדידי' למאן דאכיל מאחרים והנה הנשמות קודם בואם לעולם הם אוכלים שם מדידי' דקב"ה בלתי ראויים אל השכר ההוא אך עתה הם אוכלות משלהם כי הם טורחים בע"ש בעולם הזה ע"י קיום המצות ואח"כ אוכלים בשבת בעוה"ב מן מה שהכינו בעה"ז. והנה הצדיק הזה אם השי"ת רוא' כי יעמוד בנסיונו אז הוא צופה ומביט כל מה שיוכל לעמוד בנסיונו ואז מנסה אותו בהם כדי שיהי' לאות' הנשמה קרן קיים לעד שיאכל ממנו לעד ולעולמי עד משלו וממה שטרח בידו ובגופו ואדרב' אם לא הי' השי"ת מנסה אותו הי' כביכול שלא כדין כי מאחר שנודע הוא כאשר ביארנו כי כל כוונת הבריאה לא הית' אלא מפני זה כדי שבאלו השנים המעטים אשר יחיה האדם בהם בעה"ז ששים או שבעים ואם בגבורות שמונים שנה בהם ירויח האדם להתפרנס בהם כל ימיו בעולם הארוך שאין לו קץ וקצבה כמ"ש והמשכילים וגו' כככבים לעולם ועד וכפי מה שיכנוס בר ולחם ומזון בעולם הזה ממנו יאכל בעולם הבא ואין לו יותר מזה כלל א"כ אם השי"ת כל כוונתו לא הית' אלא לכשיזכו הנשמות בעה"ז לאסוף ולכנוס לעה"ב א"כ למה יאסוף ידו מלנסות את האדם אשר יודע השי"ת אשר יעמוד בנסיונו כדי שיהי' שמור לו יותר לעה"ב וכביכול הי' עוות הדין אם לא הי' מנסה השי"ת את הצדיק הזה אשר מכיר ויודע בו השי"ת שיעמוד בנסיונו וכפי אשר יוכל לעמוד בנסיונו כך יביאהו לידי הנסיון ההוא. האמנם לצדיק אחר שכמותו אשר ירא' בעינינו כי הוא צדיק גמור ואינו בא לכלל נסיון הנה אפשר כי רואה השי"ת בו שאם ינסהו לא יוכל לעמוד ולכך מטיב חסדו אתו ואינו מנסהו כדי שלא יאבד עולמו לגמרי ולכן יניחנו בלתי נסיון כאשר הוא צדיק עתה בלתי שיחקרהו יותר ונוחל עולמו כפי מעשיו שעשה אמנם אותו הצדיק המנוסה נוחל כפלי כפלים הכל כפי גודל נסיונו. א"כ הכלל העולה מדברינו אלה הוא כלל גדול בענין הנסיון ויתורצו בו כמה קושיות הנופלות בדרוש הנסיון ומזה יתיישב לבות בני האדם וגם שיראו את עצמם מדוכאים ביסורין לא די שאל יעצבו ואל יחר לבבם בזה כי אם אדרב' ראוי להם לתת שבח והודאה לשי"ת בכל עת ובכל רגע על חסדו הגדול אשר הביאו לידי נסיון ההוא כדי להרבות שכרו בעולם שכולו ארוך ואל זה רמזו רז"ל באו' כי השמחים ביסורין עליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ולזה אמר רבא לתלמידו כל מי שאין לו יסורין אינו מהם פי' כי ישר' נתקללו בפסוק והיו לאכול ומצאוהו צרות רבות וגומר ומי שאין לו יסירין נר' שאינו מכלל ישר' כיון שלא נתקלל עמהם ולכן מי האיש החרד אל יראת ה' צריך שישמח שמחה גדול' ויתן תוד' והודא' לשי"ת על היסורין הבאים עליו ויתעצב אל לבו כשאין יסורין באין עליו כי זה יורה כי אינו צדיק גמור כי מה שלא ינסהו השי"ת הלא הוא לחוסר צדקותיו ולידיעתו ית' כי לא יכשר בהם וזה ברור למבינים ואין עוד להאריך כי לא יספיקו ימים ולילות להאריך בדרוש הזה. והנה ז"א ה' צדיק יבחן פי' כי כוונתו ית' במה שמנסה את הצדיק הוא לחזקו ולאמצו ולהגביהו ולהוסיף לו כח גדול שמור לעה"ב וזהו ה' צדיק יבחן וזה יובן במה שביארנו היטב ואם תדייק בזה תבין איך כל מה שכתבנו הוא מדוייק בלשון הזה וז"א אלא בגין לארמא רישיהון בגינייהו ר"ל כי לעולם הבא ירימו ראש בגין אותם הנסיונות שעברו עליו וכמו שביארנו היטב. וזהו פי' והאלדי"ם נסה את אברהם מלשון שאו נס כלו' הרים ונשא את אברהם ע"י נסיון הזה. ואו' ואע"ג דהא אתמר ר"ל כי כבר ביארנו פסוק זה באופן אחר. אך ג"כ פי' זה הוא הנכון בזה דבגין דנסהו השי"ת לכן ארים קב"ה דגלא דאברהם לעיניהון דכלא הה"ד נסה את אברהם:
זהר א, דף קמ ע"א צדיק יבחן מ"ט אר"ש וגומר ואוקמוה פי' כי פסוק וה' חפץ דכאו פירושו כך כי כאשר ה' חפץ בו אז מדכאו ביסורין כמשרז"ל כל שהב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין וגומר ואמר כי הלא הגוף והנשמה הם כשתי צרות זו לזו ואע"ג שהגוף נברא בצלם אלדי"ם עכ"ז הוא חומרי ואין השי"ת חפץ בו כמו בנשמה הדומ' אליו כי הוא ית' הוא נשמ' אל כל הנשמות ואז מדכא השי"ת את הגוף כדי שתשלוט הנשמה על הגוף ותעסוק בדרכיו ית' כי הלא כך היא דרכ' של תור' וגומר וכאשר הגוף מתעדן הנשמ' מצטערת וכשהגוף מצטער הנשמ' מתעדנת עכ"ל:
זהר א, דף קמ ע"א והרא"ג כ' ויתקיימו בוא"ו גרסי'. ואע"ג דהא אתמר בפרשת וירא דף קי"ט דוהאלהים נסה את אברהם דבעי לאתכללא בדינא וכו' מ"מ אינו מדוקדק מלת נסה אלא לפירוש זה שהוא הרמת דגל וז"ש בגין דקב"ה ארים דגלא וכו' מה כתי' וה' חפץ דכאו החלי ואוקמו' רז"ל כל מי שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין בפשוטו אתי שפיר אבל הנכון יותר הוא בגין וכו'. ה"ג דהא נשמתא איהי דמיא לנשמת' דלעילא והיינו המלכות אבל הגוף אין לו דמיון למעל' הגם כי הו' דיוקן שלמעל' מ"מ הנשמ' היא רוחנית דוגמת נשמתא עילא' שהיא רוחנית. עכ"ל הרא"ג:
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים