זהר א, דף קעב ע"א כד"א ויעבור מלכם לפניהם וגו' דהיינו לשון קדימה לא לשון העברה והרחקה שדבקה שולטנות יעקב עם שולטנות עשו אלא שמקדמת וסמוך לזה תהי' זו זה קם וזה נופל והיינו שראה יעקב שזמן ראשון שליטת החיצונים כאו' אוכלין כל ד' ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ולא רצה שליטה בזמן שליטת החיצונים שידע שעתידין ליבטל הן והשולטים עמהן והיינו צורך תיקון העולם הוא שליטת החיצונים כדי לעכל פגם אדם הראשון ולזה אמר ואני אתנהלה לאטי ירצה אתנהל לאטי בעולם הזה להגיע לעולם הבא וז"ש אתנהלה לאטי לעלמא דאתי וההנהג' הזאת יהי' לרגל המלאכה כפי צורך תיקון השכינה שהיא עשתה מלאכת העולם ונתקלקל במעשה אדם והיא מנהגת העולם עד שתתקן אותו הפגם ואותו עון וז"ש דא אספקלריא דלא נהרא שנחשכה המדה הזאת בחטא אדם הא' וצריך שתאיר כאו' והי' אור הלבנה: ומציאות ההנהגה שהיא מנהגת לאט עד הגיע הנשמות לשלימות אותו הענין אני מתנהג עמה.
זהר א, דף קעב ע"א אשר לפני וגו' הוא הי' הת"ת ולפניו ודאי המ' דהיינו דאמרי' בכל מקום לפני ה' מן קדם ה' או בכל מקום המתרגם לתלות הענין בשכינה יפרש מן קדם ה' דהיינו השכינה ששם יהו"ד משתמש בה.
זהר א, דף קעב ע"א כרובים מטטרון וסנדלפון שהם סוד היציר' והעשיה למטה שהם בסוד בשכמל"ו. ואמר רגל המלאכה אשר לפני בסוד שמע ישראל ואמר ולרגל הילדים בסוד בשכמל"ו והיינו סוד ההנהגות וההשגחות מהן ע"י שכינה באצילות מהן ביציר' מהן בעשיה.
זהר א, דף קעב ע"א נפיק חד אילנא רברבא וגו' חד אילנא ת"ת עץ החיים בתוך הגן מ' בתוך פנימיותה נכנס. אילנא מצד קו האמצעי. רברבא מצד הגדולה. ותקיף מצד חוזק הגבורה.
זהר א, דף קעב ע"א עפייה וענביה היינו שהאילן הזה בן ארבע בחינות א' שרשים דהיינו ה' תתאה וז"ש בגויה נפיק וגו' הב' גוף האילן דהיינו וא"ו וז"ש אילנא רברבא וגו' הג' ענפי האילן והיינו ה' עילאה וז"ש עפיה. הד' פרי האילן והיינו יו"ד וז"ש ענביה וגו' ולעמוד על ענין זה היטב צ"ע במה שפי' בתיקונים.
זהר א, דף קעב ע"א מזונא לכולא ביה עליונים ותחתונים ימיניים ושמאליים.
זהר א, דף קעב ע"א ענני שמיא שמים ת"ת ענני שמיא הם ענן וערפל חסד וגבורה והיינו סוד ע"ב חג"ת.
זהר א, דף קעב ע"א ואתטמיר בין תלת טורין מתעלם בין ג' ראשונות בסוד הדעת העול' עד הכתר. ואמר תחות אלין טורין שהם ג' ראשונות נפיק הת"ת וסליק לעילא בסוד ההתעוררות ונחית לתתא בסוד השפע וההארה ממעלה למטה.
זהר א, דף קעב ע"א האי ביתא אשתקיא מיני' בסוד ונהר יוצא וגו' דהיינו שפע סתם אמנם גם להם בחינ' ב' והיא בחינת הייחוד ועליה רמיז וגניז בגויה כמה גניזין וגו' דהיינו שממציא בה מציאות הספירות כולם ובהם היא נבנית וגו'.
זהר א, דף קעב ע"א ההוא אילנא ת"ת מדת יום חמה.
זהר א, דף קעב ע"א האי ביתא וגו' היינו מדת לילה מלכות לבנה.
זהר א, דף קעב ע"א בשעתא דעאל חשוכא היינו חשך הגבורה.
זהר א, דף קעב ע"א וכל פתחין סתימין היינו פתחי היכלי הקדוש'.
זהר א, דף קעב ע"א כמה רוחין חיצונים ואפשר שהם נשמות התחתונים שהם למטה בעולם הזה.
זהר א, דף קעב ע"א ועאלין בין אינון צפרין היינו סילוק נשמות טהורות בין המלאכים כנז' בזוהר.
זהר א, דף קעב ע"א ונטלין סהדותא בעולם העליון נוטלים עדות ממעשה האדם מהנשמה העולה וחשבון זה היא נותנת עדות בעת עלייתה ואח"כ לפי קוצר מעשיה היא נהנית בהשגתה שם בעולמות העליונים וז"ש ושטיין וחמאן מה דחמאן וזה נמשך עד חצות לילה דאתער רוח צפון דהיינו גבורה וז"ש עד דאתער ההוא חשוכא שהמלכות מחצות לילה ואילך יונקת מהת"ת מצד הגבורה והיינו רוח צפונית שמנשבת בכנור דוד.
זהר א, דף קעב ע"א ואפיק חד שלהובא היינו כח הגבורה ונוקבת ויורדת דרך כל המדות עד המלכות וז"ש ובטש בטישין ובקע טורין היינו המלכות הנק' סלע.
זהר א, דף קעב ע"א וסלקא ונחתא פי' עולה ליקח כח ונחתא למט"ה לעולם הזה ואתער קלין היינו קול הגבר למעלה המלאך גבריאל ולמטה התרנגול בחצות לילה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעב ע"א והרח"ו נר"ו כתב. אפיק מבוצינא דקרדינותא וגו' הכוונה הי' ספי' דכולהו הוו חד קטורא ואין שום הפרש ח"ו ביניהם ואתלהיטו בה' שבילין הכוונה כי ענין אצילות הי' ספי' הוא כדוגמת מדליק נר מנר וזהו אתלהיט ר"ל האיר.
זהר א, דף קעב ע"א ומאה שבילין אינהו הי' ספירות דכל א' כלול מעשר ואינון ק' ובהון אתעביד ביתא דעלמא איהו דרגא בתראה מכולהו מאה ואיהו מלכות דמלכות. וההוא אילנא דהוי בגוי' איהו יסוד דמתחבר בשכינה וכד סליק ההוא אילנא אתטמר בין ג' טורין אינון חג"ת ואיהו אתגליא ביממא.
זהר א, דף קעב ע"א וההוא ביתא שליט בליליא ובההוא דרגא בתרא' אינון כל הנהו פתחין ואדרין ואכסדרין לצפרי שמיא ושם מתלקטין תחת כנפיה וביתא מתלהטין בשית נהורין אינון שש קצוות. עכ"ל:
זהר א, דף קעב ע"א והרא"ג זלה"ה כ' דהא אפי' בההוא זמנא חשב לארך זמנין כדמפרש ואזיל ודא הוה בכי בגין דאבוי הוה קיים ולא יכיל ליה משמ' שחש' שאחר שימות אביו יהרגנו. א"ר אבא ודאי אתחלש רוגזי' וכו' פליג אתרוייהו דלא איתי' למה דאוקמו' חבריי' ולא לדידי' דר' יוסי אלא שהחבוק והנשוק והבכי' כלם היו בלב שלם ונפש חפצ' כי אחר שנכנע לפניו והשתחוה כ"כ השתחויות וקבל שוחד שודאי נעשו חד ולא נשאר טינא בלבו וזה שאמר ודאי אתחלש רוגזי' כלומר שכל כעסו חלף הלך לו ונשקו בכל לבו ואמנם סיב' זאת האהב' כרגע הוא. בגין דהא אסתכם וכו' ומאחר שסמאל שרו הסכים על הברכות ונעש אהובו וברכו כך עשו הבא מכחו נעש' אוהבו וכדמסיק ואזיל דהכי כל מלין דהאי עלמא וכו' כי ברצו' ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו שנעשים אנשי שלומו.
זהר א, דף קעב ע"א יעבר נא אדוני וגומר א"ר אלעזר היינו דקאמרינן בקדמית' בסוף פ' תולדות יצחק דבארבע ברכות נתברך יעקב כדאיתא התם: דברכי' אבוי בגין דכתיב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו וכתיב ותשחק ליום אחרון והא אוקמו' ועדיין וכו' ה"ג בס"י ופשוט הוא כי רצ' יעקב לישא עול הגלו' בנעוריו כדי שישחק ליום אחרון באחרי' הימי' ועדיין לא אתקיימו אפי' חד מנייהו וא"ת והרי בסוף פ' תולדות יצחק משמע שאשתמש בחלשא מנייהו ואיך אמר ועדיין לא אתקיימו אפי' חד מינייהו וי"ל היינו אם הי' בא עשו להלחם עמו ברכב ובפרשים הית' כונתו להשתמש בחלשא אבל השתא שהשלים עמו לא אשתמש וז"ש התם והשת' לגבי דעשו די לי בהאי. לאינון יומי' דאזלין לאט היינו לעולם שכלו ארוך ומאריכים ימים עד אין קץ והכונה לומר שאין אני רוצ' להתקשר ולהיות חלקי עתה בימים הקצרי' והמעטים האלו של העה"ז ימי הקליפ' אלא רצוני להתנהל ולהתקשר לאותם הימים ההולכים לאט שהם ארוכים עד עדי עד ימים הקדושים והטהורים. דבה אתעביד עבידת' דעלמא היינו מלכות שע"י נפעלים כל פעולות התחתונים וכאלו אמר לרגל העוש' המלאכה. דא היא מן קדם ה' בכל אתר כלומר בכל מקום שנאמר קדם ה' רומז למדה זו שכן היא יושבת לפני הת"ת שכן היא ראשונ' ליכנס פנימ' ולהיות יעקב אחוז בת"ת אמר אשר לפני. דא הוא רזא דכרובי' היינו מטטרון וסנדלפון ושיעור הכתוב ואני אתנהל' לאותם הימים העליונים ההולכים לאט שהם אותם ימים שלרגלם עומדת המלכות הנקרא מלאכה ותחת רגל המלאכה עומדים הילדים כנזכר באלו אני דבוק וקשור וז"ש רזא דמהימנות' דאיהו אתדבק בהו ובין זה ובין זה אסבול גלותך עד דימטי זמנא דילי לשלטא' על הר עשו שאז אשלוט בשני עולמות יחד. א"נ ואני אתנהל' לאטי כנזכר אבל עתה בזמן הזה אהי' יושב בגלות דומם על העפר כמו שהי' השכינה יושבת בגלות עמנו ואתמשך לרגל המלאכה הזאת כלומר בעבודת פרך היא עומדת והיא אספקלרי' דלא נהרא לפי שהיא בחשך הגלות ובאשר תלך אלך ואסבול עול הגלות והצער עמה יחד בשותפו' וכן לרגל הילדים שהם ג"כ בגלות עם השכינה אמם שהם במדרגה התחתונ' תשי כח כילד הזה עד אותו הזמן שיתגברו ויקראו גבורי כח להלחם כנגדם במהרה בימינו אמן. אנא אסבול גלותא דילך בס"י ליתי'.
זהר א, דף קעב ע"א ויעקב נסע סכות' וגומר רבי חייא פתח ואמר שיר המעלות וגומר ברעות' דקב"ה בכתר שהוא רצון הקב"ה. למברי עלמא להאציל עולם האצילות עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעב ע"ב כרוזא סליק המלאך גבריא"ל.
זהר א, דף קעב ע"ב ואתקטר באוירא באוריאל שר הת"ת.
זהר א, דף קעב ע"ב דבמדבחא פנימאה בינה שמשם אצילות הת"ת ומצדה קשר הגבורה עם הת"ת דהיינו גבריאל עם אוריאל וזה להתיש כח דינו.
זהר א, דף קעב ע"ב אתפשט בד' סטרין היינו ד' מלאכין מיכאל לדרום גבריאל לצפון וגו' כעין הת"ת מן הבינה ואתפשט לחגת"ם.
זהר א, דף קעב ע"ב אלף אלפין וגו' והם מחנות שכינ'.
זהר א, דף קעב ע"ב וכרוזא קאים וגו' המלאך גבריאל כדפי' וקורא לעורר לשירת חצות כל אותם הראויים לשירה.
זהר א, דף קעב ע"ב ותרין פתחין פתיחו היינו סוד השפע הנשפע למלכות מחסד וגבורה.
זהר א, דף קעב ע"ב סלקא האי בית' וגו' בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו וגו'.
זהר א, דף קעב ע"ב עאל מאן דעאל בלחישו סוד הייחוד ת"ת ע"י היסוד מתייחד עם המ' ונכנס בתוכה.
זהר א, דף קעב ע"ב בשית נהורין שש ספירות הת"ת מאירים במלכות בששה שבה.
זהר א, דף קעב ע"ב ונהרין דבוסמין וגו' היינו סוד ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו' ומכאן נראה שהייחוד הוא בחצות לילה ובמקום אחר נראה בהפך. אם ה' לא יבנה בית שחרית ומנחה בייחודים כדמסיק אימתי וגו'. אם ה' לא ישמור עיר אין לה בנין אמנם שמיר' דהיינו מתחלת הלילה שאינו זמן ייחוד בתפלת ערבית היא לגרום לה השמיר' ע"י שירד הת"ת אליה כדי שלא יגברו הדינים ויגברו החיצונים כענין לעתיד שיהי' השמירה מכל וכל כאו' ולא יוסיף יבא וגו' ומשם ראי' לשמירה מועטת זאת כדפי' מאן ערל ומאן טמא שהם שתי שמות שתי פעולות ער"ל בהיותו מפתה האדם לטעות אחריו וז"ש דא הוא דאתפת' ביה ואזיל בתריה ומפני שהפתוי אינו אלא מצד ערלת הלב שאינו רואה בהנהגה ישרה לכך נק' ערל. אמנם נקרא טמא אחר שפתה האדם נטמא למעלה ולמטה וז"ש ואיהו סאיב האי ביתא ואח"כ יבערנו הב"ה משתי פעולות אלו מהיותו ערל ולא יפתה בני אדם ומהיותו טמא ולא יטמא המשכן עוד והיינו שמירת הבית באמת:
זהר א, דף קעב ע"ב אתנטיל לקבלא וגו' כפשטיה דקרא סוכת ה' דהיינו המלכות והשתא קשה וכי יעקב מטתו שלימה עד השתא לא הוה לי' חולק מהימנותא א"כ היכי קאמר ויעקב נסע סכותה לזה אמר מה כתיב לעילא וישב ביום ההוא כשראה עשו הצלחתו של יעקב רצה לאחוז בקדושה לשם ממון לזה אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויעקב כשראה שהי' מתגייר לשם ממון דחאו בשתי ידים ואמר יעבר נא אדוני וגו' וכנגד מה שאמר שעמדו שניהם יחד אמר וישב עשו ביום ההוא שרצה לידבק בקדושה וישב אל דרכו ומנהגו בחוץ וכתיב ויעקב נסע ולא שיעקב נדבק בעשו כעין שעשו רצה לידבק אלא כל חד אתפרש לסטרא דיליה וגו' ויהי' ענין סוכתה מהימנותא עילאה שנתעלה יותר בקדושה דהיינו סוד סכ"ה:
זהר א, דף קעב ע"ב א"ר אלעזר דאתקין תפלת ערבית וגו' שכבר תיקנה כאומרו וילן שם כי בא השמש אמנם עתה תקנה כדקא יאות דהיינו שעשאה בית גמור ולא קודם כאו' אין זה כדפי' ז"ל.
זהר א, דף קעב ע"ב ולמקנהו עשה וגו' אם נפרש מקנהו דהיינו סוד העדרים התחתונים שהם ההיכלות לקשרם למעלה שזהו שמירתם מן החיצונים וז"א ודא הוא חולקי' לקשר התחתונים בעליונים בסוד היכל הרצון עם הת"ת ע"י היותו נאחז בת"ת הי' לו כח לכלול מקנהו העדרים התחתונים בסוכות שהם ההיכלות במלכות כדפי'.
זהר א, דף קעב ע"ב שלם בכולא דהיינו סוד שמע ובשכמל"ו שזהו השלמות אחד בעליונים אחד בתחתונים ויהי בשלם סכה שלם ת"ת סכה מלכות והיינו דמסיק כד אתעטר בדוכתי' שהוא הת"ת וכדין האי סוכה מלכות והיינו דהוה שלם מאבהן מחסד וגבו' בהיותו בת"ת דהוה שלם מבנוי שהם מעלמא תתאה בסוד ההיכלות ונכללו בסוד בשכמל"ו כדפי' והיינו שלם לעילא ת"ת בספירות שלם לתתא מלכות בהיכלות דהיינו אבהן ובנוי כדמסיק כדפי' שלם בשמיא ת"ת. בארעא מלכות ואינו כפל כי השמים היינו עצם הת"ת והארץ עצם המ' עילא ותתא אבהן דהיינו שאר הספירות ותתא ההיכלות.
זהר א, דף קעב ע"ב וכדין ויהי בשלם סכה דהיינו קשר הת"ת במלכות והם סוד ה' אחד ושמו אחד.
זהר א, דף קעב ע"ב דינה בת לאה מ' מצד הדין מהבינה.
זהר א, דף קעב ע"ב ת"ח כמה דרגין היינו ממש בקדושה עצמה יש מקטריגין אלו עם אלו בסוד הדין עם הרחמים כל א' מתנשא ובזולת אלו עוד בחצונים עצמן הם מקטרגין עם הקדושים ולכך לא תחרוש בשור היינו קטרוגא דימינא ובחמור היינו קטרוגא החיצונית עם הקדושה ואם ישתף שני מקטרגין אלו יחריבו העולם כולו.
זהר א, דף קעב ע"ב לאו איהו אלא לקטרגא וגו' אינו שיקטרגו אלו עם אלו כמו שהם הקדושים הדינים עם הרחמים אלא סתם לקטרג על מדרגות הקדושה.
זהר א, דף קעב ע"ב נשביה חיויא נחש שרו של עשו והשתא נשכיה חמור דהיינו למטה שאינם שולטים בעולם הזכר אלא במדרגת הנקבה דהיינו עשרה חמורים ועשר אתונות כחות טמאים למטה לכך נגד הנחש עמד יעקב עולם הזכר נגד החמור עמדו שמעון ולוי מעולם הנקבה דאתו מסטרא דדינא קשיא והם נגדיים לו. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעב ע"ב והרא"ג זלה"ה כ' ת"ח וכו' אם ה' דא מלכא עילא' היינו ת"ת וקראו מלכא ששם זה קונה בהתייחדו עמה כנזכר בפ' ויקרא דף ה' מלכא בלא מטרונית' לאו מלכא איהו ולפי שהמלכות ג"כ נקר' מלך לז"א מלכא עילא'. דאיהו בונה ואתקין אחר הבנין צריך תיקון וקישוט וזה התיקון נעש' על ידי הכונה דהיינו רעותין. רעותין פולחנין כלומר כוונת העבוד' שהיא היא העיקר כי התפל' והמצוה והעבוד' הנעש' בלי כונ' אינו עוש' ייחוד אבל מאן דשוי רעותי' ומכוון זכאה חולקי'. ואית דגרסי רעותא ופולחנין בוא"ו והענין שאפי' שהכונה היא עיקר הכל עכ"ז הכונה בלא מעש' לא עביד מידי אלא שניהם כא' טובי' וז"ש רעותין ולא די ברעותין אלא ופולחנין כלומר העבוד' הנעשית בידים משותפת עמה ולהיות הכונה היא העיקר נקטה ברישא. אימתי בשעתא וכו כלומר אימתי צריך שמירה העיר הזאת. בשעתא דאתחשך ליליא דהיינו המלכות הנקרא לילה ומתקשרת בחשך דהיינו הגבורה בתחלת הליל' עד חצות לילה ובראותם החיצונים כי שתי מדות הדין מתקשרות יחד מתעוררי' ומתגדרי' וז"ש בשעתא דאתחשכת ליליא וסטרין מזיינין כלומר לפי שנתחשך הליל' המ' הנקרא ליל' בחשך לכך וסטרין מזיינין. ופתחין סתימין היינו כל שערי ההיכלות לבל יעבו' בהם ערל וטמא שלא יטמא את מקדש ה' והנה הפתחים הללו הם שערי ההיכלות ושם שומר מטטרון כנזכר בפ' תרומ' קל"א וה"ק אם ה' שהוא ת"ת שאורו מתלבש במט"ט אם לא יהי' השגחתו שבהיכלו' לא ישמור עיר שוא שקד שומר מטטרון מצד עצמו אלא השמיר' באה מן הת"ת. ואיהו דמסאיב האי בית' ולכך אם לא יהי' ה' שומר שלה יסאב לה. עד דיעבר לי' קב"ה מעלמא שאז אינו צריך שמיר' וענין הטומא' נתבאר בתיקונין ל"ו ס"ה ע"ו פ"ו דף ק"א בפ' אחרי מות דף ע"ט ובפרשת בראשית דף נ"ב ועיק' כל הטומא' גורם אותו העוב' רצון קונו. ואתנטיר מכל סטרין לפי שיש מקומו' בעיר הזאת שלפעמי' בא הנחש ופורץ גדר והם אות' מקומו' שנפגמו מצד מעש' התחתונים ועיקר השמיר' היא באות' המקומו' הנשוכי' וזהו השמיר' שהי' עוש' אדם א' בג"ע בסוד לעבד' ולשמר' אלו המצות עשה ולא תעש' והכונה על מעש' הייחוד שהי' עוש' דהיינו קיום המצות ושמיר' שערי הגן שלא יכנס בו שום חיצוני שבכל מקום שהי' רוא' שם בדק היה עוש' שום מציאו' יחוד וענין שיברח משם וז"ש מכל סטרין פי' אפי' מאות' המקומות החשודי' וא"ת איך אפשר שהעיר הזאת צריכ' שמיר' והלא ומלכותו בכל משל'. לז"א כד"א לא יוסיף וכו' כלומר מדאצטריך קרא להבטיחה שלא יבא בה עוד ערל וטמ' לעתי' משמ' דהשת' עוברי' בו וז"ש ואיהו דמסאב האי בית' עד ההוא זמנא דיעבר לי' קב"ה מעלמא. ואומר מאן ערל וטמא קס"ד שהם שני דברים וא"כ קש' לו שהיל"ל לא יוסיפו לז"א אלא כלא חד ואתי שפיר לא יוסיף לשון יחיד ופי' ערל שהו' טמא ובא להכריח דרושו גם מפסוק התורה וז"ש ויבן לו בית כד"א בית יעקב וז"ש.
זהר א, דף קעב ע"ב ת"ח ויעקב נסע סכות' אתנטיל. פי' הי' הולך הלוך ונסוע ממדרג' למדרג' עד התקשר במדתו ע"ד שהי' אברהם עוש' הלוך ונסוע הנגב'. מה כתיב לעיל' וישב ביום ההו' וכו' וכתיב ויעקב נסע סכת' קשיא לי' שהיל"ל וילך יעקב סכת' שהו' מקביל לוישב שזה חזר למקומו. או יאמר ועשו נסע שעיר' ותו מאי לדרכו ואם היה צריך לכתבו למה לא כתבו ביעקב: לז"א אלא כל חד אתפרש לסטרי' כי להיות שעשו היה אחוז בקליפו' וכבר היה אחוז בהם בעצם קרי בי' וישב ביום ההו' עשו לדרכו כלומר חזר לסורו ולדרכו ולמנהגו להתקשר בקליפה הנקרא שעיר' ולכך כתיב ביה וישב כלומר חזר אל מקומו שכבר היה אחוז בו אבל ליעקב לפי שהיו כל מסעותיו הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה לכך לא אמר וישב או וילך לדרכו כי עדיין לא השיג מבוקשו אלא כתיב ביה ויעקב נסע סכותה כלומר נסע ממדרגה א' ויחן בסכותה דהיינו השגה והתקשרות בשכינה הנקראת סכותה ואח"כ נסע מבחינת סוכה ויבן לו בית שעלה למעלה במדתו מדת הת"ת באופן שהוא היה בונה ומתקן לבית הזה וז"ש כל חד לסטרא דיליה כלומר למ' שהיה עושה עד עתה כל אחד כנזכר. כד"א בית יעקב כלומר בית שבנה יעקב. דאתקין תפלת ערבית פי' המלכות הנקראת תפלת ערבית והוא תקנה וקשטה במעשיו הטובים שנתקשר בת"ת והו' משפיע בה ומתקנה ועושה אותה כלי. ולמקנהו פי' בניו י"ב שבטין. עשה סוכות שאר סוכות דהיינו ההיכלות שהם סוככות על י"ב בקר שתחת הים הנזכר בס"ת לפרשת ויצא דף קס"ט שהם סוד י"ב שבטים וקשר אותם שם באותם ההיכלות הקדוש' לנטרא לון. ודא הוא חולקיה כי כן ההיכלות הם מרכבה אל הת"ת כנזכר בתיקונים עמודא דאמצעיתא מקננא במטטרון. א"נ ודא הוא חולקיה כי כן הם נכללים ונקשרים היכל בהיכל עד שנכנסים כלם בהיכל קדש הקדשים ששם יורד הת"ת ומתייחד עם המ' והם אות' ז' הנערות שהם בתולות אחריה וגומר מביאות כתי' כנזכר בפרשת פקודי א"כ ודאי דא חולקיה דת"ת.
זהר א, דף קעב ע"ב וכדין ויבא יעקב שלם כלומר אחר שתקן וקשר עצמו במדתו כמ"ש לקמיה דאתעטר בדוכתיה וכו' ואת בניו במקומן כדין ויבא יעקב שלם כלומר בא להתייחד עם בת זוגו בהיותו שלם בתכלית השלימות וזהו שלם מכלא. וכתיב ויהי בשלם סכו פי' ויהי שלם בתכלית השלימות כשבא להתייחד עם סכו שהוא מלכות. וכלא רזא חדא כלומר בין פסוק ויבא יעקב שלם ובין פסוק ויהי בשלם סוכו הכל ענין אחד וסוד א' ומפרש ואזיל שפי' פסוק ויבא יעקב שלם פירושו הוא דכדין אתחבר עמיה מהימנותא בהיותו שלם דאתעטר בדוכתיה דאתחזי ליה וזהו ויבא יעקב ת"ת להתייחד במ' כשהוא שלים כנזכר: דאתעטר גרסינן ול"ג כד אתעטר. וג"כ פי' פסוק ויהי בשלם סכו הוא דכדין האי סוכה אתעטרא בהדיה דהוה שלים מאבהן כלומר ויהי הזווג של המלכות הנקראת סוכה ביעקב שהוא שלם שבאבות וכו'. שלם לעיל' בהתייחדו עם המ'. שלם לתתא להיותו בחיר האבות כדפי'. שלם לעיל' דאיהו כלל' דאבהן דהיינו שבת"ת שהו' כולל החסד והגבורה בסוד שמים אש ומים וז"ש שלם בשמים כלו' שלם בהיותו נק' שמים שכולל אש ומים שלם לתתא בבנוי קדישין דהיינו בארע'. וי"ס דגרסי שלם לעילא דאיהו כללא דאבהן ת"ת ישראל ומובן היה מעצמו כנזכר. מיד מה כתיב ותצא דינה בת לאה ואוקמוה. אפשר לומר דה"ק כי בבא יעקב שלם לעילא ושלם לתתא שנתקשר במדתו והיה לו י"ב שבטין למטה תכף נזדווגה עמו שכינה וזהו מיד מה כתיב ותצא דינה בת לאה דהיינו המלכות הנק' דינה ע"ש שהי' מדת הדין והוא דרך אסמכת' בעלמ' כי לדרך זה אין הפסוקי' דלקמי' צודקי' רק למסקנ' דמלת' הוא כאסמכת' בעלמא כנז' אבל העקר הוא דתפיס לישנא דקרא וקא דריש ביה ת"ח וכו'. א"נ שאחר שנתייחד השלם הזה עם סוכתו וקבל' ממנו מיד מה כתיב ותצא דינה דהיינו המלכות שיוצא' לתת טרף לבית' וחק לנערותי' ממה שקבל' ואז תפס בה החמור דהיינו הקליפ' לשאוב ממנה וז"ש ותצא דינ' כדפירשנו לראות בבנות הארץ כלומר להשגיח בענייני העולם ואז וירא אותה שכם בן חמור וישכב וגומר דהיינו התקרבו' הקליפ' אל מקדש ה' והשכינה מצטער' על הדבר הזה שמכוונת היא שלא להשפיע בהם אבל הוא מוכרח לפי שהם צריכים לעולם וזהו ויענה כלומר מרגש' ענוי בדבר ההשפע' הזאת.
זהר א, דף קעב ע"ב ת"ח כמה דרגין פי' עשר כחות התמור' כדאית' בפ' פקודי דף רמ"ג ורמ"ד וסטרין היינו תלת קשרין שבכל דרועא ובכל שוקא כדאית' התם. א"נ היכלו' התמור' כדאית' התם נמי. וכלהו משניין שכמו שבהיכלו' הקדוש' כל מלאך ומלאך הוא משונ' מחבירו והוא אבר א' מיוחד מפרקי המרכב' ואין אחד דומה לו בבחינה ההיא כנזכר בפרשת פקודי דף ר"ס כן גם זה לעומת זה עשה האלהים אותם הכוחות והענפים של סטרא אחרא משניין דא מן דא. אלין מקטרגין לשלטאה על אלין שקודם ששלט מלך בבל על מלך מצרים כבר שלט שרו של מלך בבל על שרו של מלך מצרים כמ"ש יפקוד ה' על צבא המרום וגומר. ולמטרף טרפין כלחד וחד לזיני' שיש שר שטורף כח חבירו דהיינו הכנסו בגבולו כדי שעמו למטה שהוא שר עליו ישוללהו ממון ויש מי שטורף כח של חבירו ונכנס בגבולו כדי שעמו ישלוט עליו ויהרגהו וההקש על זה מכמה מינין כי כן יש מהאנשים ל מטה שוללים נכסים אלו לאלו ויש שלוכדים עיירות אלו מאלו ויש שהורגים אלו לאלו והוא כפי שליטת כח אותו השר העליון שלהם ששלט על השר האחר וז"ש ולמטרף טרפין כל חד וחד לזיניה כפי שטרף כחו למעלה כן טורף הוא למטה יש טורף ממון יש נפשות כנזכר. א"נ ולמטרף טרפין היינו יניקת הטרף שמטריף להם השכינה כמ"ש ותתן טרף לביתה וגומר והם מקטרגים אלו עם אלו לטרוף האחד יותר מחבירו והקטרוג הוא הבל כי השכינה נותנת לכל אחד מה שהיא רוצה. מסטרא דרוח מסאבא כלומר בין אלו השולטים ובין הנשלטים כלם מסטרא דרוח מסאבא לפי שבכמה דרגין מתפרשן. כמן אורבים. דהא כתיב בדל"ת גרסי'. לא תחרוש בשור ובחמור כלומר לא תעשה מעשים רעים שתטיל ביניהם שלום ותחבר השור והחמור שמקטרגים זה עם זה שיחדו ישלימו לפי שבזמן שמתחברים מקטריגי' ומחריבים העולם.
זהר א, דף קעב ע"ב ות"ח תיאובתא וכו' כי אפילו שמקטרגים אלו באלו טמאים בטמאים עכ"ז תיאובתא דילהון לאו איהו לקטרגא בסטרין קדישין ויעקב יוכיח כדמפרש ואזיל. תמן איהו קאים לגבי חויא כלומר שם בנגיעה בכף יריכו עמד כנגדו שלא יכול לו. שמעון ולוי דאתו מסטרא דדינא קשיא שכן הם בגבורה כנזכר בתיקונין שמעון שם עון כלו' שם מתפקדים העונות לוי בבחי' הלוים שהם בגבורה עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעג ע"א ושמעון דהוה מזליה שור וגו' כל הי"ב שבטים הם מעולם הנוקבא אלא בשלמא לוי שהוא מצד הגבורה בודאי אבל שמעון הוא מצד שמזלי' שור ולכך אלו ראויים לדבר זה יותר.
זהר א, דף קעג ע"א ולבתר אתא שור שהוא דין הגבורה יוסף הוא יסוד מצד השמאל דהיינו יצחק קץ חי ונקרא נהר דינור מצד השמאל ולכך השלים שם החמורים שהוכנעו החמורים אל גבורת דינו.
זהר א, דף קעג ע"א וע"ד שנדבק גבורת הדין עם החמורים נפלו יש' מצד הדין בגלות ונשכו לון גרמא ובשרא שזהו נשיכת החמור קשה מנשיכת הכלב והנחש שאינו נושך אלא הבשר אמנם אלו נשכו גרמא שבטלו מהם רמ"ח מצות שהם רמ"ח אברים גרמין ובשרא שהעבירום על שס"ה לא תעשה כאו' איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו וגו' וכדי שלא ישלים השור עם החמור עמד לוי בחברת שמעון לכך עמד לוי גם בפעם הזאת דהיינו משה והפריד בין שור הקדוש וחמור הטמא וגאל ישראל והוציא עצמות יוסף שהוא השור לוי ושמעון משה ויוסף ודאי ולעתיד יעקב ויוסף דרגא דיעקב היינו דרגא דמשה ובמלחמות כאן יעקב ובניו שהם כעין יוסף והכל עולה לענין א'.
זהר א, דף קעג ע"א ולא רדפו מכלל שחגרו כלי מלחמתם אלא שלא רדפו בהם.
זהר א, דף קעג ע"א מאני כסף וגו' וכיון שהיו על המכובדים אסור להשתמש בהם. ור' יהודה קאמר טעוון ממש הוו ולכך נאסרו בהנאה ממש ואי משום שעל המכובדים לא הי' הכסף אסור בהנאה וז"ש דאסיר ליה וגו'.
זהר א, דף קעג ע"א כדין איהו עבד לה היתר וקשיא לי וכי החסרו האומנים שיעשו עטרה לדוד שנטל עטרה זו ונתעטר בה אחר שהיתה משוקצת ליופי הע"ז גם צורת השקוץ עמו מצוייר בה. אמנם נראה לי שעטרת מלכום היינו סוד המלכות שהיו מושכין אותה על ראש הנחש כדי שהחיצונים מתעטרים בה ודוד כל טורחו וכל מעשהו בזו הי' ולכן נטלה משם דוד מעל החיצונים ונתעטר בה והעלה אותה למעלה בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה ותהי על ראש בהיות' על החיצונים ישתרשו בה החיצונים ולכך הי' בה סוד הזוהמא שהטיל בה הנחש והיינו שקוץ ואתי הגתי בטל השורש ההוא משם שהכניע את הקליפה במה שנתגייר ברוחני ובמעשה הגשמי שפחס הצורה ההיא. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעג ע"א והרח"ו נר"ו כתב קרוב לנז':
זהר א, דף קעג ע"א והרא"ג ז"ל כ' קיימו לגבי' דחמור ושליטו עלוי ה"ג כלומר שג"כ כאן עמדו כנגדו והרגוהו. ושמעון דהוה מזלי' שור אתא וכו' ה"ג ופירושו שפני שור הם בגבורה כמש"ה ופני שור מהשמאל ושמעון בגבורה כנזכר לעיל. בגין דלא יתחברון כחדא פי' דלא יתחברון השור הטמא עם החמור כמ"ש לא תחרוש בשור ובחמור. וכלהו אתו לקטרג' לי' וכו' רמז כאן מאי דפירש לקמן דאמר כלהו בעו לאשתתפא וכו' ואתתקנו לנשכא וכו' דהיינו המלחמה הגדולה שעשו אח"כ עמו כדאיתא בילקוט בדברי הימים ע"ש. לבתר אתא שור דהיינו יוסף בכור שורו וגו' כדמפרש ואזיל. ואשתלים בחמורים שנעשה איש שלומם ודרש טובתם שכלכלם כל שני הרעב. מסטרא דחמור קא אתו ה"ג. בני יעקב נפלו בין אינון חמורים פי' ישראל שישבו בגלות מצרים. בגין דאזדווגו שור דהיינו יוסף שנעשה איש שלומם כדפי'. ונשכו לון גרמיי' ובשר' לפי שהחמור כשנושך נושך העצם עם הבשר וי"ג בשרא וגרמ' והדין עמהם לפי שקודם נוגע הנשיכ' אל הבשר ואח"כ העצם. עד דאתער לוי היינו משה ואהרן שהם משבט לוי. ובדר לאינון חמורים דהיינו בעשר מכות שהכה אותם והפריד החביל' והחבור שנתחבר השור יוסף עם החמורים בין המצריים והוציאו מתמן. הה"ד ויקח משה וגו' כלומר השתא אתי שפיר שמשה לקח את עצמות יוסף ולא בני יוסף שאותו שהכה את חמור אבי שכם דהיינו לוי הוא עצמו שהרג ג"כ את החמורים הללו דהיינו משבט לוי וזה שאמר דאתער לוי כמלקדמין. והכריח ואמר ת"ח כלומר בא וראה כי ע"י שניהם נפלו אלו החמור' כי מה שנאמר בחמור זה נאמר ג"כ באינון חמורים ושניהם שוים לרעה כי במה שלקה זה לקה זה. בקדמית' דם היינו מכת הדם א"נ שמל אותם יוסף כדרז"ל על לכו אל יוסף וגו'. וכתיב וצאן ובקר גרסי' כלהו בעי לאשתתפא וכו' ואתתקנו לנשכ' לי' היינו הנזכר בילקוט מדברי הימים שנתקבצו אח"כ עליהם המון גוים רבים למלחמה וחגר יעקב חרבו וקשתו הוא ובניו ויכום ויכתום עד החרמה: ואומר ואתתקנו אולי רמז להמצאות שהמציאו האויבים להלחם עליהם כדאיתא התם. השתא דעשו נשיך דהיינו בגלות אדום לי' ולבנוי כי בכל צרתם של בנים לו צר כ"ש שמגיע הצער לאבות בעצמם כמו שדרשו ז"ל וירעו אותנו מצרים ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערי' בקבר:
זהר א, דף קעג ע"א ויסעו ויהי חתת וגו' הוו מרתתי ושבקין לון דקדק כן מדכתיב ולא רדפו כלומר כבר היו מזומנים ומוכנים ומזויינים בכל כלי זיין שלא הי' נשאר להם עוד רק הרדיפה אחריהם א"כ אמאי לא רדפו אלא שמן השמים היו משברים כחם והוו מרתתי וז"ש ובג"כ ולא רדפו אחרי בני יעקב בשביל הרתת כנזכר:
זהר א, דף קעג ע"א הסירו את אלהי הנכר וגו' אלין אינון דנטלו משכם מאני וכו' דקשי' לי' וכי יעקב אבינו הי' מניח בביתו ע"ז ולא מיחה בהם לז"א שהיו כלי' שהיו חקוקים עלי' צורת לבנה וכיוצא וחמדו בהם כשבזזו את העיר ועם היות שכפי הדין אסורים בהנאה ויוליכם לים המלח אפשר שבני ביתו או בניו שהיו קטנים עדיין לאו דינא גמירי ואפשר ג"כ שקודם שנטלום הכריחו לעובדיהם שיבטלום בעל כרחם דשמיה ביטול ומן הדין היו יכולים ליהנות מהם אבל יעקב להיותו חסיד גמור לא רצה ליהנות ממנו כלל. ר' יהודה אמר טעוון הוו וכו' פליג עלי' ואמר שבקי' לקרא כמשמעו שהו' ע"ז ממש וכי תקשה איך עלה בדעת' להתיר מליהנות מע"ז תריץ שקודם שלקחו' בטלו' עובדיהם בעל כרחם כמו שתרצת בכלים וכי תימא אי הכי מותר גמור הוא לז"א דלא יתהנון מסטרא דע"ז כלומר מדבר שהי' בו צד איסור ע"ז כבר אפי' שעתה הוא מותר לא רצה ליהנות ממנו משום לא ידבק בידך וגו'. וז"ש דאסיר ליה לבר נש לאתהני מיני' לעלמין כלו' אפי' אחר הביטול אסור לגבי יעקב שהי' מחמיר וז"ש לקמן בסמוך ויטמון אותם יעקב בגין דלא יתהנון מסטרא דע"ז כלל ת"ח דיעקב גבר שלם בכלא הוה והוה מתדבק בי' בקב"ה כלומר שמי שהוא דבק בקב"ה ראוי להחמיר בשמץ זכרון ע"ז.
זהר א, דף קעג ע"א רבי יהודה ור' חזקי' הוו אזלי וכו' הפסיק בין ר' יהודה אמר טעוון הוו וכו' ובין ר' יצחק אמר הסירו וגו' ואמר ר' יהודה ור' חזקי' הוו אזלי באורחא וכו' דהיל"ל אחר כך אחר גמר מחלוקת שהי' ביניהם אלא כיוון להחזיק תירוצו שאמר כי להיות שיעקב הי' חסיד גמור אטמין לון תחת האלה בגין דלא יתהנון מסטרא דע"א כנזכר שהרי דוד אחר שבטל אתי הגתי את הע"א תכף ותהי על ראש דוד לפי שדוד לא הי' כ"כ חסיד כאבות הראשונים לא דקדק כ"כ בדבר זה מאחר שהוא מותר כפי הדין:
זהר א, דף קעג ע"א ותנינן שקוץ בני עמון מלכום שמיה ודא הוא עטרת מלכם אפשר שקבלה הית' בידם א"נ מדהיל"ל ויקח את עטרת המלך דרשינן ביה מלכום. א"ל ובכל טעוון וכו' כלו' אי משום הא לא קשי' דהכי קרא לון קב"ה ותראו את שקוציהם וגו' אבל קושי' אחריתי ויקח את עטרת וגו' דאיהו מלכום פירוש הוא דקא פריש בקרא להחזיק הקושי' ונזהר שלא נפרש ויקח את עטרת של ע"א הנקרא מלכום שאם נפרש כן לא הי' כ"כ רע המעשה כי לא הי' העטר' ממש ע"א אלא תשמיש ע"א לז"א ויקח את עטרת מלכם דאיהו מלכום כלומר ויקח את עטרת שהיא היא הע"א הנקרא מלכום כדלקמן שקוץ בני עמון חד חויא וכו' נמצא לפי זה שממש הע"א. בעצמ' הי' על ראש דוד. ותירץ הכי הוא ודאי שהיא ממש היתה ע"א ואמאי ותהי על ראש דוד אתי הגתי עד לא אתגייר בטלה וזהו שחזר עוד לפרש כדין איהו תבר לה לההוא עטרת דאיהו מלכום כנזכר ות"ח שקוץ בני עמון וגו' אעפ"י דלעיל תבריה לקושי' זו באומר הכי קרי לון קב"ה דכתיב ותראו את שקוציהם וגו' עכ"ז לא ניחא ליה בההוא תברא ולזה תירץ ואמר כי קראו שקוץ לזה יותר מע"א אחרת לפי שהיה חקוק בה נחש והנחש כלו זוהמא ושקוץ לכך קרי לי' שקוץ ר"ל זוהמא:
זהר א, דף קעג ע"א ר' יצחק אמר הסירו את אלהי הנכר אלין שאר נשין דהוו מייתי בגווייהו מלת אשר בתוככם קא דייק דאי אע"א כנזכר מאי בתוככם אשר לכם מ"ל אלא אינון שאר נשין וזהו בתוככם כלומר אותן שהם מעורבות ביניכם הסירום מנגד עיניכם ותגרשם מעמכם. וכל נבזבזן דילהון הוקשה לו שלפי זה מאי ויטמון אותם יעקב ויהרוג אותם מ"ל לז"א כי מלת ויטמון חוזר לנבזבזן שהיו להם דהיינו תכשיטיהן והכי קאמר קרא הסירו את אלהי הנכר אלו הנשים אשר בתוככם. והטהרו מתכשיטיהן. והחליפו שמלותיכם מפני טומאת חלל ומ"ש ויטמון חזר לתכשיטין כדמפרש ואזיל. וע"ד כתיב ויתנו אל יעקב וגו' אלין נשים והוא שלחן לנפשן. ומה שכתוב ויטמון אותם יעקב היינו כל נבזבזן וכו' וזהו ויטמון אותם כלומר אותם הם שהטמין יעקב. בגין דלא יהנון וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעג ע"ב ת"ח דיעקב גבר שלים ירצה מצד שלימותו וחסידותו עשה זה כי לפי הדין מותר הי' ובזה יצאנו מידי קושיא ליעקב למה לא תקן קודם ולבניו היאך שלחו יד בע"ז.
זהר א, דף קעג ע"ב בגין דעליה הוה מלה שהוא נדר הנדר אם יהי' וגו' והיה ה' לי לאלדי"ם אתחבר קב"ה בשכינתיה דהיינו תיקון תפלת ערבית והוא מדתו שאם הוא לא יתקן אין בידם לתקן והחיוב מוטל עליו כדמסיק והנה הכתוב אמר שני עניינים הא' ואעשה שם הב' ויהי עמדי בעשיית המזבח הורה שהוא המתקן כדפי' ובמלת ויהי עמדי אמר בגין דאיהו עבר. אמנם הם ג"כ חייבים היו להודות שבכלל הנס היו. ור' אלעזר פליג בחדא ואמר שלענין התיקון אין תיקון מבלעדם אלא להורות שהחיוב מוטל עליו בא הכתוב ואמר ואעשה שם וגו' והיינו או' מכאן וגו' ואנן קיימא לן בגמרא הוא ובנו ובן בנו מברכין והיינו ת"ק ושמא פליג ר' אלעזר וחשיב ליה דומיא דאכילה כדמסיק לאתקנא דרגא תתאה היינו תיקון המלכות מינה ובה באבניה שהס י"ב אבנים י"ב שבטים ואחר תקונא לחברא ליה בת"ת מדרגת יעקב וכולם תקנו.
זהר א, דף קעג ע"ב שמא דא כשמא עילאה.
זהר א, דף קעג ע"ב אל חסד והענין כי המקום הוא בחינה המאירה מן המזבח שבו והיינו כאמה בתה כמו שהבינה מאיר' בחסד כך המלכות מאיר' בחסד והיינו שאחר שנתייחדה עם הת"ת האירה בבינה מן החסד והיינו או' וכולא חד עם אומרו לה' ולפי זה יאמר אל בית אל מה שהיתה בית אל נעשית אל ממש כאמה א"ל בתה בית אל.
זהר א, דף קעג ע"ב כי שם נגלו ירצה האלדי"ם הם כחות אשר למטה מהשכינה ויקראו אלדי"ם להיותם נקשרים בהדי שכינתא דהוו שבטין הם י"ב אבנים ואלו האבנים יש להם ששה ששה והם שבטין ואית דגרסי שבעין ופי' בשיר השירים ולזה אמר נגלו לשון רבים והאלדי"ם הם כחות השכינה הנקראים על שמה דאינון משתכחי וגו' כי לענין הנבואה הא כתיב והנה ה' נצב עליו ומשם באה לו הנבואה ואי אהדר לנבואתו הי' לו לומר כי שם נגלה אליו ה' אלא ודאי אהדר למלאכי שכינתא.
זהר א, דף קעג ע"ב ור' שמעון פליג ממאי דכתיב ויעל מעליו אלדי"ם הרי שהי' מרכבה אמנם נגלו היינו שראה עצמו נקשר בספי' העליונות חסד וגבורה וז"ש דאתעביד רתיכא קדישא בהדי אבהן וניחא לישנא דנגלו מפני שהיו שם ג' ספירות חג"ת נקשרים עמו ושכינה עליו שאינה שורה אלא בסוד המרכבה והיינו ויעל מעליו שנעשה מרכבה וניחא לישנא דרבים להורות על תשלום בהדי אבהן והנה מדרגת מרכבתו הוא שם ה' אמנם יעקב איהו רתיכא קדישא עילאה באצילות למעלה א"ל אלדי"ם ה' ונק' בשם אלדי"ם משום דקיימ' לאנהרא לסיהרא דהיינו שם אלדי"ם ועם היות יעקב לבדו קו האמצעי איהו רתיכא בלחודוי ככל האבות ושכינה נדבקת אליו ככולם יחד והיינו ויעל מעליו אלדי"ם. ולפי שעיקר הכרח ת"ק ממלת נגלו לשון רבים מייתי קרא ומי גוי גדול אשר לו אלדי"ם קרובים לשון רבים ולא יעלה על הדעת דאמר הכי מפני שהם אלהות הרבה וז"ש דאית ליה אלהא דישמע ליה וגו' וכלל הענין ששם אלדי"ם מורה על השכינה בג' אבות נכללים בה ולזה מייתי ראי' ת"ח וגו' מאן ויקרא היא השכינ' א"כ ויאמר לו אלדי"ם יהי' סודה עם ג' אבות כדפי' וז"ש ויאמר לו אלדי"ם לעילא כי בשכינה אי אפשר מהכרח ויקרא. וכן ראוי ששם ישראל לעילא וז"ש ישראל דהא אשתלים וגו' בימין בשמאל היינו שי"ר א"ל כדפי' בתקונים שיר משמאלא דלויים. אל מימינא דכהני. וכדין אסתלק וגו'.
זהר א, דף קעג ע"ב וכולא קרון ליה ירצה אם נאמר לא יקרא שלא יקראוך בני אדם אינו שהרי כולא קרון ליה וגו'.
זהר א, דף קעג ע"ב אי הכי שעם אלדי"ם ועם אנשים נק' יעקב מהו ולא יקרא שאינו מתיישב בשום בחינה וקשה בערך המדות שאם המדה מחייבת ישראל היאך נק' יעקב וקשה מפשט הענין עצמו ולהכי תריץ ר' אלעזר מענין המדות בעצמן ואמר ת"ח ה' כגבור וגו' והנה לא אמר ה' גבור שאינו רחמים אמנם כגבור מורה שפועל בספירת הדין והקושי והענין שהגבורה היא הספירה הידועה לדין ואיש מלחמות היינו קשר שיעור קומת הדינים דהיינו בינה מבחינת ההתעוררת הדינים ממנה והגבורה וההוד והמלכות וכל סוד נהר דינור המתפשט ויגרד עד החיצונים. ואמר כאיש מלחמות מורה ששם יהו"ד בעל ההנהג' וההשגחה אין הדין ממש מכונה בו לכך אמר כגבור כאיש והיינו דכתיב ה' איש מלחמה לא ממש איש מלחמה אלא כאיש מלחמה והיינו ה' שמו. וז"ש ודאי קב"ה ה' שמו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה. וקרוב לזה פי' הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קעג ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ת"ח דיעקב גבר שלים הוקשה לו שסוף סוף מאחר שהביטול הוא מותר גמור למה לא יספיק להם הביטול כמו שעשה דוד בעטרת מלכום לז"א ת"ח וכו' כלומר שלם בכל מדותיו שלא היה חומד כלל הדברים שלא היו מיגיע כפיו א"נ בכלא חכם גבור ועשיר לא הי' צריך לאלו הפחיתות ועוד דהוה מתדבק בי' בקב"ה כלומר מקושר במדתו שהוא ת"ת הנקרא קב"ה סתם ואין ראוי לאיש כמוהו שיהי' בביתו שמץ זכרון ע"א. גם בניו הודו לו מיד ולא אמרו מותר הוא וכיוצא והטעם מה כתיב ונקומה ונעלה בית אל מקום בית המקדש כדי לתת לו תודה על הצלתינו מלבן ומעשו ומאנשי שכם ולזה אין ראוי שימצא בידכם צורות ע"א וזה שאמר ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי וגו' כיון ששמעו דרשת אביהם מיד ויתנו אל יעקב. מכאן דבעי בר נש וכו' כי מקראי דכתובים לא מוכחי אלא הודא' כמ"ש יודו לה' חסדו דהיינו הודא' שהב"ה הצילם מאותם המקרים אבל לשבחא דהיינו הברכ' שמברכין אותו מנין לז"א מכאן תוכיח כי צריך שבח דהיינו בא"י אמ"ה עם ההודא' שהוא הגומל לחייבי' טובות וגו'. א"נ שכל מה שכתוב בנביאים הכל רמוז בתורה וז"ש מכאן כלומר היא רמוזה בתורה ברכת הודא' שכן אמר יעקב ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וגו'. ואם תדקדק תמצא שד' הצריכי' להודות נמצאו ביעקב ורמזם באמרו לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. חבוש בבית האסורים היינו בבית לבן שלא היה מניחו לשוב אל ארצו ואל מולדתו והראיה שרדף אחריו להחזירו או להורגו. חולה ונתרפא ויזרח לו השמש והוא צולע וגו' ופי' רז"ל שאותו השמש הוא שנאמר בו וזרח' לכם יראי שמי וגו'. יורדי הים היינו שעשה עצמו כגשר על הירדן ואם היה זולתו שמא שטפהו שטף מים רבים. הולכי דרכים כמשמעו ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. הרי לך רמז בתורה לד' הצריכי' להודו' שבכתובים וזה שאמר מכאן דבעי בר נש וכו' לאודא' על נסין ועל טבאן וכו'. אכליל בנוי בהדי' שכן בניו הם בי"ב בקר שתחת הים שמתקשרי' ונכללים כלם כאחד ועולים עד המלכות בסוד הייחוד כנודע וז"ש ונקומ' ונעל' בית אל. דאפיק לון מכללא דא שתקון הייחוד תלוי על ידם שהו' סוד מ"ן אבל הייחוד לא נעשה על ידם אלא ת"ת יורד שם בקדש הקדשים ושם מתייחדים יחד דכר ונוקבא כחדא כנזכר בהיכלות וז"ש ואעשה אני אעשה ואתקין המזבח הזה שהיא המלכות ולא אתם וז"ש. יעקב אתקין תפלת ערבית דהיינו המלכות הנקר' כן והת"ת הוא המתקנ' ועושה אותה כלי. ובגין דאיהו עבר וכו' כלומר עוד טעם אחר לפי הפשט שלהיות שעברו עליו צרות רבות טרם בואם לעולם א"כ לו צודק לעשות המזבח לבדו. מן יומא דערק קמי' דאחוהי דכתיב ויהי עמדי וגו' הוקשה לו שהיל"ל ויהי עמדי בדרך אשר באתי כי הגם כי בהליכתו לבית לבן בא אליפז כנגדו ושללו מכל אשר היה לו עכ"ז הצרות שעברו עליו מיום בואו מבית לבן היו יותר רעות דהיינו רדיפתו אחריו וצרת עשו וצרת דינה כאומר עכרתם אותי וגו' ולז"א ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי כלומר אדרבא זאת היא הסבה בעצמה שצריך שאעשה אני מזבח זולתם לפרסם הנסים שעשה עמי הקב"ה קודם בואם הם לעולם דהיינו אות' שהיו בדרך אשר הלכתי כבר קודם בואם וז"ש מכל אינון עקתין דעברו עלי מן יומא דערק מקמי אחוי וכו'. ר' אלעזר אמ' מכאן מאן דיתעביד לי' ניסא וכו' ונתן הטעם דמאן דאכיל נהמא איהו בעי לברכא וכו' ואפשר דר' אלעזר לא פליג אמאן דאמ' שהנס הנעשה לאב חייב הבן להודות עליו ויאמר ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה דאה"נ כשהגיעו לאותו מקום ג"כ הן יודו ויברכו אבל שלא באותו מקום אינן חייבין ולכן כאן שלא הי' מקום הסכנ' לא היה חייב אלא יעקב וז"ש איהו יודה וכו':
זהר א, דף קעג ע"ב ויבן שם מזבח וגו' ת"ח דלא כתיב אלא ויבן ולא כתיב דאסיק נסכין ועלוון וכו' ה"ג בספרים ישנים והכונה אחר שלא נזכר בתורה שהעלה עולות ש"מ דלאו מזבח ממש כמשמעו אלא רמז לו הב"ה שיתקן מזבח ה' ההרוס וז"ש אלא בגין דאתקין ההוא דרגא דאתחזי לאתתקנא ואחר שיתקננה על ידי מעשיו הטובים אח"כ ייחדנה עם הת"ת. וזהו הנזכר במקום אחר מזבח לה' והיינו ויבן מזבח דהכא. שמא דא כשמא עילאה נ"א כאימא עילאה ואתי לאשמועינן דכד אתנהר' מדת המלכות שמתייחד עמה הת"ת אז קונה שם זה של בית אל כמו הבינה וז"ש ויבן שם מזבח דהיינו שתקנה ונתייחד עמה אז קראה בית אל שקנת' שם אמה שנקר' הבינה כן בבחינ' כשמניק' לחסד הנקרא אל ור"ל אוצר ובית ההשפע' של אל שהוא החסד. כי שם נגלו אליו האלהים בגין דאינון לא אשתכחו אלא בשכינתא דהא שבעין הוו דאינון משתכחי תדיר בהדי שכינתא קתדראי שסחרניה דשכינתא וע"ד כי שם נגלו אליו האלהים באתרא דאתגלי' דהא כתיב והנ' ה' נצב עליו ה"ג בספרים ישנים וה"פ בגין דאינון לא אשתכחו וכו' נראה דסבר דהאלהים דהכא הם המלאכים מדכתיב נגלו ולא כתיב נגלה והשתא הוקשה לו אם האלהים דהכא הם המלאכים כאומ' נגלו מאי נתינ' טעם לשיקרא בית אל היה לו לקוראו בית אלהים ואייתי שפיר כי שם נגלו או היל"ל ויקרא למקום בית אל כי שם נגלה אליו האלהים או ויקרא למקום בית אלהי' כי שם נגלו כנז' ויהי' פי' בית אלהי' בית המלאכי' כי שם נגלו אליו המלאכי' לז"א בגין דאינון וכו' כלו' תדע למה קראו בית אל ולא בית אלהים לפי שבית אל ר"ל בית לשכינה להיות שאין המלאכים הולכים אלא עמה לכן נקרא המקום על שמה שהיא המושל' עליהם וז"ש בגין דאינון לא אשתכחו אלא בשכינתא ולכך הדין נותן שיקרא בית אל שרומז בית אל המלכות ולא בית אלהים המלאכים. דהא שבעין הוו הכריח הענין שאינם נמצאים זולתה שכן ע' מלאכים לעולם הם סוחרנה דשכינת' והם ב"ד שלה ע' סנהדרין ושמותם נזכרו בפ' וירא דף ק"ח בס"ת ע"ש. וע"ד כי שם נגלו אליו האלהים כלומר לפי שאין השכינה נמצאת זולת הע' סנהדרין הללו לכך כתב רחמנא ב' דברים לרמוז אל מציאות שניהם הא' ויקרא למקום בית אל רמז שהוא בית לשכינה והב' אומר כי שם נגלו לשון רבים דהיינו ע' סנהדרים שנתגלו עמה וז"ש ועל דא כי שם נגלו כלומר שפיר כתב רחמנא נגלו ולא נגלה כנזכר והכריח כן מדכתיב והנה ה' נצב עליו דהיינו השכינה על הסולם והיו המלאכים עולים ויורדים בו הרי לך שכינה עם מלאכים שהם הע' סנהדרין שעמה:
זהר א, דף קעג ע"ב ויעל מעליו אלהים וגומר רש"א מכאן וכו' לאו דוקא מכאן מפסוק זה אלא מכאן רוצ' לומר מענין זה והוא כי לעיל מיני' אמר ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננ' וגומר דהיינו הארץ שהיא השכינה שהיו האבות מרכב' אליה לך אתננ' ג"כ שאתה עמהם מרכבה אליה וז"ש מהכא דאתעביד רתיכא קדיש' בהדי אבהן. ואע"ג שהבטחה זו כבר הבטיחו בה הב"ה בחלום הסולם כמו שאמר והנה ה' נצב עליו וגומר הא רץ דהיינו השכינה אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה וכן פי' בזוהר פרשת ויצא דף ק"ן מ"מ רצתה התורה להראות כאן איך קיים הב"ה הבטחתו כמ"ש ויעל מעליו אלהים.
זהר א, דף קעג ע"ב ות"ח יעקב איהו רתיכא וכו' כלומר שיעקב יש לו תוספת מעלה להיותו הוא המאיר לסיהרא ומתייחד עמה הוא לבדו נעשה מרכבה בלתי הצטרפות שאר האבות וז"ש דקיימא לאנהרא לסיהרא איהו רתיכא בלחודוי הה"ד ויעל מעליו אלהים שכן עליו לבד משמע. ואד"ג דאתעביד רתיכא קדישא בקדמיתא בהדי אבהן. כמה דקב"ה פי' ת"ת. בגין ההוא דרגא דילהון פי' מלכות שהיא אפטרופס' דישראל ולהיו' כי עיני ה' אלהיך שהוא הת"ת בה במלכו' לכך הוא אזמין לקבלא צלותיהן לפי שהמלכות היא הלוקחת תפלותיהן ושאלותי' של ישראל ומעלה אותה בסוד מ"ן לגבי הת"ת והת"ת כשממל' רצונ' ושאלת' ממלא משאלותיהן של ישראל ומקבל תפלותיהן וז"ש בגין ההוא דרגא דילהון. ואו' אזמין לקבלא אד"ג זמין והיינו אזמין בחירק תחת אלף שהכל א' והיא העיקר א"נ אזמין אלף בפתח רוצה לומר המציא המצאות והזמין הזמנות לקבל תפלות ישראל שברקיע ראשון יש ממונ' א' דסטר דרום שמקבל שאלות דמארי דעקו וכו' כנז' בפ' ויקהל דף ר"א ר"ב.
זהר א, דף קעג ע"ב ת"ח יעקב קרא לי' וגו' הכריח כן מיעקב שתכף שבנה מזבח בודאי שהתפלל שם ותכף ומיד נענה שכן כתיב אחריו וירא אלהים עוד אל יעקב בבואו מפדן ארם ויברך אותו ויאמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב וגו' ויעל אלהים וגו'. ויקרא שמו ישראל מאן ויקרא דא שכינתא שהרי היא שהיתה מזומנת לקבל תפלתו כנז'. מאן ויקרא דא שכינתא כד"א ויקרא אל משה ה"ג בס"י ול"ג ויקרא שמו ישראל והדין עמהם דא"כ הוי מכרי' הדבר בעצמו ויאמר לו אלהים רישי' דקרא דויקרא שמו ישראל הוא והביא ב' הכרחיות דויקרא היא השכינה חד מויקרא אל משה אלף זעירא כנז' בזוהר וחד מויאמר לו אלהים דהוא רישא דקרא דהיינו השכינה. וכדין אסתליק בדרגי' ואשתלים בשמא דא והענין כי בהיותו קשור במדתו כולל שניהם שיר גבורה ואל חסד כנז' בתיקונים שלימא דאבהן שמטתו שלימה א"נ שהוא המשלים והמכריע ביניהם. ואיהו אחיד לכל סטרין כי להיותו אחוז בת"ת הוא אחיד לכל הקצוות וקושר ביניהם. וקרא שמי' יש' דכתיב לא יקרא ה"ג דכתיב בדלת. והכונה שהקדים ב' הקדמות כדי להקשות ב' קושיות והכי קאמר ודאי הא דאמרת דיעקב שלימא דאבהן וכו' ולהיותו שלם בכל השלימות הנז' קרא שמי' ישראל כנז' דכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב דבר בלשון שלילה לומר שלא יקרא אותו הקורא בשם יעקב כלל ומלבד מה ששלל הכתוב באומר לא יקרא וכו' קרא אותו בלשון חיוב ישראל וז"ש וכתיב ויקרא שמו ישראל הרי ב' הקדמות ולזה חלק הפסוק אפי' שהוא פסוק א' באומר דכתיב לא יקרא וכו' וכתיב ויקרא שמו כאלו הם ב' פסוקים. וכנגד' הקשה ב' קושיות ושארי ממאי דסליק מיני' שהוא החיוב ואמר. אמאי אהדר קב"ה וקרא לי' יעקב וכו' אחר שהוא ית' כיון להחזיקו בשם זה שלזה אמרו בלשון חיוב אחר לשון שלילה כנזכר א"כ אמאי אהדר הוא בעצמו הדר בי' וקראו בשם יעקב. וכנגד לא יקרא שמך עוד יעקב בלשון שלילה שר"ל שום קורא לא יקרא שמך עוד בשם יעקב הקשה ואמר וכלא קרון לי' יעקב כמלקדמין א"כ מה הועיל בתקנת שלילתו באו' לא יקרא והרי הכל קוראין אותו יעקב אלא הא אתמר וכו' כלומר בקושי' אחרת יתורץ קושי' זו של יעקב כדמפרש ואזיל כך יעקב וכו' ואגב אורחי' תירץ קושי' דה' כגבור גבור מ"ל וכו' דלא שייך לו' ה' גבור כי הם ב' הפכים שאחד מורה דין וא' מורה רחמים אלא ה' שהוא רחמים דכתיב אני ה' כלומר מצד עצמי איני משתנה מרצון אל רצון וז"ש אני ה' הוא שמי כלומר לעולם מורה פעולת הרחמים. עכ"ל הרא"ג ז"ל: