זהר א, דף קסז ע"ב אמר ר' יצחק יאות הוא ליעקב דהוה קדישא וגו'. אפשר כי לעיל בדף שעברה דף קס"ו ע"ב ביאר ר' יהודה ענין ויהי לי שור וגו' כי הכוונה להפחיד את עשו ולו' לו דע כי עם לבן גרתי שהוא הקוסם הגדול שיש בכל העולם כנודע והנה למדתי ממנו כשפיו ויהי לי שור וחמור ועבד ושפחה כל הכתרין תתאין ואני יודע לפעול בהם כי למדתי ממנו ולכן השמר לך ממנו ולכן נתיירא עשו. והנה נמצא כפי זה כי או' ויהי לי ר"ל כי הם לחלקי ואני נאחז בהם כמו לבן ולכן אני פועל בהם מה שארצה כי יודע הוא כי אם לא היה הוא דבק עמם לא היו נשמעין אליו למלאות חפצו א"כ מזה הורה יעקב כי היה נאחז בהם וזהו קושי' ליעקב גדולה. אמנם לזה היינו מתרצים כי לא אמר כן אלא מפני הפחד ומותר לשנות מפני השלום. אמנם עתה חזר ר' יהודה ואמר מאן דאינון קדישין הם משתמשין בקדושה והמסאבין ישתמשון במסאבותא דכל זינא אזיל בתר זיניה וזהו וטמא טמא יקרא נמצא לפי זה שימשך לנו קושיא הנ"ל שאין לה תירוץ כי הנה אחר אשר אין קורא לטמא כי אם הטמא כמ"ש וטמא טמא יקרא שר"ל שמי שהוא טמא קורא לטמא אחר כמוהו ח"כ ח"ו הי' מושך יעקב עליו בדיבורו את הטומאה כי ידעת כי אפי' הדבור פוגם וכמשז"ל כי למה נענש יהוא במה שעבד ע"ז ותירצו לפי שאמר יהוא יעבדנו הרבה ולפי שהוציא דבור ההוא מפיו גרם לו שתמשך עליו טומאת ע"ז. וגם כי הנה נודע כי אסור ליש' לגנוב את המכס ע"י שינהג במלבושיו מנהג נכרי והנה למה יעקב רצה להנצל ע"י הטומאה וה"ל לעשות כדוד ע"ה שאמר לגלית אתה בא אלי בחנית וגו' ואני בא אליך בשם ה' אלהי ישראל וכן היה ראוי ליעקב בחיר ה' להתלות בשי"ת ולא להשתבח דאסתאב בבית לבן בלימוד חכמת טומאת כשפיו כדי להפחיד את עשו וז"ש יאות הוא ליעקב וגו' כלו' וכי יאות ודבר הגון היה ענין הזה או נאמר דשבחא הוא דיליה והלא אין הדבר כן כי אדרבה ה"ל להשתבח כי לעולם היה ירא את ה' אפילו בהיותו בבית לבן כאשר הי' האמת ולא להשתבח ע"י הטומאה.
זהר א, דף קסז ע"ב א"ל יוסי וגו' פי' אע"ג כי כבר ביארנו דר' יהודה סבר כי מ"ש לו יעקב ויהי לי שור וגו' הוא רמז אל הקליפות כנ"ל ולז"א ר' יוסי כי אעפ"י שר' יהודה ביאר כן עכ"ז אין סברתו זו כדברי ר' יצחק וז"א אנא מסייע לך וגו' כי ר' יצחק סבר דאי אפשר היה להשתבח בדברים אלו כי אסור הי' ובפרט איש כמוהו שלם ובחיר שבאבות והביא ראיה כי כתיב אנכי עשו בכורך ואע"ג שמותר לשנות מפני השלום עכ"ז לא רצו רז"ל בתירוץ זה אמנם ביארו כי דברים אלו הם אמיתיים ואעפ"י שהם דברים אשר שייך בהם הבנה אחרת כאשר הבין ר' יצחק עכ"ז אמתיים הם כי כוונתו לומר אנכי הוא מי שהוא אמנם עשו הוא בכורך ולהכי פסיק טעמא בין אנכי לעשו וא"כ גם בפסוק דידן אין לומר כי שינה מפני השלום להטיל פחד בלב עשו. א"כ אוף הכא ויהי לי שור וחמור הם דברים אמתיים כי לבל יתקנא עשו על ברכותיו לז"א לא יקנא לבך בזה כי לא נתקיימו כי לא היה לי רק שור וחמור וגו' שאינו מכלל הברכות ואם נרצה להרחיב הביאור היה אפשר לומר כי הוא ממש דוגמת אנכי עשו בכורך כי שייך ביה שתי הבנות ולהכי קאמר לשון א' הסובל ב' פירושים כדי שיטעה יצחק בפי' דבריו וגם כי הם דברים אמתיים ועשה הדבר בחכמה. וגם הכא סובל פירושים כי סובל פי' דר' יהודה שהוא סוד הקליפות הנק' שור וחמור כדי שיטעה עשו ויתפחד ממנו. וגם הוא לא דיבר שקרים כי כוונתן היתה לומר לא תשוי לבך ורעותך וגו' אמנם כדי שיטעה עשו ויתפחד לזה דבר דברים סתומים נמצא כי הוא לא התפאר ואשתבח במאי דאסתאב בלבן וגו' כי דבריו סובלים פירושים אמנם אם עשו יטעה בדבריו יטעה וכדרך אנכי עשו בכורך כי כל דרכי יעקב היו בערמה וחכמה כנודע. ואמר כי שום א' מן הברכות לא נתקיימו כי כנגד הוה גביר לאחיך וגו' הנני או' עבדך יעקב לאדוני לעשו. וכן כל השאר:
זהר א, דף קסז ע"ב ר' אבא אמר וגו' הנה לעיל כשפתח ר' יהודה לדרוש פסוק ויהי לי שור וגו' סייעו ר' אבא והשלים דבריו כנ"ל ע"ש ולכן גם עתה בא לסייע את ר' יהודה ואמר אמת הוא כי גם שפסוק ויהי לי שור וגו' הם על הקליפות אין בכך כלום לפי כי ביעקב כתיב יושב אהלים פי' כנודע סוד הזה ואין צורך להאריך בו כי יעקב הוא בת"ת הנק' תם כי בהצטרפו עם המ' הנק' ים נק' יחודם יחד תמים כנז' פ' שלח ע"ש אמנם הת"ת לבדו נק' תם והוא אוחז בב' זרועות שהם דין וחסד והם אהלים הנז' בפסוק והנה כל הקליפות שהם שור וחמור וגו' ושפחה כולם הם תחת הגבורה והם משועבדים אליה ונשפעים ממנה וזהו כוונת או' ויהי לי שור וגו' פי' כי היו שלי ונכנעים תחתי כי הנני יושב אהלים ולכן כולם נכנעים תחתי לרשותי ואין פי' ח"ו כי אני מצדם של הקליפות רק שהם משועבדים תחתי ובזה נתרצה הקושיא דר' יצחק. אבל עכ"ז אין זו כוונת ר' יהודה רק באופן אחר וז"א אבל על מה דקאמר ר' יהודה בגין וגו' פי' כי ר' יהודה אין זו כוונתו אמנם פי' דבריו הם כי לא באו לו הברכות מחמת שברכו אביו רק לפי שה' חפץ בו כי הלא עם לבן גרתי ורצה לאבדני כמ"ש ארמי אובד אבי והב"ה הצילני מידו כי ויהי לי שור וגו' פי' היו כנגדי אותם הקליפות להלחם בי אותם שנק' שור וחמור ועכ"ז לא הצליחו עמדי כי הב"ה הצילני מידו וזה יורה כי לא מפני הברכות היה רק כי ה' חפץ בי והוא בעזרתי תמיד ואין כוונת או' ויהי לי שור וגו' כפשוטו או אפשר כי כוונת יעקב הוא כפי' הנ"ל שהכוונה היתה לרמוז כי לא נתקיימו הברכות כי הוא אמר מטל השמים וגו' לא הי' לי אלא שור וגו' כנ"ל. אמנם יעקב לפי שהיה שלם לבבו על כל אשר גמלהו ה' ולכן רצה להודות לשי"ת בתוך דבריו ולספר לעשו ענין ארמי אובד אבי ויהי לי כנגדי שור וחמור וגו' הם הקליפות והב"ה הצילני מידם אמנם כוונת דבריו הם כפשטן להגיד לעשו כי לא נתקיימו הברכות כנ"ל וז"א וכולא הוה בגין דלא יסתכל וגו'.
זהר א, דף קסז ע"ב וע"ד כתיב כי ישרים וגו' פה הורה ענין הנ"ל כי יעקב הוא יושב אהלים אחיד לתרין סטרין וכן הם דרכיו ית' כי הלא הם ישרים ודאי ועכ"ז יש בהם ב' בחינות כי צדיקים יעקב ודבריו. וכן פסוק תמים תהי' וגו' כי פי' ת"ם י"ם ת"ת ומ' כנ"ל כי הם ב' אהלים רחמים ודין כנודע. עכ"ל הרח"ו נר"ו:
זהר א, דף קסז ע"ב והרמ"ק זלה"ה כ' ר' אבא אמר וגו'. ר' אבא סייע לר' יהודה לעיל כדפי' שם להכי מהדר השתא וקאמר כתיב איש תם. משלים והיינו יושב אלהים לתרין משכנין לאה אהל עילאה ורחל אהל תתאה והא ימנית על החסד והב' שמאלית עם הגבורה והוא משלים תם לתרין סטרין ימין ושמאל דהיינו תרתי משכנין ולכך מעולם לא עלה על דעת שום אדם שישבח יעקב בטומאה אמנם כוונת ר' יהודה להודיע יעקב חסדיו של הב"ה אמר עם לבן גרתי והיינו או' בגין דלבו שלם וגו' ואנא יתיבנא וגו' היינו ואחר עד עתה:
זהר א, דף קסז ע"ב ובעא לאובדא לי היינו ויהי לי צערני בשור וחמור צאן ועבד ושפחה כחות חרשיו והצילני ה' מהכל ולא היה אומר הוא דרך שבח אלא דרך צער.
זהר א, דף קסז ע"ב בגין דלא יסתכל וגו' ועשו ידמה שהיה אומר לשבח עצמו והיינו כי ישרים דרכי ה' וגו' ופושעים יכשלו בם לכן עשו פושע יכשל בדעתו כאותו הענין שפי' ר' יהודה בעובדא דלגיון במשל ההוא כדפי' שם. וכתיב תמים תהיה עם ה' ועם ה' היה יעקב תמים אמנם עם עקש עשו הרשע הלך בעקשות ואיהו איהו דמטעי אנפשיה כדפי': וכל כך למה ירצה שהוא לא שלח לראות אם עשה תשובה ועוד אלו המלאכים היו יודעים שהב"ה יצילנו א"כ למה צערוהו בזה אלא כדי שיתפלל כדמפרש כי התפלה לצורך גבוה לייחד הספי' כדמסיק: סנדלפון הוא ממונה על האויר העליה דרך ההיכלות עד הכסא דהיינו אכתריאל והוא הקושר כתרים לעלותה אל האצילות. והנה סתם תפלות הוא עטרה לחי העולמים דהיינו התעוררות ליסוד אמנם תפלת הצדיקים עולה יותר דהיינו עטרה לת"ת והיינו אומרו ואתעביד עטרה לאעטרא לי' לקב"ה למעלה מחי העולמים שסתם תפלות אינם יכולים לקשור המלכות אלא ביסוד אמנם שאר הצדיקים הם מעלים אותה עד למעלה לבינה וחכמה ע"י הת"ת עטרה בראש ו': ועם היות שתפלת הרבים אינה תפלה מובחרת כתפלת הצדיק שכחו גדול כנזכר יש בה זכיות הרבה וז"ש דא"ר שמעון וגו' אתכלילת בכמה סטרין היינו שזכות הרבים כוללים המדות המצות ושלימות שבכולם יחד כאו' כולך יפה רעיתי.
זהר א, דף קסז ע"ב וצלותא דיחיד סתם כל איזה יחיד מאותם הרבים.
זהר א, דף קסז ע"ב ות"ח יעקב לבדו כליל הוה והיה צדיק חשוק מתרי טעמי בענין שהם ד' בחינות הא' תפלת יחיד הב' תפלת רבים הג' תפלת הצדיקים הד' תפלת יעקב צדיק וכליל. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קסז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' מאן דאינון קדישין וכו' כלומר והתקדשתם אתם בעצמיכם קודם כדי שתהיו קדושים בקדוש' עצמה ותוכלו להשתמש בה. מאן דאינון מסאבין מסאבו אזדמן לון כי כמו שבקדוש' צריך האדם קודם להתקדש ואחר שכבר הוא קדוש אח"כ קדושה יתירא אזדמן לי' כמו כן בטומא' כי מאחר שהוא טמא שטמא את עצמו בלשונו הרע ולקה בצרעת שעליו נאמר טמא הוא בדד ישב טומא' אחרת אזדמן לגבי' דכתיב וטמא טמא יקרא כלומר מי שהוא כבר טמא לטומא' אחר' הוא קורא שישרה עליו כלומר מזומן הוא לטומאה אחרת ע"ד בא ליטמא פותחי' לו כלו' פתחים טמאים ולפי הגירס' דגרסי הה"ד וטמא טמא יקרא ירצה להאי פירוש' אתי שפיר תרי זמני טמא טמא כנזכר כי לפי הפשט היל"ל וטמא יקרא בלבד.
זהר א, דף קסז ע"ב אמר ר' יצחק יאות הוא ליעקב וכו' לעיל קאי אמלתי' דר' אבא דאמר ואי תימא דלא סליק בידי כלום ויהי לי שור וחמור אינון תרי גזרי דינין וכו' צאן ועבד ושפחה אלין אינון כתרי תתאי וכו' ולא פירש ויהי לי מאי משמעותו ולכך אתא ר' יצחק ושאל שיפרש דבריו מה הי' מפרש במלת ויהי לי דתרתי משמע חד ויהי לי שור וחמור ר"ל שגם אני יודע לעשות כשפים שכבר נסיתי בהם וידעתי עניינ'. וחד ויהי לי ר"ל שהכנעתי הקליפות והשפלתים תחת רגלי וז"ש יאות הוא ליעקב לומר דאסתאב בלבן וחרשוי כמו שנרא' מתוך דבריך או שבח' הוא דילי' כלומר הפן השני שנרא' ג"כ מדבריך שהיו תחת רגליו ולכך אני שואל מאי כוונתך בפי' הפסוק והמתין ר' יצחק לשאול עד כאן לפי שכיון שראה שהיו ר' יוסי ור' יהודה מקשים זה לזה אמר אולי ר' אבא יפרש דבריו ולא אצטרך לשאול אבל אחר שלא נגעו במשאם ומתנם כי אם בענין נחש וקסם כנז' אז שאל השואל. א"ל רבי יוסי וכו' קפץ רבי יוסי קודם שישיב ר' אבא ואמר כי אין מקום לשאל' זו כי מאחר שר' יהודה אמר לעיל מיני' דר' אבא מאי חמא יעקב דשדר לי' לעשו וכו' שהכונה שיעקב ח"ו לא נשתמש ונטמא בקליפות כדי להנצל ממנו אלא שהב"ה הצילו כדכתיב ארמי אובד אבי ועשה כל יכלתו והב"ה אמר לו פן תדבר וגו' ועל אלו הדברים אתא ר' אבא והוסיף על מלתי' ופי' פסוק ויהי לי שור וחמור וגו' שהיו קליפות וממילא משמע כונת דברי ר' אבא שפי' ויהי לי ר"ל כפופים ונכנעים תחת רגלי וז"ש אע"ג דקאמר ר' יהודה כלו' אע"ג דקאמר ר' יהודה דבריו ועליו אתא ר' אבא להוסיף ולא נשאר לך מקום לשאלתך עכ"ז אנא מסייע לך וכו' והכונה שר' יצחק כששאל ואמר יאות הוא ליעקב וכו' לא היה כונתו בלבד לשאול לידע מה פירוש היה מפרש במלת ויהי לי שודאי הי' יודע דקרא לא אתי לספר גנותו של יעקב אלא שבחו אמנ' כונתו דר"י לשאול הוא לפתוח לו לר' אבא פתח כדי להקשות לו ולומר אחר שאתה רבי אבא פירשת כי שור וחמור וצאן ועבד הם קליפות ואע"ג שבודאי אתה תפרש ויהי לי ר"ל כפופים תחתי עכ"ז נתת מקום למינים לטעות כמו שנתת לי מקום לספק ולשאול והם יפרשו להפך ויאמרו אחר שפי' שור וחמור וגו' הם קליפות ג"כ יאמרו שפי' ויהי לי ר"ל עם לבן גרתי ונטמאתי באלו הקליפות כמוהו וחס לך ר' אבא שתפתח פתח שיחשדו ליעקב שהוא קדוש אלהים וממילא משמע דרבי יצחק לא סבירא לי' כי פי' שור וחמור וגו' הם הקליפות אלא הם כמשמעם ולז"א ר' יוסי אע"ג דקאמר ר' יהודה וכדפרישנא אנא מסייע לך לסברתך שאתה סובר ששור וחמור הם כמשמען שנרא' מדבריך כנזכר והראי' דהא כתיב באנכי וגו'. למחלף שמיה בשמא דמסאב' כלומר הרי לך ראי' כי פי' ויהי לי שור וחמור אינו ר"ל קליפות אעפ"י שתפרש כי ויהי לי ר"ל כפויים תחתי כי הרי יעקב אפי' להחליף שמו בשמא מסאבא לפי שעה לא רצה כ"ש לומר שהיו לו שור וחמור כפופים תחתיו שלא הי' מחזר אחריהם כלל כ"ש וכ"ש שלא תפרש ויהי לי שנטמא בהם אלא ודאי ויהי לי שור וחמור הם כמשמען וז"ש אוף הכא ויהי לי שור וחמור וגו' פירושו הוא לא תשוי לבך ורעותך לההיא ברכתא וכו'.
זהר א, דף קסז ע"ב רבי אבא אמר כתיב בי' ביעקב וכו' כונת ר' אבא לקיים פירושו ואמר דלא קשיא מידי דלעולם אימא לך כי שור וחמור הם הקליפות כנזכר וא"ת הרי נתת מקום למינים לטעות הא ליתא כי הלא תראה שהתורה העידה עליו שיעקב איש תם יושב אהלים א"כ ודאי לא יחשדהו שומע להוציא עליו דיבה רעה כלל ואין מקום לטעות שנטמא ח"ו ואם תקשו לי מי הכניסני בתגר זה לפרש פי' זה בשור ובחמור הוא שבאתי על דברי רבי יהודה והכרחתי פי' דכן סבירא לי והוספתי לפרש פי' פסוק דויהי לי שור וחמור על הדרך ההוא וז"ש על מה דקאמר ר' יהודה כלומר על דבריו באתי ויעקב אמרו כן להגדיל שמו ית' ולהודו' לו שעש' עמו כ"כ חסד דכל עלמא ידעי עובדוי דלבן מאן אינון וכו' ושיעור הכתוב ראו כמה חסד עשה עמי הב"ה שעם לבן שהי' ידוע מה שהי' גרתי עמו והב"ה הצילני ולא זו בלבד אלא שהכנעתי קליפותיו והשפלתם תחתי א"כ חסדי ה' אזכיר וא"ת ומה שייכין דברי' אלו לאמרם לעשו כי הוא הגומל כשיגיע לביתו לא לעשו בשלמא לדידכו אתי שפי' שהכונה לומר שלא נתברך מטל השמים וכו' שאלו אינן לא מן השמים ולא מן הארץ. ולז"א וכלא הוה בגין דלא יסתכל ביה עשו כלומר כי ג"כ שייך בשליחו' הזה הדברים הללו כדי שלא יסתכל בי' עשו דאתקיימו ביה אינון ברכאן. דמדק' משדר לי' הרחק' הנזק והוא שהב"ה הצילו מנזק לבן ושכל קליפותיו נכנעו לפניו ולא הזיקוהו א"כ לא נתקיימו הברכות אחר שלא זכר אלא הרחק' הנזק לא הקרב' התועלת. א"כ בזה ההודא' היה מוציא מלב עשו אי זו טינא שהי' לו על קיום הברכות כנזכר. והנני חוז' לפרש המלות. דלא אוצרנ' לון וכו' רעי ענא בחקלא ומי שהו' רוע' ויישובו בשד' אין לו מקום לאצור דגן ותירוש. ואיהו יתי' בתרין משכנין עלאין דהיינו בינה ומ' והו' בריח התיכון מבריח מן הקצ' בינה אל הקצ' מ'. ואשלים להאי גיסא וכו' דהיינו דאשלים ומכריע בין תרין סטרין שהם חסד וגבורה ומטיל שלום ביניהם לכן נקרא שמים שמכריע בין אש ומים. וע"ד כתיב כי ישרי' דרכי ה' וגו' הדר לעיל דקאמר בגין דאיהו יתיב בתרין משכנין ואשלים להאי גיסא וכו' וזש"ה כי ישרים דרכי ה' שהוא הת"ת שמיישר כל העולמות להאי גיסא ולהאי גיסא כדפי' וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך כלומר כמו שהי' יעקב איש תם כנזכר כן אתה תשתדל להיות ג"כ כמוהו להתקשר במדת הת"ת באופן שתהי' מתמים ומשלים בין העולמות בשותפות ה' אלהיך כי בהיותו אחוז בו אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילך עמו. א"נ הדר למאי דסליק מיני' והוא לומר שח"ו לא יחשדוהו ליעקב שנטמא בקליפות כנזכר כי התורה העידה עליו שהיה איש תם וכו' ובזה אין מקום לטעות כנזכר כי בזה ישרים דרכי ה' דרכי התורה הם ישרים שבמקום א' גלה חסידותו של יעקב שהיה איש תם וכו' כדי שלא יתנו לבם המינים לטעות כנזכר וא"ת סוף סוף שמא יבא איזה אדם ויטעה ולא יתן אל לבו הפסוק המגלה חסידותו דהיינו ויעקב איש תם לזה אמר אני איני מדבר אלא בצדיקים ההולכים בדרך יושר וז"ש צדיקים ילכו בם אמנם אם יש מי שדרשו לגנאי אין אני אחראי לכך וז"ש ופושעים יכשלו בם. וכתיב תמים תהי' וגו' כלומר הרי לך פסוק אחר שצותה התורה שיהיה האדם תמים ולא ילך בטומאות וכשפים ובודאי יעקב למד כל התורה וידע שאסור ליטמא בכשפים וכיוצא ולא עבר על ד"ת א"כ ליכא למטעי ולומר שיעקב נטמא בקליפות כנזכר אלא פי' ויהי לי שהב"ה הכניעם לפניו.
זהר א, דף קסז ע"ב וישובו המלאכים וגו' וכ"כ למה אלא אינון אמרו לי' הכי ה"ג. והכונה וכ"כ למה כ"כ דברים שאין ראוי להפחיד למי שיש לו פחד וכ"ש להפחידו יותר מדאי וכ"ש בהיותם מלאכים שהם בעצמם לא היו מפחדים ג"כ לא היה להם להפחיד ליעקב ותירץ. אלא אינון אמרו לי' הכי כלומר אף שאינו ראוי להם להפחידו כנזכר עם כל זה לא סגי בלאו הכי כי רצונו יתברך היה בגין דקב"ה אתרעי וכו' ותרתי פרכי תירץ אחד במלת הכי כלומר מדברים האלה המכניסים פחד בלב שומעם ושניה במלת אינון כלומר המלאכים עצמם אפילו הם מלאכים. אתרעי תדיר כלומר הגם שיעקב היה מתפלל עכ"ז הב"ה רוצה שיתפלל תדיר לעולם לא יפסוק. סנדלפון שמי' בס"י ליתיה. ה"ג בספרים ישנים וחסר בספרים ועביד מנייהו עטרה לחי העולמים ואוקמוה וכ"ש צלותיהון דצדיקייא דקב"ה אתרעי בהו ואתעבידו עטרה לאתעטר' באינון צלותין לקב"ה ואי תימא כיון דאינון משריין קדישין הוו אתיין עמיה אמאי דחיל אלא צדיקייא לא סמכין על דא אלא בצלותהון ובעותהון לגבי מאריהון ות"ח וכו' ע"כ וה"פ. ואוקמוה בפ' ויקהל דף ר"ב. ואי תימא כיון דאינון משריין וכו' כלומר בשלמא למלאכים שאמרו דברים הללו ליעקב לא קשי להו כי היו מוכרחי' במעשיהם כנז' אלא ליעקב תקשי אמאי דחיל מאחר שאותם המלאכים היו עמו לכל אשר יצוום כ"ש שיהיו עמו להצילו וא"כ אפי' שהמלאכים אמרו לו אותם הדברים לא הי' לו לירא כלל אפי' פחד בעלמא. אלא צדיקייא לא סמכין על דא כלומר הגם שהיו המלאכים והשכינה באים עמו לא רצה לסמוך עליה' בלתי תפלה אלא בצלותהון ובעותהון לגבי מאריהון פי' שאפי' שהי' מתפלל על צרתו הקדים שבחיו בג' ראשונות ואח"כ שאל צרכיו וזהו ויאמר ה' אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק אבות וגבורות ואח"כ אמר הצילני נא וגו'. וא"ת בשלמא תפלה דסגיאין אתרעי בה קב"ה דברב עם הדרת מלך אבל תפלת יחיד מאי רעות' איכא בי' לכן תירץ ואמר:
זהר א, דף קסז ע"ב ות"ח דאר"ש וכו' כלומר אומר לך טעם רצונו יתב' בתפלת רבים ומיניה אתינ' ליעקב ובמסקנ' דמלתא קא מתרץ. בגין דסלק' בגוונין סגיאין כלומר שעולה התפלה מכמה מיני שאלות זה שואל רפוא' וזה שואל לחם וזה שואל בנים וזה שואל חיים וכיוצ' ולהיות כי רבוי השאלות עולות לפני השכינה נכמרים רחמיה בראות' כמה העולם צריך ומקבל אותם התפלות ועול' למעלה ונכללת מכל המדות כי הולכת ונכללת במדה שיש בה בני חיי ומזוני ואח"כ נכללת במדה שיש בה רפוא' וכיוצ' באופן שהוא רוצה בתפלת רבים להיות' נשפעת מכל אותם השפעים ששאלו המתפללים וז"ש בגין דסלק' בגוונין סגיאין: ואומר מכמה סטרין כלומר סטרא דטוב וסטרא דרע דהיינו שעול' בתוכם תפלת פושעי ישראל ע"ד החלבנ' וכו' ואומר כמה סטרין כי בטובים יש מינים הרבה זה טוב מזה וכן ברשעים נמצא דתרין סטרין דטוב ורע מתחלקים לסטרין רבים לז"א מכמה סטרין בלשון רבוי: ובגין דאתכלילת מכמה גוונין וכו' נכנס בשתים ויצא בא' לאשמועינן שדי בא' מהנה לשתהי' מקובלת והיינו בגין דסלק' בגוונין סגיאין עול' ומנח' על רישא דצדיק חי עלמין דהיינו היסוד שעולה המלכות אל היסוד ואז נעשה עטר' על ראש צדיק שהוא מחיה כל העולמות כלם בתתו לכל א' וא' די מחסורו ושאלתו אשר שאל מאתו שיש סיפוק בידו להספיק לכל א' די מחסורו והענין כי גם היסוד רוצה בזה להיות כי אם הוא משפיע ונותן משפיעים ונותנים לו דכל כמה שהוא משפיע משפיעים בו לכך רוצה גם הוא בתפלות הרבים. לאתקבל כצלות' דסגיאין ה"ג בכף ולא גרסי' אלא:
זהר א, דף קסז ע"ב ות"ח יעקב כליל הוה וכו' מסקנ' דתירוצ' הוא דקא מסיים כי להיות יעקב אפי' בהיותו יחיד היתה תפלתו כוללת הן מצד היות' תפלת רבים כי מסתמא בניו היו ג"כ מתפללים כראותם צרת אביהם וצרתם והן מצד שהית' גם כן כוללת מכמה שבחים ותשבחות ושאלות כמ"ש ויאמר ה' אלהי אבי אברהם וגו' ואטיבה עמך דהיינו רבוי שאלות לכך הוה קב"ה אתרעי בי': מה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו כלו' השתא שפיר ומתורץ הכל באומרו ויירא יעקב ועוד אומרו וייצר לו שלשתם יחד שהקש' לעיל שהוצרך להטיל עליו כ"כ פחד כדי שיתפלל לאל ית' מלב ונפש: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קסח ע"א זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהו מצד הרצון העליון ברחמים פשוטים.
זהר א, דף קסח ע"א ויהב לון אורייתא מצד הת"ת דהיינו אחיזה בו תורת אמת אורייתא דקשוט בגין למזכי ביה לחיי עלמא שנאחזים בבינה:
זהר א, דף קסח ע"א וכל מאן דישתדל באורייתא שכרו אינו מן התורה עצמה ת"ת אלא משלש ראשונות דהיינו משיך עליה החיים משם אחר פטירתו נקשר באותם החיים ואעיל ליה התורה לעלמא דאתי שהיא הבינה ולא לבינה עצמה אלא לחיים שבה דהיינו חיי עלמא דאתי והיינו סוד החיים מכתר וחכמה. והנה לזה פתח ר' יהודה אשרי אדם מפחד תמיד דהיינו המפחד מן החטא וניצול מן הרעה החיצונית ומתקשר בטוב החיים הנזכרים: ור' אלעזר פליג דר' יהודה לא קאמר שיש טובה בתורה לגוף אלא לנשמה והוא מפרש שגם הגוף נהנה בה בהיותה לשמה דהיינו שיש בה חיים הנזכרים כי שלא לשמה היא בשמאלה עושר וכבוד כנודע ותחלת הנאתה הוא מהמות שיהנה שאין יצה"ר ממיתו שהוא מת ע"י מלאך חיים דהיינו שיתדבק נשמתו בקדושה ויסתלק מן הגוף באהבה עליונה והיינו מיתת נשיקה שהיא בסוד היכל הרצון ששם נשיקין ושם סוד היכל הת"ת והיינו בגין דאתתקף באילנא ולא ארפי מיניה והם נאחזים בחיים העליונים גופם שלא ישלוט עליהם החיצוני הטמא וז"ש ובג"כ חיוב הוא שצדיקייא דמשתדלי באורייתא וגומר:
זהר א, דף קסח ע"א יעקב אילנא דחיי וגומר יעקב היה לו ג' אחיזות טובות הא' בת"ת אמאי דחיל וגומר הב' בשכינה עצמה כאו' והנה אנכי עמך שאפי' יעלה בדעת כר' יהודה שעיקר שכר תורה בעולם העליון הרי שכינה עמו וגומר. ג' המלאכים התחתונים שאפי' יעלה ששכינה שומרת שלא יחטא לבד מלאכים שומרים מהכל. והשיב על שלשתם למאי דסליק מיניה על המלאכים לא הי' רוצה לסמוך על הנס כדמפרש ואזיל בגין דלא פלח וגומר ועל התורה לא אשתדל באורייתא שנטרד בענייני הבית וצער גידול בנים ועל השכינה חטא האשה שנטל שתי אחיות שענין זה מגיע אל השכינה ואלו הם טענות ליעקב ועכ"ד שום אדם לא יתייאש מן הפורענות ויש לו להתפלל וגומר.
זהר א, דף קסח ע"א ת"ח צלותא דאבהן קיימו עלמא שהם ג' עמודים מעמידים השכינה בחסד דין ורחמים דהיינו קיום לעולם כדפי' רז"ל בזוהר בראשית.
זהר א, דף קסח ע"א וכל בני עלמא אפי' שיקומו צדיקים כשרים אינם עומדים אלא על האבות שהם שורשי המשפחה הקדושה:
זהר א, דף קסח ע"א וזכותא דאבהן שאין לומר תמה זכות אבות לעולם מפני שהם נעשו מרכבה לספי' העליונות לעילא ואחזו בשכינה ובשלשה היכלות למטה דהיינו רצו"ן אהב"ה זכו"ת:
זהר א, דף קסח ע"א וקיומא דיעקב מפני שע"י שקדמוהו האבות בחסד וגבורה זכה אל האמת כאו' תתן אמת ליעקב מפני שקדם חסד לאברהם וספירת הת"ת ספירה משובחת מפני שהיא עמוד האמצעי ובג"כ בשעתא דעאקו וגומר קב"ה בינה תשובה אחמי קמיה דיוקנא דיעקב היינו דיוקן נשמתו המתקנת הת"ת עם המ' ומאיר היחוד הקדום ומשפיע בספירות וחייס על עלמא בגין דאיהו דיוקנא דיעקב וגומר ירצה יעקב בשכינה כנראה בתיקונים וכאשר הוא יעקב בוא"ו מורה על הת"ת בתוך השכינה והיינו סוד הזווג הנעשה ע"י יעקב ומעשהו ממש שדיוקן יעקב כולל שתים אלו כדפי':
זהר א, דף קסח ע"א אספקלריאה מלכות דנהר' מן הת"ת והיינו כעין שופרי' דאדם הראשון חכמה ובצורה הגשמית דומין לעניינים אלו:
זהר א, דף קסח ע"א מקסטר מצוייר וכן מוכרח פי' מלה זו בכמה מקומות.
זהר א, דף קסח ע"א בקוספוי ילמוד מן הענין נראה כפרצופו וכיוצא:
זהר א, דף קסח ע"א רש"א הא אתמר דדוד מלכא לא הוו ליה חיים כשיגלם אותה הנשמה בעולם הגשמי אין לה חיים כלל מפני שהיא מהמלכות בסוד עניה דלית לה מדילה כלום ולכך דוד שהיה ממנה אין לו חיי העולם כלל בר דאדם קדמאה היינו סוד החכמה כח מ"ה שנתגלגל בחכמה תתאה וצפה צורכו שם השפיע מעשר שבו כל א' כלולה מעשר ועשר ממאה שהוא סוד האלף ומפני חטא אדם נתמעט הירח ונתמעטו חיי דוד שאדם ירד בדוד ועלה במשיח שהם אותיות אד"ם וכשראה כך נתן לו ע' שבע מדות מאירות ממ' שבחכמה למלכות למטה אבל משיח שהוא גלגול ג' לא יצטרך לזה מפני שהעולם מתתקן מחטא אדם ועלה ונקשר למעלה בחכמה בסוד שמן משוח בשמן שהוא מן החכמה כח מ"ה:
זהר א, דף קסח ע"א כד ברא קב"ה בינה גנתא דעדן ממש והוא נגדיי למלכות.
זהר א, דף קסח ע"א אטיל ביה נשמתא דדוד בכלל הנשמות דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו.
זהר א, דף קסח ע"א וקיימא קמיה שם בג"ע עוסקת בתורה כענין חי ה' אשר עמדתי לפניו:
זהר א, דף קסח ע"א והנה החכמה אינה משפעת למלכות החיים אלא ע"י החסד ות"ת והיסוד שאלו הם הספירות המושכות אור החכמה למלכות לכך אותם שבעים הם מתפשטין מלמעלה למטה דרך הספירות האלו ולכך מתגלגלים אותם השנים לדוד ע"י האבות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קסח ע"א והרח"ו נר"ו כתב. תו אבהן שבקין ליה. בזה תבין ענין שכינה הרמוזה בדוד כי לית לה מגרמה כלום רק מה שנוטלת מאדם קדמאה הוא חכמה כח מ"ה בגי' אדם כי הוא רזא דאדם ובזה תבין שנקראת חכמה אב למלכות וכן האבות חסד ות"ת ויסוד ג"כ שבעין שנין ובין אתה אם שכל לך עכ"ל. ועיין במה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קסח ע"א והרא"ג ז"ל כ' דקב"ה אתרעי בהו מצד הרצון לא מצד שהם היו ראויי' לכך מצד מעשיהם. ויהיב לון אורייתא דקשוט בגין וכו' כי אפי' על צד הרצון לא היו ראויי' למיזכי לחיי עלמא אלא כדי שיזכו לזה יהיב לון אוריית' דקשוט כדי שעל ידה יזכו לחיי עלמין והוא ע"ד רצה הב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כי קודם רצה בהם דרך רצון וכדי שהרצון הזה ימשך להם תועלת ממנו הרבה להם תורה ומצות וכו'. אוריית' דקשוט לאפוקי מתורות אחרות שאינם קשוט אלא מה שבדו מנהיגיהם מלבם לתקון המציאות: א"נ כי שאר התורות אם יש בהם שום דבר הגון אינו שלה' כי הוא מתורתינו א"כ כשאומרי' שתורתינו אמרה כך א"א אבל תורתינו הקדושה כולה אמת כולה נתנה הב"ה למשה מסיני ואין מי שיוכל להוסיף בה: לחיי עלמין עה"ז ועה"ב. דכל מאן גרסי': משיך עלי' חיין עילאין שהעוסק בתורה יאריך ימים מצד אריך אנפין דכתיב כי היא חייך היינו בעה"ז ואורך ימיך לעולם שכלו ארוך: וכתיב ובדבר הזה תאריכו ימים סתם ימים כל ימים במשמע דהיינו חיין דעלמא דין וחיין דעלמא דאתי. ר' אלעזר אמר כל מאן וכו' הגם שר' יהודה לא פירש כלל בקרא דפתח בי' לקמי' קא מפרש לי' אלא דלא שבקי' רבי אלעזר עד דאתא לאוספי עלי' ואמר כי מלבד מה שאמר ר' יהודה שהעוסק בתורה אית לי' חיין בעלמא דין ובעלמא דאתי מי שעוסק בתורה לשמה יש לו עוד תוס' יתרון עליו כי בשעת מיתתו אינו נפטר ע"י יצה"ר וכו' ואחר שהשלים ר' אלעזר דבריו חזר ר' יהודה לפרש ולהקשות יעקב אילנא דחיי הוה אמאי דחיל וכו': דהוא נחש והוא מלאכ' דמותא כלומר היצה"ר הוא יורד ומשטין ומפתה לבריות כנחש הקדמוני שפתה אדם הא' ואחר כך עולה ומקטרג עד שממיתו וז"ש והו' מלאכ' דמות'. ונקטי' הכא לומר לפי שהעוסק בתורה אינו מתפתה ממנו שאם פגע בו מנוול זה הוא מושכו לב"ה לכך דין הוא שלא ימיתהו שלא עשה דבר שיעלה ויקטרג עליו: מיתתי' בנשיק' דכתיב ישקני וגו' לא אייתי קרא אלא לאשמועינן מה היא הנשיק' דקרא לא במיתה קא מיירי. ולא ארפי מיני' גרסי' והענין כי נשמת הצדיק כשרוא' פני השכינה יוצאת ומתדבקת בה ואינו מרפה אותה וז"ש וההו' דאשתדל באוריית' אתתקיף באילנא דחיי המחי' הנשמה כי אוחזת בה ולא ירפה משא"כ בנשמת הרשע שאחר שיצא' מהגוף השכינה הולכת ומסתרת פניה וסטר' אחר' אוחזין בה:
זהר א, דף קסח ע"א ובג"כ צדיקיי' דמשתדלי באוריית' לא מסתאבי גופא דילהון כי לא שלט בהם מלאך המות כלל לא ביציא' נשמתם ולא אחר היציא' שאין לו עליהם שום תביע': בבי קברי של צדיקים: כמא דתנינן אינם דברי ר' אלעזר כי קודם נפטר ר' אלעזר שאחר פטירת ר' אלעזר שלח ר' לאשתו שתנשא לו ואמר' לו כלי שנשתמש בו קדש וכו' אלא הם דברי מחבר הספר בימי הגאונים או חכמים אחרים שחברו כל המימרות יחד שכתב ר' אבא שהי' סופר של הרשב"י והם חלקום לפרשיות כל פסוק בפרש' שלו והם אמרו משלהם האי כמא דתנינן וכו' וכיוצא בזה יש רבים בזוהר וכולהו מתתרצי בהכי: כלומר דאתעסקו בי' ר"ל כהנים דדל מהכא טומא' דלא שרא עליה רוח מסאב'. וי"ס ישנים דלא גרסי אלא הכי לאו מיתתי' על ידא דיצה"ר בגין דאתתקיף באילנא דחיי ולא ארפי מיני' ובג"כ צדיקיי' דמשתדלי באוריית' לא מסתאבי גופא דילהון ולא שרא עלייהו רוח מסאב' יעקב אילנא דחיי וכו' ע"כ. יעקב אילנא דחיי הוה אמאי דחיל השת' ר' יהודה הדר למלתי' ואמר שמאחר דמאן דאשתדל באוריית' קב"ה משיך עלי' חיין עילאין אפי' שאוחז בענפי עץ החיים יעקב שהו' ממש אילנא דחיי לא כ"ש שאין לו פחד מהמית' א"כ אמאי דחיל. ותי' לקמן דלא אשתדל באוריית' כלו' אה"נ דאילו הכי הוה לא הוה דחיל אבל לפי שלא אשתדל בה הוה דחיל: דהא לא יכיל לשלטא' עלוי כלו' ומה אי מלאך המות שהוא שרו של עשו לא שלט' עלי' כמו שאמר ר' אלעזר שגם ר' יהודה יודה לו בזה עשו עאכ"ו שלא יוכל לשלוט עליו. אמאי דחיל וכו' אלא כלא יאות הוה ה"ג כלומר לא מפני כך אכחיש לך שלא באו המלאכים והשכינה אלא כלא יאות הוה כראוי לו ליעקב אבל הפחד היה דיעקב לא הוה בעי למסמך וכו'. א"נ לפי הגירסא אלא יאות הוה פירוש יאות הוה ליה למדח' למה דלא הוה בעי למסמך וכו' בגין דחשיב וכו'. בגין דלא פלח לאבוי וכו' כלומר לא בטח בג' מעלות שהיו לו בגין ג' עונו' שהיו לו כנגד הבטח' הנה אנכי עמך דהיינו השכינה הנק' אנכי אמר יש לי עון כנגד' דהיינו כבוד אב ואם שהרי היא אם כל ואחר שפגמתי במדה זאת אולי לא תצילני. וכנגד שהיה הוא אילנא דחיי ולא היה ראוי לו לפחוד מהמו' אמ' ולא אשתדל באורייתא כלומר אה"נ שאלו השתדלתי באורייתא לא הוה דחילנא אבל אדרב' להיותי אחוז במקור התורה ואני לא עסקתי בה ראוי שינגדני וימסרני ויתנני בנפש אויבי. וכנגד המלאכים שהיו באים עמו אמ' יש בי עבירה שנטלתי שתי אחיו' והמלאכים נקראו אחים כמ"ש במדרש שאמר הקב"ה למלאכי השרת רצו וסייעו את אחיכם בענין מתן תורה והאחו' בינינו שנטלנו נעשה ונשמע כמו שיש להם אם כן ראוי היה לו ליירא כדרך היראים כנגד עונותיו. ה"ג ועוד אמר וכנגד העון השני וייצר לו כנגד השלישי. ואע"ג דכלא אתמר כלומר אע"ג שנתנו רז"ל כבר טעם לכל שלשתם כי כנגד עסק התורה היה עוסק בגידול בניו כמז"ל לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל סבא וכנגד כבוד אב ואם ג"כ היה עוסק בשל אחרים ולקיים מאמרם היה עוסק בם וכנגד שתי אחיות כבר אמרו בריש תרומ' דעשה [דעאל] רחימו בין תרין עלמין וכן כפי הפשט כי גיורו' היו ואין להם קורב'. עכ"ז לא היה בוטח בו לומר שלא עשאן כהוגן שאם היה בבית שם ועבר היה עוסק בתורה יותר וכן בענין כבוד אב ואם אם היה אצלם מקיים יותר וז"ש כדקא יאות וכן בענין שתי אחיות אף כי היה מוכרח לסבה הנזכר בפרשת בחקתי ופ' והתנחלתם עכ"ז היה דואג בלבו כנזכר שם בארוכה. ועכ"ז בעי ליה לבר נש כלומר אף על פי שיראה האדם בעצמו המל' מסייעוהו כמו שהיו לו ליעקב ידאג בעצמו כמו שדאג יעקב ולצלאה כמו שעשה יעקב. ולמדחל תדיר קמי קב"ה לא גרסינן ת"ח צלותא דאבהן קיומא וכו' ה"ג והענין כי התפלה שהתפללו האבות בעודם בחיים חייתם הם מקיימים עד היום העולם כלו א"כ יפה עשה יעקב שהתפלל שהועיל לו ולבניו עד סוף כל הדורות כמו שאמר ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וגו' וז"ש ת"ח וכו' כלומר בא וראה כמה הועיל בתפלתו אפי' לדורו' הבאים הועיל. א"נ התפל' שמתפללים עתה בההוא עלמא כנזכר בפ' שמות דף י"ו ובפ' ויחי רכ"ד ובפ' בלק קנ"ו וכדאיתא בהשוכר את הפועלים שאליהו מעמיד את האבות שיתפללו וכו'. קיומ' דעלמא וכל בני עלמא וכו' כלומר קיום הארץ וקיום הדרים עליה. וסמכין לעלם וכו' לאפוקי ממה שאמרו במדרש רבה בפ' בחקותי שזכות אבות תמה בימי פ' כנזכר שם לכך אמ' לא תציתו להנהו כללי אלא זכות אבות עומד' לעד ולעולמי עד. א"נ דמ"ד התם תמה היינו לאותו הדור בלבד משל לק' סאין של זכות וכו' א"נ דלישנ' הכי וכל בני עלמא עלייהו קיימין וסמכין לעלם ולעלמי עלמין לא אתנשי וכו' ופשוט הוא. קיומא דעילא ותתא היינו משאז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהברא' באברהם כי זכותו מעמיד התחתונים ולהיות זכותו מעמיד התחתונים נמצא שג"כ מעמיד העליונים שאין העליונים עומדים אלא בזכות התעוררות התחתונים כי אין הייחוד העליון תלוי אלא ביד התחתונים ולכן הזכיר קודם עילא כלומר החידוש הוא זה שמעמיד העליונים. וקיומא דיעקב איהו קיומא שלים לפי שמטתו שלימ' אין שום חשש חיצוני שיבטל זכותו ולזה זכותו מקיים בשלימו יתיר מכלהו. א"נ זכותא דאבהן כלומר שזכות שגרם להם שנתקשרו במדות העליונות ובההיא המזגה והכרע' שמתמזג ביניהם כנז' בפ' בשלח דף מ"ח ובפ' נח דף ס"ט הוא קיומא דעלמא דהיינו קיום כל העולמות שלא יחרבו בכח הדינין הנמשך עליהם. ותתא כלו' בזאת ההמזגה הנעשית לעיל איהו קיומא ג"כ לתתא שאלמלא זכותם לא יכבה שורש ותוקף האש הגדול' למעלה למטה לא הי' אפשר להתקיים כי ישתלשלו הדינין מלמעלה למטה ויחריבו העולם וז"ש וקיומ' דיעקב איהו קיומא שלים יתיר מכלהו שהיא המכרעת ממזגח בין כח החסד והדין באופן נאות וז"ש יתיר מכלהו: וז"ש בשעת' דעקו לבנוי. ר"ל כשנמשך הדין למטה קב"ה אחמי וכו' כלומר הבינה אחמי קמי הגבורה או קמי ההוא דינא הנמשכת ממנו דיוקנ' דיעקב שהו' הת"ת כדי שימתקנ' שהוא ממזג הדינין ובזה חייס על עלמא. דאיהו דיוקנ' דיעקב ממש שכן הו' הוא בת"ת בקו האמצעי והוא מקום שיעקב קשור בו והראי' לזה ת"ח כל מאן דחמי וכו' כמאן דאסתכל באספקלרי' דנהר' דהיינו הת"ת. והא אתמר דשופרי' דיעקב וכו' הענין הוא שיעקב בא לתקן כל מה שעוות אדם הא' א"כ משם תקח לך ראי' כשיש צרה או גזיר' על ישראל שהכל נמשך מחטאו של אדם הא' שהטיל בחוה זוהמא הוא יצה"ר הוא מלאך המות הוא הצר הצורר אותנו תמיד בכל יום ולכן כשיש איזה דין בעולם אז בא יעקב שכן הוא המתקן כל העוותי' הוא יבא ויתקן הדין הזה ג"כ דהיינו שהב"ה אחמי קמי' דיוקנא דיעקב וכו' כנזכר. ת"ח כל מאן כלומר תדע לך שיעקב לחודיה עביד דהכי קיימא לן שכל מי שרואה ליעקב בחלום כמאן דאסתכל באספקלריא דנהרא הרי שיעקב לחודיה עביד. א"ר יוסי אנא שמענא וכו' חיין אתוספן ליה כלומר לאו מכללא אתמר כמא דאמרת דמאן דחמי ליה ליעקב וכו' ומיניה את מוכח שלכך בשעת הצרה אחמי קב"ה קמיה דיוקניה דיעקב אלא בפי' אתמר שכן אני שמעתי דמאן דאסתכל וכו' חיין אתוספן ליה ומה אם בחלום כך בהקיץ כשרואה הב"ה שיש צרה עאכ"ו שדיוקניה מגינא עליהם ולכך קב"ה כשרואה שהצרה מתוחה לבא ח"ו על ישראל אחמי קמיה דיוקניה דיעקב. בר דאדם קדמאה יהב ליה וכו' נתן לו לעצמו ממנו אליו כדי שיתתקן בגלגולו זה כי אדם נתגלגל בדוד משיח: וכך הוה קיומיה דדוד כלומר ימי הקיום וההעמדה לא הוו אלא ע' שנין והענין כי דוד מהכרח הפסוקים חיה ע' שנה ו' חדשים ולזה אמר ימי הקיום וההעמדה לא הוו אלא שבעים שנין לפי שאותם ששה חדשים שנצטרע חשוב כמת. דהא כד ברא קב"ה גנתא דעדן היינו קודם בריאת העולם שג"ע נברא קודם שנברא העולם שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. אטיל בה נשמתא דדוד בתוך שאר הנשמות הצדיקים שכן נשמות הצדיקים נבראו קודם בריאת העולם כנזכר במד"ר. ואסתכל ביה וחמא וכו' הענין להיות שצפה הב"ה שדוד ע"ה אם יהיו לו שנים היה עתיד להיות חסיד גמור ולשבחו בכמה שירות וג"כ שעתיד להיות מלך המשיח לנך מצא חן בעיניו יתברך והיה מבקש המצאה כדי שלא יהיה נפל והיה מעמידו לפניו כדי שיהיה לו חיים בהסתכלו באור פני השכינה כי באור פני מלך חיים וז"ש והיה מסתכל ביה וחמא דלית ליה חיין כלל מדיליה כי בכל זאת לא היה מועיל לו לאיזה סיבה ידועה לפניו יתברך ואומ' מדיליה כלומר מצד עצמו לא היה לו חיים אמנם אם יבא שום אחד שיתן לו ושיעור הענין כאלו אמר והוה מסתכל ביה וחמא דלית ליה חיין כלל מדיליה הגם כי הוה קיימא קמיה כל יומא מצד עצמו לא הי' ראוי שיהיו לו חיים כלל. כיון דברא אדם הראשון אמר הא ודאי קיומיה כי להיות שהוא בעצמו יתגלגל בדוד ומשיח כנזכר א"כ זה יהיה קיומו ויחוש על עצמו ועל בשרו וזה יתן לו משלו ממנו אליו ממש ואין לך גואל קרוב ממנו.
זהר א, דף קסח ע"א תו אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד הענין הגם כי אדם הראשון הניח לדוד ע' שנה אם לא היה אדה"ר חוטא היו מועילים לו לדוד אמנם אחר שחטא כבר נפגמו אותם השנים מצד זוהמת היצה"ר ששלט באדם ואשתו ולא יועילו לו לדוד כי הם ימי המיתה ימי הרעה ולמי שהוא עתיד להיות נפל הלואי שיתנו לו חיים וימי הטובה וכולי האי ואולי שיועילו לו ולזה לפי שאדה"ר נתקלקל בעונו ובטלה מתנתו כשחזר אדה"ר ונתגלגל באבות ונתקן חזר ונתן לו כדי שיועילו לו באופן שבעל המתנה הראשונה הוא בעצמו הוא בעל המתנה האחרונה. עכ"ל הרא"ג ז"ל: