זהר א, דף קסח ע"ב ויתן אותם אלדי"ם ברקיע השמים. אלדי"ם בינה נתן כח כל הספי' ביסוד רקיע והתפשטות הת"ת הנקרא שמים להאיר ולהשפיע במלכות הארץ:
זהר א, דף קסח ע"ב ת"ח יעקב וגומר ירצה לעולם האבות כוונו לאצור זכיות לדורות הבאים שהרי דומה לזה אצרו לדוד ודומה לזה אצר יעקב וראה לגבות מן החן העליון דרך צדקה והזכות שמור לבניו והטעם. שהן יודעים להתפלל ולהמשיך והבנים לא ידעו לתקן הספירות יהיה להם הזכות שמור לעת הצורך ויתוקנו הספירות ויושפע דרך הספירות ויאירו.
זהר א, דף קסח ע"ב ת"ח מה כתיב ויחץ וגומר ירצה פשט הענין שמפני שנעשו שני מחנו' הית' פליט' זו א"כ מה טעם ת"ח שכינתא וגומר וא"ת יהיו כולם יחד ויהי שכינ' שומר' כול' וי"ל שמא מפני שאין זכו' לאלו יכשלו אלו ואין זכו' מספיק לכולם. כיון דעביד האי על השמירה הקבועה עמהם אתקין צלותא להוסיף שמירה לאלו ולאלו.
זהר א, דף קסח ע"ב כד אסתכל וחמא במילי דמסכנא ירצה העשיר אינו משער חסרון העני בכל דבר ולא בצער גופו אמנם כד הוה אזיל וערק מקמי חמוי ראה עצמו בעוני אז הסתכל בשני דברים אלו במילי דמסכינא דהיינו חסרון כל. ואסתכל ביה לער גופו ושברו:
זהר א, דף קסח ע"ב דא צלותא דבעו מסכנא ירצה פי' הפסוק תפלה לעני דא תפלה דבעי עני קמי קב"ה דהיינו ולפני ה' ישפוך שיחו ולא שהוא היה עני ממש אלא ספר לנו כמה שפלות העני וצערו ואמר אספר לכם תפלה לעני מה מהותה וז"ש דא תפלה וגומר והנה לפי זה היה ראוי שיאמר תפלה לעני כי ישפוך שיחו לפני ה' מאי כי יעטוף לז"א ודא צלותא דאקדימת לכל צלותין דעלמא דהיינו כי יעטוף כדפי' רז"ל:
זהר א, דף קסח ע"ב כתיב הכא צלותא דאיהי צלותא. ירצה רמז הכתוב שעיקר תפלה היא תפלה לעני כאו' כי יעטוף דאקדימת וגומר וכתיב תפלה למשה איש האלדי"ם שהורה על שבח התפלה א"כ מה בין האי להאי או זו משובחת או זו משובחת ופליגי קראי וגומר. ותירץ ברמז עליון דא תפלה של יד מדת המלכות תפלה לעני ודא תפלה של ראש ת"ת תפלה למשה וכאשר יעלו שתיהן עולות כאחד דלא לאפרשא בין תפלה לעני ובין תפלה למשה ששתי מדות אלו יתקשרו יחד ולענין הייחוד העליון תרוייהו שקילין כחדא ועתה צדקו הכתובים וגומר:
זהר א, דף קסח ע"ב ועל דא שהיא בתפלה של ראש אקדימת לכל צלותין דעלמא שהרי יד קודם להנחת הראש ותחלה יתעורר מלמטה:
זהר א, דף קסח ע"ב ובג"כ כתיב כי לא בזה וגומר שאין הייחוד למעלה אלא עמה כנודע:
זהר א, דף קסח ע"ב דעני אתדבק היינו כי יעטוף מעני עצמו יותר ממה שהוא והיינו כמאן דלית ליה מגרמיה עם היות שיש לו קצת העוני מעטיפו לכך היא תפלה של יד שיש בה ד' פרשיות מתעטפות בעצמן כאלו אינם:
זהר א, דף קסח ע"ב ד"א וגומר לתקן מלת תפלה לעני כי יעטוף שהם כפל עם היות שתקן קצת כדפי' תפלה מורה יחוד וענין ולכך דא משה המזווג ומייחד לעני.
זהר א, דף קסח ע"ב דא דוד היא המלכות עניה ודלה הנה בהתגלות המלכות תקונה וקישוט' לת"ת ות"ת נפתח אליה אמנם כי יעטוף יתעטף לא כתיב אלא יעטוף את אחרים דהיינו דאתכסי סיהר' וגורם דאתכסי שמשא מיניה זה אוסף אור התעוררותו וזה אוסף אור השפעתו לסבת פגם ועון התחתונים וירצה לפי זה תפלה לעני הראוי הוא תפלה ויחוד הת"ת עם המלכות ולכך כי יעטוף לסבה הנזכרת מיד לפני ה' ישפוך בגין לאתחברא וגומר או ירצה תפלה לעני מבקש העני יחודו עם הת"ת והטעם כי יעטוף ונתעלם אורו לפני ה' ישפוך וגומר והיינו מתרעם על דינוי שגרשוה מחיק בעלה דקב"ה בינה דמתמן מתערין דינין כנודע וכן העני מעלה השכינ' בבחינה זו שעניותה גרמה עניות נשמה זו והיא עולה להתרעם ולהתלונן ועלייתה למעלה למעלה עד הבינה ואין מעכב וז"ש דקיימא קמי קב"ה בינה.
זהר א, דף קסח ע"ב ותכרת תרעין כל שאר הספירות משברת דינם ועולה לאתקבלא להתלונן. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קסח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' כלום כהני נראה שהיו שני גירסאות חד גריס כהני וחד גריס כלום והיתה אחת מהנה מבחוץ והסופרים אי המדפיסים הכניסוה בפנים וביאור פשוט היא. בגין דאיהו חשך ריל כח הדין הקשה שמשם נשפע ההוא דאחשיך אנפי בריין. ודוד מסטרא דחשך חשך היינו הגבורה כדקאמרן ומסטרא דחשך היינו המלכות ששם היתה אחוזה נשמתו של דוד א"נ שבבחינת המלכות הקשורה עם הגבורה בה היה אחוז. וז"ש ודוד מסטרא דחשך כלומר מבחינ' החשך הקשור במלכות. ומאן דאיהו אתקשר בחשך כלומר מי שהוא מקושר בבחינ' זו שהיא בעצמה היא חשך לית לי' נהורא כלל כי המלכות היא גבורה תתאה ואותה בחינ' שהגבורה עליונ' קשור' בה היא גבורה קשה כמוהו באופן דאיהו אתקשר בחשך. לית לי' נהורא כלומר אין בה רחמים כלל ולהיו' שדוד הי' קשור בבחינ' זו לא הוו לי' חיין כלל כי היה נתון בין שתי גבורות. אבל אלין דהיינו אברהם ויעקב ויוסף דאיתלון נהורא כלומר הגם כי הם קשורים במדות שאינם בעלי רחמים פשוטים ויש בהן קצת הדין עכ"ז אית לון נהורא כלומר סוף סוף בעלי רחמים הם ומצד בחינת הרחמים יכולים הם לתת חיין ונהורא לאחרי' אבל מי שכלו דין מה יתן ומנייהו אצטריך כלו' מנייהו דאלין תלת דקאמרי' אצטריך לאנהרא דמסטרא דיצחק לית לי'. ואי תימא יוסף אמאי כלומר אמאי נתן לו ככלהו א"נ בשלמא אברהם ויעקב ניחא לפי שחזר אדם הא' ונתגלגל בהם לקיים המתנה הראשונה שנתן קודם ויצחק לא נתן לפי שבא מסטרא דחשך אבל יוסף מי הכניסו בתגר זה מה קלקל שהוצרך לבא לתקן. א"נ הוקשה לו מה שייכות יש לו ליוסף להשלים מקומו של יצחק. ותירץ בגין דאיקרי צדיק כלומר כי יסוד נקרא קץ חי דהיינו אותיות יצחק בתיקונים א"כ יוסף ויצחק הכל דבר אחד אבל להיות כי יצחק בבחינתו העליונה היא סט' דחשך וכו' נתן לו יצחק בעצמו בבחינתו למטה שהוא יסוד קץ ח"י ואפשר שזהו שדקדק באומ' בגין דאיקרי צדיק כי כן עול' צדיק עם האותיות בגי' יצחק. ואחי נר"ו תירץ לפי שמשיח בן דוד יחי' את משיח בן יוסף לכך יוסף נתן לדוד כל כך שנים. בגין דאיקרי צדיק כלומר לפי שהוא ביסוד הנקרא צדיק כמ"ש בפרשת נח וצדיק יסוד עולם דא עביד תולדות שהוא יסוד העולם שהיא מלכות ולפי שהיסוד הזה נוטל כל תמצית שייפין עילאין א"כ לו נאה ליתן כנגד כלם כי כל מה שנטל מהם הוא נותן. ודא דאנהר לסיהרא וכו' הוקשה לו כי בשלמא שיתן כנגד כלם ניחא וכמה דאמרן אבל שיתן מלבד החצי עוד שתי שנים אמאי שהרי אברהם ויעקב נתנו ל"ג עד שבעים פשו להו ל"ז והוה להו ליתן ל"ה שנים כל אחד משתי הכתות לז"א להיות דדא אנהר לסיהרא יתיר מכלהו דהיינו היסוד שהוא המשפיע בה מה שלקח מכל הבחינות ונוסף עליהם בחינת עצמו בג"כ האי שבק וכו' דהיינו יוסף האחוז במדה ההיא שבק לי' לדוד מלכא יתיר מכלהו ונראה דגרסי' חיין יתיר מכלהו. והכריח זה מפסוק דכתיב ויתן אותם אלהים בינה ברקיע השמים שהוא היסוד ואותם הם חמה ת"ת ככבים שאר קצות כלם נתנם ברקיע השמים שהוא יסוד שהוא התפשטות ענף א' מן השמים בסוד וא"ו ומשך וא"ו א"כ להיות כי הוא המאיר לארץ יותר מכל המדות לכך ראוי הי' ליוסף שהוא אחוז באותה המד' לתת כנגד כולם ויותר שהו' מצד בחינ' עצמו כנז'.
זהר א, דף קסח ע"ב ת"ח יעקב וכו' פליג את"ק דקאמר שיראתו של יעקב שמא יגרום החטא ולכן התפלל ופליג ואמר דליתא אלא זכות גדול הי' לו ליעקב שהי' בו כח להצילו והי' הוא יודע בו אלא שלא רצה להשתמש ממנו כדי שיהי' לבניו אחריו ומה שהתפלל הוא שרצה להיות ניצול בכח תפלתו לא בעבור זכיותיו. א"נ הוקש' לו איך היו האבות יכולים לתת משנותיהם לאחרים ולכך אמר שהרי יעקב הניח זכותו לבניו וכמו שהניח זכותו לבניו כמו כן יכולים האבות להניח משנותיה' לדוד.
זהר א, דף קסח ע"ב ויאמר אם יבא עשו וכו' אמאי לשני מחנות כלומר אמאי טרח רחמנא למיכתב לשני מחנות מאחר שאמ' ויחץ נעשו שני מחנות ואמאי כפל. בגין דאמר וכו' תריץ הכי למה הוצרך לומר לשני מחנות אף שלא הי' צריך לפי שהוא עתיד לומר אם יבא עשו אל המחנה הא' והכהו וגו' ואם לא יעשה הצעה קודם ויאמר לשני מחנות לא הי' צודק אח"כ לומר המחנה האחת והמחנ' הנשאר דמאן דכר שמייהו דמחנה ומחנה. א"נ הוקש' לו כי ירא' שפסוק זה אין לו הכרע דתרתי משמע מיני' חד שחצה את העם דהיינו מין האדם הנשים והילדים לבד ואת הבקר והגמלים לבד חד מחנה דאדם. וחד מחנה דבהמה. תו משמע להפך שחצה את העם ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות ר"ל חצי האדם והבהמה לצ"א והחצי האחר שהם ג"כ אדם ובהמה לצד אחד וז"ש ת"ח מה כתיב ויחץ וגו' כלומר בא וראה פסוק א' שאין הכרח כנזכ' ואתי שפיר דנקט כולי קרא דכולי' קרא קשה לי' והנה כדי להכריח הפן השני הקשה ואמר אמאי לשני מחנות כלומר למה חצא' יותר טוב שיהי' הכל במחנה א' כדרך הלוחמים האדם לפני המלחמה והנשים לאחריהם והבהמה אחרי כלם וכל כונתו הוא לבא אל התירוץ ואמר בגין דכתיב אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו דמדקאמר הכהו דלא שייך אלא לגבי בני אדם הלוחמים אבל לגבי בהמה לא היל"ל אלא וישבהו או ולקחהו ומדקאמר והכהו ודאי לא שייך אלא לגבי בני אדם א"כ ע"כ הפן השני שבשני המחנות היו אדם ובזה יצדק או' אם יבא אל המחנה הא' והכהו כלומר יכה את האדם שבהם והי' המחנה וגו' והוא כדמפרש ואזיל. ת"ח שכינתא לא עדאת וכו' הכריח עוד מכח הפסוק האחר דוישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה דהיינו מחנה הא' ואת שתי נשיו וילדיהן לאחריהן דהיינו המחנה האחרת שזה יהי' לפליט'. בגין דשכינתא עמהון הרי שבשני המחנות היו אדם ובהמה ואפשר שכונתו על דרך אדם בזכות בהמ' תושיע ה'. דהא נטירו לון מן קב"ה גרסי' ולא גרסי' לאלין ואהד' מלת לון לאהל לאה ולאהל רחל דקאמר. אם יקטול לאלין יקטול שהם רומזים אל סוד ד' פרקין ולא נתקנו עד שבא שלמה מלכא שתקנם וכל אחוריהם ביתה ולכן הם עלולי' לאחיזת החיצונים אבל לאות' שהיו באהל רחל ובאהל לאה יהי' נטירו לון מן קב"ה לפי שהם בפני' בסוד גופה ולא לבר. אית מאן דגרסי אם יקטול לי ולאלין יקטול. אתקין צלותי' עלייהו ר"ל עלייהו דבני השפחות שהיו אל מול פני המלחמה. דכתיב גרסי' ובא להכריח איך התפלה הי' עלייהו דכתיב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק לא נקטי' אלא לסיפי' דקרא דקאמר ואטיב' עמך שאמר יעקב אלו הבנים כרעא דילי אינון והנוגע בהם כנוגע בעצמי ובשרי אם כן הם ואני הכל אחד ואטיב' עמך קרינא בהו.
זהר א, דף קסח ע"ב רבי יוסי פתח ואמר תפל' לעני כי יעטוף וגומ' וערק מקמי חמוי שאז הי' עני מדולדל והראי' ששלח מלאכים אל נבל הכרמלי לשאול לו צרכי אכיל' ומתשובתו אתה למד שנאמר ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו'. אמר דא תפלה לעני דא היא צלותא דבעי מסכנא קמי קב"ה הכונה שכיון שדוד ראה עצמו בכ"כ עוני תקנו כדי שהעני יתפל' בו להב"ה ע"ד וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהיו נודרי' נדרים בעת צרתם. דבעי מסכנא גרסי'. דאקדימ' וכו' בפ' בראשית דף כ"ג דרשו כן מדכתיב כי יעטוף וגו' אבל הכא לא דריש הכי אלא מגזר' שוה כתיב הכא וכו'. מה בין האי להאי קס"ד דתפל' לעני היא מלכות ותפל' למשה איש האלהים היא ג"כ מלכות שכן משמע איש האלהים שהו' אחוז באלהים ולכך שאל מה בין האי להאי ותיר' אלא כלומר לא כדקס"ד אלא דא תפל' של יד היינו המלכות ידכה יד כהה לית לה מגרמ' ודא תפלה של ראש שהו' הת"ת. ולית לאפרשא כלומר אסור לשוח שיחה ביניהם וכמו כן אסור הפר' בין המלכות והת"ת והכא מכריע דצלותא דעני אקדימ' כי לעול' תפלה של יד עול' ראשונה להתיח' הרי דתפלה של עני שהי' כנגד תפלה של יד אקדימ' לכל צלותין כנז'. ותרוייהו שקילין כלומר שאעפ"י שיש לנו בתפילין עצמן שקדושת תפלה של ראש מעול' מקדו' תפל' של יד שכן הרצועות של יד עולים לרצועות של ראש מש"כ בתפל' של ראש שאין יורדת לתפל' של יד ושמא יעל' בדעתך שום חשש ח"ו לז"א תרוייהו שקילין כחד. וע"ד צלותא דעני אקדימת קמי קב"ה ה"ג. כי לפי שתפל' של יד קודמת לשל ראש לפי שהי' עניה ולית לי' מגרמ' ע"ד צלותא דעני שהי' כיוצא בה אקדימ' וכו'. בג"כ כתיב כי לא בזה ולא שקץ כי אם היתה תפלתו של עני עול' באחרונה הי' נראה שהיא מבוז' לפניו ית' אבל להיות שתפלתו קודמת לשל אחרים נראה דלא בזה ולא שקץ ות"ח תפל' לעני דא תפל' של יד תאנ' והדר מפרש והוא כמו אמר מר וכן הוא שהו' אמר לעיל דרך כלל תפל' לעני דא תפל' של יד והשתא תפיס לישני' ומפרש לי' וכאלו אמר האי דמדמינן לעיל תפל' לעני לתפל' של יד הוא דעני אתדבק וכו'. הכונה כי העני בעניותו כשרואה את עצמו בחוסר כל קורא לאלהיו וצועק לו מצרותיו בכונה גדולה ובדבקות גדול וכמו כן השכינה להיות' כעני הזה דלית לי' מגרמ' ג"כ מתדבקת ושופכת שיחה לפני הת"ת שהוא העשיר כנז' בריש כי תשא שישפיע לה א"כ התקשרות גדול יש לתפל' של עני עם תפל' של יד וז"ש דעני אתדבק במסכנותי' כלומר אתדבק ביוצרו בשביל עניותו ומסכנותו כמאן דלית לי' מגרמי' כלומר כאות' שמתדבק' דהיינו המלכות שאין לה מגרמ' כלום עם הת"ת. ד"א תפל' דא משה כלומר איני צריך לדחוק את עצמי לשתי פסוקים כי בפסוק א' תמצא שתי התפלות דהיינו תפל' דא משה שהוא הת"ת דהיינו תפל' של ראש. לעני דא דוד מלכות ר"ל שצריך לחבר ולייחד הת"ת עם המלכות ואימתי. כי יעטוף כד אתכסייא סיהרא משמשא ואתכסי שמשא מינה ה"ג. והכונה שרוצה לדקדק מלת יעטוף דמשמע מיני' תרתי חד כי יעטוף ר"ל יעטוף לאחרים שעושה שתתעטף מעצמ' מלשאול וז"ש כד אתכסיא סיהרא משמשא שהשכינה מתכסית מאלי' לרוע מעשה התחתונים שאין לה פנים לשאול ממנו השפעה אבל הוא בשב ואל תעשה כי אין מעשה התחתונים כ"כ רעים ועדיין הוא משגיח. ויש ג"כ משמעות כי יעטוף הוא בעצמו שהוא מתכסה ומתעלה מהמלכות וז"ש ואתכסי שמשא מינה דהיינו שהוא בעצמו בקום עשה מסתיר את עצמו ומכסה פני השגחת רחמיו מלפנות אל המלכות והוא כשיש רוע מעשה התחתונים ברבוי עד שאפילו שהת"ת שהוא בעל הרחמים מהפכים אותו לדין שאינו משגיח אל המלכות ולפני ה' ישפוך שיחו בגין לאתחברא וזהו סוד אלהים אל דמי לך חבצלת השרון שהיא משוררת תמיד ושואלת השפע' לעולמות ושיעור הכתוב כך הוא תפל' שהוא הת"ת צריך לחברו עם העני מלכות אימתי כי יעטוף לתרי אנפי כנזכר שאז לפני ה' ישפוך שיחו והחבור הוא לעשות מצות ומעשים טובים כדי שיהיו לה פנים כדי להעלות למעלה בסוד מ"ן. ת"ח צלותא דכל בני נשא וכולי אתא לאשמועינן עוד מעלה אחרת מלבד הקודמת והיא שתפלת העני יש לה מעלה על תפלת הרבים שכבר ידעת מעלת' וז"ש ת"ח צלותא דכל בני נשא כלומר בא וראה מתפלתן של רבים שכבר ידעת כמה היא גדול' ועכ"ז שיש לה מעלה גדולה צלותא דמסכנ' איהו צלותא מעולה ממנה דקיימא קמי' דקב"ה ותבר תרעין מש"כ לפעמים בתפלת צבור והכריח כן מקרא דכתיב והי' כי יצעק אלי כלו' אפי' שהוא יחידי ושמעתי לפי שאני חנון ומרחם וחונן למי שאין לו וכן שמוע אשמע צעקתו אפי' שהיא צעקתו דהיינו צעקת א' בלבד שמוע אשמע כי תפלתו בוקעת כל רקיעין ועולה לפני וכ"כ למה לפי שלפני ה' ישפוך שיחו כמאן דמתרעם וכו' שאומ' וכי לפלוני נתת לו כך וכך ואני אין לי אפי' פת חריבה וזהו ישפוך שיחו ר"ל תרעומתו לכן הב"ה שומע אליו שכשרוא' עניותו מתגלגלים רחמיו עליו ומרחם עליו. ויש גירס' דגריס ת"ח צלותא דכל בני נשא צלותא דמסכנ' איהי צלותא דקיימא וכו'. והיינו מה שפי' והכי איתא בפ' יתרו דף פ"ו. וכונת ר' יוסי בכל זה לתרץ קושי' א' דלמה הזכיר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק היל"ל בקשתו ואתה אמרת היטב וגו' שהוא דבר שהב"ה יהי' מוכרח לקיים דבורו לכן בא רבי יוסי ללמדנו כי תפלתו של יעקב והזכרת זכות אבות הי' לפי שהי' יחיד ועשיר דדוק' לעני או לרבי' הב"ה שומע אבל לא ליחיד עשיר לכך יעקב הלך לבקש זכות אבות שיסייעוהו א"נ שעמהם יהי' רבים כי השבטים היו קטנים: ובא רבי אלעזר לפלוגי עלי' ואמר כי ח"ו אין הזכר' האבות לסיוע אלא לפי שבתפלתו הי' מייחד ומקשר המדות העליונות כדמפרש ואזיל. חדוות' דכ"י ה"ג עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קסט ע"א א"ר אלעזר בצלותהון דצדיקייא חדוותא תקונים נשפעים ונמשכין מן הבינה להכלל תכשיטין להתעטר ביופיה אל הת"ת להתייחד עמה:
זהר א, דף קסט ע"א בשעתא דאצטריך לון שהיא מרוחקת או שאין לה זווג מיד היא מושכת צרה אל הצדיקים מפני שהם יודעים לקשטה ולקשרה למעלה:
זהר א, דף קסט ע"א בגין דידעי לרצויי וגומר להתרצות מן הרצון העליון רחמים פשוטי' למתק הדינים בסוד הזווג:
זהר א, דף קסט ע"א אעטר ואקשר קשורא בקשירו חדא הענין שאין מייחד כראוי אלא יעקב ולזה אמר כדקא חזי ליה והיה הייחוד הזה בכמה עניינים ראשונה אמר אלהי אברהם ואלהי יצחק להעטיר האבות במדתם וז"ש אעטר ועוד הוסיף אבי לקשר עמו קו האמצעי ועוד הוסיף ו"אלהי אבי יצחק להראות על קו האמצעי הקושר שתי הקצוות יחד. ועוד אמר ה' האומר אלי וגומר דהיינו להוסיף עוד יחוד וז"ש בקשירו חד כדקא חזי לי' והוסיף על קשירו חד דהיינו אבי אבי ואות ו' המתמצעת:
זהר א, דף קסט ע"א האומר אלי הכא תלי מלה לאתעטרא באתרי' הוא במדתו בת"ת.
זהר א, דף קסט ע"א בינייהו יעקב מרכבה בת"ת בין אברהם ויצחק ועם היות שקשר המדות לא קשר עצמו ולא נתעטר במדתו אלא בזה קטנתי מכל החסדים מאי אצטריך האי עם האי. ירצה לגבי אומרו ואתה אמרת שמורה ששואל על מה שהבטיחו לא היה ראוי שיאמר קטנתי שהוא בהפך שאין זכות לקבל ההבטחה ותירץ שהוא ממש טעם לקבל חסד הב"ה באו' בענין ההבטחה אני מפחד דכל עובדך כולהו תנאי וגומר קטנתי הא אנא לית בי זכותא ועכ"ז עשה עמי מפני וכל מה דעבדת וגומר בגינך הוה ולא בגיני מפני כי במקלי עברתי והטוב הוה גדול אינו אלא בחסד.
זהר א, דף קסט ע"א בקדמיתא סדר שבחא היינו נגד שלש ראשונות שכל השבח תלוי בהם ואחר שהם נפתחו' בשבח ישאל שאלותיו שהם במלכו' עם שש קצוות והנה התפלה היא אל מדת המלכות שהיא תפלה שצריכ' לעלות ולרדת ולהפתח אל השאלה למעלה ואל השואל למטה לכך צריך שתהי' השאל' פתוחה ומפורשת לא שיש למעלה קוצר הבנה אלא שכל מדה ומדה יש לה סגולתה וסגולת המלכות בדברים הנגלים ופתוחים ולכך כנגדה צריך לפרט הדברים שהיא פרט הנמצאות ומרכבתה בפרטו' הדברים ולזה אמר בגין לאשתמודעא מלה לעילא וגומר. והנה באו' הצילני נא מיד אחי הי' ענין תפלתו במדת המלכות שבה היא ההצלה שהיא שמירתן של יש' ודאי ומכאן ואילך פתח בתפלה נגד הת"ת ואמר ואתה אמרת דהיינו הת"ת: ואתה מחיה כאומרו והחכמה תחיה בעליה היינו מצד תחלת שם יהו"ד מן החכמה והוא בת"ת ולענין סדר שתי מדרגות אלו בתפלה כדפי':
זהר א, דף קסט ע"א פי מלכות.
זהר א, דף קסט ע"א לבי ת"ת. כלומר מלבא לפומא לא גלי והיינו שהמלכות עניינה בגלוי כפה שהוא פתח לכל סתרי הלב ולב הת"ת סתום ונעלם ודבריו במחשבה נעלמים ולכך צריך לתקן התפלה כענין המדרגות ממש דבר נגלה ומפורש נגד המדה הנגלית ומפורשת ודבר נעלם ונסתר נגד המדה הנעלמת ולזה אלו הנגלים אמרי פרטים ואלו הנעלמים הגיון סתום מחשביי ועוד יש יחס אחר שהנגלה ענין תלוי בנגלה כעין ההצלה בשכינה כדפי' וענין זרע ישראל תלויים בששים רבוא בחינות שבת"ת והיינו ושמתי את זרעך כחול הים וחול הים ענין נסתר כדפי' בקו המדה בפ' ואתחנן ובתיקונים וז"ש ולבתר סתים מלה דאיהי תליא בהגיון וגומר והכל תלוי במדות ויחודם. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קסט ע"א והרא"ג ז"ל כ' לאתעטרא קמי קב"ה כי תפלתן של צדיקים הם קשוטי' שלה שמתקשטת בה ועולה לשאול מאת דודה לתת שאלתם. בג"כ חביב' יתיר קמי קב"ה כי להיות שע"י תפלתן השכינה עולה ומתרא' לפניו לכך חביב' יתיר: בשעת' דאצטריך לון הוקשה לו א"כ שהב"ה חביב עליו תפלת הצדיקים א"כ הוא השולח להם לעולם פחד ואימות ויסורין כדי שיתפללו לז"א ח"ו אין הב"ה מפחידם כדי שיתפללו אלא התפלה שהם מתפללים בשעה שהם צריכין לתפלה שהוא פעם ביובל כשבא עליהם פחד וירא' אז הב"ה חביבא לי' שיתפלל לסבה שהזכרנו וא"ת הרי ארז"ל למה נעקרו האמהות כדי שיתפללו וי"ל שיש לחלק כי לקרב תועלתם ולהוסיף על שכרם מעקר אותם כדי שיתפללו אבל להטיל עליהם פחד כדי שיתפללו לא. בגין דידעי לרצויי למאריהון דהיינו שבתפלתם מכוונים לייחד המדות ובזה מרצים אותו שיהי' ברצון טוב עם המ' כדמפרש ואזיל. אעטר ואקשר קשורא היינו חג"ת הנקרא קשר בסוד תקיעה שברים תרועה כנזכר בתיקונים. בקשירו חד אחר שנתקשרו שלשתם יחד קשר כל הג' קוים שהם כל המדות דהיינו אלהי אבי אברהם לימינ' שהוא כל קו הימין אברהם חסד אלהי אברהם חכמה יצחק גבורה אלהי יצחק בינה: האומר אלי הנה קו האמצעי וזהו ה' הוא הכתר: האומר אלי דהיינו הת"ת שיעקב הוא המדבר ונה"י הם נכללים באבות' שכן הם ענפי חג"ת הרי קשר כל הג' קוים. הכא תלי מלה לאתעטר' באתרי' ה"ג דהיינו המ' שכן הוא מקומו של הת"ת ואפשר דדייק מלת שוב לארצך בכנוי שמדבר אל יעקב שהוא סוד הת"ת שוב אל ארצך מ' להתייחד עמה ובזה ואטיבה עמך והיינו לאתעטר' כי קודם הייחוד מתעטר בסוד תרין עטרין דירית מאבא ואמא הרי הקשר העליון שהוא המרכבה עליונה שהיא חג"ת ומלכות ביניהם וז"ש בינייהו ומקושרים כלם בג' הקוים:
זהר א, דף קסט ע"א קטנתי מכל החסדים וגו' מאי איצטריך האי עם האי ה"ג בס"י ור"ל מה קשר יש בין שוב אל ארצך וגו' ובין קטונתי וגו'. דהא כד עברנ' ית ירדנ' וכו' הגם כי לא בא לפרש כלום אלא פשטא דקרא עכ"ז הוכרח לתנא להביאו כדי שיהי' צודק אומרו אח"כ עד הכא סדור' דשבח' וגו' ואם לא הי' מהתך המלות לא יצדק אומר עד הכא דמאי אמרת דאמרת עד הכא. א"נ הכי פירושו יחידאי עברנ' לי' ולא הייתי ירא ועתה הייתי לשתי מחנות ואני ירא וחרד שלא הי' ראוי לירא וז"ש אינון תרין משריין דפליג:
זהר א, דף קסט ע"א הצילני נא וגו' בגין לאשתמודע' מלה לעיל' כלומר כי הדברים שנתנו לפרש שהם כנגד מדת המלכות שכן היא נק' תורה שבעל פה המפרשת תורה שבכתב צריכים שיהיו מפורשים בפי' רחב שלא יהא שום פקפוק כדי שמדה זו שהיא מפורש' תזדקק לקיים שאלתו וכדמסיק לקמן וז"ש בגין לאשתמודע' וכו' כלו' כדי שיוכר הדבר ויהי' מפורש ומבואר בעצם כדי שתעלה הדבר לגבי עילא דהיינו המלכות.
זהר א, דף קסט ע"א ואתה אמרת וגו'. מאי ואתה כד"א ואתה מחיה את כלם הנה בפ' בראשית דף ט"ו פי' שהמלכות שהיא ה' כשהיא כוללת מאלף ועד תי"ו איקרי את"ה וז"ש כאן ואתה אמרת היטב איטיב לרמוז אל המדה הזאת כשהיא כוללת כל האותיות דהיינו מציאות כל התורה דהיינו הת"ת והיינו ע"י יחוד הת"ת והמלכות וא"ת שהוא ת"ת והה"א היא המלכות ובזכות אלו השתי מדות שייחד זוכה האדם לכל מיני הטובות ויצילנו מעשו. ת"ח דוד מלכא וכו' הוקשה לו כי דרך האדם הוא קודם לסתום והדר מפרש אבל הכא יעקב עשה להפך שאמר קודם הצילני נא וגו' שהוא דבר מפורש ואח"כ סתם דבריו ואמר ואתה אמרת היטב וגו' לז"א ת"ח כלומר בפסוק אחר תבין זה והוא כי כונתם של דוד ויעקב הי' לעלות סדר המדרגות מלמטה למעלה כדמפרש ואזיל. אמרי פי אלין מלין דאתפרשן שכן האדם מוציאם בפה והגיון לבי התפלה שמתפלל האדם בלבו. וע"ד אצטריך וגו' כלומר לכך צריכין שתיהם מלה לאתפרש' בפומ' ומלה דתלי' בלבא וכו' וא"ת מי הצריכני לדבר זה לז"א וכלא רזא איהו כדמפרש ואזיל. חד לקבל דרגא וכו' היינו המלכות שהיא דרגא דאצטריך לאתפרש' שכן היא נק' תורה שבעל פה שהיא המפרשת תורה שבכתב וכמ"ש בסתרי תורה דפ' ויצא דף קמ"ז: ההוא דתלי' בלבא וכו' היינו הת"ת שהיא תורה שבכתב שהיא סתומה בלב. א"נ כמו שהלב הוא באמצע הגוף כן הת"ת הוא באמצע הספי'. דרגא פנימא' יתיר הגם כי המלכות אינ' פנימית לכאור' שכן נק' פתח עיני' זה השער לה'. עכ"ז להיות כי ג' עולמות בי"ע מעלימים אותה נק' דרג' פנימא' אבל להיות כי הת"ת הוא יותר נעלם ממנה נק' דרגא פנימא' יתיר וכלא כחדא איהו שלא תטעה לומר מאחר שזה פנימי מזה ח"ו שתי רשויות הם אלא הכל רשות היחיד וכלא חד איהו. וע"ד אמר יהיו לרצון אמרי פי דהיינו דברי התפלה המפורש' היוצאים דרך הפה: והגיון לבי דהיינו שאלו' במחשבה שחושב בלבו שהם סתומים אותם יהיו לפניך לקבלם ולשמע'. כגוונא דא אמר יעקב כלומר כמו שעשה דוד לסדר בתפלתו שני דברים א' מפורש כנגד המלכות וא' סתום כנגד הת"ת כמו כן עשה יעקב שקודם אמר כנגד המלכות דהיינו מפורש שהו' הצילני נא מיד אחי וגו' ואח"כ אמר ואתה אמרת היטב אטיב עמך שהוא סתום כנגד הת"ת. דכתיב ושמתי את זרעך וכו' הכא איהו מלה דתלי' בלבא דלא אצטריך לפרש' מפני עין הרע שלא ישלוט ואפשר שיעקב שאמר דבר זה אמרו בלחש בכונת הלב בלבד אלא שהתורה גלתה מה שהי' בלבו והוא מוכרח מעצמו שהוא מקביל למ"ש דוד והגיון לבי לפניך כנז'. וכן אצטריך וכו' כלו' אעיקר' דדינ' פירכ' למה הוצרכו שניהם א' בפה וא' בלב או הכל בפה או הכל בלב לז"א וכן אצטריך כדקאמרן דהיינו א' בפה וא' בלב בגין לייחד' וכו' כמו שפירשנו דידעי לסדרא שבח' דמאריהון וכו' שכן אמר יעקב ה' אלהי אבי אברהם וכו' דהיינו ייחוד וקשר המדות כנזכר לעיל ואח"כ ולמבעי בעותהון דהיינו הצילני נא וגו' א"נ שבח אותם שיודעים לסדר שבחא דמאריהון בתוך השאלות ששואלים שהם ב' דברים בנושא א' שאלה וייחוד כנזכר לעיל שהרי יעקב שאל שתי שאלות בתפלתו אחד בפה ואחד בלב לרמוז שהי' מייחד המדות ת"ת ומלכות כשהי' אומר אותם: אשר בך אתפאר אומרת השכינה ליעקב ולכיוצא בו המכוון במדות בתפלתו ישראל אשר בך אתפאר כלומר עמך ועל ידך אתפאר כלומר אתפאר בת"ת שהוא המפארני והמעטרני. א"נ בך כ"ב אותיות והיינו מ"ש ואתה אמרת כנזכר לעיל. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעז ע"א בוצינא דאתחזיא וגומר היינו המלכות וכאשר המלכות היא מאירה בלהבת אש אהבה עליונה מיד כל אנפין לשאר הספירות נהירין מצד החסד ובוצינין שהם הספירות מצד הגבורה דלקין אש אהבה והדין המתוק.
זהר א, דף קעז ע"א דלית ביה זעימו מן הגבורה המעוררת החיצונים ע"י המלכות והיינו אל מלכות זועם מלמעלה מצד הגבורה ומלמטה מצד החיצונים. וכל זה גרם הבינה שנתעלה ברחמיה ופתחה מקור הדינים וז"ש ואתפרש חדוה מעילא ומתתא מתתא ממקורות החסד והגבורה ומעילא שלא נפתחה החכמה במבואיה אליה:
זהר א, דף קעז ע"א ועבדת שם אלדי"ם אחרים היינו אומרו ישראל בח"ל עובדי ע"ז בטהרה:
זהר א, דף קעז ע"א ת"ח בחיי יצחק וגומר הענין שיצחק כח הגבורה נעקדה ונתקנה ונתקשרה בימין ונתקדשה. ועשו שהוא סיגי הזהב שהם כל החיצונים אלו נמנו נקשרו במדרגתם שזה דרך המנין לקשר הנמנה למעלה ואילו נמנו בחיי יצחק הי' מורה שהגבורה מתבלבלת בדיניה ויעוררו דיני הגבורה לכך אינם נמנים אלא אחר קשר יצחק בעולם העליון: אמנם בני יעקב נמנו בחיי יצחק להראות שיצחק בפנימה בקדש ואלו קישוטי שכינה חלקי יצחק אלו האבנים שהם בהיכלות מצד יצחק הם וכח הגבורה שביעקב גרם להוליד אלו לתקוני שכינה ועמד שיעור קומה עליונה על מתכונת' ביצחק ויעקב וי"ב שבטים כלם חלק הקדש. ונודע שישראל נכנסים לשעבוד ומשם זוכים לא"י כאו' במה אדע וגומר גר יהיה זרעך וגומר. ואח"כ יצאו ברכוש גדול נשמות קדושות ושכינה ומרכבה שלימה ויקבלו התורה וינחלו הארץ ומשם למערת המכפלה פתח כניסת העולם הבא ומכל זה נשלל עשו ולא רצה לא בעוקצו ולא בדבשו ולכך כי חלק ה' עמו:
זהר א, דף קעז ע"א ת"ח כד עבד קב"ה עלמא וגומר לשבעה תחומי עשרה שרים לכל תחום והם ז' נופות שחלקו התוכנים:
זהר א, דף קעז ע"א כדקא חזי ליה האומה והתחום מיוחס לשר כפי בחינתו ועניינו:
זהר א, דף קעז ע"א סטרא מסאבא שהשרים האחרים הם חצונים אמנם אינם טמאים כטומאת החצוני כדמסיק לקמיה:
זהר א, דף קעז ע"א דבתר ריחייא. הענין כי הספירות התחתונות בקדושה הם נצח והוד והם שחקים וריחים ולמטה בהיכלות כנגדם הם עצם השמים ונוגה שהם כנגד נצח והוד ולמטה בחיצונים יש ריחים לטומאה ומה שאחר הריחים הם החיצונים הגרועים והתחתונים מכולם:
זהר א, דף קעז ע"א סריקטא מלשון בוקי סריקא ריקים מתרגמינן סריקי ומשם אילני סרק דבר ריק:
זהר א, דף קעז ע"א דקוסטרי סומקי צורות אדומות שהוא גריעות החיצונים דהיינו שיש על נחש סמאל וגרוע שבכל חיות טמאות נחש שכל חיות טמאות יש להם רגלים ושוקים שהם הריחים הנזכרים ואלו אחר הריחים דהיינו דמות נחש שאין לו שוקים והיינו על גחונך וגומר:
זהר א, דף קעז ע"א קפטירין משולשלין.
זהר א, דף קעז ע"א קפטירא שלשלת ת"ח בדרגין תתאין אינם אלו כחות היצירה וגם לא כחות המדורין אמנם אלו הם כחות העשיה הרוחנית קראו אלו בשם יער כמו שהיער יש בו כמה אילנין למיניהם בערבוביא לרבוי המינים כך סוד אלו הכחות הם שרים מופקדים על מעשה עולם והם נמשכין מסנדלפו"ן העולה כמלת יע"ר והם רוחניים ולא טמאים אמנם הם המשתלשלים מחוץ להיכלות עד הגיעם אל החצונים לגלגלים למזלות ולז' ככבי לכת כנז' פ' תרומה ולכך הם דרגין על דרגין כולהו משניין דא מן דא וישתנו וישתלשלו זה מזה כטבעות השלשלת והיינו או' קפטירין קשירין וגו' ועם היותם כך מלכו אתפרש ממלכו כל מלכות יש' מדרגה א' לה ענין לעצמו בהנהגתו ועכ"ז מלכו אתקשר במלכו וכולם אחידן בקשרא חדא דהיינו סוד קש"ר ונודע סוד קשר "תקיעה "שברים "תרועה ואלו בהם מארי דתקיעה מארי דיבבא מארי דיללה לכך ההוא קשרא משחתא חדא ליה תלת קשרין להשתלשל עשר מדרגות בג' בחינות אלו שהם מלאכי דין ראש לכל קשר וקשר עטרא חדא דהיינו מארי דתקיע' שואבים מראש אחד ומארי דיללה שואבים מראש שני ומארי דיבבא שואבים מראש שלישי ואלו הג' ראשים קראם עטרין וכל עטרא ועטרא מאלו העטרות הנז' חד קפטורא דהיינו השתלשלות אותם המתייחסים לאות' הבחי' בענין שעם היותם כולם שלשלת אחת הם ג' שלשלאות לבחינת המדריגות ואלו הג' ממונים לשאוב מלמעלה ולהשפיע למטה והם משתלשלות מראש ההנהג' למטה עד קשרם בככבים והמזלות בהם שהם שואבים כח השפעתם לחוצה לארץ. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעז ע"א והרח"ו נר"ו כתב. מאי מרוב כל וגו' הכוונה כי הוא מדה כנגד מדה כי כנגד שלא עבדת את ה' מרוב כל לכן עתה תעבדהו בחוסר כל וז"א הכא מרוב כל והתם בחוסר כל.
זהר א, דף קעז ע"א ואלה תולדות עשו וגו' זה מבואר כי שלא להראות כי עשו זרע יצחק לכן לא מנאם בחייו רק את זרע יעקב לבדו אשר הוא נק' זרע יצחק כד"א כי ביצחק ולא כל יצחק. והשאר מבואר עד ואלה המלכים וגו'. עכ"ל:
זהר א, דף קעז ע"א והרא"ג ז"ל כ' בוצינא דאתחזייא לאדלקא פי' המלכות הי' הצריכה הדלקה והיו משפיעים בה אור ושפע מהמדו' העליונו' אבל שאר המדות לעולם הם דולקין אבל לא היו נראים דולקין מפני המלכות שהית' מסתרת אורותם אבל בעשן זה של הקרבן מתגלים הספירות הדולקי' לעול' ודוק שלא אמר ודלקין שאין הדלקתן תלוי בקרבן הגם שבקרבן היו מתנוצצים ומאירי' בסוספ' הארה חדוה מעיצא בשמח' הייחוד ומתת' ההשפע' שהית' נמשכת. ואינון ברשו טעוון אחרנין ה"ג. מאי מרוב כל הבא מרוב כל כלומר מרבוי ההשפע' שהיה משפיע היסוד הנק' כל ולכן אמר לעיל ת"ח וכו' להכריח מ"ש מכל אבקת רוכל דהיינו היסוד. והתם בחוסר כל דהיינו אותו כל שהוא חסר ממנו כביכול ונהר יחרב ויבש שאינו משפיע אלינו עד ישקיף וירא ה' משמים.
זהר א, דף קעז ע"א ת"ח בחיי יצחק וכו' הוקש' לו מאחר שעשו היה ג"כ בנו של יצחק כיעקב למה הפסיק במיתת יצחק בין ב' החשבונות הי"ל להקדימ' לשניהם או לאחרה לשתיהם לכך הוכרח ונכנס בתשוב' לומר שכך היה שבני יעקב נכנסו במנין ונמנו קודם שימות יצחק מדרחמנ' נקטינהו ברישא אבל בני עשו לא נכנסו במנין להיות' נמנים אלא אחר שמת יצחק כיון שהפסיק ביניהם במיתתו של יצחק וז"ש אבל בעשו מה כתיב וכו' ועתה שאל ואמר מ"ט כלומר אעיקר' דדינא פירכא למה נכנסו אלו במנין קודם מיתת יצחק ואלו אחר מיתת יצחק ותירץ.
זהר א, דף קעז ע"א בגין דהא בחולקי' ועדבי' כמשז"ל כי ביצחק וגומר דהיינו יעקב ולא עשו לכך הפסיק הענין כלומר המנין החשוב והמיוחס אצל יצחק הם בני יעקב בלבד ואח"כ כתב רחמנא ויגוע יצחק וימת וגומר לומ' שהמספר האחר הבא אחריו אינו מיוחס אליו ואינו חשוב אצלו והוי כאלו לא היה לו חלק בהם וז"ש אבל עשו דלאו איהו בחולקא דבסטר מהימנות' וכו'. והראי' דלא הוה בחולקא דסטר מהימנותא.
זהר א, דף קעז ע"א ת"ח לבתר דמית יצחק וכו' מה כתיב ויקח עשו וגומר הרי שפרק עולו של הב"ה ועול הגלות ונסע מקדמונו של עול' מן ארע' ומן מהימנותא וכו': מאי מפני יעקב אחיו דלא בעא חולקי' ואחסנתי' ועדבא דמהימנותא. כלומר מדהיל"ל וילך אל ארץ ולשתוק ואני יודע למה הלך מדכתיב בתרי' כי היה רכושם רב וגומר א"כ אמאי כתיב מפני יעקב אחיו אלא ודאי מפני יעקב אחיו ר"ל שלא היה יכול לראו' פניו של יעקב לפי שלעול' היה מתנהג בחסידו' ובקדושה ובשפלו' ואחר אמונתו של הב"ה הפך מעשו ולזה לא הוה ניחא דעתי' בי' ולז"א מפני יעקב אחיו:
זהר א, דף קעז ע"א ואלה המלכים וגומר לשבעה תחומי פליגין היינו ז' איקלימים שהעולם מתחלק בהם לקבל שבעין רברבין כלומר עשרה שרים בכל אקלם. כד"א יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שהיו שבעים נפש. ואומרו פליג הכוונה ששם לכל שר ושר גבול שלא יכנס א' בתוך תחום חברו אלא כשרצונו ית' שיכנע שר א' מהם כדי להכניע את העם שתחתיו אז נותן כח ורשות לא' שיכנס בתוך גבולו של חבירו ומפילו ואז עמו של מטה ג"כ נופל וז"ש יפקוד ה' על צבא המרום במרום תחלה והדר ועל מלכי האדמ' באדמ' כנזכר בפ' ויקהל דף ר"ט: כדקא חזי לי' כלומר הגם שכל אקלם נחלק לעשרה שרים אינם יושבים מבולבלי' אלא כל א' וא' במקומו הראוי לו א"נ שצפה הב"ה שאומה זו נאה לחלק אקלם זה מצד פעולותיו הנפעלים שם. ומכלהו רברבן וממנן דאתמסרו וכו' ר"ל שהשר מסור ביד האומ' שכשהם חוטאים מעבירי' השר שלהם מממשלתו ומלקים אותו במחטים וצנורות ע"ד שפי' בפ' מחטא לי. ומאינון דרגין זעירין דבתר ריחייא הם אותם מדריגו' הטומא' שהם אחר ד' מחנות שכינ' ארגמ"ן כנזכר בפ' בא אל פרעה דף ל"ז והפחות והבזוי שבאותם מדרגו' הוא מדרג' עשו הרשע. סריקתא פי' בערוך בערך בק בוקי סריקי כלים רקים וכן מדרגה זו של עשו היא ריקה ושוקקה מכל צד אחיזת הקדוש' מש"כ בשאר מדרגות שיש להם צד נצוץ א' דק של הקדוש' הנכנס בהם לקיימם כנזכר בפ' יתרו דף ס"ט. דקוסטרי פי' הערוך בערך כלסטר שפי' הוא קוסטינר דהיינו הרוצח ההורג ע"פ הערכאות ומדרג' זו של עשו הם מאות' הכחו' הקליפות הרוצחים ושופכי דמים וזהו דקוסטרי סומקי כלומר שופכי דמים ואין לך בזוי יותר מהקוסטינר הזה שהוא שנאוי ומתועב בעיני כל הבריות וז"ש וע"ד הנה קטן וגו' רמז אל השני הדברים האמורים הנה קטן נתתיך בגוים היינו מ"ש מאינון דרגין זעירין וגו' בזוי אתה מאד כנגד מ"ש סריקתא דקוסטרי סומקי כנז' והכריח עוד שני הדברים האמורים כנגד מ"ש שהוא קטון בגוים שהוא מאינון דרגין זעירין וגו' אמ' על גחונך תלך דהיינו הנח' שהו' שרו של עשו והו' קטן שאין לו רגלי' שאין קטן ממנו וכנגד מ"ש בזוי את' וגו' סריקתא וכו' אמר מאד כד"א ארור את' מכל הבהמ' הרי שהוא מקולל ובזוי מכל הבריות מאד ת"ח בדרגין תתאין אית דרגין על דרגין פי' במדרגות הקליפות יש מדרגות זו למעלה מזו והם אותם הנז' בפ' פקודי דף רמ"ג רמ"ד והם דוגמת המדרגות הקדושות וז"ש דרגין על דרגין. משניין דא מן דא שכל דרגא ודרגא מהם ממונ' על פעול' רעה כלו' וזו על רעה פלו' כלם משונין בפעולתם הרע כנז' התם. וכלהו דרגין קפטירין ר"ל קשורין זה בזה ועם היותם קשורים זה בזה אינם נכללים זה בזה אלא כל א' נפרש ונבדל מחבירו כמו השלשלת אעפ"י שכל החוליות מחוברים ונקשרים יחד עכ"ז כל חוליא היא בפני עצמ' וז"ש ומלכו אתפרש וכו' ומלכו אתקשר וגומר. א"נ שיש אומות שיש קרוב דעת ביניהם וקרובים במנהגם ובעניינם ויש מיני אומות שאין להם קשר ויחס כלל בין זו לזו במנהגם ובעניינם וזה ודאי בא להם מחמת השר שלה' שאם השר שלהם מתקש' ומתאחז בשר האומ' האחרת ג"כ ב' האומות למטה ואם הם להפך כמו כן תולדותיהם כיוצא בהם וז"ש ומלכו אתפרש דא מן דא ומלכו אתקשר כלו' יש מלכות שנפרש זו מזו ויש מלכות מתקשר זו בזו. דא עייל היינו שבזמן שיש עונות וחטאות יש קליפה שנכנסת בין הדבקים כדי לשאוב שפע ממדת המלכות. ודא סליק כמו כן יש קליפה שעול' למעלה מחוץ להיכלות באינון מדורין עד המדור שכנגד היכל הזכות משם שורשם ומקטרגים שם וצועקים בקול גדול ותעל שועתם אל ההיכלות ואז מוכרחים אותם שבהיכלות לעשות דין בעולם ולשמוע טענתם וקטרוגם וז"ש ודא סליק. קפסירא פי' חלק וחתיכה. ונחית לתתא עד דאתקשרו ביה ככביא ומזלי כי כן הרקיעים הללו שבהם הככבים והמזלות הם תחת הקליפות ואחריהם אלו הז' רקיעים וגלגליהם והככבים והמזלות. כל חד וחד אתפרש ביה חד ככבא וכו' פי' כל א' וא' מאלו הכחות יש לו ככב למטה מז' ככבי לכת שצ"ם חנכ"ל ומזל א' כנז' בהיכלות בראשית. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעז ע"ב וכד מתפרשן דרגין וגו' הענין שהשרים מיושבים על תחומי העולם למעלה מהגלגלים ומשפיעים דרך הגלגלים לאומה שבעולם הגשמי נגדו ממש ועם היות שהגלגל יתגלגל הארץ לעולם עומדת והשר עומד נגדה בחלק עליון מהגלגלים כולם וכאשר ישתלשלו המדרגות הקדושות הנזכרות הנה יהיו כאשכול הפוסתוק למטה שיתפרשו הא' לשתים והשתים לשמונה והשמונה למאה וז"ש וכד מתפרשן דרגין תשכח קטורא ירצ' קשרם כעין אשכול הפוסתוק לא כאשכול ענבים שהם הקדושים אלא פוסתוק למטה שטבעו ממש כעין המשל הזה שהמשלנו.
זהר א, דף קעז ע"ב עד דאתקשרו סוף המדרגות האלו שהם יער כנז' עם המדרגות החיצונים הצפונים שהם לפעמים אמצעיים בינם ובין הככבים ובזה תלוי תקון העולם וחירותו מן החיצונים וז"ש עד דאתקשרו בסטרא דאתחזי לון כפי התפשטותם ובחינת הנהגתם והשפעתם בסטרא דדרגי מסאבי ויש גורסין וסטרי דרגי ענין לעצמו והוא שיבוש בספרים. ויש עוד השתלשלות למדרגות הטומא' כמו שנתבארו בהרבה מקומות וז"ש כולהו מתפרשן לכמה אורחין. ומפני שכל הנהג' זו שהיא הנהגת היער יתלבש בחוץ והחיצוני ישעבד אותה כולה יחד להנהגת הדין והגבורה לכן תליין גבוראן לתתא וגו' כדי כל צורך הפעולות העליונות ע"י החיצונים כדפי' במקום אחר.
זהר א, דף קעז ע"ב ארץ אדום מקום החיצונים סוף ענפי היער הנזכר כדפי' צפרני אצבעות וזוהמתם כנודע והם לפני מלך מלך קודמין ממטה למעלה לכל בחינות צאן קדשים צאן ירושלם להט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים ולכך הם דרך הכניס' לכל הבא ליכנס תור' תפלה מצוה נשמ' ומלכות יש' ואחיזתו בעולם וכל המציאות כולו.
זהר א, דף קעז ע"ב ת"ח כמה אבטח לון וגו' ירצה כל הבטחות שבתור' אינם גשמיות ח"ו אלא כולם הישרה אל עולם הבא. ותחלת ישראל כשבחרם מאברהם ועד יציאתם ממצרים מדרג' אחר מדרגה והכל ענין א'. הענין הב' יהב לון אורייתא וגו' למזכי בה כל עוד היותם במדבר להדריכם בדרכי עבודת ה' שיהיו על ידי התור' במדרגת צדיקים שיזכו אל הארץ. הענין הג' ירושת הארץ שהיא היותם מסתופפים בצל קדושתו שמשם יזכו אל הענין הד' דהיינו עולם הבא שתחלתו אחר המות ונמשך בגאולה ותחיה מדרגה אחר מדרגה עד אין תכלית ולכך צריכים תורה להיותם בקו האמצעי צדיקים לירש הארץ מלכות ומשם לבינה ע"ה.
זהר א, דף קעז ע"ב ואע"ג דדרגין אינון חד שכולם בת"ת אמנם יעקב ת"ת במלכות ישראל ת"ת בשלש ראשונות בסוד הדעת.
זהר א, דף קעז ע"ב ישורון אמאי שהרי יראה שכל הבחינות ביעקב וישראל.
זהר א, דף קעז ע"ב דנטיל שורה היינו ישראל בקו האמצעי אלא שהוא בחינ' למטה בין ישר' לבין יעקב דהיינו דנטיל שורה חכמה חסד נצח לימין ובינה גבו' הוד לשמאל והנה ישראל היא היא הבחינ' הזאת במקצת וז"ש ודא הוא יש' שגם יש' יש לו תחלת השורות האלו דהיינו שלש ראשונות בסוד הדעת וז"ש על דנטיל רבו מצד החכמה ותוקפא מצד הבינ'.
זהר א, דף קעז ע"ב בכולא שכל הקוים נכללים יחד באלו אמנם מה שבין זה לזה הוא שישראל הוא ראש הספירות חכמה בינה וישורון משך כל השורות וז"ש ישראל על אינון חולקי תרי סטרי וגו' בענין שהם ג' שמות ג' בחינות והכל ענין א' וז"ש ואינון שמהן כולהו סלקי לחד.
זהר א, דף קעז ע"ב זמנין דאיהו עבד מפני שהיא בחינתו עם המלכות יורד להתלבש אפי' בעבד מטטרון דאית ליה שם פקוד' דמארי' מלכות לשומרה בגלות למטה שהיא בעשיה. ולמעבד רעותיה בסוד הזווג בחול מטטרון כנז' פ' תרומה ופקודי.
זהר א, דף קעז ע"ב וכן ישראל בחרתי בו היינו בחינת הת"ת בסוד הדעת דהיינו בחרתי לאשרא' עליה ג' ראשונות כדפי'. בורא יוצר עושה כבר פירשתי' בס' פ"ר בשער אבי"ע וכולם באצילות כדפי' שם המתלבש בכסא חיה אופן. והיינו דרגין אלין על אלין וכולהו חד ודאי ואלו סוד שמע וברוך שם אחיזתם של יש' אמנם האומות בחיצונים ואין להם חלק באבי"ע.
זהר א, דף קעז ע"ב אזלי בתר טעוותהון שעם היות שיש להם שרים היה להתחזק בעבודתם בז' מצות אלא מכיון שהם תחת יד שרים והשרים נאחזים בחיצונים הם מתנהגים אחריהם וחוטאים ופועלים כמעשיהם כדמפרש ואזיל.
זהר א, דף קעז ע"ב ומניחין קרבין אלין באלין מהשרים ושנאתם נמשך להם זה כענין יפקוד ה' על צבא המרום וגו'. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעז ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. ענין יעקב ישראל ישורון זה יובן ממ"ש בזוהר כי ישראל ר"ל שי"ר א"ל וגם ר"ל יש"ר א"ל כי שיר וישר הם בגבורה בסוד שיר הלוים ובסוד ישר שהוא ידין לאומים במישרים שהיא הגבורה וא"ל הוא החסד וזהו ענין יש' כי הוא ממוזג מב' זרועות וז"א יש' על דנטיל רבו ותוקפא מכולא ישראל על אילין חולקן תרין סטרין תרין שורין הם ב' קוים כי זהו פי' שורין והם קו חסד וקו הדין. אמנם מ"ש על דנטיל רבו וגו' הוא ענין אחר כי לב' טעמים נק' ישראל א' לשון שררה ר"ל כי הוא משתרר על כולם כי הוא נטיל רבו ותוקפן יתיר מכולא בסוד כי קדש היא אך שאר הספירות נק' מקראי קדש כנז' פ' אמור דף צ"ד ע"א. וז"ש ישר' על דנטיל וגו' ועוד נתן טעם אחר והוא הראשון שאמרנו וז"א ישראל על אינון תרין חולקי וגו'. עכ"ל:
זהר א, דף קעז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' וכל ככבייא זמינין אינון באינון דרגין דלעילא כלומר עם היות שאמרנו שכל מדרגה ומדרגה של החיצונים הולכים ומתפשטים עד שצ"ם חנכ"ל אל תחשוב שיהיו הככבים סרים אל משמעתם של המדרגות הטומא' מפחד שהם יושבים עניהם ח"ו אלא כל ככביא בין ז' ככבי לכת בין שאר הככבים המנהיגים את העולם זמינין אינון באינון דרגין דלעיל' כלומר מזומני' ומעותדי' לפעול אי זו פעולה עם הסכמתם של אותם דרגין דלעילא שהם מדרגות הקדושה. וע"ד כל דרגא ודרגא אתעטר באתרין ידיען וכו' כלומר לכך כל דרגא ודרגא ממדרגות הקדושות הוא מעוטר כל א' וא' במקומו ומסודר במקום עמידתו יש לצד שמאל ע"ש שמשמאלי' ומהם יוצא הדין והולך ונמשך עד למטה לאלו הככבים המורות דין וכן יש לצד ימין ע"ש שאלו מיימינים ויוצאים ונמשכים משם הרחמים והחסד והולכי' עד ככבים אחרים המורות רחמים וחסדים לעולם ולכן כשאנו רואים ככב פלוני המורה דין בידוע שהוא נמשך ממדרגה קדושה פלו' שהיא שמאלית וכן כשאנו רואים ככב א' המורה רחמים בידוע שאחיזתה היא בא' ממדרגות קדושות שהם רחמים א"כ מכאן תדע שאלו הככבים אינם נמסרים תחת ידי המדרגות החיצונות אעפ"י שהם תחתיהם שאינו כן ח"ו אלא הם מסורים תחת ממשלת וגזרת המדרגות הקדושות הן לדין הן לרחמים. וכד מתפרשן דרגין תשתכח קטורא דפוסתקא עד דאתקשרו וכו' מלת קטורא פי' הערוך בערך קטר שהוא לשון צורה ודמות. פוסתקא פי' בו שהוא גרעינה של פרי עוד פי' פי' אחר שהוא פוסתוק ממש הנק' בלעז פוסתוק. והענין שהוקשה לו כי איך אפשר שהככבים שהם למטה ממושבותם של הקליפות שיעשו כל מה שנגזר ממדרגות הקדוש' והם יושבים באמצע ולא יעכבו הדבר או ישנו מה שנגזר מלמעלה ולז"א כי הקליפות אעפ"י שאותה ההנהגה עוברת דרך גבולם אין שום דבר נדבק בה מהם כי אינם מועילים אלא להיותם צנורות למעבר שעוברת בהם ההנהגה המוסכמת מלמעלה ממקום הקדש ואין בידם שום יכולת להוסיף או למעט כלל והביא משל לזה אל הפוסתוק שהוא בתוך קליפתו ובא לו היניקה מתוכיות הענף האחוז באילן ועוברת אותה יניקה דרך קליפתו אל האוכל פנימה האם נאמר שמאחר שעוברת היניקה דרך הקליפה שידבק בה שום דבר מהקליפה זה אינו ודאי אלא גוף המאכל הוא לפנים ולא נדבק במאכל שום דבק מהקליפה מבחוץ וכן הדרך בעצמו לפי' הא' שפוסתקא היא הגרעינא כי לא נדבק בה מן המאכל שבחוץ שום דבר ועז"ה למעלה בנמשל כנזכר וז"ש וכד מתפרשן דרגין פי' כשהמדרגות הקדושה מתפרשין פי' מתפרשין במציאות ההנהגה זו דין וזו רחמים וההנהגה הזאת הולכ' ומתפשט' עד הככבים כנז' אז יארע להם כדרך קוטרא דפוסתקא ר"ל כדמות עשיית הפוסתוק שהקליפה שחוצה לו אינה מעכבת ליניקת האוכל כנז' כן אלין דרגין דמתפרשן הולכים ובוקעים בהנהגתם ועוברים דרך גבולם עד דאתקשרו בסטרא דאתחזי לון דהיינו באותו ככב הראוי לו אם דין אם רחמים. וסטרי דדרגי מסאבי וכו' ה"ג. וע"ד הנה קטן נתתיך שבכל אותם הגבורות המתפשטות לאלפים ולרבבות הפחות' והבזויה שבהם היא אותה מדרגה של עשו וזהו בזוי אתה מאד. בארץ בסטרא דדרגא וכו' היינו ארץ נכריה מקום מושב הקליפה ומלכו כמה מלכים בארץ ההיא וכלם קליפות. בגין דאינון דרגין קיימין ביני תרעי ה"ג. והכוונה שהם קודמים לקדושה מלמטה למעלה וזהו לפני מלך מלך לבני ישראל אלו המלכים שהם הקליפות קודמים למלך ישראל דהיינו מדת המלכות וז"ש בי תרעי פי' בין השערים קודם שיכנסו לפלטרין. ובג"כ לפני מלוך מלך דעד כען וכו' הרכיב שני פירושים כאחד הא' כדפי' והב' דפשוטו שאין הדבר יוצא מידי פשוטו שקודם שמלך מלך ראשון בישראל שהוא שאול מלכו כל אלו המלכי' לעשו וז"ש דעד כען לא מטא זמנא דמלכו שמיא דהיינו מדת המלכות לשלטא' ולאתאחדא בבני ישראל שימליכו עליהם מלך. לבתר אתער מלכו שמיא אתער באלף גרסי' והכונה על מלכות שאול שהוא היה מלך א' לבני ישראל וז"ש וכד שרא שרא בזעיר דאיהו בנימין וגו' שכן שאול היה מבנימן. וביה שארי כלומר כי לא היה לו המלכות בעצם שהרי לא עמד בו ימים רבים וגם לא נמשכה לזרעו אחריו וז"א וביה שארי לאתערא כלומר לא היה אלא התעוררות המלכות.
זהר א, דף קעז ע"ב לבתר אתא מלכות' באתרי' דהיינו דוד המלך שהי' מיהודה שהי' כבר מלך וחזרה המלכות אל מקומה. ואתקיי' בהדיה כי נתנה לו המלכות לו ולזרעו עד עולם כמ"ש כסאו כשמש נגדי. דלא תעדי לעלמין שכן המלך המשיח יהי' בע"ה מזרע דוד:
זהר א, דף קעז ע"ב ר' חייא פתח ואמ' ועתה וגו'. ת"ח כמה אבטח לון כלומר כמה מיני ייעודי' ייעד להם כגון ייעודי המזונות והשבתת האויבים וכיוצא כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה כדי שע"י עסק התורה ינחלו חיי העה"ב. בכמה אתר כלומר והייעודי' הללו לא אמרם לא אחת ולא שתים אלא בכמה מקומות בתורה. בגין למזכי כלומר כלם הכנות ועניני' בגין למזכי כי אין ענין הייעודי' ורבוי המזונות סוף האושר האמיתי אלא בית יד והכנה למזכי' לחיי העה"ב שע"י כך יהיו פנויי' מכל צד כדי לעסוק בתורה. דהא לא אתרעי וכו' כלומר שאין לומר למה לא עשה כן לכל גוי ויזכו כלם לחיי העה"ב לז"א כי לא רצה בשום אומה כי אם בישראל ואין טעם ברצון ואע"ג שנפלו לחלקו ע"פ הגורל כאומר בהנחל עליון גוים וגו' כי חלק ה' עמו וגו' עכ"ז הרצון היה בהם קודם גורל וז"ש דהא לא אתרעי לחולקי' לכל עם ולישן וכו' והוא מסיבות שיפול עליו הגורל של ישראל. בגין דירתין ארע' קדיש' פי' המלכות הנק' ארץ החיים וזהו שדקדק באומ' דכל מאן דזכי בהאי ארע' קדיש' כלו' זאת הארץ שכל עסקנו בה. אית לי' חולקא לעלמא דאתי היינו הבינה. כד"א ועמך כלם צדיקים וגו' כלומר ועמך להיותם צדיקים נאחזים והולכים במדת המלכות הנק' עולם ומשם זוכים לירש הארץ שהיא ארץ החיים שהיא הבינה.
זהר א, דף קעז ע"ב ת"ח יעקב הא אוקמוה בפ' ויצא בס"ת דף קמ"ז שנקרא יעקב כשהו' במלכות אבל כשנקשר יותר למעלה נקרא ישראל כדמסיק התם א"נ המ' נקר' יעקב כדאיתא בפ' בלק דף רי"א ובפ' ויגש דף ר"י. ישראל אוף הכי אוקמוה בסתרי תורה פ' ויצא דף קמ"ח. ישור על אנשים מיישר להאי סטרא ולהאי סטרא חסד וגבורה אש ומים והוא נקרא שמים שכוללם יחד נמצא שמיישר' יחד בהנהגה אחת. ובגין אינון תרין שורין דהיינו שורת הדין ושורת הרחמים איקרי ישורון לשון שכולל שתי שורות. ודא הוא ישראל כלומר משמעו' ישראל כמשמעות ישורון אלא שההפרש שביניהם הוא שישורון הו' כשמיישר בין החסד והגבורה כנזכר אמנם שם ישראל מורה על ג' בחינות חד לשון יושר כנז' וחד לשון התגברות ורבנות וז"ש ישראל על דנטיל רבו ותוקפא שהוא מלשון גדולה והתגברות. וחד מלשון שררה ומעלה שיש לו על החסד והגבורה וזה שאמר ישראל על אינון חולקי תרין סטרין כלומר שם ישראל מורה ג"כ שמשתרר ועולה על החסד והגבורה. וכלא חד כלומר אין בין הפירושי' הללו שום חילוק שהכל עולה אל מקום אחד אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. ואינון שמהן כלהו סלקי לחד דהיינו יעקב הנקרא בכל השמות הללו הא כיצד כשנקרא יעקב עבדי מורה שהוא עבד לאדוניו ומזומן לעבוד עבודתו. וכן כשנקרא יש' לאשרא' עליה כלומר בחינה יותר מעול' מיעקב והוא מורה שהוא מרכבה לו ית' וזהו יש' בחרתי בו לאשרא' עליה להיותו משכן ומושב וכסא שלי ואגב אורחי' פירש משמעות רביעי שבשם ישראל שר"ל שרה עליו האל. וכלא ברזא עילאה איהו כלומר כל מה שפירש דיעקב שנקרא עבד כעבדא דאית לי' פקודא דמארי' וכו' ונקרא יש' ע"ש שהו' מרכבה וכו' הכל הוא סוד ורמז שרמזנו בדברינו אלה. כתיב בוראך ויוצרך ה' עושך וגו' כל אלין דרגין סלקין לחד כלומר כלם מכונים לחד שהוא יעקב שכן אמר בוראך יעקב הרי בריאה ויוצרך הרי יצירה כה אמר ה' עושך הדר לישראל דקאמר בקר' דלעיל הרי עשיה והכל עולים אל מקום אחד דהיינו יעקב לרמוז שיעקב כולל כל העולמות כלם שהוא בריח התיכון מבריח בכל אלו העולמות כלם מן הקצה וכו'. א"נ רמז שהי' ביעקב חלק כל העולמות מעולם הבריאה הנשמה והרוח מעולם היצירה ונפש מהעשי'. וכלהו דרגין אלין על אלין כי כן עולם האצילות על הבריאה והבריאה על היצירה והיצירה על העשי' כלומר זה עילה לזה. בעת פקודת' יאבדו בשעתא וכו' כלו' אימתי הוא עת פקודתם בשעתא דקב"ה זמין לבערא לון מן עלמא שהוא ביטולם מן העולם לגמרי ר"ל שלא ישובו לקדמותן.
זהר א, דף קעז ע"ב רבי יהודה פתח ואמר אל תראי תולעת יעקב וכו'. שלטנין ידיען כלומר אותם הידועים שהם ע' שרים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעח ע"א בר בפומהון כתולעתא. שהקדושה מתעוררת ומתגברת בסוד התורה והתפלה כנודע.
זהר א, דף קעח ע"א לא הוה זמן צלותא אחר הנץ החמה.
זהר א, דף קעח ע"א ולא מטא זמן ק"ש קודם הנץ החמה.
זהר א, דף קעח ע"א השתא דשמשא נהיר הוא זמן תפלה וקודם קרי ק"ש והשתא צלי.
זהר א, דף קעח ע"א בעינא בעותא תפלת הדרך אבל צלותא דא דהיינו תפלת שחרית לא צלינא.
זהר א, דף קעח ע"א אסתכלנא באורייתא עיון תורה.
זהר א, דף קעח ע"א קדרותא דצפרא שאינו בוקר להתייחד שעדיין השחרות בה מצד דין הלילה.
זהר א, דף קעח ע"א אתתא משתעיא דבור בעלמא דהיינו צורך העולם והיינו שכל א' מזמין עצמו להסכמ' א' להתייחד וז"ש ואינון ברזא חדא. אמנם בעיא איהי המ' למהך במשכנא שהיא בחינתה בתחתונים.
זהר א, דף קעח ע"א בעולימתהא שהם ההיכלות וסלוקם בסוד ז' הנערות כנז' פ' פקודי.
זהר א, דף קעח ע"א ובג"כ לא בעי ליה לבר נש למפסק מלייהו אותו תיקון התורה שתקנו בחצות ונמשכו עד הבקר שלא להפסיק בענייני העולם או בשינה וכיוצא אלא לעסוק בתורה עד הגיע עת עונת ק"ש ותפלה זמן יחודם ומה שיצא לדרך ר' אלעזר אינו צורך העולם כי לשם ייחוד היו הולכי דרכים כנז' במקום אחר.
זהר א, דף קעח ע"א יראוך עם שמש מצד המלכות יראה יקשרוה עם הת"ת שמש כדי להאיר תפלה בת"ת צריך לאומרה אחר התפלה יראה תפלה מלכות עם שמש תפארת.
זהר א, דף קעח ע"א ת"ח לאו אלין מאינון בריין תקיפין שהם משתלשלין ממדרגות שיעור קומת החיצונים שאלו הם השעירים חלק עשו דכתיב האימים בעלי אימה לפנים ישבו בה היה משכנם בארץ ההיא ובני עשו ירשום שנעשו מחלקם ונתלבשו בהם ואלו הם מקטרגין ממש הנבראים בקליפות. אמנם אלו הכחות הנראים להם הם שדים ממש שאין כחם אלא להזיק בעלמא לא לקטרג למעלה והיינו שהם מבני אדם מורכבים דכד הוה אתתרך קין וגו' ונתגרש בארצות והוליד בנים מנקבות זרות שהם בסטרא דרוחין ועלעולין ומזיקין הנבראים בערב שבת בין השמשות והיינו אומרו דהא כד בעא לאתקדשא יומא וגו' דהיינו משך סוף הזוהמא לבריאת העולם והם רוחיץ פשוטין בלא גוף ולא ידעו לברר אם הם מיום שבת להתקשר בקדושה ולא אם הם מיום ששי מפני שנולדו בין השמשות ולכך לא יכלו להכלל ביסודות העולם שאם באו ליטול מיום ששי נדחים ליום השבת באו ליכלל ביום שבת נדחין ליום ששי בין זה לזה אין להם גוף להגלם. כאשר בא קין שהוא מורכב מהקדושה אדם והזוהמא של נחש חול לכך בהם מצאו נחת רוח להכלל בזרעו בגופים ואגלימו בההוא סטרא ולא שנטלו גוף שיהי' להם קיום אלא גוף לפי שעה ומתבטלין כרוחות. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעח ע"א והרא"ג זלה"ה כ' מה תולעת לית בריה דעלמא וכו' ה"ג כהאי תולעת דמשי דסיסטרא נרא' מתוך הענין שהוא אותו לבוש שהתולע' בתוכו הנקרא קאפוליו בלע"ז ועל שמו נקראו לבושי יקר סיסטרי כלומר בגדי' היוצאים מסיסטרא. ולבתר מההוא זרעא דאשתאר מיניה אתקיים כך הוא דרכ' שבזמן הקיץ שמים הזרע שלהם שהוא כחרדל בבתי השיחי' ושם מתחממי' ורוחשי' ונדים עד שגדילי' וחוזרים אורגים הקאפולייו כנזכר וז"ש ולבתר מההוא זרעא דאתקיים וכו'. דא חומר דההוא זכוכית דאי כחומר יוצר חרש כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. מתי ישראל דא אילנא דחיי כלומר שם ישראל הוא רומז לאילנא דחיי שהוא ת"ת ולהיו' ישראל דבקים בו נקראים מתי ישראל כלומר אנשים מאילנא דחיי א"נ מתי מלשון מתים והכוונה שהם מתים הנאחזים בחיים של עץ החיים בג"כ יהא חיין להון וכו'. ויהון לעם חד כלומר לא יחצו עוד לשתי ממלכות אלא הכל עם א' ומלך א' יהיה לכלם. כד"א לקרא כלם בשם ה' ואליבא דידי' יפרש רישא דקרא הכי כי אז אהפוך אל עמים היינו עם יהודה ועם ישראל שהיו נחצים לשתי ממלכות עתה בזמן התחייה יתהפכו כלם לדבר בשפה ברורה כי לא יהי' עוד גלות שאחד שגלה באשדוד ידבר אשדודי' ואחד גלה לארם ידבר ארמי' אלא כלם ידברו בשפה ברור' לקרא כלם בשם ה' וכו'. השתא דשמשא נהיר צלינא כד"א ייראוך עם שמש ה"ג ואמלכנא ביה נרא' מסוף פ' בראשית דהמלכ' זו היא תפלת הדרך וכן משמע כאן באומ' אבל צלותא דא לא צלינא כלומר תפלת הדרך התפללתי אבל תפלה זו שהיא ק"ש ותפלה לא התפללתי. דבעי' איהי למיהך למשכנ' היינו משכן דמטטרון והיא הולכת שם להתייחד שם בהיכל קדש הקדשים כנזכר בפ' פקודי ששם נעשה הייחוד בחול. למפסק מלייהו שע"י שהאדם משכי' לעסוק בתורה מחזיק הייחוד ומאיר בה יותר הארה ולכן אין להפסיק אז אפילו בדברי תפלה כ"ש בשינה שח"ו גורם פגם. לנטרא נהורא דשמשא וכו' דהיינו יראוך שהיא המלכות הנקר' יראה צריך לחברה עם שמש שהוא ת"ת והוא בזמן שזורח אור השמש וז"ש וכד לא נהיר וכו'.
זהר א, דף קעח ע"א ת"ח לאו אלין מאינון בריין תקיפין כלומר אין אלו שבהר הזה אותם בריין תקיפין המזיקים את בני אדם כי אף שהם בריין משניין והם בכלל מזיקין ורוחין אינם מזיקין לבני אדם אלא אתחזון להו לבד כדמסיק ולכן לא תפחד מהם.
זהר א, דף קעח ע"א אבל ת"ח לאו אלין אינון וכו' כלומר אין להקיש כתיב הכא אימים וכתיב הכא ימים ויהיה הכונה שאומה זו נקראו אימים ע"ש שמצאו את הימים וז"ש לאו אלין אינון דכתיב בהו האמים וכו'.
זהר א, דף קעח ע"א אבל אלין דקאמר קרא וכו' בא להכריח איך אינם אלו דקאמר כי שם נקראו אימי' מלא וכאן נקראו ימם חסר ויש הפרש בין זו לזו. ואחר שסלקנו מן הטעות עתה הולך ומפרש מהו ימם באומ' אלין הוו וכו'. וכתיב וישב בארץ נוד ואוקמוה והוא שהועיל לו תפלתו ותשובתו לנכות חצי הקללה מבני בנוי בסטרא דרוחין. בא לפרש הפסוק שמה שאמר וישב בארץ נוד הוא באותו סטר' אשר שם רוחין ועלעולין ומזיקין ששם נראו בני בניו כנזכר בפרשת בראשית. ואלין קיימו כלומר אלין עלעולין ומזיקין קיימו ר"ל קיימו ברוחין בלא גופין כדמפרש ואזיל דהא כד בעא וכו'. עלעולים תרגום רוח סערה רוחא דעלעולא. טהירין בלא גופא ר"ל זכים ובהירים בלא התלבשות חומר הגוף. בהו בספקא נ"א דהוו בספקא שנבראו בין השמשות והיו בספק אם נבראו בסוף יום ו' או בתחלת ליל שבת ולכן נקראו ימים כלומר בשני ימים היתה בריאתם והיא חסר לרמוז שא"א לתקוע יתד שביום זה נבראו או ביום זה: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעח ע"ב ואקרון ימם חסר. שאינם יודעים לברר מאיזה יום הם כדפי':
זהר א, דף קעח ע"ב ואיהו אשכח לון ענה מצא ממזרים אלו ג' פעמים הזרות הא' שאינם יודעים יום בריאתם. הב' מצד קין אינם יודעים אם אדם אם נחש הקדמוני. הג' זרות הרכבתם בקין בעצמן לכך ענה היה ממזר ממינם ולמדוהו לעשות ממזרות להרכיב חיות ובהמות כנודע. זינין דסטר מסאבא בטומאתם.
זהר א, דף קעח ע"ב וכמה אחרנין משפחות משפחות מפני שנטפלו לקין מינים שונים רוחין ועלעולין מזיקין והולידו מין ראשון אח"כ הם מזדקקין אלו לאלו והולידו מין ב' וכמו שאינם מכירים ישובם וגופם כך הם שוכנים במדברות מקום החורבן והקליפות כנודע ושם יש להם כח להגלם ולהראות אמנם אינם מקטרגין ולא יש בהם כח להזיק לצדיקי עולם ומה גם לעוסקי תורה ולשמירה אמר פסוק זה ה' שומריך וגומר שיש בו ה' שמות וה' שמירות כנגד ה' ספרי תורה שהם כנגד ה' ספירות שבזכר שבכולם מתייחד עם הנקבה שהזכר יהו"ד והנקבה שמירה ועוסקים בתורה מייחדים אותם בה' בחינות אלו הנזכרים ונקודות ההויות מהתיבות אשר לפניהם ה' שומְרֶךָ. ה' צִלך עַל יַד ימינך. ה' יִשמרך מִכל רַע. ה' יִשְמור אֶת נַפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה. והטעם שלבוש ההויות בנקודות וסוד לבושם בשמירות הנזכרות ומשם יתפשטו למטה בסוד וע"ד עול"ם דהיינו בכסא ובתוך הכסא וע"ד דהיינו הז' היכלות מתעלה בכסא דהיינו עולם ובשמירה זו עאלו בטורא:
זהר א, דף קעח ע"ב ת"ח דוד מלכא כל יומוי הוה משתדל לפולחנא דקב"ה כלומר לתקון השכינה דהיינו לשמה ובחצות לילה לא היה עוסק בתורה מפני שהיא השעה המובחרת לעבודת התורה שהדעת פנוי היה פונה עצמו לרוח הקדש ולכך משבח ומודה בשירין וגומר.
זהר א, דף קעח ע"ב בגין לאתקנא דוכתיה מ' ארציית דהיינו שכינה בתחתונים במלכו דלעילא שכינה בצדיקי עולם בג"ע דהיינו בעליונים.
זהר א, דף קעח ע"ב כד אתער רוח צפון ת"ת מצד הגבורה הנמתקת המעוררת אהבה:
זהר א, דף קעח ע"ב בפלגות ליליא שעד חצות המלכות מתגוללת בדיני הגבורה החזקה ובחצות לילה היא נחצית ממש שחציה נעשית מתוקה גבורה נמתקת. והיינו דקב"ה ת"ת אתער בגנתא דעדן מלכות לאשתעשעא דהיינו היחוד עם צדיקייא שהם מ"ן להתעוררות הייחוד בחצות לילה שם.
זהר א, דף קעח ע"ב ואיהו אתגבר לתתא חלק התעוררות שם עמהם והתעוררות התחתונים חשוב יותר ויותר מכל התעוררות הצדיקים מפני שמה שהצדיקים מעוררים שם אינו התעוררות המתעורר מחמת יצה"ר שהם כמלאכים אמנם ההתעוררות תחתון הוא התעוררות המצוים ועושים ויש בהם יצה"ר והיא עבודה חשובה שהיא מתעוררת מעולם שיש בו יצה"ר ומכניע החיצונים ומושך שפע לכל העולמות ומטעם זה כולהו צייתין לקליה שהוא פועל יותר ויותר ואז לו חלק עמהם ולא עוד אלא מזדמן לחלק נוסף שיתנו לו באור היום והיינו יומם יצוה משום דבלילה שירה וגומר ולא עוד אלא דבריו שעשה התעוררות בלילה הם חיים וקיימים ועולות בספי' העליונות והיינו סלקין ומתעטרין קמי קב"ה שהתורה מציאותה למעל' ועושה יחוד אז ועולה אל מקומה הרמתה אח"כ:
זהר א, דף קעח ע"ב הא תנינן דלעילא מכלהון הוא הללויה. עם היות שפירשו בתיקונים כי אשרי בכתר שיר בחכמה ברכה בבינה הלל בת"ת עכ"ז נודע שבח ומעלת הת"ת שהוא אוחז בחכמה ובינה וסוד הדעת והיינו שמא יו"ה דקאמר ושבחא היינו מלכות המתעוררת הלל לת"ת והלל לשון בהלו נרו והיינו שעל ידי הלולה היא מעוררת למעלה הבינה והחכמה להתייחד להאיר למטה בת"ת ומהת"ת אליה כדפי' בשיר השירים. ובסוד השם רמוז הלולה לאיזו מדרגה היא דהיינו אל הת"ת המייחד בסוד הדעת חכמה ובינה להשפיע לה כדפי' שם:
זהר א, דף קעח ע"ב כמה דאוקמוה ביצה"ט וביצה"ר שהם מחסד וגבורה שורשם העליון למעלה למעלה ואינון משתכחי תדיר שאי אפשר שום עבודה מבלעדם וממילא מעורר האדם מצד הרכבתו מהם הספירות האלו ע"י עבודתו ישרים נגד ג' אבות כהנים לויים וישראל חג"ת.
זהר א, דף קעח ע"ב ועדה מלכות דהיינו עדת אל. ודרך כלל מציאות עבודתם בעולם מתעטר הקב"ה בהם ולזה המעורר מעורר להקב"ה בתקונם. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעח ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. מ"ט בגין דכליל שמא ושבחא וגו'. פשט הענין מבואר ואפשר לומר ענין נאה אחר כי הללויה הוא שבחא כי פירושו הוא הללו ושבחו את השי"ת וגם מלת הללויה הוא סוד שם בן ד' כיצד הל"ל בגימ' אדנ"י והיא ה' אחרונה שבשם נשאר עתה מתיבת הללויה ג' אותיות וי"ה שהם ג' אותיות יה"ו ועם הלל שהיא ה' אחרונה הם כל השם שלם. עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר א, דף קעח ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ואילו ואתפשטו כלומר לאחר זמן רב דהיינו אחר חמשי' יום שנבראו קין והבל הרג קין להבל כנזכר בפרקי ר' אליעזר ובתוך זמן זה היו המזיקי' הללו במקום אחר עד שקין נטרד מעל פני האדמה ויש' בארץ נוד ואז נמשכו המזיקין הללו שם שמין במינו אינו חוצץ. ולא אתגלימו לאתקיימ' כלומר לא נתגשמו להיות להם גשם לאתקיימ' בההוא גשם. אלא שבעת ידוע מן היום מתגלמים בלבוש חומר ולבתר מתפשטים ממנו כדבסמוך. ואתחזון לבני נשא שהרי נתראו אליהם סלקין בטורי: ואיהו אשכח לון הוא פי' למ"ש הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר שמצא אלו המזיקין.
זהר א, דף קעח ע"ב ת"ח ענה וכו' יר' והטעם שמצאם ענה יותר מזולת לפי שהיה ממזר וכו' ובג"כ אשכח לון שמצא מין את מינו.
זהר א, דף קעח ע"ב ות"ח אלין אינון כלומר אלין שאנו רואין דסלקין בטורי הם אותם הימים שמצא ענה. לא מסתפי מנייהו אבל מי שאינו הולך בדרכי יושר מזיקי' אותו ומ"ש ר' אלעזר לרבי יצחק לאו אלין אינון בריין תקיפין וכו' רוצה לומר שאינם מזיקים לבני אדם אבל בזמן שאדם חוטא מזיקי' אותו כי העון הוא המזיק הוה משתדל באורייתא ובפולחנא דקב"ה ה"ג. לאתתקנ' דוכתי' במלכו דלעילא פירוש מקום שורש נשמתו הקשור' במד' המלכות שיהא מתוקן ומלובן והיינו בחינת דוד שבמלכות א"נ תאנא והדר מפרש הוא לאתתקנא דוכתי' והיא במלכו דלעילא והיינו מדתו מדת המלכות שע"י אותם השירי' והתשבחות מתייחד' בת"ת שהיא מתתקנת בהם. מאי שמא ושבחא. שמא דא י"ה שבחא מאן איהו אלא דא כ"י ופירושו הללוי' הלל יה"ו הלל היא המלכות ע"ש שמהללת ומשבחת לת"ת שהוא יה"ו. כד"א אלהים אל דמי לך אתה אלהים מלכות אל תתני דומי לך אלא לעולם תהיה משוררת ומשבחת וכן אתה הנקרא אל כאו' מה אקוב לא קבה אל. ה"ג בסוד ישרים אלין אינון ישראל דכל דרגין בהו מתעטרן כהני וליואי צדיקי וחסידים ישרים. ועדה כמד"א נצב בעדת אל וה"פ הטעם שקראם ישרים ולא שם אחר לז"א ה"ה דשייך בהם שם אחר כגון חסידים או צדיקים אלא חדא מנייהו נקט לפי ששם ישראל כולל כלם וז"ש דכל דרגין בהו מתעטרן שכן נקרא כהני כמ"ש ממלכת כהנים וגו' וכן לשאר שמות. א"נ דכל דרגין בהו מתעטרן כלומר כל המדרגות והמעלות מהם יוצאים כמ"ש ממנו יתד ממנו פנה וכו' שכן ביש' יש. כהני ליואי צדיקים וחסידים וישרים. ועדה כלומר וכן נקראים עדה כד"א נצב בעדת אל שר"ל שהב"ה שוכן בעדתו של אל שהם ישראל. ואינון רזא דקב"ה אתעטר בהו שכן הכהנים מצד החסד ולויים מצד הגבורה. צדיקים מצד היסוד וצדיק יסוד עולם. חסידים מצד נצח והוד הנקרא חסדי דוד א"נ מצד היסוד הנקרא חסיד כנזכר בפ' פנחס דף רי"ג. ישרים מצד הת"ת הנקרא ישראל ישר"אל ועדה מצד המלכות כנזכר בפ' ויצא דף קנ"ה וכונת הכתוב כך הוא אודה ה' בכל לבב בשני יצרים באיזה מקום בסוד ישרים ועדה כלומר במעמד ישראל הנקרא ישרים ועדה. אתה סתר לי דא קב"ה. מלת אתה קא פריש דאיהו קב"ה דהיינו המלכות הנקרא אתה כנזכר בכמה דוכתי וז"ש בסמוך ואיהו אסתתר בצלא דגדפוי וכו' דמלת גדפוי לא איתיה אלא במלכות כנודע. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעט ע"א והאי קרא איהו כסדרא וגו' שיש בו הבנה למפרע כעין ממש שהוא ביושר והנה סגולתו לשמירה קריאתו ביושר ולמפרע.
זהר א, דף קעט ע"א שירין דאית בהו דרגין שממש השיר הוא סוד המדרגות העליונות כחות המלאכים המשוררים תדיר שהם מסודרים לשיר והם טובים להצלה למטה יסובבו הנשמר כאומ' חונה מלאך ה' סביב וגו'.
זהר א, דף קעט ע"א ודא הוא יצה"ר. הענין שיצה"ר הוא קצה השתלשלות המדרגות הטמאות ואין החיצוני יכול להזיק האדם בנזק אלא מצד מה שתחל' יפתהו בדרך יצה"ר שיש לו מבא בתוכו וגופו והוא ישמע אליו ואחר שיחטיאהו יקטרג עליו למעלה מצד עונו לכך החיצוני ראשו למעלה להשטין וקצהו למטה זנבו יצה"ר לפתות ולכך הוא צר למעלה והוא צר למטה והוא דוחה למעלה ודוחה למטה והכל ענין א' ואמצעיתו גיהנם אחר שפעלו שני הקצוות פועל האמצעי דהיינו גיהנם ליטול כדי חובו שהרי בזנבו חוטא האדם תחלה ובראשו תובע דינו ובאמצעיתו עושה בו נקמה דהיינו גיהנם ומשלשתם הב"ה מציל האדם. וההצלה הנזכרת היא בכל השלשה לעוזרו נגד יצה"ר בעודו לוחם עמו כאומ' צופה רשע לצדיק וגו' ואח"כ בהיותו משטין עליו למעלה ולא ירשיענו בהשפטו ושומרו שלא יפול לגיהנם גם בעוברו דרך בו כאומרו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע וגו' והיינו ונטיר ליה בכל אורחוי דקאמר והיינו בעלמא דין יצה"ר ובעלמא דאתי לגיהנם דקאמר ר' יהודה דכתיב ועמך כולם צדיקים וגו' מהרמ"ק ז"ל:
זהר א, דף קעט ע"א והרא"ג ז"ל כ' דאיהו צר לעילא וצר לתתא כמ"ש ז"ל יורד ומשטין עול' ומקטרג לא אשתכח מארי דבבו כי כל הצוררים שיש לו לאדם בין למעלה בין למטה הכל נמשך מצד יצה"ר המחטיאו. בג"כ מצר תצרני כלומר במה שפי' שצר זה הוא יצה"ר אתי שפיר דנקט צר לשון יחיד ולא צרים לשון רבים. יסובבני סלה מבעי לי' נר' שהגירס' הנכונה היא יסובבני סלה מ"ל ר"ל רנות הפלט' שאני מרנן יסובבני מכל צד שלא אהי' נזוק ותירץ. אלין אינון שירין דאית בהו דרגין להצלה תסובנני בהו לשזבא לי כלומר כי מלת תסובבני חוזר למלת אתה שהיא השכינה כנזכר ואמר דוד רני פלט וגו' ר"ל רנות שיש בהם סגולה שמפלטים ומצילים את האדם מכל צרה תסובבני אתה בהם לשיזבא לי והאי קרא איהו כסדרא וכו' כלומר נדרש מסופו לראשו ומראשו לסופו והמשמעות אחד מבואר וג"כ הוא מסוגל שלא ישלוט בו מגפה האומרו ג' פ' ישר וג' פ' למפרע וזהו שרמז באו' אלין אינון שירין דאית בהו דרגין להצלה וכו' והאי קרא איהו כסדרא וכו' כלומר יש שירים שיש בהם סגולה של הצלה והאי קרא באמירתו כסדרא ולמפרע הוא ג"כ חד מאינון שירין דאית בהו דרגין להצלה.
זהר א, דף קעט ע"א ת"ח באלין שירין וכו' כלומר אלין שירין ותושבחן וכו' ברוח קדושה נאמרו ולכך יש בהם דרגין להצלה: דחה דחוני מ"ל שכן לעיל אמר כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני וכו' וא"כ דחוני מ"ל והדר לכל גוים דקאמר: א"ר יהודה זכאין אינון ישראל דקב"ה נטיר לון שמצד היצה"ר בכל יום ויום מתגבר על האדם אלא שהב"ה משבר כחו ולא יעזבנו בידו ובזה הם צדיקים ולכן לעולם ירשו ארץ החיים: ואו' בעלמא דאתי כלומר היינו מדינה של גהינם א"נ מן הקטרוג שסותם פי שטן ואינו משטין והוא מחסדיו הגדולים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעט ע"א בריך רחמנא דסייען. הדרן עלך פרשת וישלח:
זהר א, דף קעט ע"א ת"ח במה מקטרגין וגו' ירצה תבחין כמה מקטרגין יהיו לאדם מן יומא דקב"ה יהיב נשמתא לבר נש לאתקיימא בהאי עלמא. שהיא הנשמ' המייעצת לאדם העצות הטובות להתקיים בעולם שאם קודם שתבא הנשמה הזאת שאין לאדם עצה כלל עכ"ז כיון דנפיק בר נש לאוירא דעלמא מיד אזדמן ליה יצה"ר וגו' א"כ כשיגדל ותבא הנשמה כמה יוסיף חיילין כנגדו להמיתו.
זהר א, דף קעט ע"א לפתח היינו פתח דלתי בטן אמו כי בהיותו בבטן אין בו יצה"ר ולא נשמה אלא צלם שבו הוא גדל כאומ' אך בצלם וגו'. ואו' לאשתתפא שתוף שעדיין יצה"ר אינו מועיל כלל אלא להשתתף עמו ויהיו שני שותפין שוים ועם היות שקדם האדם ט' חדשים ליצה"ר עכ"ז יספיק צאתו לאויר העולם להשתתף בו.
זהר א, דף קעט ע"א ות"ח דהכי הוא שהיצה"ר בקטן מעת לידתו וגו'.
זהר א, דף קעט ע"א טוב ילד מסכן וחכם הרי ג' שמות ליצה"ט וילד פירוש מיומין זעירין וגו'. מסכן שעצת יצה"ט עניה טובתה לזמן ארוך. וחכם רואה את הנולד. מלך זקן וכסיל ביצה"ר ג' ופירש שתים מלך שליט על בני נשא. זקן הפך ילד וז"ש דאיהו זקן ודאי כמה דאוקימנא. וכסיל אצ"ל דהא כל עצתו עצת סכלות כאומ' אשר נואלנו ואשר חטאנו והנה כסילות זה הוא ממש אבודו שהרי הוא אפס באפיסת האדם ולזה לא אמר לא ידע להזדהר אלא אפי' להזהר לעצמו והיינו ליזהר והכסיל בחשך הקליפות הולך אפי' שיאבד עצמו אינו חושש. מהרמ"ק ז"ל.
זהר א, דף קעט ע"א והרא"ג ז"ל כ' רבי חייא פתח וכו' מיומא דקב"ה יהב ביה נשמתא לאתקיימא ה"ג: ופי' לאתקיימא ירצה כי האדם בהיותו נקרא חי והרשע בחייו קרוי מת והב"ה ששולח הנשמה בגוף בעוה"ז הוא כדי שייטיב את דרכיו ויקרא חי וז"ש מיומא דקב"ה יהיב ביה נשמתא הוא לאתקיימא בהאי עלמא כלומר להיותו נקרא חי והיצה"ר משתדל שיהי' להפך שיקלקל דרכו ויקרא מת וז"ש מיד אזדמן לאשתתפ' בהדי' יצה"ר וכו'. חטאת רובץ וגמירנ' דכדין אשתתף בהדי' יצה"ר ה"ג. ופי' גמירנ' שפי' הכתוב הוא מה שאמרנו דכיון דנפיק בר נש וגו' מיד אזדמן וכו' שבפתח בית הרחם חטאת רובץ דהיינו יצה"ר. מן גו נורא לפי שאין הבהמה שומרת עצמ' במעט אש אלא כשיש רבוי אש וכדי להוכיח דרושו אמר מן גו נורא. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קעט ע"ב והכסיל בחשך הולך. כי יש חשך שמאיר לפעמים אמנם חשך הכסיל היא מסוספית' דחשך בענין שהוא מהשמרים שאין האור מתפשט אליהם לעולם וז"ש ולית ליה נהורא לעלמין ולזה אינו מונע עצמו מלקטרג האדם עד פרק המות.
זהר א, דף קעט ע"ב אבל טוב ילד הה"ד וגו' אינו חולק בעצם עם הפי' הקודם אלא שיצה"ט הוא חלק מושפע באדם מן הנער מטטרון ור"ש מפרש הענין במטטרון ממש וילד ונער הכל ענין א' ונקרא זקן כאשר הספירות בתוכו שהוא סוד זקן ביתו שאז הוא מאיר בסוד הזקנה מעתיק יומין שאז מקורות עליונים מאירים בו וכאשר יסתלקו ממנו נקרא נער ולכן הוא ילד מסכן דלית ליה מגרמיה כלום שאין לו כי אם שפע ואור מלמעלה אלא מה שהספירות משפיעות בו. ונער מפני שהוא מתחדש כי אין מלת נער מורה על העוני אלא על החדוש ולא על הזקנה שפירשנו אלא על חדושו מעוניו בענין שהם ג' עניינים הא' מסכן הב' בחידושו נער הג' זקן וזקן אינו מסכן אמנם נער איהו מסכן בעוד שאינו מתחדש שזהו התמידי לו לכך כנהו הכתוב בילד מסכן וז"ש ותדיר איהו נער מסכן. וחכם מצד המלכות הנקראת חכמה דשריא ביה דהיינו שנקראת מיטטרון ביו"ד על שם נצוץ שכינה המתלבשת בו שהיא י' חכמה תתאה.
זהר א, דף קעט ע"ב דהא מן יומא וגו' כלו' אינו נקרא זקן על שם זקנת הנער כאו' נער הייתי גם זקנתי אמנם נקרא על שם שאין לו חידוש כנער אלא מיומא דהוה לא נפק וגו' ולא ידע לאזדהרא וגו' שאינו נזהר להטעות בדרכים משונים אלא בדרך א' יפתה האדם אלף פעמים ואינו נזהר לומר כבר הטעתיו בדרך זה פעם אחרת ועתה לא ישמע לי וז"ש ואתי בתסקופין וגו'.
זהר א, דף קעט ע"ב בגין דלא אתדבק וגו' שאין השטן מקטרג אחר מינו אלא אחר המתדבקים בהב"ה מקנטרן לפני הב"ה ומקטרגן למטה במלחמתן עמו וכל צער יעקב מפני שנתרחק ממנו.
זהר א, דף קעט ע"ב כמה בישין סבלי מהם יסורין על עונם מהם יסורין של אהבה מהם קושי מלחמת יצה"ר.
זהר א, דף קעט ע"ב לא שלותי בביתא דלבן נגדיי ללובן העליון וסבל יסורין כנגד הכתר ואח"כ ירד אל שבע ספירות והתחיל להתגורר עמו מצד הגבורה מבחוץ ושם שרו של עשו ועשו וירד משם אל ענין דיני המלכות והיינו ענין דינה ושכם ואח"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף שהוא היסוד בסוד הערלה האחוזה בה ולכך זה קשה לו מן הכל ששם היו מבטלים עונה עליונה וזהו אבילותו של יעקב שהוא בעלה דמטרוניתא ולא הי' לו אבר היחוד לקיים עונתו ולכך נאנס לרדת אחריו למצרים וימצאו שניהם יחד בגלות כדי שיהי' זכירת הברית שם לבניו וזה בזכות היחוד שיחד יעקב השכינה עם הברית במצרים וז"ש בגין דלבתר כתיב וגו' שעל ידי ירידת יוסף ירד יעקב וירדה שכינה אחריהם להתייחד כל ימי יעקב ונשארה שם עם יוסף ומת יוסף ונשארו כולם במצרים על ישר' בגלות. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קעט ע"ב והרח"ו נר"ו כתב. להזהיר לא כתיב יר' כי אם הי' אומ' להזהיר הי' נראה שלא ידע להזהיר לאחרים הם אברי האדם אשר הוא מושל עליהם כנז' עיר קטנה וגו' אבל הוא בעצמו עשה רצון קונו במה שמחטא הרבים כמשל הזונה שארז"ל שמנה אותה המלך לפתות את בנו אמנם אמר להזהר שחוזר אליו פי' כי הוא בעצמו לא ידע להזהר ולכן יענש בסוד בלע המות ובסוד וחפרה הלבנה ע"ד אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה ושמחת סטרא אחורא בעת החורבן יוכיח איך כוונתם לרעה וזה בא להם מצד היותם כסילים כי הלא ראוי להם לדעת גדולתו ית' ואדרבה הי' להם לדאוג ג"כ מחילול שמו ית' אך הם כסילים. או יר' והוא יותר נאות בעיני ואמת והוא כי להזהיר יורה מלשון זוהר ואורה ואם הי' אומר להזהיר יורה שלא ידע להאיר ולהזהיר לזולתו ולהדריכם בדרך ישרה אמנם או' להזהר קאי עליה שהוא לא ידע להאיר עצמו כי הלא הוא כסיל כמ"ש ממלך זקן וכסיל והנה שלמה הודיענו כי הכסיל בחשך הולך בסוד וחשך על פני תהום סוד הקליפות וא"כ אם הוא חשך איך יוכל להיות אור וזוהר כי הקליפה לעולם לא תעלה במדרג' מוחא. וז"א בגין דאיהו כסיל וגו' דהא מסוספיתא דחשך וגו'. ואו' וחכם בגין דחכמה שריא ביה. פי' כי הנה נודע כי גדר חכם גדול מחכמה כנז' ברעיא מהימנא פ' בא אל פרעה כי ספירה השנית נק' חכמה ועלת העלות אתקרי בה חכם ולז"א שאין זה דומה כי הכל לפי מה שהוא והכא אתקרי מטטרו"ן חכם בגין דשריא ביה בגויה החכמה אמנם בעלת העלות הוא הפך זה בערך כי הוא שרי בגו החכמה והחכמה מלבוש וטפילה אצלו אבל מטטרו"ן החכמה שריא בגויה והוא מלבוש אליה ובערך זה נק' חכם. או יר' והוא אמת והנכון כי הוא פי' כל הכנויים האלו של מטטרון ופי' ואמר כי ילד הוא כמו נער ונק' נער ע"ש דאית ליה חדתותי דסיהרא. ונק' מסכן בגין דלית ליה מגרמיה כלום. גם פי' למה נק' שמו חכם בגין דשריא ביה חכמה והיא חכמה תתאה חכמת שלמה השכינה ולכך הוא טוב כי שריא ביה שכינה אבל סמאל הוא מלך זקן וכסיל וגו' כנז' פי' לקמן להפך ממטטרון ואולי נק' טוב בערך שהוא בסוד יסוד הנקרא טוב והוא משפיע ע"י מטטרון לשכינה שבאופנים ולכן נק' טוב.
זהר א, דף קעט ע"ב רבות רעות לצדיק לא כתיב. ירצה אם הי' אומר לצדיק נר' ח"ו כמתנבא שרעות רבות מזומנות לצדיק וזה שקר אך הודיענו כי רעות רבות סובל הצדיק וז"א רבות רעות צדיק כלו' מי שהוא צדיק סובל רעות וכל זה למה בגין דקב"ה יתרעי ביה ויחפוץ בו ובג"כ ומכולם יצילנו ה' כי אתרעי ביה ושזיב ליה מכולא עכ"ל:
זהר א, דף קעט ע"ב והרא"ג ז"ל כ' אשר לא ידע להזהר עוד להזהיר לא כתיב שאם הי' אומר להזהיר לא הי' מורה כ"כ כסילותו שאפי' שדרך כל מלך להזהיר את בני אדם שיטיבו דרכיהם וזה המלך הזקן וכסיל אינו יודע להזהיר לא יהי' כ"כ חשוב כסיל כי אין כל אדם בקי בזה אבל מדקאמר אשר לא ידע להזהר הוא בעצמו ודאי כסיל הוא שאינו יודע הוא בעצמו ליזהר ולומר מאחר שקטרגתי על פלוני ופלוני כדי לשלוט בנשמתו והעלתי חרס בידי שפרח' מידי כנזכר בזוהר שלח לך דף קע"ב שכל מגמתו לשלוט בנשמ' וג"כ בענין ונשא השעיר עליו ששב גמלו בראשו כנזכר בזוהר ולשנה האחרת חוזר ומקטרג וכיוצ' באלו המעשים הרבה א"כ למה אני חסר הדע' לחזור ולבקש קטרוגי' לקטרג על אחרים עוד וז"ש להזהיר לא כתיב אלא להזהר בגין דאיהו כסיל ועלי' אמר שלמה והכסיל בחשך הולך לפי שאם הי' באופן שיקר' עליו אשר יוד' להזהיר כנזכר הי' הולך בדרך ישכון אור אבל מאחר דלא מבעי' שאינו יודע להזהיר אלא אפי' להזהר בעצמו אינו יודע ודאי בחשך הולך כמו ההולך בחושך שאינו יודע כמה מקרים יזדמנו לו אף זה הולך בחשך קרינן לי' שגור' רעה לעצמו כנזכר ומי הגורם לו שילך בחשך המקום שבא ממנו דהוא סוספית' וכו'. ואפשר נמי דהכי פי' דמדלא קאמר להזהיר שהי' מורה לשון הזהר' אלא כתיב להזהר ודאי אין פי' אלא מלשון זוהר לשון הארה והכונה שאינו יודע להאיר ולהזהיר לעצמו כנזכר ונתן טעם לדבר בגין דאיהו כסיל והכסיל בחשך הולך ולא באור וזוהר. מסוספת' פירוש שמרים והתכת החשך דהיינו גבורה עליונ' שמשם מתחזק בפעולות רעותיו ולכך לית לי' נהור' לעלמין כי תמיד בחשך ילך להזיק את עצמו כנזכר ובחושך שמו יכוסה. רבי שמעון אמר ת"ח וכו' אבל טוב ילד הה"ד נער הייתי וגומר והיינו מטטרון שהו' שר העולם כנודע: ודא הוא נער דאיהו ילד כלומר אעפ"י שכאן נאמר נער וכאן נאמר ילד הכל דבר א' דא הוא נער וגומר כלומר פי' נער אינו כמשמעו נער שהו' גדול מילד אלא נער שהו' ילד ממש שכן מטטרון כשמתחדש חוזר להיות כילד קטן וצעיר היותר צעיר שאפשר ואח"כ הולך מעט מעט ומזקין וז"ש ודא הוא נער דאיהו ילד כנזכר. מסכן דלית ליה מגרמי' כלום לפי שמטטרון הוא שר העולם ואין לו משל עצמו אלא מה שמקבל מהשכינה כנודע א"נ מפני שהשכינה מתלבשת בו נקר' לית ליה מגרמי' וע"ש המלכות נקר' מט"ט מסכן דלית ליה מגרמי' כלום. הרי שכנויי ילד ומסכן צודקי' בעצם במטטרון:
זהר א, דף קעט ע"ב ואמאי איקרי נער בגין דאית לי' חדתו דסיהר' דמתחדש' ה"ג בדל"ת. באר הטעם שנקר' נער ע"ש שיש לו התחדשו' הסיהר' וידוע שהמלכות נקר' נערה ועל שמה נקר' נער שלא נמצא לה כנוי ילדה אלא כנוי נערה וע"ש נקר' הוא נער אבל לעולם ילד הוא וז"ש ותדיר איהו ילד: בגין דאית ליה חדתו דסיהר' כי כל זמן שמדת המלכות מתחדש' ומתייחדת בת"ת אותו התחדשות והשפע מגיע אליו. ואומר דמתחדש' תדיר כלומר תדיר בכל יום ויום לא לשבתות ויו"ט וכמו שהמלכות נקר' תדיר נערה ע"ש שמתחדשת בכל יום ויום כן מט"ט תדיר איהו ילד וז"ש ותדיר איהו ילד וי"ס דגרסי ותדיר איהו נער ואתי שפיר כי ההתחדשות נתכנ' בשם נער כמ"ש תתחדש כנשר נעורייכי וכמו שכשהי' מתחדש' נק' נערה ג"כ הוא שמתחדש נקר' כמוה נער וענין זה ההתחדשו' היינו שכל מעשה התחתונים מעסק התורה והמצות הכל נחתם בהיכלות שהם ממטה למעל' לע"ן זאר"ק והם משכן של מטטרון. ובכל יום בעת התפל' נכללים ההיכלות זה בזה כנודע ועולים עד היכל קדש הקדשים ואז מדת המלכות מתקשטת בהיכלות אלו שהם ז' נערות הנחתם בהם מעשה התחתונים כנזכר והם סוד מ"ן ואח"כ מקבלת סוד ההשפע' מהת"ת ואז נקר' מטטרון זקן לפי שעלה לעולם הבריא' מקום הזקנ' ששם מקננ' אימא הנקר' עתיק' ואחר גמר תיקון זה מט"ט חוזר ויורד ונקרא אז נער שחוזר לשירותו בהיכלותיו לחלק מזון לעולם בזריזות כעבד לפני אדוניו הרי שבכל יום נקר' נער שבכל יום יש יחוד וז"ש בגין דאית ליה חדתו דסיהר' דמתחדש' תדיר. מסכן כמה דאמרן שהוא דלית מגרמי' כלום ר"ל מצד עצמו ואח"כ פי' מלת וחכם על סדר הפסוק כדמפרש ואזיל. בגין דחכמה שריא בי' פי' המלכות נקר' חכמה תתא' והנער הזה הוא משכנ': ממלך זקן וכסיל כמא דאתמר כלומר אינו חולק אלא על החלוק' הראשונ' שהם אמרו דא יצה"ט ואני אומר דא נער אבל במ"ש ממלך זקן דא יצה"ר בהא לא פליגנ'. לא נפק ממסאבותי' לעלמין ה"ג ומלת זקן קא דייק שכמו שבנערותו לא הצליח ג"כ בזקנותו לא הצליח ועודנו מחזיק בטומאתו ואומר לעלמין רמז למרז"ל שאמרו הכל מתרפאין חוץ מן הנחש והכי איתא בפ' נח דף ע"ג כלא יתתקן לזמנ' דאתי והוא לא יתתקן וכו'.
זהר א, דף קעט ע"ב ת"ח עד אקדים עם בר נש וכו' בגין דיהמין לי' וצדיק הראשון בריבו לזה אין תימה על האדם למה סר אל משמעתו דיצה"ר ולא אל יצה"ט כי כמעט מוכרח במעשיו: דהא כד אתי יצה"ט וכו' דמי ליה כמטולא כי ההרגל על כל דבר שלטון כי עד עתה היה מתפת' אחר יצה"ר ולא הי' בו יצה"ט לנגדו אלא ובא רעהו וחקרו ועד שלא בא רעהו אינו חוקר בדינו: כמה בישין סביל היינו התחלת הרעות שמתחילים לבא עליו והוא סובל הב"ה יצילנו מכלם וכדמוכח מקרא ומיעקב ע"ה שכמה רעות התחילו לבא עליו והוא סבל והוא ית' הצילו מכלם: רבות רעות לצדיק לא כתיב דהוה משמע שבאי' וחלים עליו דא"כ קשה סיפיה דקרא דקאמר ומכלם יצילנו ה' והרי לא הצילו שכבר חלו עליו: אלא צדיק כלומר וקרא הכי פי' רבות רעות מתעתדים לבא על האדם ומתחילים לבא וזה יקרא צדיק כי את אשר יאהב ה' יוכיח וזהו דמסיים וקאמ' בגין דאתרעי ביה קב"ה שה' חפץ דכאו החלי וכו': ושזיב ליה מכלא כלומר מה שכבר בא עליו אותו המעט לא היה חשוב הצלה כי הצלה פורת' לא מיקרי הצלה ולא היה נכר בעצם הצלתו ית' אבל מאחר שכבר התחיל לבא עליו מיד רואה ומרגיש עוצם הרע העומד לחול עליו ואז הב"ה מצילו מכל וכל וז"ש מכלא כלומר הרע העתיד לבא הוא הכל והב"ה מצילו ממנו כדמוכח לקמן מיעקב שאותם הצרות לא היו סופי הצרות אלא התחלות קשות לבד כמו שיתבאר. ובג"כ כלומר בדין דסביל כמה בישין שהם התחלת הרעות כנזכר בג"כ אתרעי קב"ה ביה לפי שאינו בועט ביסורין. בהאי עלמא ובעלמא דאתי כלומר אופן ההצלה הזאת שאמרנו שייך בין בהאי עלמא כנזכר ובין בעלמא דאתי דלית לך צדיק בעולם שאינו טועם טעם גיהנם הן רב הן מעט ואח"כ הב"ה מצילם מעונש העצום אשר הוא הכל. ולא יכילנא לאשתזבא מיני' היינו מתחבולותיו ומרעותיו ועכ"ז הב"ה היה ממלא חסרונו של יעקב כמשז"ל שכל מה שהיה לבן גונב מעדרו של יעקב היו באים המלאכים ולוקחים מעדרו של לבן ומביאי' לעדרו של יעקב א"כ לא היה צער עצום מאחר שלא היה חסר כלום מההוא צער דצער לי כלומר צער לבד אבל לא יכל לו. ולבתר דחילו דעשו דוק' דחילו הוה אבל לא היה שום הרמת יד בחרב וחנית מן דינה ומן שכם שאעפ"י שזה היה צער שנבעל' לשכם בן חמור עכ"ז לא היה כמו שדמו לעשות להיותה נשואה אליו לעולם שזה ודאי היה צער גדול ועוד שהרי לקחו נקמתם ממנו ולקחו מוהר בתוליה ולקחו את אחותם ולא נפקד מהם איש. דא רוגזא וערבוביא כלומר לא היה אלא בלבול שלא נטרף ולא נהרג אלא אדרב' אלהים חשבה לטובה לשום להם שארית וכו'. דאיהו קשיא מכלהו מלת ויבא רוגז קשה לי' שבכל הצרות הנז' לא נקט לישנא המורה כ"כ צער עצום כמו ביוסף וג"כ בצרות הראשונות דבר בלשון שלילת השלום כמו לא שלותי וגומר אבל ביוסף אמ' בלשון חיוב ויבא רוגז ואמר בגין דאיהו קשיא מכלהו והוא מגו רחימותא וכו'. ואיהו רזא דברית וכו' ראיה היא שמכל הצרות הצילהו הב"ה שהרי הצרה העצומה והרבה שבכול' היה ענין יוסף כנזכר והיא היתה טובה גדולה שכן יוסף הוא רזא דברית דהיינו מרכבה אל היסוד שלחו הב"ה למצרים בתורת מוקדם כדי שאח"כ כשתלך השכינה בגלות עם ישראל תמצא שם היסוד וז"ש בגין דלבתר כתיב ואזכור את בריתי כלומר נזכרתי מבריתי שהוא יסוד שהוא במצרים כדי לשלוח לו השכינה ופי' ואזכור את בריתי ר"ל וכבר זכרתי מקדמת דנא קודם התחלת הגלות מאותו הברית שהוא יוסף שהי' במצרים לאשתכחא שכינתא בהדי' ע"ד גלו למצרים שכינה עמהם הרי שהם חשבו דבר זה לרעה ואלהי' חשבה לטובה א"נ רבות רעות צדיק כנזכר וכו'. ואית דגרסי לאשתכחא שמשא תמן והוא ע"ד מרז"ל ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו' ולכן ירד יוסף תחלה למשוך את אביו שם כדי להתקיים הגלות וז"ש ואיהו רזא דברית דהיינו יוסף עאל למצרים בגין דלבתר כתיב ואזכור את בריתי דהיינו ברית בין הבתרים שהוא הירידה בגלות ולכך כדי לקיים ברית בין הבתרים לא היה אפשר לירד יעקב שם דאיהו שמשא אלא שיקדי' יוסף לירד שמה וז"ש רזא דברית עאל למצרים וכו' לאשתכחא יעקב דהיינו שמשא תמן בהדיה דיוסף דגוף וברית חשבינן חד. והגם כי בפתיח' זו שפתח ר' חייא לא פירש כלל בפסוק וישב יעקב שתפס בו עכ"ז בא להודיענו בתחלת המקרה הרע שקרה ליעקב לא היה רע כ"כ אחר שלבסוף חשבה לטובה והוכרח המקרה הרע בראשונ' לקיים ברית בין הבתרים כנזכר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפ ע"א ד"א כי מפני הרעה דא יצה"ר. פעמים שהצדיק קיים ומעמיד דורו בצדקות שלא יחטאו והשטן מקטרג על הדור ואומר דור פלוני אינו כשר אלא מפני שפלוני הצדיק עומד בפרץ ומוכיחם ואלמלא הצדיק ההוא היו חוטאים מיד הקב"ה מרשה השטן לסלקו ויבחן אם יצה"ר שולט בהם והם חוטאים וכך היה בדור מצרים לא היו צדיקים אלא ע"י צדקת השבטים וכיון שנסתלקו אחזו מעשה מצרים בידיהם ושלט יצה"ר בהם ושלט הגלות עליהם והיינו כי מפני הרעה מפני רעות מעשיהם ורעת הגזרה הקשה ולהכי מייתי ת"ח וגו' ראיה מיעקב ליצה"ר כדפי'.
זהר א, דף קפ ע"א דכל יומוי הוה דחיל וגו' היינו כעין דברי ר' שמעון בעת פטירתו כל יומאי אצטערנא דלא איערע עלמא בדינוי דצדק והיינו ג"כ יעקב כל יומוי נצטער מהמלכות שלא תתלהב בדיני הגבורה והיינו מגורי שהיה לו מגור ויראה ממדת אביו דהיינו הגבורה ודיניה.
זהר א, דף קפ ע"א ר' אלעזר אמר דאתקשר וגו' מפרש מגורי אביו במדות העליונות וישב יעקב בארץ המלכות הנקשרת בגבורה דהיינו דיני הגבורה מגורי אביו והיכן נקשר יעקב בארץ כנען שהיא המלכות להתקשר בגבורה מקומה ארץ כנען דהיינו ארץ ישראל הנכנעת בדינים הנזכרים והיינו אומ' אתקשר אתרא באתריה. והנה המדה מצד עצמה היא מגורי אביו כדפי' ונתיישב בה יעקב לתקנה ולמתק דינה והיינו וישב יעקב שנתיישב ונתקשר בה למתקה והנה יצחק קשרה בדינים והוא מתקה לייחוד ועשה בה תולדות ע"י שהיה לו יוסף בן נקשר ביסוד בענין שע"י שניהם הי' הת"ת במלכות עושה תולדות ע"י היסוד דהיינו נהר דנגיד ונפיק ונקרא יוסף לשון תוספת כאו' מפזר ונוסף עוד וז"ש נהר דנגיד ונפיק דהיינו יסוד והנה המשכתו מן המוח סוד החכמה אל הבינה דרך הת"ת שהוא חוט השדרה והיינו בחינת היסוד הדקה דרך נעלם תוך הספירות ע"י התעוררות היסוד הזה והשתא ניחא אומרו דלא פסיק מימוי לעלמין שזהו מעלת הבינה אלא מפני בחינתו זו נקרא יוסף ועביד תולדות שהתולדות הם טיפי מוחא ודאי וז"ש איהו עביד תולדות בגין דלא פסקין וגו' ועם היות למעלה גילויו הוא למטה בין הת"ת והמלכות והיינו אומ' ואיהו עביד תולדות בהאי ארץ. עם היות שהזרע מכח כל האברים עכ"ז ישובח האבר הזה שיוצאים ממנו וז"ש ומנייהו נפקין ואף בגשמי כל השבטים עזר לייחוד ודאי שהם תיקוני ביתא ועכ"ז ישובח יוסף מפני שהוא ביסוד כנז' דהא שמשא ת"ת אע"ג דאתדבק בסיהרא מ' והיא מאירה כולה רמ"ח אברים מרמ"ח אברים בסוד חיבוק ונישוק עכ"ז לענין התולדות שהוא ענין נוסף אינו אלא ע"י המדה הזאת ולכך אמר אלה תולדות יעקב יוסף זהו בספי' וברמז יעקב ובניו הוא יוסף וז"ש כל מאן דהוה מסתכל וגו' דהיינו כעין הספירות היסוד דוקא דומה לת"ת בכל הנהגתו.
זהר א, דף קפ ע"א א"ר אבא רמי ליה וגו' קשיא ליה בפרשה ענין אומרו יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה ולא היה רועה בהיותו בן ט"ו ובן י"ו א"כ זמן אינו אלא זמן המכירה א"כ לא היה לו לומר יוסף בן שבע עשרה שנה בעת המעשה הזה אלא לבסוף כשנמכר היה לו לומר ויוסף בן שבע עשרה וגו'. ואם נקשר עם דברי ר' אלעזר קשה יותר וכי לא עשה תולדות אלא בן שבע עשרה והרי עיקרו היה אח"כ כשמלך ולזה פירש שהכתוב אמר כל ענין יוסף היו שבע עשרה אם בתחילה עמד ועשה תולדות בן שבע עשרה שנה אם נאבד מאביו בכה על שבע עשרה אם כשראהו דאהו שבע עשרה נמצא כל ענייניו בשבע עשרה היה ולזה רמז באומרו ויוסף בן שבע עשרה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפ ע"א והרח"ו נר"ו כתב. ד"א כי מפני הרעה נאסף עד לא ישלוט וגו' הוא פי' ב' ע"ד הנאמר בחנוך דיש צדיקים שנאספים קודם זמנם קוד' שיבאישו ריחם וישלוט בהם יצה"ר וז"א אח"כ כי מפני הרעה דא יצה"ר עכ"ל:
זהר א, דף קפ ע"א והרא"ג ז"ל כ' רבי יוסי פתח הצדיק אבד וגו' ואזדמן דינא וכו' לפי שכשיש תורה ומצות בישראל כל הקליפות נכנסים בנוקבא דתהומא רבא כנזכר בפ' ויחי בפסוק יששכר חמור גרם אבל כשאין בעולם תורה ומצות הקליפות יוצאות מבין אשפתותיהם ומזומנים לעשות דין שיודעים שיש מחוייבים דין ואין הדין נפעל אלא ע"י וז"ש אזמן ר"ל מזומן ומוכן לפורענות וממתין שיתן לו רשות וז"ש בסמוך בגין דישרי דינא על כלהו שלא נשאר עוד הכנה אלא שריית הדין והכרח מפסוק עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית שכבר יד המשחית הית' נטויה להשחית לולי משה בחירו סיפי' דקרא מוכח ה"ג והדר למאי דאמר כדין נטיל קב"ה זכא' דאשתכח בינייהו בגין דישרי דינא וכו' שכן כתי' כי מפני הרעה וכו'. ד"א כי מפני הרעה וגו' בספרים ישנים לא גרסי' האי דבר אחר וגרסי הכי ד"א כי מפני הרעה דא יצר הרע. ולגירסת הספרים יאמר דלפירוש' קמא פירש מלת מפני כמו קודם שר"ל קודם שיבא הרעה נאסף הצדיק ולפי' תניינא פירש מלת מפני מלשון פנים והיינו פני המשחית הנק' רעה וז"ש עד לא ישלוט רעה ר"ל המשחית והרעה כבר בא להשחית אבל אינו שולח יד עד שנאסף הצדיק. ד"א כי מפני הרעה נאסף הצדיק דא יצר הרע כמ"ש ז"ל בפסוק ושם ינוחו יגיעי כח אמרו מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים אלא כל זמן שהצדיקים חיים נלחמים עם יצרם וכיון שהם מתים הם נוחים שנא' ושם ינוחו וכו' וז"ש מפני היצה"ר נאסף הצדיק כדי שינוח מיגיעו א"נ כדי שלא יחמיץ קודם מסלקו מן העולם וז"ש מפני יצה"ר שלא יטהו לדרך רעה נאסף הצדיק.
זהר א, דף קפ ע"א ת"ח יעקב שלימו דאבהן וכו' לעיל קאי דקאמר כל זמנא דזכאה שארי בעלמא דינא לא יכיל לשלטאה והפסיק הענין ואח"כ חזר להכריח הענין ג"כ מיעקב ת"ח יעקב שלימו. שלימו דאבהן בחיר האבות שמטתו שלימה. ואיהו קאים לקיימא בגלותא כלו' הי' ראוי שישב בגלות מצרים לפי שמלידת יצחק חלה גזרת ועבדום וענו אותם וכו' אלא מגו דאיהו צדיק וכו' וכן יוסף להיותו בדיוקנ' דאבוי לא שריא גלותא אע"ג שכבר חלה חובת הגלות בימיו א"כ בימיו לא חל הגלות כדמפרש ואזיל: ה"ג בס"י אוף הכי ביומוי דיוסף דאיהו דיוקנ' דאבוי בגין דאיהו אגין עלייהו כל יומוי וכו' ופשוט הוא. ה"ג כגוונא דא בכל אתר דשרא זכאה על עלמא דאיהו קיים דינא לא שרי' עלייהו וכו' והענין לאפוקי אחר מיתתן שאפי' שהם מגינים על החיים בתפלת' שהם מתפללים כנז' בפ' שמות דף י"ו עכ"ז אינו דומה היותם בחיים חייתם כלאחר מיתתם וזהו שדקדק באומר דשרא זכאה על עלמא כלומר בהיותו בחיים על פני הארץ וזהו שפירש דאיהו קיים והוא כדרך תנא והדר מפרש. ואומר בכל אתר ר"ל אפי' במקום ההוא שהדין מעותד ומזומן לבא שם שלא נשאר עוד כי אם לשרות במקום ההוא בהיותו הצדיק שם אינו שורה והכריח כן מיעקב שישב בארץ מגורי אביו כמו שנפרש:
זהר א, דף קפ ע"א ת"ח וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' כלומר הי' לו ישוב והשקט שלא כדרך הגולים שהולכים נעים ונדים אלא יושב לבטח ושאנן אפי' שהי' בארץ מגורי אביו דהיינו המקום ההוא שהיו יושבים שהיא ארץ לא להם שכן נקרא ארץ כנען וכבר חל הגלות מלידת יצחק אביו שמזה הי' יצחק מפחד ובכל יום ויום הי' חושש ומפחד שמא יכנס בגלות וז"ש דכל יומוי הוה דחיל והוה בדחילו ירצה לתרץ הכפל כי אפי' שיהיו ימים לאדם שיש לו פחד בהם ונקרא ימי מגורים כמש"ה בימי מגוריהם עכ"ז לאו כל שעת' ושעת' מפחד לז"א כאן ביצחק היו שניהם דאפי' בימי המגורים הי' יושב בפחד כל שעה ושעה וחושש עתה יחול הגלות וז"ש הוה דחיל והוה בדחילו לעולם הי' בפחד בכל שעה ובכל רגע:
זהר א, דף קפ ע"א וישב יעקב וגו' בההוא אתר מלכות: דאתאחיד בחשך פי' מדת הגבורה הנקרא כן מפני שנמשך משם שהרשעים בחשך ידמו. ארץ מגורי אביו דייק' כלומר הפסוק מדקדק כן באומרו בארץ מגורי אביו דהיינו מדת המלכות המקושר' בדיני ופחד אביו דהיינו יצחק והכונ' שנתייחד הת"ת עם המלכות דהיינו יעקב בארץ המקושרת במגורי אביו גבורה באיזה מקום הי' היחוד הזה בארץ כנען שהוא ארץ ישראל שהיא כנגד הארץ העליונ' וז"ש אתקשר אתרא באתרי': וההי' ארץ איהי אספקלרי' דלא נהרא לא גרסי' לי' בספרים ישנים ואי גרסי לי' ה"פ נזהר שלא נפרש כי אומר בארץ מגורי אביו דהיינו רמז אל הבינה הנקרא ג"כ ארץ החיים ויהי' מגורי אביו ר"ל מארץ שממנו נמשכים המגורים והפחדים לאביו יצחק שמהבינה דינין מתערין ומשם נמשכים אל הגבורה בארץ כנען שממנה נמשך הכנע' הקליפות שכן כשמתגלה הבינה מכניע כל הקליפות לזה בא והזהירנו שארץ זו היא המלכות דהיינו אספקלרי' דלא נהרא דהיינו ייחוד התחתון דהיינו ת"ת במלכות:
זהר א, דף קפ ע"א אלה תולדות יעקב יוסף וגו' בתר דאתייש' וכו' כלומר אחר שישב יעקב ת"ת בארץ מגורי אביו מלכות כנזכר כדין יצאו תולדות לעולם ע"י יוסף הוא היסוד כדמפרש ואזיל. בגין דלא פסקין מימוי לעלמין מדכתיב נגד ונפק לשון הווה משמע שלעולם נמשך: ויוסף איהו דרגא דיעקב דגוף וברית חשבינן חד א"כ צודק בעצם אומרו אלה תולדות יעקב יוסף שיעקב היא יוסף ויוסף הוא יעקב וז"ש ובג"כ כתיב אלה תולדות יעקב יוסף ר"ל מהטעם שאמרנו כתיב תולדות יעקב יוסף:
זהר א, דף קפ ע"א אלה תולדות יעקב יוסף כל מאן וכו' מלתא באפי נפשה היא והוי כאלו אמר ד"א וי"ס דלא גרסי לי' אלא הכי ובג"כ כתיב אלה תולדות יעקב יוסף כל מאן דהוה מסתכל וכו' ולגירס' זו הוא הכרח למה שפירש והוא לומר ראי' שהכל א' למעלה וגוף וברית חשבינן חד כי אפי' הם בעצמם ובצורתם ובדיוקנם למטה היו דומים זה לזה א"כ ודאי שכן הוא ג"כ למעלה כי כל מה שיש למטה הוא חותם הנחתם מלמעלה:
זהר א, דף קפ ע"א אמר ר' אבא רמז לי' קב"ה וכו' הוקשה לו דמניינ' למה לי מאחר שכתב והיא נער לזה תירץ ואמר רמז לי' קב"ה וכו' ואגב אורחי' תירץ ג"כ אומר פעם שנית ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה לימא ויהי כל ימי יעקב כך וגו' והוא שלהיות שהי' בן י"ז שנה יוסף ושמח עמו בהיותו בחיקו כל הזמן ההוא אחר שנאבד הי' בוכה ומצטער ואומר מי יתנני אותם הי"ז שנה שהי' חי ולכן בא הב"ה ושמחו במצרים י"ז שנה אחרי' כימות ענותו א"נ לפי שהוצרך בסיפי' להודיע חסדו ית' שחי במצרים י"ז שנה הוצרך לומר שהי' בן י"ז שנה כשנאבד וז"ש ובג"כ בן שבע עשרה שנה הוה כד אתאביד מיני' כלומר לכך הוצרך לומר שהי' בן י"ז שנה כשנאבד. עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפ ע"ב ת"ח כד ברא קב"ה עלמא וגו' הנה ר' חייא בא לפרש ענין יעקב ויסוריו שהתנאים הקודמים לא קשיא להו מידי מפני שנראה שענין יסוריו היה מצד המדה דהיינו ארץ מגורי אביו ודיני המלכות גרמו ליה לכך פירש הענין ואמר כד ברא קב"ה עלמא תחלת בריאתו היה במדת הגבורה דהיינו שם אלדי"ם במעשהו. ועל דינ' אתקיים דהיינו ההנהגה אחר הבריאה היה בדין ואם לא יזכה בדין יבטלהו. ואצ"ל כלל המציאות אלא אפי' פרטי ענייניו וזה שאמר וכל עובדין דעלמא אינון קיימין בדינא.
זהר א, דף קפ ע"ב פריש עליה רחמי אחר שבראו בדין פרש על מציאותו הרחמים העליונים כאומרו ביום עשות ה' אלדי"ם ארץ ושמים מפני שהדין יחריב ההויות והיינו שהוא נברא מן המלכות בגבורה ודיניה ופירש אור הת"ת עליה והאירה. ושרשי ההויות כולם אדומים מן הדין ומאירים באור לובן הרחמים ובזה יעמיד הוויתו שלא יתבטל בדין וז"ש בר דקב"ה בגין לקיימא עלמא וגו' וכמו שהיו ג' בחינות אל הדין בעולם בריאתו והנהגתו כלל ופרט כך נמתק הכל מצד פרישת הרחמים וז"ש ואינון רחמי מעכבי לדינא ולא ישתלי עלמא ועל רחמי יתנהיג עלמא ואתקיים וגו'.
זהר א, דף קפ ע"ב ואי תימא דקב"ה וגו' ירצה אי ס"ד לומר שבענין הנהגת האדם אתה רואה הפך מזה שאפי' בדין אינו כ"ש ע"י הרחמים וזה כשיש צדיקים ביסורים אל יטעך זה המקרה שזהג"כ הנהגת רחמים דהיינו מאהבת ה' כדמפרש ואזיל.
זהר א, דף קפ ע"ב מתבר גופיה לשלטאה הצדיק המשתבר ביסורים והוא לזכותו שכל מה שישתבר הגוף שהוא מצד הנחש החיצוני יתעלה הנפש שהיא מצד הקדושה. והני מילי שהם יסורין של אהבה דהיינו לשבר הגוף לשבח הנשמות כשפשפש ולא מצא עון לתלות יסוריו כדפי' בגמ'.
זהר א, דף קפ ע"ב הכא אית לאסתכלא וגו' שאחר שיש להם הפסד בעבודה שאין שכינה שורה עליהם אין אלו יסורין של אהבה. ועוד קושיא שנית אם כדבריו שהם אהבה למה אין אהבתו ג"כ בכל צדיקי עולם וז"ש דהא חמינן כמה רחימין וגו' ולתת חלוק בין הצדיקים כענין צדיק בן צדיק או צדיק בן רשע וזה יהיה בשני פירושים או צדיק שאביו שהולידו צדיק או נפרש על סוד הגל' צדיק שהיה ג"כ צדיק בגל' הקודם וזהו בן צדיק יקשה ממה שהיו הם בקיאים בסוד הגל' וכמה צדיקים בני צדיקים בגל' וסבלו יסורין ולזה כפל לשונו ואמר והא חמינן דהא אבוי וגו' אפי' בג' דורות אביו ואבי אביו והוא צדיק וזה כמשמעו ואם בסוד הגל' אמר והא חזינן צדיקים בני צדיקים וגו' ואתבר גופיה וגו' ותירץ אלא הכא רזא וגו' הנה לא יכחיש שהטענות הנזכרות אינם טענות שכול' טענות אמתיות אמנם יש חלוקה שאינה מתיישבת בתשובות אלו ועל אותה בחינה בא לתרץ ואמר אשכחנא בספרי קדמאי וגו' הנה לא באנו אל הענין הזה מתוך שאלת צדיק וטוב לו אלא מתוך שאלת צדיק ורע לו ובספרי קדמאי פירשו רזא חדא דהיינו טעם צדיק ורע לו ואגביה רזא אחרא צדיק וטוב לו עם היות שאינו קשה מעיקר הדין. והנה המלכות היא סיהרא מנהגת העולם ואינה מקבלת הנשמות מלמעלה אלא בעת הרחמים והייחוד העליון והנה להשפיעם בעולם לעולם היא משפעת בין בעת הרחמים עליונים ומילוי בין בהיותה בחסרון והדין מפני שאין בני אדם מונעים עונתם ולזה אית זמנין שהיא וגו' ובכל שעתא אית לה לאפקא נשמתין דבני נשא עם היות שלא קבלתם עתה בעת חסרון ופרוד תתן מאותם שקבלה בקדמיתא בעת הייחוד והשלום והם באוצרותיה וז"ש כמה דלקטא בקדמיתא בעת ייחודה ואפיקת לון מאוצרותיה בזמנא דאיהי קיימא בדינא.
זהר א, דף קפ ע"ב בר דצלותא וגו' שהרי ע"י התפלה מייחד המלכות ומאיר שורש נשמתו ומעשר המלכות ומהפכה מעוני לעושר עליו וז"ש ויכיל לסלקא בצלותא.
זהר א, דף קפ ע"ב ובההוא זמנא וגו' דההוא נהר וגו' דהיינו מתייחדת לקבל נשמות אחרות ומאירה ומוציאה אגב קבלתה אלו החדשות יולדת אותם שכבר קבלה פעם אחרת ונמצא שמוציאם בעת ייחוד ועושר ואין לפרש שתלוי בעת קבלתם מהיסוד ולתת חילוק בין עת לעת שכל עתות קבלתם מהיסוד הוא על ידי הייחוד והמילוי והשלום אלא הכל תלוי אחר כך בצאתם משליית הנקבה לחוץ כדפירשתי וכן עיקר ודוק ותשכח מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפ ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ת"ח כד ברא קב"ה עלמא וכו' עבד לי' על דינא כי כן כל מעשה בראשית נעשה בל"ב אלהים: ועל דא אתקיים שאלמלא מורא של מדת הדין ורצועות הדיינים איש כל הישר בעיניו יעשה: וכל עובדין דעלמא לא מבעי' בני אדם אלא אפי' שאר בריות שהרי במבול כיון שהשחית כל בשר את דרכו נגזר' גזיר' והנני משחיתם את הארץ אפי' ג' טפחים של מחריש' וכו' וכן אמרו בגמ' דעוקצין שאלו תלמידיו את ר' פלוני למה נתן העכבר למאכל החתול והשיב מפני שסורו רע ופרש"י ז"ל לפי שגורר ואוכל אפי' דברים שאינו טועם ואין לו הנאה מהם כגון בגדים וקרשים וכיוצא וכו' הרי שאפי' כל שאר הנבראים עומדים על הדין. בר דקב"ה בגין לקיימא וכו' פריש עלי' רחמים כמז"ל ראה שלא הי' יכול להתקיים שתף עמו מדת הרחמים כדי שהרחמים יעכבו פעולת הדין דלא ישתצי עלמא שלא יבא כלי' לעולם כמו במבול אלא ביסורין. ולפי"ז הוקשה לו ואי תימא וכו' כלומר שאם לא יהי' מייסר ביסורין אתמהה. ותירץ דקס"ד השתא שהיסורין הם יסורין של אהבה והני מילי כד בדק ולא אשכח כדמסיק ולקמן עקר להאי קס"ד מכח קושי':
זהר א, דף קפ ע"ב הכא אית לאסתכל' וכו' כונתו להקשות לדבריו אלה דקאמר והוא אחר שאמרת שהיסורין הבאים על הצדיקים הם יסורין של אהבה כנז' א"כ למה צדיק זה ביסורין וצדיק זה בשמחות כמ"ש בבי רב חסדא שתין הלולי ובבי רבה שתין תכלי וכו' והי' ראוי לאהוב את כלם ויהיו כלם מדוכאים ביסורין כנזכר לעיל: בכמה סטרין מכמה צדדין יש קושיא חד דהא חמינן וכו' וחד וכו' מנ"ל מיעקב כלומר מ"ל זה גם כן מן התורה מיעקב. א"נ מנ"ל כלומר ענין זה של נביאים דאמרן היכא רמיז' בתורה כי כל דברי נביאים וכתובים רמוזים בתורה ואמר מיעקב. דהא חמינן כמה רחימין הוו צדיקים כלומר כמה צדיקים יש שמצד צדקתם הם נאהבים מהבורא ברוך הוא ואינם מדוכאים ואי כדאמרן מעיקרא הי' להם גם כן להיות' מדוכאים ביסורין כיון שהם אהוביו: ולא אתחלש כלומר לא מבעיא מרעין ומכאובין אלא אפילו מציאות חלשו' בעלמא ליכ' וז"ש גם כן דאלין אתברו כלומר נשברים במכאובו' ויסורין ואלין קיימי בגופייהו בבריאות חזק בלי שום חלשות ותשות כח כלל: אלא הכא רזא איהו כלומר מאי דקס"ד מעיקרא הוה שהיסורין שבאו על הצדיקי' היו יסורין של אהבה אבל מתוך קושיא הנזכר ליתא אלא ודאי וכו' כדמפרי' ואזיל: דהא כל עובדוי דקב"ה בקשוט איהו והכל הוא בדין שאם לא היה צדיק זה ראוי לטול לא היה נענש אלא מצד עונותיו נענש ונדכ' ביסורין וזהו כי פועל אדם ישלם לו פעולותיו של אדם הם נשלמים ביסורין הללו וכאורח איש ימציאנו לקמן נפרש ליה. חד דאיהו תרין הא' דהא אית זמנין דסיהרא איהו בפגימו וכו' והשני או' וההוא זמנא דקיימא ההוא דרגא בשלימו דהיינו סיהרא באשלמותא כדמסיק והם חד דבר והפכו אבל אינון תרין כלומר שתי בחינות בזמנים מחולפי' חד כד איהי בפגימו וחד כד איהי בשלימו וכו' דסיהר' איהי בפגימו היינו מדת המלכות שנפגמ' מצד מעשה הרע שבתחתוני' שמצדם מתקלקלים הצנורות המופיעו' מהשמש אל הירח ונשארת חשוכ' ופגומ' ח"ו והיא שמתמלאת מדין הגבורה וז"ש ושריא בדינא ר"ל מתקשרת בדין העליון דהיינו הגבורה ממש ובכל זמנא ובכל שעתא אפיקת נשמתין שבכל יום אמרו רז"ל אלף נולדים ואלף מתים. מה דלקטא בקדמית' ירצה שהנשמות מתעכבות בפנימיו' המלכות י"ב חדש כנזכר בזוהר וז"ש מה דלקטא בקדמיתא להוי תדיר בגריעותא שהזמן שנולד בו גרם בעת שהי' מדת הדין מתוחה בעולם. בין חייבא בין זכאה כאן תירץ הקושיא השנית כי מאחר שהנשמ' הזאת יצאה בשעה גרועה אפילו שאח"כ יהי' צדיק גמור מוכרח הוא להיו' מעונה ומדוכ' ביסורין אמנם מי שלא יצא בעת ההיא אלא בעת שלימו יהי' תקיף ובריא אולם ממולא בבני חיי ומזוני כדמסיק. בר דצלותא וכו' כלומר וא"ת והרי כמה צדיקים הם עניים מדולדלים כמה זמן כהלל הזקן וכר' עקיבא ואח"כ העשירו א"כ לא ימנע אם יצאו בעת פגימו יופגמו לעולם ואם בעת שלימו יושלמו לעול' לז"א לעולם האנשים האלה ראויים היו שיפגמו לעול' אבל ע"י תפלתם בטלו כל גזרי דינין ויכלין לסלקא. דקיימא ההוא דרגא בשלימו פי' בבחינה שלימה דהיינו מיוחדת בת"ת שהוא ג"כ נקרא שלימו דאבהן. וההוא נהר דנגיד ונפיק היינו היסוד. בעותרא בבנין ובחיין ה"ג. ובשלימו דגופא דהיינו הבריאות וחוזק הגוף עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר א, דף קפא ע"א וע"ד חייס עלייהו קב"ה לעלמא דאתי היינו סוד שישו אתה משוש כל המתאבלים עלי' דהיינו אלו שמתאבלים באבילות השכינה ישישו במשושה לעתיד כשיתוקנו כל חסרונותיה היא תתעלה לראש פנה ואלו יתעלו עמה וכל יש' עתה בעת הגלות דינם כך ממש.
זהר א, דף קפא ע"א ור' אלעזר פליג והוסיף ענין מוכרח בעצמו על דברי ספרי קדמאי וזה שאין ספק שבעת שליטת הירח בההוא נהר החיצונים מתבטלים ונכנעים והנשמה היא נטהרת מאותה הזוהמא והוא סיוע גדול לענין העבודה בעולם הזה. וכאשר הוא שליטת החיצונים בחסרון הלבנה בצאת הנשמה יתדבק אליה זוהמא מאותו חטאת הרובץ לפתח לידת הנשמות לחוץ ולזה צריכה הנשמה היוצאת בגריעות נקיון וטהרה מהזוהמא ההיא וז"ש בגין לדכאה וגו' לאייתאה לה לעלמא דאתי שהרי בעלייתה תעלה עם הזוהמא ההיא שנדבקה אליה בעת צאתה וז"ש ובגין לאעברא מינה ההיא זוהמא דקבילת בהאי עלמא ואין לפרש שעל הרשעים קאמר שא"כ מאי פליג אר' חייא שהרי ר' חייא לא אמר אלא באותם שהם צדיקים בני צדיקים ואי סבירא ליה דליתנהו א"כ לפלוג עליה בהכי אלא ודאי כדפירשנו הוא העיקר:
זהר א, דף קפא ע"א ור"ש מפרש ענין ר' אלעזר וענין ספרי קדמאי ומתרץ הכל וראשונה פתח בפסוק זה להראות שבפנימיות הקדש לא יכנס בעל מום וכ"ש החיצוני שלא יגע שם אמנם המלכות יש בה בחינות ובעצם הוא בחינת תוכיותה ופנימיותה דהיינו נקודת מרכזה נקודת בית קדש הקדשים ששם היא מקבלת אותם הנשמות בעת הייחוד וזהו אומרו ת"ח בההיא שעתא דההוא נהר דנגיד ונפיק אפיק כל אינון נשמתין ואתעברת נוקב' בסוד אותה נקודה ולכך כולהו קיימין לגו בתוכיות השכינה נקודת מרכזה.
זהר א, דף קפא ע"א בקורטא דלגו. מלת קורטא יש בה שני פירושים או לשון קורט דם והוא לשון טיפה וירצה בטיפה הפנימית מקום ההזרעה. או מלשון אוצר כדפי' בערוך דהיינו אוצר התיכון והמשמעות כולו ענין אחד כדפי'.
זהר א, דף קפא ע"א בסיטו קורטא יר' בתוכיות האוצר ויהי' סיטו לשון סטיו לפנים מסטיו דהיינו חלק המיוחד פנימי שבאוצר כדפי' ואם נפרש בסיטו לשון הסיט דהיינו נענוע הטיפה מקום עקירתה ותוכיותה ויש הסיט לשון הסתר שמסתתרים שם הספינות סטיו סמוך לנמל שמתכנסים שם הספינות והכל עולה דרך א' והנה שם בהעלמן נאמר אך אל הפרוכת לא יבא שאין פגם הנחש שולט שם. אמנם כד סיהרא אתפגים בסטרא דההוא חויא בישא דהיינו בגבולים המתפשטים כדפי' ברעיא מהימנא ובתיקונים שאין הנקודה האמצעים נפגמת לעולם אלא העגולה המתפשטת כזה #(.) (.:
זהר א, דף קפא ע"א כדין כל אינון נשמתין דנפקין מן הנקודה הפנימית אל המדרגות שבהם הפגם ושליטת החסרון מפני תגבורת הדינים וההתעוררות הנחש אע"ג דכולהו קדישין והם מהתוכיות הואיל ונפקו בפגימו בכל אינון אתרי דמטו מדרגה אחר מדרגה נדבק אליהם החשך והפגם מעין אותה מדרגה שהפגם בה ויצטערו לנקיון אותו הדין ואותו הפגם בכמה צערין ממש מה שמצטער הגוף הכל מעין הנאות אל הפגם ההוא והבחינה ההיא ועתה לא יקשה מה שהקשה לעיל ר' חייא אן הוא חדוא דילהון וגו' שכך הם ממש בעציבו מעין אותם הבחינות העצבות למעלה ויש להם סמך על השכינה הרוכבת עליהם העצבה כהם וז"ש רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא כדפי' ולכך אינם רחוקים מן השכינה שאדרבה יש בחינה אל השכינה שאינה שורה אלא באלו והם דבקים לה כדפי' והיינו דמסיק בחדושה הם מתחדשים בגרעונה הם גרועים נמצאת שכינה תדיר עמהם ואינם נבדלים ממנה וז"ש אלין אינון דבעיין וגו' ואלין אינון בשותפותא חדא בסיהרא לעולם אינם חסרים מהשכינה וז"ש ובג"כ איהי שריא בגוויהו תדיר דלא שבקא לון.
זהר א, דף קפא ע"א נשברי לב שכינה נקראת לב ונק' ה' ואמר קרוב ה' אפי' שהיא יהו"ד דהיינו שבחה עכ"ז קרוב אליהם כיון שנשברו עמה וזהו מה שאמר קריבין לה תדיר כעין שהיו בשבירתה והיינו דמסיק וע"ד להחיות לב נדכאים וגו' דהיינו באינון חיים דאתיין לה ממש שמחיה אותה מחיה אותם.
זהר א, דף קפא ע"א יסורין של אהבה הוא המלכות הנקראת אהבה זוטא והחסד העליון אהבה רבה ולאו דוקא בעלי יסורין אלא אלו הגולים תמיד בגלותה כגון ר' שמעון וחבריו שהיו גולים ומכתתין רגליהן מדוך לדוך ומאתר לאתר והיו הולכים בגלות וישנים פעם כאן פעם כאן בגלות שכינה כיוצא בהם ועליהם נאמר שברו על ה' אלהיו. ועליהם אמר ובג"כ אינון חברים שהם גולים בגלותא אינון חברים משותפים בהדה זכחה וגו' שהם ממש רוצים להשתבר בשברה.
זהר א, דף קפא ע"א זכאה חולקהון דצדיקייא וגו' כי עיקר למידת החכמה הוא לדעת דרך העבודה וחברי ר' שמעון היודעים בסוד היו יודעים דרכי התורה להעמיס עליהם עול השכינה בטרדתה וגלותה.
זהר א, דף קפא ע"א כד ברא קב"ה בינה ברא עלמא בסוד ל"ב נתיבות ל"ב אלדי"ם דבראשית.
זהר א, דף קפא ע"א עבד לה לסיהרא האציל המלכות להנהיג לתחתונים ואילו היתה המלכות נקשרת עם הת"ת תמיד בסוד ב' המלכים הגדולים הי' העולם מתנהג ברחמים ואין היצה"ר והיו בני אדם כמלאכים ולא הי' שכר ועונש. ועיקר הבריאה שבני אדם יזכו על צד הדין וזה בהתגברם על יצה"ר ויהיו ראויים לשכר ולזה עבד לה לסיהרא שתהי' מתמעטת ומתמלאת ע"י מעשה בני אדם וזה שהרחיקה המאציל למטה ואזעיר לה והדין גובר ויצר הרע מתגדל ובני אדם לוחמים ומעלים הלבנה ומרבים אורה וזה חלף משכורתם. והנה הזמנים שנו סדר העבודה כי בזמן שהי' בית המקדש קיים היו יש' משתדלים בקורבנין וגו' והיה הייחוד ע"י הכהנים לויים ויש' סוד ג' קוים וע"י עבודה זו היו מאירים בעבודה ג' ראשונות עליונות וג' אחרונות למלכות וז"ש בגין לקשרא קשרין ולאנהרא נהורין. אמנם נשתנה העת ונשתנה העבוד' דהיינו לבתר דאתחרב וגו' אתחשך נהורא דהיינו האור העליון הנמשך מן העליונות וסיהרא לא אתנהירת מן שמשא אפי' האור המעט שבו בעצמו ולא זו לבד אלא נוסף שאינם מאירים ונפרדו זה מזה והיינו או' וסיהרא לא אתנהירת מן שמשא ושמשא אסתלק מינה. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר א, דף קפא ע"א והרא"ג ז"ל כ' ההוא מזלא יסוד שמזיל ומטיף ממנו אינון טיפין קדישין. ואתחב' בההו' דרג' דהיינו ת"ת שבו מדת המ' משתלמת ומתברכת. וע"ד כלא במזלא תליא מלתא כלומר זהו מה ששגור בפי הכל הכל תלוי במזל והכונה כל האושר של בני אדם והעושר והטוב וההפך הכל תלוי באותו מזל העליון כנזכר שבזמן שהו' נגד ונפק ואשתמש ביה במדת המלכות נשמה שיוצא' אז תהיה שלמה בתכלית השלימות ובזמן שאין הנהר הזה לא אנגיד אז הוא להפך הוי הכל תלוי במזל. בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אצא במזלא אזיל לשטתי' שאמר למעל' שהנשמ' היוצאה בזמנא דאיהי בפגימו ההוא בר נש אתבר בדינ' כל יומוי בין חייבא בין זכאה הרי שהזכיות של צדיק זה אינן מועילים לו כלל הוי לא בזכותא תליא מלתא כלו' אין הדבר תלוי בזכיות אלא במזלא דהיינו היסוד בזמנ' דנגיד ונפיק או לאו כנזכר וז"ש דהא בזכותא לאו איהו כלומר אינו תלוי בו אלא עד דאתמליא ואתנהיר ממזלא. מ"ט בגין דההוא נפשא גרמא להו אפשר לפרש שהנפש הזאת היא במלכות הנקרא נפש דוד והענין כנזכר שלהיות הנפש הזאת שהיא המלכות פגומ' והנשמ' הזאת יוצא' בעת ההיא לכך היא נפגמת ומדוכא ביסורין נמצא שיסורין של הצדיק הזה ההי' נפש' דהיינו המלכות גרמא ליה: וע"ד חייס קב"ה עלייהו לפי שסבלו יסורין שאינן נאותי' להם מצד מעשיה' לכן הוא ית' חייס עליהו ומביאם לעלמא דאתי. א"נ מ"ט בגין דההיא נפשא גרמא להו כלומר הגם שאמרתי שכל אודות הרעה הזאת נמשך לנשמ' הוא מצד שיצאה בשעתא דסיהרא בפגימו עכ"ז אין נשמה יוצאה במקרה אלא אותה הנשמה המתגלגלת לפרוע חובותיה שעשתה מגלגולה הראשון וז"ש בגין דההיא נפש' גרמ' להו כלומר הנפש ההיא החוטאת היא גרמה להו לשיצאו בשעתא דסיהרא בפגימו. וע"ד חייס עלייהו קב"ה לעלמא דאתי כלומר כל זה רחמיו ית' המה לגלגלו בפעם הזאת בעונה הזאת כדי שיזכו לעלמא דאתי. וכפי זה יאמר הכתוב כי פועל אדם מימי קדם בגלגול האחד ישלם לו או שכר או עונש וכפי האורח והדרך שדרכה הנשמה בגלגול ראשון או טוב או רע כן ימציאנו הב"ה לבוא בעת הראוי לקבל תגמולו אם טוב ואם רע. ור' אלעזר פליג ואמר שאינו תלוי בפגימו דסיהר' או בשלימו דילה אלא כל אחד מקבל עונש לפי העונות בין דסיהרא בפגימו או בשלימו ואע"ג שיצא בשעת דסיהרא בשלימו אם חטא יעונה ביסורין בגלגול ההוא בעצמו כמו אותו שיצא בשעתא דאיהי בפגימו כיון שהוא חייב למלך יפרע חובו ויפטר. וע"ד כתיב ה' צדיק יבחן ר"ל מלשון אבן בוחן שר"ל חזק ותקיף שבאותם היסורין מנכה לו עבירותיו וימצא תקיף וחזק הכח בעלמא דאתי:
זהר א, דף קפא ע"א רבי שמעון פתח אך אל הפרוכת וכו' נר' דסברת ר"ש כר' חייא ובספרי קדמאי שר' חייא אמר שהיסורין לצדיקי' הם יסורין של אהבה ומתוך קושיא דהכ' אית לאסתכל' וכו' הדר ביה מההיא ותפס סברת ספרי קדמאי שהיא מפני שיצאו בפגימו דסיהרא ובא ר"ש עליו השלום והרכיב שני הטעמים ביחד ואמר דהא והא איתנהו וזה וזה גורמין היסורין האהב' שאוהב אותם הב"ה ואף לפי שיצאו בשעתא דאיהי בפגימו כמו שמתבא' מדברי המאמר: דההוא נהר דנגיד כבר פי' לעיל שהוא היסוד שהוא המוציא נשמות ליתנם למלכות. ואתעבר' שהמלכות כשלוקחת הנשמות הם שוהים בה עד שיתבסמו. בקורטא דלגו פי' הערוך בערך קרט הממלאים בתיהם כסף די מליין קורטיהון סימא הבאת אל אוצרות שלג עאלת לקורתרי תלגא והכונ' שכל הנשמות נכנסים בתוך אוצר אחד שהוא לגו לפי שיש כמה חדרין אית לה כנזכר בפ' בראשית דף י"ג. בסיטו קורטא כפי פי' הערוך בערך סטיו נר' שהו' מקום צר מיוחד לאותו דבר ולנדון דידן אמר שאפי' שהנשמו' נכנסו בקורט' דלגו עכ"ז אינ' מפוזרי' בנל האוצר ההו' אלא במקום מיוחד בתוכו וז"ש בסיטו קורטא כלומר באותו מקום שבאותו קורטא. כד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא שעומד על הפתח שאז בזמן ההוא מתגברת הקליפ' יותר ומתקרב' יותר מן הראוי ואסתאב ההוא נהר ולאו איהו נשמתא דאתדכיא כי כשיוצאה משבר אותה ופוגם אותה כי לפתח חטאת רובץ: בכל אינון אתרי דמטו היינו הגופות שבהם נכנסים: נשמתין אתרין הם שני גירסאות חד הי' בפנים וחד מבחוץ והכניסוה המדפיסים לפנים וכתבו שניהם והמשמעות א' או נשמתין או אתרין קב"ה אתרעי בהו: ואע"ג דנשמתין בעציבו הכא תריץ קושי' קמיית' דהכא אית לאסתכלא וכו' דקאמר לעיל. רזא דמלה שריין כלומר אלו הנשמות שריין כגוונ' דלעיל' גופא אתפגים דהיינו סיהר' דאתפגימת ונשמת' לגו משומרת כנזכר שהנשמות קיימין לגו בסיטו קורטא ואין לקליפה שום מגע שם כמו כן יקרה לצדיק זה בעה"ז כי גופו אתפגי' ונשבר ונדכה ביסורין ונשמתו משתמרת בתוכו. ובג"כ אלין אינון דבעיין לחדתותי כי כיון שסבלו יסורין עמה והם נשברים ונפגמים כגונא דאיהי נפגמת א"כ בזמן שהיא מתחדשת לעתיד לבא ראוי והגון הוא שיתחדשו עמה כדמפרש ואזיל לקמי'. כל בשר ודאי דאלין יתחדתון בכלא כלומר כשיתחדשון בע"ה בזמן העתיד יתחדשון הנפש עם הבשר אותו בשר שנענה ונדכה בעה"ז וסבל יסורין כגונ' דלעיל'. כשתתחדש סיהר' אפי' אותו בשר תתחדש וז"ש יתחדתון בכלא אפי' הבשר ופי' הכתוב והיה מדי חדש דהיינו השכינה הנקר' חדש כמ"ש במדבר סיני בחדשו ר"ל כשהחדש הזה תתחדש יבא כל בשר אפי' הבשר להשתחוות לפני אמר ה': ובג"כ איהי שרייא בגוייהו תדיר מסקנא דשנויי' דקושיא דאקשי לעיל בהכא אית לאסתכל' וכו' אתי לתרוצי אליב' דידי'. לנשברי לב לאינון דסבלו עם סיהרא פי' לב היא המלכות אלו נשברים בשביל' מפגימו דילה. להחיות לב נדכאים באינון חיים וכו' וה"פ דקרא דכיון שסבלו יסורין והיו מדוכאים ושפלי רוח ונתחברו עמי בההו' פגימו דילי כשאתחדש אני אחדשם ואחי' לב נדכאים באות' החיים עליונים המתחדשים אותי אתן להם חלק בהם ואחיה אפי' לבם ובשר': דאתיין לה גרסי'. של אהבה אינון ולאו מיני' מההו' בר נש כאן רמז פלוגתי' דפליג אדר' אלעזר דאמר שיסורי הצדיקים הם בשביל עונותיהם ואמר שזה אינו אלא יסורין של אהב' ר"ל של מדת המלכות שנקרא אהבה זוטא: דאתדחי' מאהבה רבה דהיינו הת"ת א"נ החסד שנדחית ולא נתקשר' בימין אלא בשמאל ומשם נמשכו לה דינים וגרם פגמים: ומכלל השמוע' הזאת נתבאר סבת יסורי יעקב אע"ה כ"א מהתנאי' הנזכר' כפי סברתו שה' חפץ דכאו ליעקב למען צדקו ולהרבו' שכרו בע"ה ולכך המציאו ית' שיצ' בזמן דסיהרא בפגימו כדי שתגרום לו יסורין של אהבה כנזכר:
זהר א, דף קפא ע"א פתח ואמר הנה ישכיל עבדי וגו' ואוקמוה שמדבר במשיח כדאיתא במדרש: כד קב"ה בינה ברא עלמא היינו עולם האצילות. עבד לה לסיהרא ה"ג. פי' עבד לה קודם שוה לת"ת ולבתר אזער לה נהור' כלו' אחר שקטרג' ואמר' א"א לשני מלכים וכו' נטרד' ממקומ' ונתמעט אורה: דהא לית לה מגרמ' כלו' הגם כי קראתי בה ואזער לה נהור' אין הכונ' ח"ו שהיא חשוכ' משאר המדות שהרי היא בכלל האצילו' ר"ל דלית לה מגרמ' כלומ' היא מאיר' בעצם כשאר המדות אבל בבחינ' זו שאין לה מעצמ' כשאר המדות קרינן בה מלת מיעוט וכיוצ': ובגין דאזעירת גרמה כלומר לפי שלא ענתה ולא קטרג' על מיעוטה אלא קבלה עלי' גזירת יוצרה דהיינו בינ' לכך אתנהירת בגין שמש'. א"נ כדי שלא ישאר בההו' מיעוט לעול' איהי אתנהרת משמש': ובתוקפ' דנהורין עילאין כלו' כשהשמש הזה מאיר בה אין הכונ' שהוא לבדו הוא המאיר אלא בשתוף שאר המדות. א"נ כשהת"ת מתייחד עמה מתעטר קודם בתרין עטרין דאבא ואימא וז"ש ובתוקפ' דנהורין עילאין ר"ל בתוקף אור ג' ראשונות וזהו עילאין: משתדלין בקורבנין כי לכך נקר' קרבן שהיו מתקרבי' המדות זו עם זו ומתייחדים ת"ת ומ': כהני וליואי וישראלי כהני בסוד החסד קו ימין לואי בסוד הגבור' קו שמאל ישראל בסוד הת"ת קו האמצעי הרי התקשרות המדות וז"ש בגין לקשרא קשרין כי קו וקו הוא קשר א' ובהתקשר ג' הקוים יחד זהו אומר לקשר' קשרין מי שהם כבר מקושרים והם קוים כנזכר יתקשרו כל ג' הקוים יחד. ולאנהר' נהורין כי כל מדה ומד' היא מאיר' בפני עצמ' אבל התחברותם יחד הם מאירים יותר שיאורו אור על אורם. אתחשך נהורא היינו אור המדות העליונו' ובזה סיהרא לא אתנהירת מן שמש' לפי שמסך העון הי' מבדיל בינו לבינ' אח"כ האחרון הכביד דשמשא אסתלק מינה נתעל' למעל' בג' ראשונות ובזה לא אתנהר' מדת המלכות כלל ובזה היא הולכת ונופלת בעונות כמ"ש סוכת דוד הנופלת ולכך אין לך יום דלא שלטא בי' לווטין עכ"ל הרא"ג ז"ל: