זהר ב, דף לה ע"ב ועבר ה' לנגוף את מצרים וגומר תאנא א"ר יוסי וגומר דאיהו מצוה וראה זכות המצוה ופסח ולא שיהיה צריך לסימן ובזה יפלו ג' שאלות הא' למה לבר שיראה חוצה. הב' אמאי בתלת דוכתי שמורה שאם לא יראה הא' יראה הב' או הג'. הג' למה בג' מקומות אלו דוקא נראה שיש ענין נוגע אל המצוה וירא ה' וינאץ נראה שההשגחה הזאת הביא נאצה וכן וירא ה' כי רבה מורה שיש השגחה עת זולת עת ולזה תירץ כי ההשגחה אינה חסרה רגע ואין נסתר אמנם ההשגחה הזאת עתים נגלית לעיני בני אדם עתים אינה נגלית והיא נסתרת ולא שיהיה שינוי בהשגחה כלל אלא שהכל תלוי במעשה התחתונים וז"ש לא אתחזי כלומר יש השגחה אמנם אינה נראית והכל תלוי במעשה התחתונים אם הם עשו מעשים נראים ההשגחה מעשה נראה ואם הם עושים בסתר גם ההשגחה נסתרת וז"ש ומדאתעביד עובדא אשגחותא וגומר. ועתה בזה ידענו טעם למה המחשב' הפגומה אינה נחשבת לעון עם היות שכל לבבות ה' דורש מפני שהשגח' העונש הוא מעשה והעון אינה מעשה ואינו נענש במעשה על עון מחשבה וז"ש לא משגיחין לאבאשא וגומר. וענין זה הוא בין לטב בין לביש המחשבה שהיא מצורפת למעשה פועלת והמחשבה שאינה מצורפת למעשה אינה פועלת זולת ע"ז מפני שהיא אמונה מצוה התלויה במחשבה שהיא עיקר הכל ועתה בהקדמה זו יבא לתרץ ג' שאלות והיינו אומ' ר' יוסי וגומר ולראשונה תירץ שהיה הענין להעביר רוח הטומאה מחוץ מהשווקים ומהבתים ואיזהו מקו' הישוב לבית ולחוץ זהו הפתח מבחוץ וז"ש כל שוקי וגומר עד ורזא דמלה וגומר ולשנית תירץ ואמר ולאחזאה בפתחייהו בהני תלת דוכתא מהימנות' שלימתא הנה כיוון בזה כי הייחוד העליון הוא ע"י ג' בחינות ימין ושמאל ות"ת המתעטר על שניהם ושלשתם בפתח יורו על המ' פתח היא נק' המיוחדת בשלשתם והיינו שמיה רשים דהיינו סוד הייחוד רשים על פתחא ששם הייחוד כדפי' ועוד כדי שלא יכנס המשחית דרך הפתח ולא יתן וגומר ובזה נתקנו שלשתם:
זהר ב, דף לה ע"ב א"ר יהודה אי הכי ירצה לפי דבריך שהם ג' אבות חג"ת היה ראוי שלא יהיה בדם שהוא האודם לבד מצד הגבורה ואין כן גווני חסד והת"ת ולדידך היה ראוי הימין גוון לבן והשמאל אדום והאמצעי מעורב. ולזה תירץ ר' יוסי תרי דמי הוו ירצה כי כל נקודה מג' נקודות היתה היא בעצמ' כלולה מדין ורחמים ועם היות שיהיה אודם הוא אודם דם הרחמים בענין שעתה הנקידות ישתוו עם היותם ימין ושמאל ואמצע מפני שהם כלולות כל א' מדין ורחמים והיינו דם מילה מצד המצוה בעצמה רומזת ביסוד שהיא רחמים והפסח היא כנגד המלכות שהיא דין ומה גם שהפסח רומז בשר אשר תחתיה והוא מצד שמאל. ור' יהודה פליג עליה ואמר שצד הרחמים היה חסר שם והקב"ה השלים הענין וכיצד הימיניי וחצי האמצעית כאלו היו לבנות דהיינו חסד וצד החסד שבת"ת וז"ש כאלו הוו חוור בגו גווני או אפשר שבכל נקודה נקודה מהם היה חציה לובן וחציה אודם מעורבים זה בזה וז"ש כאלו הוו חוור בגווני והיינו ואומר לך בדמיך חיי ירצה בנקודת דמיך יתערב החיים והרחמים והיינו שהדם היה מהפסח מלכות והקב"ה מכניס אליה סוד החיים מהיסוד אל חי ולזה לא יוכלו יש' לייחד אלא תקנו המלכות והקב"ה משך להם היסוד ואע"ג דהוה סומקא הכנתם מצד המלכות אתחזר לרחמי בסוד היסוד הממתק דיניה כנודע:
זהר ב, דף לה ע"ב ובג"כ רשים פתחא וגומר ירצה אם כדבריך שהרחמים הם בדם מילה היה ראוי שלא יציירו בו ג' גוונים ג' נקודות והשתא לפי מה שפירשתי ניח' שהכונ' מצד עצמם ג' נקודות והשלמה ברחמים אח"כ ע"י הת"ת שהכניס אליה החיים כדפי' וצדקו בה ג' נקודות ג' גווני:
זהר ב, דף לה ע"ב תאני ר' חזקיה תרי דמא אתחזו היינו מלכות ויסוד ולא שנתייחדו ממש אלא שנכנסו ישר' בשתי מדות אלו בדם פסח זכו למדת המלכות שכפרו בע"ז וקבלו עליהם עול מלכות שמים בדם מילה זכו למדת היסוד ובבת אחת נכנסו שיעור שתי מדות אלו. ור' יוסי פליג עליה שלא נכנסו יש' ממש ביסוד מפני שמלו ולא פרעו אלא זכו בדם פסח למלכות ובדם מילה ליסוד שבמלכות ולא שנכנסו אפי' במלכות אלא בבחי' ראשונה שבה שפנימיותה נקשרת ביסוד ונעלמת מהם וז"ש חד כתרא דהיינו מ' דכלילא בתרין סטרין טמירין דהיינו רחמי ודינא יסוד ומ' ובחי' יחודם טמירן מהם מפני שהם היו למטה עדיין בפתח כניסתם בגרים והיינו כי גרים הייתם בארץ מצרים שלא זכו אלא לנפש לבד ולכך מלו ולא פרעו שהפריעה ביסוד והמילה אינה נפרדת דהיינו מלכות ויסוד לא מתפרשאן אלא היו למטה בבחי' הכוללת שתיהן בדרך נעלם מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף לה ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל תנא א"ר יוסי וגומר דקשה כי מ"ש וראה את הדם ופסח נראה כי נתינת הדם על הפתח נעשה לסימן שיבחין בין פתח גוי לפתח ישראל. וזה דבר תימה לומר שיצטרך השי"ת אל סימן הדם להכיר וגומר ואין לתרץ ולו' כי נתינת הדם היא מכלל המצות שנצטוו יש' ואינו לסי' כי הלא למה הוצרך להשים הדם מחוץ לפתח כי זה יורה היותו לסימן וגם למה הוצרך לסי' הפתח מכל צדדיו והוא גלי עמיקתא וגומר. ומ"ט אתגלי דמא וגומר ר"ל חזר לרמוז ב' הקוש' באו' דאתגלייא רמז כי אם היה מצוה היה להניחה בפנים ובאו' על המשקוף וגומר רמז הקושיא שני אמאי בג' דוכתי דפתחא אלא תנא כתיב וגומר הביא זו הברייתא ואח"כ פירשה והוא כי הברייתא אינו או' אלא תנא כתיב וגומר וכתיב וגומר והענין כי הלא הכתוב אומר וירא ה' וינאץ מכעס וגומר וכאן אפשר להסתפק אם ג"כ נאץ השי"ת לרוע מחשבותם כמ"ש מכעס וגומר או מצד המעשים דוקא ולז"א וכתיב וירא וגומר כי פה פי' בפירוש כי ראיית השי"ת והשגחתו לדון אותו אינו אלא על המעש' לבד וכמ"ש כי רבה רעת האדם בארץ ובודאי על המעש' נאמר כי פועלים המעשים הרעים בארץ ולא במחשבה וזהו כוונת הברייתא הזו. ואח"כ הביא פי' כוונת הברייתא באו' ותנינן לא אתחזי וגומר כלומר אנן תנינן האדי כדי לבאר את הברייתא הנז' וזה אמר ותנינן לא אתחזי וגומר והוא מבוא' במה שביארתי.
זהר ב, דף לה ע"ב א"ר יוסי כל שוקי וגומר פי' כי שוקי מצרים היו מטונפות כולם בטעוון וע"ז שהיו משימין המצריים בשווקים וברחובות וידעת כי שם הוא תגבורת אחיזת החצונים ומלבד השווקים אפי הבתים עצמן שהיו שוכנים בהם יש' הוו שכיחי בתוכם זיני ס"א כי הלא ידעת היות מצרים ערות הארץ ע"י חרשי וכשופי המצרים ובפרט כשהבית נבנה ע"י גוי ומזכיר עליה שם ע"ז לעולם שוכנים בה החצונים והנה העיר שישראל היו בתוכה נבנית ע"י המצריים ולכן הוצרך לעשות באופן שיוסרו משם כל אותם כחות הטומאה לפי שבאותה הלילה נתעוררו כל המשחיתין והמקטרגים להכות בכורי מצרים ולכן הוצרך לעשות פעולה במעשה כי הכל תלוי במעשה כנ"ל ואז יברחו המקטרגים משם. ולכן מביא ראיה לדבריו מחדא ברייתא הרומזת זה והיא תניא כתיב ולקחתם וגומר ונתבאר שם כי הלא די בנתינת הדם אמנם הוצרך ליקח האזוב יורה כי כבר ידעת כי הוא מבריח ומגרש אחיזת החצונים מן הבית ולכן הי' נתינת הדם ע"י אגודת אזוב ואז בורחים החצונים מבתי ישר' ואח"כ כדי שלא יחזרו באותה הלילה ליכנס לפנים לכן היו משימים אותו הדם ע"י אגודת אזוב בפתח מבחוץ ובזה לא יוכל ליכנס לפנים וז"א ולא יתן המשחית וגומר ובזה יתורצו הקושיות הנז' ועדין ק' כי מה ענין נתינת הדם וגומר והשיב כי ודאי מעשה גמור הוא והוא להורות כי הם תחת האלוה ית"ש ואינם כשאר המצריים ובזה ינצלו ע"י המעשה זה ולא יתן המשחית וגומר והוראה זו א"א שתהיה רק במה שירשמו ג' רשימות והוא כי כבר ידעת כי סוד הע"ס הם ג' קוים קו החסד וקו הדין וקו הרחמים והם סוד כל כללות הי"ס ודא היא מהימנות' שלימת' כנודע. ואו' משום דחמי שמא קדישא כבר ידעת כי ג' קוים אלו הם רמוזים בג' אותיות יה"ו שהם חג"ת. ח"ג הם ב' מזוזות ות"ת הוא המשקוף המכריע דוגמת כזה #ח.
זהר ב, דף לה ע"ב א"ר יהודה אי הכי וגומר פי' כי הלא אם הכוונה היא להורות על ג' קוים אלו א"כ היאך נרשמו בדם דהא תנינן כי ג' קוים אלו הם חוור וסומק וחד שהוא הת"ת הוא כליל ביני גווני שהוא ירוק אמרילי"ו בלעז שבו נכלל לבן ואודם וא"כ היאך נרמזו ג' גוונים אלו בחד גוון שהוא הדם וגומר ותירץ כי שני דמים היו שם מעורבים וכמשרז"ל בדמיך חיי דם פסח הוא דין שמורה על הדין הנעשה במזלטלה וז"ס שחיטת הפסח וכל הדינין הנעשים בו. ודם מילה הוא רחמים גמורים כנודע כי כשהקב"ה מסתכל בדם הנימול הוא מרחם על עלמא והנה ב' דמים הם מתערבים יחד בסוד הת"ת שהוא מכריע בינתיים.
זהר ב, דף לה ע"ב א"ר יהודה לאו הכי פי' כי לפי דבריו היה ראוי שיהיו ג' דמים לרמוז על ג' קוים. ועוד איך אפשר כדי להזכיר חסד ות"ת יהיו ע"י סי' הדין שהוא הדם גם איך הדם יושם בפתח להעיר הרחמים ולכן דחה דבריו וביאר דהכי אוליפנא וגומר פי' כי הלא נודע פ' בדמיך חיי כי ע"י הדם ההוא אתחזר לרחמי בסוד הצדיקים המהפכים מדה"ד למדה"ר ולהורות זה כי הפכו הדין לרחמים לכן נתנו את הדם בג' מקומות שהם לרמוז כי אעפ"י שהיה הדין מתפשט על העול' בעת ההיא הנה הם היו מהפכים אותו לרחמים ע"י הוראות ג' מקומות דמהימנותא כנ"ל בדברי ר' יוסי וביאר ענין אומרו בדמיך שאינו על ריבוי מיני הדם כמו שפי' ר' יוסי אלא על ריבוי המקומות לכן נאמר בדמיך לשון רבים:
זהר ב, דף לה ע"ב תאני ר' חזקיה וגומר היא סברה ג' וסבר כי סוד היותם ב' דמים לבד הוא להורות על ב' כתרין והם חו"ג אשר אתעטרו בההיא שעתא ופי' אתעטרו כי כאשר שום ספי' פועלת טבעה אז מתעטרת על שאר הספי' להפכם לטבעה ולהיות היא עטרת כולם וכולם נמשכין אחריה ויקראו בשמה. והנה באות' שעה נתעטרו חסד וגבורה כי חסד אתעטרא לרחם ולעשות חסד גדול עם ישראל שלא ימותו בכוריהם עם היות שהיה שרו של מצרים מקטרג מה אלו עע"ז וגומר. וכן הגבורה אתעטרא לעשות נקמה בגוים וכנגדם היו ב' דמים ולא ג'. ור' יוסי סבר כי אינו רומז אלא על חד כתרא שהוא הת"ת אשר הוא כולל ומכריע בין תרין כתרין הנז'. ואו' טמירין זה יובן מפ' ואתחנן קס"ד כי תרין עטרין אחסינו ליה או"א להאי ברא בטמיר ונתערבו אלו השתי דמים והיו כאחד כי הענין כי הך כתרא כלילא תרוייהו ובה מעורבין ואפשר כי אין כוונת ר' יוסי לומר כי אין הרמז אלא בת"ת לבד אמנם הכוונ' מלבד תרין כתרין הנז' עוד יש כתרא דכלילא תרוייהו אשר היא רמוזה בסוד תערובת בדמים אלו כמו שביארנו לעיל בדברי ר' יוסי עצמו שלכך היו ג' מקומות משקוף ושתי מזוזות. גם באו' לעיל תאני ר' חזקיה תרין דמי אתחזו וגומר והם סוד יסוד ומ' דם פסח מ' דם מילה יסוד:
זהר ב, דף לה ע"ב א"ר יוסי חד כתרא וגומר היא מלכות הכלולה מדין ורחמים הם חסד וגבורה. עכ"ל:
זהר ב, דף לה ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ועבר ד' לנגוף וגומר. ה"ג דמשמע דסימנא הוא דעביד. והא כתיב. למאי דהקשה אמאי לבר קאי:
זהר ב, דף לה ע"ב מ"ש דאתגלייא. ה"ג (או) אמאי דהקשה בתלת דוכתי קאי: ה"ג אשגחותא דלעילא וגומר דאתעביד עובדא מיני':
זהר ב, דף לה ע"ב אלא תאנא וגומר. תימה דלא מתרץ מידי ואם תאמר לפנים הוא התירוץ א"כ כיצד חזר ואמר וא"ר יוסי. כנראה שכבר תירץ וחזר ואמר מימרא אחרת וי"ל בדוחק דהכי תריץ:
זהר ב, דף לה ע"ב אלא תאנא וגומר. כלומר כי היכי דאשכחן שע"י פועל הרע באה ההשגחה העליונה להרע כך ע"י פעולה טובה באה ההשגחה העליונה להטיב א"כ ע"כ צריך לומר שהפעול' הזאת שצוה ה' שיעשו ונתנו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות מבחוץ הוא פעולה מוכרחת וסודה גלוי להשם שבעשותם מצוה זאת ישגיח עליהם השגחה לטובה וזה די לתשובת הקושיא ואם נעלם ממנו סודה ובזה סיים ר' יוסי לדבריו בתשובות הקושיות והוסיף ואמר וא"ר יוסי וגומר כלומר ונוכל לומר טעם הדבר לפי הסוד כל שוקי מצרים וגומר ויתורצו כל הקושיות כשנשאל קושיא אחרת אגודת אזוב למה אלא ע"כ לבער זינין בישין ע"כ יש לומר שהדם לבר בפתח ועל שתי המזוזות ועל המשקוף רמז לשם הנכבד שידוע שהשם מתחלק יו"ד בחסד ה"ה בגבורה שהם שתי המזוזות ו"ו בת"ת נגד המשקוף ושלשתם על ה"ה אחרונה שהיא הפתח לכניסה כדכתיב זה השער לד' ואינו נק' פתח אלא לצד חוץ ולרמז לשם הנכבד הזה אמר:
זהר ב, דף לה ע"ב להחזאה בפתחייהו. דהיינו רמז לה"ה אחרונה:
זהר ב, דף לה ע"ב בהני תלת דוכתי. רמז לג' אותיות שעלי' יה"ו וכשם שהאזוב הוא להבריח המזיקים כך השם הנכבד רשום בפתח להבריחם ונעשה אותו רשימו של שם ע"י האזוב לתוספות טובה שגם הוא מבער זינין בישין לפי שהוא רומז ביסוד כנזכר בכמה דוכתי והענין דומה למאי שכותבים שם שד"י במזוזה להבריח המזיקים ולפי שהיו כחות חיצונים רבים לא די בשירשמו שם שדי אלא ברמז שם הוי"ה: וז"ש חד הכא וחד הכא וחד בגווייהו כדפי':
זהר ב, דף לה ע"ב ובג"כ ופסח ד' וגו' משום דחמי שמיה קדישא. כלומר זה מפורש בפסוק זה שאמר ופסח ד' על הפתח שהוא השם הנכבד הזה לפי שהוא ית' רואה שנרשם שמו הקדוש על הפתח ובזה גורם ההתעוררות השם עצמו שמעורר רחמים עליהם מלמעלה ויצילם וזר לא יקרב אליהם:
זהר ב, דף לה ע"ב א"ר יהודה אי הכי וגומר. כלומר אי אמרת בשלמא שהיא לבער זינין בישין לבד כמו שפירשת בתחלת דבריך בלי שתאמר עוד שיהי' רומז לרשימו דשמא קדישא הי' שפיר דחד הכא וחד הכא וחד בגווייהו הי' הכל לבער זינין בישין והוצרך לג' צדדין כדי להציל הבית מכל צדדיה ולמטה באסקופה התחתונה לא נתן שם מפני כבוד המצוה שלא ירמסנה רגל אמנם השתא דאמרת שהוא רשימו דשמא קדישא כנזכר קשיא אמאי הי' הכל בדם הניחא צד שמאל הפתח הרומז לגבורה שיהי' בדם מין במינו אמנם כנגד החסד וכנגד הת"ת מה רשימו יש להם בדם:
זהר ב, דף לה ע"ב דהא תנינן חיור וסומק וגומר. חיוור כנגד החסד וסומק כנגד הגבורה וחד דכלל ביני גווני כנגד הת"ת שהוא המכריע:
זהר ב, דף לה ע"ב תרי דמי הוי. כלומר אע"פ שהכל הוא דם מ"מ חד רחמי וגומר והת"ת מטה כלפי חסד:
זהר ב, דף לה ע"ב דמילה רחמי. שכן הוא העברת הקליפ' וכן בגילוי היו"ד דפום אמה ע"י המילה:
זהר ב, דף לה ע"ב דפסח דינא. היינו הדין שהי' נעשה למטה ולמעלה במזל טלה ודין זה נמשך מהגבורה ולקמן במסקנא מייתי לדם מילה שהיה במזוזות דופסח ד' על הפתח זו פתח הגוף ההוא דמא דם פסח ואע"ג שג"כ הי' דם מילה כדרשת רז"ל שד' רוחות ג"ע הפיחו בפסחו של משה וגומר עד שמלו ס"ל לר' יהודא שלא הי' נותן מדמו על המזוזות ועל המשקוף כדמו של פסח ומאי דקשיא לך הא תנינן חיור וסומק וגומר אותו הדם הפכו הקב"ה כאלו הוו חיוור בגו גווני דהיינו חסד בין רחמים ודין שהוא יותר כח גדול שהקב"ה הפך כ"כ לרחמים עד שהמכריע הי' מן הצד והחסד נכנס ביני גווני הה"ד ואעבור עליך ואראך כלומר אחר שהרחמים נמשכים מראיית אותו גוון סומק ונמשכו החיים באותן הדמים הוי כאלו הם חוור וירוק כי אין למעלה גוונים אלא ע"ש הפעולות ואחר שזה הסומק ממשיך הרחמים והחיים עד שבאותן הדמים את חיי הוי כאלו הוו חוור בגו גווני.
זהר ב, דף לה ע"ב ובג"כ רשים פתחא בתלת סטרין כלומר בג"כ שאמרתי לך שחזר אותו דם כאלו הוו חיוור כנזכר א"כ שפיר קאמר קרא על שתי המזוזות ועל המשקוף:
זהר ב, דף לה ע"ב חד הכא וחד הכא וחד בינייהו. כי הי' רחמים וחיים כנגד ישראל וחסד ודין ומתוק:
זהר ב, דף לה ע"ב תאני ר חזקיה. פליג אר' יהודה ואמר:
זהר ב, דף לה ע"ב דתרי דמי אתחזי. ממש הי' נראה ב' מיני דמים כר' יוסי אמנם לא מטעמי' דקאמר שהשם הנכבד הי' רשים שם כנזכר דליתא לפי שאין כאן רמז לייחוד המלכות עמהם בעצם אמנם הדמים שנים:
זהר ב, דף לה ע"ב לקבל תרי כתרי דאתעטרו לעילא. דהיינו המלכות סוד דם פסח ויסוד סוד דם מילה:
זהר ב, דף לה ע"ב דאתעטרו לעילא. שהיו עד עתה בשפל המצב מחמת אחיזת החיצונים ועתה אתעטרו ברוממות ומעלה ונשיאת ראש. וי"ס דגרסי:
זהר ב, דף לה ע"ב דאתערו. היינו שנתעוררו לתת בהם נקמה:
זהר ב, דף לה ע"ב א"ר יוסי חד כתרא דכלילא בתרין סטרין ברחמי ודינא. ה"ג והענין דר"י פליג דליתא לטעם הנזכר אלא חד כתרא וגומר כי עדיין היתה שכינה בגלות וג"כ המילה עדיין לא פרעו וכאלו לא מלו אמנם הדם הוא:
זהר ב, דף לה ע"ב לקבל כתרא דכלילא בתרין סטרין. שהוא הת"ת הכלול בתרין דרועין כדי לעורר רחמים על ישראל והדין למצרים:
זהר ב, דף לה ע"ב וז"ש ברחמי ודינא וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף לו ע"א אמר ר' אבא וגומר ור' אבא פי' שהוא סוד השם הקדוש והייחוד כענין המזוזה שהם ג' פרשיות ג' אבות שמע חסד והיה גבורה ושמתם ת"ת והטעם שהם באודם להורות שהיו אז מהופכים לדין על מצרים וטעם היותם בג' מקומות הפך המזוזה ששלשתם בימין להורות שהגבו' בדיניה בשמאל גם הת"ת שהוא באמצע ואינו לימין גם החסד מסכימין באודם הגבורה ועכ"ז לגבי ישראל הם רחמים שחס עליהם וירצה לשומרם מבחי' הדין וז"ש בכמה אתרין חס אפי' בעת הדין.
זהר ב, דף לו ע"א ורזא דמלה וגומר ירצה שהטעם שהורה יש' השם בדין מפני שכן עיקר מצותיהם שאנו מראים הייחוד במציאותו למעלה שכן עיקר בכל הדברות אנו מייחדים כפי מה שיבחנו המדות למעלה:
זהר ב, דף לו ע"א תניא א"ר יוסי כההוא ממש שלא תאמר שהיה עושה דין במצרים מצד המ' ורחמים לישראל מצד הת"ת ח"ו אלא במדה שהיה מכה היה מציל והיינו השם והייחוד שהיה בדם ובדין.
זהר ב, דף לו ע"א ותנא ר' חזקיה וגומר מוסיף שלא לבד הצלה אלא ממש רפואה וכדי שלא תאמר נגוף בשעה ורפא אחר שעה לזה הוסיף ותאנא וראיה לכל הנז' שהיה מרפא ובשעת נגיפת המצרים דתניא וראה ופסח על הפתח דהיינו רפואת המיל' ר"ש אמר בשעתא דאתפלג היינו מ' שנק' בתחלת הלילה ליל דין ומחצות עד הבקר לילה רחמים ואז הת"ת בא אליה והיינו רוח אמנם לא בבחי' הזווג כי אין זה כי אם בבקר כנודע רק הכוונה כי מחצות ואילך אחיזת מ' בגבורה מצד החסד שבה והיינו רו"ח ת"ת צפוני שהוא נאחז בגבורה והיינו דכורא חסד עילאה דקאמר הכא וזהו אתערב ביה דכורא היינו המזגה בחסד ימין של גבו' שהוא הת"ת שהוא ימין לגבורה השמאלית. דמשמע דדא בלא דא לא סלקא בשום הנהנה מן ההנהגות בסוד ה' הוא האלהי'.
זהר ב, דף לו ע"א פתחא מלכות ברית ודרך בו נמשכת הנשמה למטה וזהו ומשיכה דרוחא גם בגוף אדם הוא סוד הברית סוד העטר' להעברת הזרע לבטן המלא':
זהר ב, דף לו ע"א ות"ח עד לא אתגזר וגומר לראי' שהברית הוא פתח הכניס' כי הערל אטום בגשמיות וברוחניות וז"ש אטום מכל סטרוהי מצד הגוף מצד החומר הגובר עליו מצד הנפש. מדאתגזר אתפתח מכולא כלומר מכל הבחי' האלו הנז' דלא הוי אטום וסתום והוא יושב פתח האהל משום דאתגליא יו"ד וכפשוטו מאי קא מיירי אלא פירושו כדא"ר יצחק דהא אשרי והוא שהוא עולם הזכר הנעלם יושב מתגלה פתח האהל דהיינו דאשרי בגלוי דא שהוא יו"ד אות ברית וסתם י' בחסד יושב פתח האהל בצדק. או ירצה והוא אברהם עצמו ומדתו שהוא חסד יושב פתח האהל דהיינו גלוי החסד במ' למטה וצדק היא בחינה אחרונ' שבה שעד עתה אטום וסתום וכל נמול נפתח פתח לאהל וז"ש פתחא דמשכנא שכללות המ' נק' אהל ומשכן והטעם שזו בחי' אחרונ' השוקעת בעמקי הקליפות שבהעברתם מיד מתגלה בחינ' זו אל שאר בחינות העליונות וקדושות יותר וז"ש עילא' קדיש' הידוע לאפוקי הבינ' הנעלמת לז"א האהל הידוע מ':
זהר ב, דף לו ע"א א"ר אלעזר פי' כי הברית היא הכנת המ' לידבק אח"כ למעלה בחסד אבל אינה דבקה אז ממש בחסד וז"ש כד אתגליא האי יו"ד ירצה שאינה המלכות יו"ד בחסד ממש אלא האי יו"ד שהיא י' אחרת למטה אתבשר ואתברך ירצה הוכן ונתקשט בפתח האהל כנזכר שהיא בחינה תחתונה בה שהיא פתח לשאר בחי' הנק' אהל. וז"ש בפתח האהל דהאי צדק ולא שתתייחד מיד בחסד אלא הוא צדק דין ודאי לאתבסמא אח"כ בחסד.
זהר ב, דף לו ע"א הה"ד כחום היום וגומר ענין זה ממש דקדק הכ' באו' והוא יושב פתח האהל לא מיד נתייחד אלא כדי להתבסם כחום היום בשעת תגבורת החסד דהיינו באור הבוקר ועלות השמש והיינו ממש לילה צדק דין ומתקשטת ונעשית צדקה כדי להתייחד באור הבוקר עם החסד ולא יחלוק ענין זה לדעת ר"ש ולהכי מייתי לה הכא שגם ר"ש לא קאמר שמתייחד ממש בחסד כדפי'.
זהר ב, דף לו ע"א ומנ"ל דהאי פתח האהל וגומר קשיא ליה ולמה לא נפרש והוא ת"ת יושב פתח האהל מלכות וירצה כחום היום בשעת תגבורת החסד מתייחד עם המ' הת"ת וא"כ מנ"ל דהאי פתח אהל אתבסם לקבלי' דאברהם ואין פי' הכתוב כדפי'.
זהר ב, דף לו ע"א דרתבסם בחסד מדאתגליא וגומר ירצה וה' ברך מצד הברכ' שהיא את אברהם בעל החסד באיזה ענין חל עליו חסד זה דהיינו ברך את אברהם ותירץ הכתוב ואמר בכ"ל ירצה ע"י הברית הנקרא כ"ל ע"י גילוי היו"ד מהיסוד שהוא פתח הכניסה בסוד מילה כדפי' ע"י הוכן אברהם להתברך ולהתבסם בחסד:
זהר ב, דף לו ע"א ור' אבא סבירא ליה כדר' אלעזר וכר"ש אלא דמשמע ליה קראי כגוונא אחרינא וקאמר והוא יושב פתח האהל פי' ואברהם במילה זו זכה שהוא יושב פתח האהל במלכות פתח כניסה לכל האהל העליון שהם הספי' העליונות והיינו אומרו נמי וה' ברך את אברהם מהמד' העליונה מאי זו מדה בכ"ל דהיינו ממש פתח האהל דהיינו מקום שהכל צופים אליו וז"ש דהא הוא פתח קדישא ולא אהל שאר בחי' כדפי' ר' אלעזר אלא היא עצמה כולה אחר שהיא קדישא כל מציאותה כתרא עשיראה לכתרים העליונים שהם האהל. כחום היום וגומר לא כדפי' ר' אלעזר אלא דהשתא קשה והיאך אנו אומרים אברהם בעל החסד והרי לעת זקנתו במילתו לא נכנס אלא במ' לזה אמר כחום היום ירצ' שתי מדרגות אלו השיג יחד פתח האהל מ' בהשגתו החסד והיינו שהוא השיג המ' והחסד שכן סוד המרכבה מלכות בחסד וז"ש כמה דאתייהיב ליה כתרא דחסד שתי מדות יחד והיינו דברי ר"ש וכל דברי אלו התנאים מסכימים לדעתו הן חסר הן יתיר:
זהר ב, דף לו ע"א והרה"ו זלה"ה כתב א"ר אבא והוא יושב פתח וגומר פי' כי זכה אל השכינה היא המ' שהיא פתח האהל העליון ואימתי זכה אליה וביאר ואמר שזה היה כחום היום כלומר כי כמו שזכה הוא במדת היסוד והחסד הנק' חום היום אז זכה ג"כ אל השכינה שנא' וצדיקים יירשו ארץ מי שהוא בסוד צדיק העליון הוא יורש המ' ולכן עתה שנימול זכה אל המ' עכ"ל:
זהר ב, דף לו ע"א והרא"ג ז"ל כ' א"ר אבא בכמה אתרין וגומר פליג אכולהי תנאי בחדא ואודי להו לר' יוסי ולר' יהודה בחדא אודי להו בחדא במאי דקאמרו שאותו רשימו חד הכא וחד הכא וחד ביני גוונא שהיא רשימו דשמא קדישא שכן מצינו כמה אתרין שכוונתו יתברך להציל את בניו מסטרין בישין מצוה שישימו שמו הקדוש שם לאגנא עלייהו כמו מצות העזוזת וגומר וכן הכא במצרים הוו רשימין על פתחא רזא דמהימנותא דילי ופליג עלייהו בחדא:
זהר ב, דף לו ע"א תו א"ר אבא וגומר מה שמא קדישא אתחזר בהאי שעתא דינא אוף הכי אחזיאו בהאי שעתא דינא וגומר רשימו דכולהו סומקא. ה"ג כלומר כמו שהשם נתהפך לדין כמ"ש ועבר ה' לנגוף את מצרים כן ישראל הוכרחו להראות באותו שעה רמז הדין ולכך עשו רשימו דרזא דמהימנותא ג' ווי"ן של ויסע ויבא ויט כזה #ה כולה סומקא אע"פ ששניהם חסד ורחמים כולהו אתהפכו לדין נגד מצרים וכן לזמנא דאתי כתיב מי זה בא מאדום וגומר ויז נצחם על בגדי דהיינו דמם:
זהר ב, דף לו ע"א ורזא דמלה כגוונא דהוי לעילא בההיא שעתא. פי' כפי העת למעלה כך צריך להתעורר למטה:
זהר ב, דף לו ע"א כך בעי לאתחזאה. גרסי'. הה"ד וטבלתם בדם וגומר ולא כתיב או בשמן:
זהר ב, דף לו ע"א ואתם לא תצאו וגומר. לסיפי' דקרא לחודי' יהיב טעמא:
זהר ב, דף לו ע"א א"ר ירמי' ל"ג. אתייהיב למחבלא גרסי': תניא א"ר יוסי חזר ר' יוסי להפך בזכות סברתו שאמר שאותו רשימו הי' לרחמים ואמר אה"נ שאותו דם הי' מורה דין כדאמרת [בכ"י הי' כ' כד אמרת ב' תיבות] אמנם בההוא ממש אשתכח רחמי לישראל. הה"ד וראיתי את הדם ופסחתי דקשה אחר שהוא דם דין כיצד ימשך מראייתו רחמים אלא כדאמרן שבאותו דבר שהקב"ה פעל דין אשתכחו רחמי לישראל וזהו הה"ד וראיתי וגומר:
זהר ב, דף לו ע"א וכן תאני בכל אינון כתרין קדישין דלעילא. במה בבי"ת גרסי' כלומר כי כן יש לנו הכרח למעלה במדות מדתני שכל כתרין קדישין וגומר:
זהר ב, דף לו ע"א תאני ר' חזקי' וגומר. גם ר' חזקי' חזר לחזק סברתו שאמר תרין דמי אתחזרו לקביל תרי כתרי וגומר וסברת ר' יוסי דס"ל בההוא דאשתכח דינא אשתכח רחמי:
זהר ב, דף לו ע"א כתיב ונגף ה' את מצרים וגומר. מאי ורפא מהמילה:
זהר ב, דף לו ע"א ותנא באותה שעה שנגפו מצרים וגומר. הרי מדה אחת שהוא ה' ת"ת נגוף ורפוא בשעה אחת דברי ר' יוסי. דתני א"ר יוסי א"ר חזקי' דתרווייהו אזלי בשט' חדא ומסדר תלמודא הביא הברייתא לחזק דברי שניהם מקרא דכתיב על הפתח דמהתם נפקא להו ופתח הגוף אפשר דפתח הפתח קא דריש דפתח איצטריך להורות שבזכות מה שנתון בפתח דהיינו הדם מגין עליהם וזהו פתח ממש וה' דהפתח יתירה היינו שנתרפאו מן המילה. ונ"ל שהגירסא הנכונה היא על הפתח ממש זה פתח הגוף:
זהר ב, דף לו ע"א ר"ש אמר בשעתא וגומר ר"ש פליג אר' יוסי וארבי חזקי' במה שהכריחו מדתנן בכל אילין כתרין קדישין וגומר ואמר דאה"נ שכל המדות הם כלולות מדין ורחמים אמנם בפעולות הדין מדת הדין פועלת ואפי' שמדת הרחמים יש בה דין אינ' פועלת אותו דין אחר שמדת' רחמים שכל אחד פועלת כפי תגבור' מדתה באופן במכת בכורות מדת המלכות המכה הבכורות לא הית' המרפא לישראל מהמילה אלא מדת היסוד הי' מיוחד וכלול עמה והוא הי' מרפא המילה וז"ש דא מחי מלכות מכה בכורות ודא יסוד מסיא המילה:
זהר ב, דף לו ע"א בשעתא דאתפליג. פליגת נצח והוד דידה לקבלא דכורא:
זהר ב, דף לו ע"א חסד עילאה. יסוד שכן נקרא חסד בנשא קמ"ב ואומרו עילאה מלשון חשיבות ואותה שעה הית' שעת הייחוד כנז' בפ' אמור דף צ"ה והטעם שלא נזכר הת"ת אלא היסוד להודיעך:
זהר ב, דף לו ע"א דרא. ת"ת:
זהר ב, דף לו ע"א בלא דא. יסוד לא סלקא אל היחוד ובג"ד פי' להיותם מעוררים יחד המלכות מכה כמדתה והיסוד מרפא מילתם של ישראל כמדתו:
זהר ב, דף לו ע"א וכלא בשעתא חדא. שהוא עת היחוד כנזכ' וכתיב ופסח ה' על הפתח פי' דרוש לי' תרי זמני כלומר:
זהר ב, דף לו ע"א ופסח ה'. ת"ת:
זהר ב, דף לו ע"א על הפתח. שלו שהוא היסוד וירפאם מהצער מהפתח שלכם:
זהר ב, דף לו ע"א מאי הפתח. כלומר למה נקרא פתח בין למעלה בין למטה משום:
זהר ב, דף לו ע"א דאיהו פתחא ומשיכו דגופא ורוחא ע"ש שלמעלה פרחין נשמתין ורוחין לבני נשא נק' פתח ולמטה ע"ש שנמשך מצד הגופים:
זהר ב, דף לו ע"א אטום. שהוא מכוסה בריתו בערלה בתוך רשות הקליפה:
זהר ב, דף לו ע"א וזהו מכל סיטרוי. הגוף והנפש:
זהר ב, דף לו ע"א מראתגזר אתפתח מכולא. שנקרעה הערל' המכס' את העטר' ונקרע' המסך הטמא שהי' הוא ונפשו בלוע בתוכו ומלובש בו:
זהר ב, דף לו ע"א וז"ש ולא הוי אטים וסתים וגומר. אטום מהגוף וסתים מהנפש והוא יושב פתח האהל אחר שנימול אברהם בקע וקרע הקליפה ועלה אל היסוד שהוא פתח דנפקין רוחין לאהל מלכות נמצא שעתה נפתח מכל סיטרוי גופו שנימול ונפשו שנתקשר ביסוד כנז':
זהר ב, דף לו ע"א מאי קא מיירי כלומר ומי הכניסו לאברהם ליסוד הרי גר צדק איקרי והוא במלכות:
זהר ב, דף לו ע"א דהא אשרי בגילוייא דא במילתו:
זהר ב, דף לו ע"א חסד. שהוא יסוד:
זהר ב, דף לו ע"א בצדק מלכות. ואחר שעלה אל המלכות שבו דבוק החסד שהוא פתח הגוף והוא יושב פתח האהל קרינן בי':
זהר ב, דף לו ע"א א"ר אלעזר כד אתגלייא וגומר דהא צדק אתבסמא בחסד. ה"ג בא לסיים פי' כל הפסוק שהתחיל לפרש אביו וחזר לומר הפי' שפי' אביו ואמר כד אתגלייא האי יוד היינו העטרה דמילתו של אברהם אתבשר כלומר בשורה טובה בשרהו שכבר יצא מתוך הקליפה ונכנס בפתח בתוך האהל שהוא יסוד פתח המלכות כנזכר וכן אתברך כדמפרש ואזיל וה' ברך את אברהם בכל וא"ת מי הכניסו ליסוד דגר צדק איקרי ל"ק דהיינו הא דהא צדק אתבסמא בחסד כנזכר ור' אלעזר חדש ואמר שכ"כ הית' ההתבסמות וההאר' שהאיר היסוד במלכות באות' שעה:
זהר ב, דף לו ע"א כחום. כשאור היום הוא בתוקפו שכל זה הוא זמן שליטת חסד עליון חולקא דאברהם שנק' היום הידוע ע"ד יומם דכליל כולהו יומי:
זהר ב, דף לו ע"א הה"ד כחום היום. כלומר אתי שפיר כחום היום עם פי' שפי' אבי:
זהר ב, דף לו ע"א לקבלי' דאברהם. לברכו ולגדלו:
זהר ב, דף לו ע"א בכל. היינו היסוד:
זהר ב, דף לו ע"א א"ר אבא והוא יושב וגו'. מפרש פי' שני בוהוא יושב פתח האהל ואמר כמה דכתיב וה' ברך את אברהם בכל והוא המלכות הנקרא בכל כדפי' רז"ל בת הית' לו לאברהם אבינו ובכל שמה וכן והוא יושב פתח האהל היינו שנקשר במלכות שהיא פתח הספי' העליונות: וז"ש פתחא קדישא מדה עשירית להם. כחום היום כמה דאתייהב לי' וגומר. הכ"ף היא הכ"ף הדמיון כלומר שנתן לו למדה כתרא עשיראה זאת כמו שנתן לו החסד עליון למדתו: דלא סליק האי בלא האי. כלומר אחיזתו בחסד אינו כלום אם אינו אחוז בפתח הכניסה שהוא המפתחות החיצונים וזהו וד' ברך את אברהם בכל שנתן לו פתח הכניסה למדתו: עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף לו ע"ב ד"א ועבר ה' וגומר דעבר על שור דינא הענין כי גאולת ישראל לא היתה על שורת הדין כי מצד הדין היה ראוי שישתעבדו ק"ץ שנים תשלום ת' שנה ומה גם שנטמאו בגילולי מצרים וכ"ש שלא היו ראויים לאבוד מצרים בעבורם אחר היות השר שלהם יונק מהקדש שכולם מחייב בדין וביושר שעבודם. ולזה מה עשה הקב"ה עבר על שורי דינא והיינו ועבר בסוד ע"ב רי"ו דהיינו קשר המ' בין ב' מדרגות ימין ושמאל ובזה יתמתקו הדינין העליוני' ויסכימו כולם אל צד הרחמים ובזה יושרשו ויחלישו החצונים והיינו דעבר על שורי דינא כי כל עוד שהדין גובר החצונים נקשרים ויונקים ופועלים רע ליש' ומגבירים לאומות והיינו דכתרין דהוו מתקשרי בכתרין אחרנין דלעילא שרא להון מקיומיהון והיינו העברה א' ג"כ העבר' שנית:
זהר ב, דף לו ע"ב ואעבר על ארחוי שעם היות שהדינים העליונים מתמתקין כדי לצאת יש' מגלות' אמנם אחר שהדין העליון נמתק והקליפות נחלשות לא יהיו נקמות במצרים כי אין הדין גובר כנזכר לז"א עבר על אורחוי שמדרך החסד שלא לעשות דין ועתה העביר מדותיו ונתלבש הימין לעשות נקמה בחצונים וז"ש ועבר על אורחוי בגין למעבד בהו דינא ולנקמא להו לישראל כי לא די לישראל הצלתם אלא שעשה במצרים שפטים וענין העברה זו כלל לכל המקום אשר ימצא שמה שהכוונה העברת המדות מבחינה אל בחינה הכל לפי הענין. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף לו ע"ב ויהי בחצי הלילה וגומר אמאי זהיר ירצה למה הוסיפו זהירות בתפלה זו יותר משאר תפלות. משום דהיא שעתא דתליא דינא ולזה צריך זהירות יותר למתק הדינים ממה שצריך בתפלת שחרית שהיא באה אל ייחוד כי הקרוב אל הדבר קלה שבסבות יספיקהו ולכך במעט שיכוון האדם יגרום הייחוד אמנם מיתוק הדין צריך כוון גדול להמשיך הרחמים העליונים למתק הדינים. וז"ש ובעי בר נש לכוונא דעתיה.
זהר ב, דף לו ע"ב מסתכל הוינא בדעתיה עם היות שאיני מדבר הייתי מעיין בדרוש זה ואיני בטל מהתורה.
זהר ב, דף לו ע"ב דלית עלמא מתקיימא אפי' שיהיו זכאין אחרים בדור העיקר הם הראשים.
זהר ב, דף לו ע"ב טב לעלמא שאפי' כל העול' מתקיים ומתברך בזכותם והעם ישראל שזוכים שמהם הראשים טובתם יותר משאר העולם וז"ש טב לעלמא. ולהפך בהפך. ואמר ר' חייא ודאי כך הוא אמנם ראיה מן הפ' מנ"ל דכתיב וגומר דהא באתרייהו קיימי וגומר אם הכוונה שהזהירם שלא יעלו למלחמה שימותו האדונים כפשט הכתוב א"כ ישבו מ"ל וגומר. ואני הוא אשר חטאתי שספר את העם וממציאות הענין אין ראיה דכתיב ויסת ה' את דוד כנראה שעון היה ביד יש' שהסיתו הקב"ה אמנם ממה שדוד אמר ואני הוא אשר חטאתי נראה שיתייחס העון אליו ויש' סבלו.
זהר ב, דף לו ע"ב אלו לא הוו ירצה מה שאינם מנצחים אינו אלא מצד הראשים שהם חייבים ואלו לא היו אלו הראשים חייבים היו שבים אל בתיהם לשלום בנצחון אמנם עתה שאלו ראשיהם אפשר שהם יתפסו בחובם ומה שלא אירע הענין כך היה מפני שבחר הקב"ה דרך אחרת שאם הראשים מתפסן בחובי עצמן לא יעשה הדין בשנים שיתפסו ג"כ העם ועתה שמת אחאב ניצולו יש' וא"ת והרי יהושפט צדי' היה עכ"ז בדינו חייב היה והיה גורם הדין לישראל מפני שנטפל לרשע:
זהר ב, דף לו ע"ב ויזעק יהושפט וגומר נראה דהיינו בתפלה ובתשובה.
זהר ב, דף לו ע"ב דחלא הוא מעוברי דרכים שאינם מהוגנים.
זהר ב, דף לו ע"ב סטו מאורחא כדי שלא יראום לסטים עוברי דרכים.
זהר ב, דף לו ע"ב ויתבי והוו אמרי שלא הטו לישן. דוד איילתא לרמוז להם סוד השכינה הנק' אילת אהבים שעד חצות ליל' היא כואבת בדיניה ובחצות ליל' עוברת מן הדין אל הרחמים.
זהר ב, דף לו ע"ב מתערין קומו כבר נתעוררו משנת תנומת תאוות העולם הם המתעסקים בעבודה קומו שהגיע עת העבוד'.
זהר ב, דף לו ע"ב ניימין בשינת התאוות אתערו משנת תרדמתכם עלמין היינו סוד כמה עולמות ממדות עליונות עד ג"ע תחתון וכולם מזדמנים בקישוט עד שהייחוד יהיה בג"ע תחתון שכלם נהנים ממנו.
זהר ב, דף לו ע"ב קלא נפיק ת"ת דכאיב שהם דינים קשים עד חצות לילה והרחמים העליונים יחולל וכואב אותם ומבטל דינם אילתא דלעילא ותתא אפשר לפרש שני ההי"ן והיות נראה דהיינו באצילות ולמטה ביצירה והכל השכינ' הנקר' אילת:
זהר ב, דף לו ע"ב ויחשוף יערות שסוד היערות היינו הנהגת העשיה שהשכינ' מגינ' עלי' מתחלת הליל' עד חצות בסוד הנהג' חיצוניות ועתה ויחשוף שהשכינ' מסתלקת מהנהג' זו. לאשתעשע עם צדיקייא היינו שהצדיקים הם מיין נוקבין ושכינה בג"ע עמהם ואור הת"ת בא אליהם ומתייחד בג"ע על ראשי הצדיקים ומושך האור מן החכמ' והיינו כולו אומר כבוד.
זהר ב, דף לו ע"ב יתבו שקמו בעמיד' כששמעו:
זהר ב, דף לו ע"ב ות"ח רזא דמלה בשעתא דקב"ה וגומר הענין שסוד הגן רמז לכמ' בחי' שכינ' וכך היא מתתקנת עליה' בחינותי' כפי בחי' הצדיקים ובחי' הגן בעצמו שנעש' בסוד צלם ודמות עליון והוא משכן אלי' והת"ת בא ומאיר בספירות העליונות על כל הבחי' להראות הייחוד בכל האברים דידו כידה ולכן כל הגן מתחסה בצלו וכולו מתקבץ להתעדן מעדן שהוא סוד נקודה אמצעית בגן הרומז אל סוד נקודת ציון בענין שכל אברי הנקבה באים אל נקודות ייחוד דידיה והיא נקודת ציון כנזכר.
זהר ב, דף לו ע"ב ומהאי עדן מבועי נפקי לכל שאר האברים המתאחזין ומתקשרי' שם בסוד ל"ב נתיבות מנקודות החכמה היא נקודת עדן למעלה וכל גינתא אתקרי בסוד העידון הזה צרורא דחיי הוא הוא מקור החיים והגן נקבה צרור נצרר בחיים והצדיקים נהנים מהחיים האלו ועת הייחוד הזה למעלה בחצי הלילה וכן למטה אתגלי עלייהו ונהנים מהייחוד הזה. הרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף לו ע"ב והרא"ג ז"ל כ' ד"א ועבר ה' לנגוף את מצרים. מאי ועבר דעבר על שורי דינא מלת ועבר קשיא לי' שמלא כל הארץ כבודו ותירץ:
זהר ב, דף לו ע"ב דעבר על שורי דינא וגומר. פי' ועבר שעבר על מדותיו (וממנה ג') [וממנהגו] למדה אחרת כדי לנקום נקמתין של ישראל: וז"ש דכתרין. שהם ז' מדות תחתונות:
זהר ב, דף לו ע"ב דהוו מתקשרי בכתרין אחרנין דלעילא. שהם ג' ראשונות: שרא להו מקיומיהון ועבר על אורחוי. ה"ג כלומר התירם המאציל ב"ה מקשרם: ובזה ועבר ה'. השם הזה ז' מדות:
זהר ב, דף לו ע"ב על אורחוי. על מדותיו והפך פניו מלינק רחמים מג' ראשונות:
זהר ב, דף לו ע"ב בגין למיעבד בהו דינא. בהו בבי"ת גרסינן:
זהר ב, דף לו ע"ב הכא ועבר מקיומיהון. ומקשרם בג' ראשונות בגין למיעבד דינא:
זהר ב, דף לו ע"ב התם ויעבור. ה' על פניו עבר ה' דהיינו ז' מדות ממקומם על פניו שהם ג' ראשונות שהם פניו ופניותיו ומגמת פניו של הזעיר ונוקבי' שהם ג' ראשונות:
זהר ב, דף לו ע"ב ויהי בחצי הלילה וגומר. מדכתיב עד ר' חייא ור' יוסי ל"ג.
זהר ב, דף לו ע"ב אמאי (אשתתק) [את שתק]: כלומר כבר הלקוך פעם אחרת על ששתקת מדברי תורה והרהרת במילי דעלמא כדאיתא בפ' שמות י"ז: וזהו מלת את בדיוק. ישבו מיבעי לי' שעדיין לא יצאו מביתם למלחמה כמו שנראה מן הכתובים: ה"ג אי לא הוי רישין לעמא וגומר. כלומר אם לא הי' [צ"ל יהי' וכן היא בכ"י] לעם הזה ראשים שיהרגו אותם במלחמה מדרך זה שהם מזמנים עצמן ללכת למלחמ' ישובו איש לביתו לשלום הם לבדם יתפסו וכולם ישתזבון:
זהר ב, דף לו ע"ב ואפי' יהושפט. הוקשה לו מלת אדונים לשון רבים:
זהר ב, דף לו ע"ב מתערין קומו. הנעורים יקומו והנרדמים יתעוררו הצדיקים שהם כבר נעורים משנתן קודם חצות לילה כדי שיעמדו עם משמרתם בחצות ליל' עתה שהגיע חצות ליל' קומו כלומר הזדרזו כי כבר הגיע עת השעשוע העליון שאתם מצפים ואותם שעדיין שוכבים לפחות יתעוררו משנתם מכאן ואילך:
זהר ב, דף לו ע"ב דהא וגו'. והכרוז הזה אעפ"י שאינו נשמע לתחתונים מ"מ נשמתם שומעת ומה גם כי באות' שעה הקב"ה מחזיר נשמות לכל העולם כדי שלא יהא פתחון פה לאדם לאמר אלמלא שליטנא בנפשאי שיהי' הקב"ה מחזיר בי נשמתי הייתי קם לעסוק בתורה כדאי' בפ' במדבר סיני בהדיא:
זהר ב, דף לו ע"ב עלמין אזדמנו לקדמות מאריכון. היינו עולם הבריאה והיצירה שהשכינה מתפשטת להלביש שם בג"ע עליון בבריאה ובג"ע תחתון בסוף היציר' ואח"כ יורד אור הת"ת ומאיר בכל ניצוצותי' הממלאות הגן כדלקמן בסמוך בשעתא דקב"ה אתחזי וגומר:
זהר ב, דף לו ע"ב דהא מאריכון. ת"ת: נפיק לג"ע דאיהו היכלי'. דהיינו המלכות היכל קדשו ואז הוא זיווגי' דנשמתין דכורין בנוקבין הנז' בפ' שלח לך קס"ח והענין הוא שאור ניצוצי השכינ' מתנוצצות בנשמות הנקבות שבאותן ההיכלות דאיקרון נשים שאננות ואור הת"ת מתנוצץ בנשמות הזכרים בחצריהם ובטירותם והניצוצות מתנוצצות מהזכרים אל הנקבות ומהנקבות אל הזכרים ומאותו התנוצצות מתהוים נשמות הגרים כנזכר שם.
זהר ב, דף לו ע"ב דכאיב אילתא דלעילא. היינו כאב וחבלי הגלות בסוד כי נמכרנו אני ועמי כנזכר בפ' ויקהל ובפ' פנחס רמ"ט. דכתיב ובהיכלו כלו אומר כבוד כנזכר שם דכל נשמתהון דצדיקייא פתחו ואמרו שאו שערים וגומר ויבא מלך הכבוד וגומר:
זהר ב, דף לו ע"ב בשעתא דקב"ה אתחזי על כל גנתא. כבר פי' לעיל שהשכינ' מתפשטת בגן וממלא מאורו ומכבודו כל בחינותיה:
זהר ב, דף לו ע"ב כל גנתא אתכנש. אחרי כן מאסף כל נתחי ניצוצותי' אליה וכל מגמת' ליחד בסוד: וזהו ולא אתפרשן מעדן לכמה אורחין ושבילין. כלו' לכמה טובות והשפעות מהם לחיי מהם לבני וכו' וכיוצא לצורך התחתונים ולצורך הצדיקים אשר בג"ע להשקותם מעסיס רמוניו כנזכר לקמן וג"כ לצורך עצמ' בסוד שאר' כסותה וגומר: וכל גנתא אתקרי צרורא דחיי. בעת הזאת כל בחינותיה אפי' הקצוות הנוגעות למטה בסוד רגליה יורדות מות עתה כלם מקבלים סוד החיים ונק' כלא צרורא דחיי צרור שצוררים בתוכו החיים:
זהר ב, דף לו ע"ב דתמן. היינו בחי' העדן הזה צדיק עליון כשמאיר בגן בסוד מיין דכורין והצדיקים הם בגן בסוד מיין נוקבין מצד מעשיהם הטובים מתעדנים באותו אור:
זהר ב, דף לו ע"ב ובההוא שעתא. בפלגות ליליא עכ"ל הרא"ג ז"ל
זהר ב, דף לו ע"ב גליון חד קלא דמכריז וגומר קצ"ו פנחס רמ"ט אחרי מות ס"ח. אתחזי על כל גנתא וגומר ויצא קע"ו צרורא דחיי תרומ' קע"ג א"ר יוסי בכמ' זמנין וגומר אחרי מות ס"ה: