זהר ב, דף לז ע"א אתחזי גבורתא דשליחא דאלו במצרים כתיב אני ולא מלאך וכאן אמר ויצא מלאך ה'.
זהר ב, דף לז ע"א דעתייהו דכל עמין וגומר ירצה תחלת הכתוב כל הגוים כאין הוא מה שעולה בדעת כל הוא כאין נגדו ירצה מה שתקעו אמונתם נגד אלהותו הוא ענין גדול נעלם מאד בלתי מושג כאין בכתר הנעלם דלא אדבקו עילאין ותתאין אמנם נגדו ממש הפך האמת מהימנותא דשטותא.
זהר ב, דף לז ע"א אוליפנא דסטא וגומר ירצה כי נודע כי סוד השמים וארץ ת"ת ומ' וקאמר את השמים מדה נטפלת לשמים ואת הארץ מדה הנטפלת להארץ וידענו כי הת"ת הוא אל הימין כאו' מוליך לימין משה והמלכות אל השמאל כאומרו דינא דמלכותא דינא א"כ יראה מה שהוא אומר ואת אוליפנא דסטא קב"ה ימינא וברא שמיא ירצה כשהאציל הת"ת נטה ימינו ונתפשט ונמצאו השמים ת"ת וכן למטה מנטיית הימין נמצאו השמים התחתונים דדבר הלמד מעניינו הוא וכן נתפשט השמאל ונמצאת המ' וענין לשון סטא וסטא הוא מפני שעם היות שהת"ת ימיני והמלכות שמאלי כדפי' סוף סוף עיקרם בקו האמצעי אלא שהקב"ה בינה הטה הימין אל האמצע וכן הגבור' אל האמצעי והיינו סטא וסטא מימין ושמאל אל האמצעות קצת אף ידי גבור' באפה ודינה יסד' ארץ וימיני חסד טפח' שמים א"כ איך יאמרו יעמדו יחדיו והרי זו ימינית וזו שמאלית לז"א ס"ד שמיא וארעא וגומר אין עמידתן כאחד כנזכר וגם לא נפרש אחר אצילותן קורא אני אליהם שיתייחדו וגומר לפי שאו' אני היא מדת המלכות א"כ היאך יאמר קורא אני מ' אליהם אני אליו מ"ל אלא ודאי ימינא ושמאלא קורא אני המ' אליהם שיתקשרו שניהם עמה. וז"ש דאינון א"ת וא"ת והיאך יעמדו יחדיו בזאת ההיא דשלטא בפלגות ליליא שהיא מ' הנק' חצות לילה דכלילא את ואת. ואת מתחלת הלילה. ומחצות ואילך היא הולכת לנגד את דהיינו החסד. ולהכרח שהיא נק' א"ת ועל שמה נק' א"ת וא"ת הכריח באו' והיאך יעמדו יחדיו בזאת כי נודע שהיא נק' זאת על שם א"ת ואח"כ ז' שהיא בת שבע. א"ת הא דאמרן פי' מ' כלולה מהחסד כנזכר הכל הוא היסוד המשפיע למ' הכלול' מהחסד וז"ש וה' ברך א"ת שהיא מדת אברהם בכ"ל ביסוד הנקרא כל והשתא קאמר א"ת מלכות בחסד הכ"ל יסוד המתייחד עמה עשה ותקן יפה יסוד כאומ' ויהי יוסף יפה תואר וגומר בעתו בייחוד ע"ת עם ו' גרם שיהי' הענין את הכל מיוחדים:
זהר ב, דף לז ע"א ההיא כתרא דאקרי זאת מ' דהיינו פי' זא"ת דכלילא א"ת וא"ת מ' מצד החסד כנזכר וא"ת מצד הגבו' דהיינו ז' מזאת שפי' וא"ת א"ת מ' ו' שש קצוות היינו שהיא ז' בענין שמלת זא היינו א"ת וא"ת. ושלטא בפלגות לילי' מפני שבתחלת הלילה היא שמאלית כולה. ובסוף הלילה באור הבקר היא ימנית כולה ובחצות היא נחלקת הלילה שהיא מ' חציה חסד וחציה גבור' בתרין סטרין ברחמי ודינא שבה והיא פועל' רחמים לישראל ודין לאומות:
זהר ב, דף לז ע"א פתח ר' חייא וגומר ומאי דאמר מר דאשתמע וגומר כלומ' בתוך מה שדרש מר נכלל קצת מתשובת שאלתינו ואינ' מן התמי' שדרכינו אליך מוצלחת ומתוקנת פתח וגומר מי כה' וגומר מכתרא לכתרא. דע כי מעש' בני אדם אינם מושגחים מלמעל' מצד עצמם ח"ו שיהי' המרומם העליון משגיח בנפרדים הרבים אלא ע"י היותו משגיח בעצמו יודע כל מציאות הנמצאים וכן בהיותו רואה ספי' הוא רואה כל הנעשה למטה והיינו אומרו ה' משמים השקיף על בני אדם מפני שכל מעשה בני אדם מצוייר בספי' אם טוב או להפך ולזה אמר המשפיל י' ספירות לראות בשמים ובארץ ומפני שיש פגם או מצוה יעלה בסוד המ' ה' שבשם ממטה למעלה עד כל הי"ס וז"א מבוצינא לבוצינא כי הם נקראים נרות כי נר מצו'. וכן יש מעשה יעלה בסוד ו' שבשם מדרגה אחר מדרגה בכל י"ס והם נקראים מאורות יהי מאורות ברקיע השמים. וזהו אומ' מנהירו לנהירו. וכן בה' עליונ' בינה וז"ש מגזרא לגזרא כי י"ס נק' גזרות מפני שבה גזרת הדין. וכן ביו"ד חכמה וספי' יקראו כתרים וז"ש מכתרא לכתרא לכך היא בינה הנק' מ"י יורדת להשגיח בד'. מדרגות אלו בכל א' מעשר שבה המשפילי לראות במעשים המצויירים בה מבני אדם כנזכר:
זהר ב, דף לז ע"א בחצות מ"ל לשון נקבה כמו חצות לילה אקום להודות לך. או בחצות כאשר שנה שינוי ב' אל בחצי ואי כמה וגומר כלו' ואם לזאת השנית בחצות לתרץ כמו דאמרו וגומר דאפילו יש' כלו' הקושיא מפורסמת כ"כ שאפילו יש' יאמרו כ"ש אצטגניני פרע' ולא תקן, הוה לי' למימ' וגומר נמצא שנשמר משה אחר מעשה ועתה יאמרו שלא יאמרו בשעת אמיר' שהרי אמר משמו של הקב"ה בחצות כאלו לא היה אפשר לכוון את השעה ויתלו הגרעון בדעת עליון.
זהר ב, דף לז ע"א דהא משה אמר עד בכור וגומר וכיון דמהדר בגין דלא יאמרון אצטגניני זאת גדול' מענין חצות והיא כ"כ גדולה שאפילו יש' שמא לא יכוונו את השעה ולא יאמרו ועתה בענין בכור השפחה או בכור השבי ודאי יאמרו דהא לא אתבררן וגומר דאיהו אמר משמא וגו' ומורה הן רב הן מעט. וכתיב ויהי בחצי שממש נתכוונה השעה וא"כ כשם שאין אתה אומר בחצי שמא לא יכוונו ג"כ כחצות לא תאמר שאח"כ יכוון השעה ממש.
זהר ב, דף לז ע"א ועוד שאלתא דילכון ששאל לעיל ר' יוסי וחזרו ושאלו לפני ר"ש אלא שקצר המעתיק.
זהר ב, דף לז ע"א מחצדי חקלא בעלי הסוד והם קוצרי שדה המ' שבה גדלים סודות התור' והיא נק' שדה וקוצרי סודות התורה מהשדה העליון הם בעלי חכמת הסוד. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף לז ע"א גליון כאין דלא אדבקו עילאין ותתאין. פי' שאינם משיגים בו כלל ולפי' עושים צורות דוגמות ואעפ"י שהם אין ר"ל שהם מדומם ונותנין טענה לדבריהם ואומרים דלא אתדבקו עילאין בתתאין. פ"א שהם חושבים שמשיגים עד מדת אי"ן והם שקר אומרים כי מאפס ותהו נחשבו להם. עכל"ה:
זהר ב, דף לז ע"א והרח"ו זלה"ה כתב ואפשר יאמר ס"ל כי כל הגוים סבורים בדעתם שאמונתם היא למעלה מכל האמונות עד קצה האחרון וכ"כ גדולה אמונתם בעיניהם כמו המבדיל בין קדש לטומא' כמו שהכתר נק' אי"ן לסבת יקרתו דלא אדבקו ביה עילאין ותתאין שלכן נק' אין אפי' נגדו ית' שהוא ז"א כן אמונתם בעיניהם אבל מאפס ותוהו וגומר.
זהר ב, דף לז ע"א מכתרא לכתרא וגומר פי' אפשר כי הם סוד ד' אותיות השם הוי"ה דנחית בהו בחו"ב ות"ת ומ'. או אפשר לד' עולמות אבי"ע אשר מתלבש בהם השגחתו בעה"ז השפל. ואפשר כי זה יובן במ"ש בזוהר שיר השירים כי הלא ד' שמהן אינון דכלילין כל הי"ס והם אהי"ה הוי"ה צבאו"ת אדנ"י ובסוד כי הלא כולם הם בסוד אור מים כח"ב הם אהי"ה חג"ת הוי"ה נה"י צבאו"ת. מ' דכלילא מכולהו אדנ"י וזה הסדר עתה אהי"ה נק' כתרא. והוי"ה נק' גזרא. וצבאו"ת איקרי נהירו. ואדנ"י נק' בוצינא. כי היא נר ה' וזהו אמיתות הענין עכ"ל.
זהר ב, דף לז ע"א והרא"ג ז"ל כ' אבל הא זכינא לכל האי. לההוא קלא דשמעו מדכי שוקא דטבריא מספק טומא' מפני הכהנים שהי' להם טורח לסבב אורחות עקלקלות כנזכר פ' במה מדליקין. ה"ג אוליפנא דדעתייהו דכל עמין. כלומר אנו לומדים מפסוק זה דעתם וכוונתם דכל עמין דמהימנותא דילהון יודעים הם עצמם שהע"ז שלהם היא אין ותוהו ואין בה ממש: אמנם בגין דלא אדבקו עילאין ותתאין: כי אין קשר ושייכות לעליונים עם התחתונים וכ"ש לידבק עצמם עם הבורא:
זהר ב, דף לז ע"א שווין לקבלייהו מהימנותא דשטותא. כלומר שמין נגד פניהם צורה אחת של עץ או אבן כדי שע"י צפייתו בה יהי' סבה שיתקשר תחתון בעליון ושיעור הכתוב כל הגוים כל אחד מהגוים יודע שהוא נחשב כאין אותה צור' ששם כנגדו ואינו שם אות' כנגדו אלא לידבק בו ית' והי' ראוי שיהיו חשובים בעיניו ית' אחר שכוונתם טוב' אבל האמת מאפס ותוהו נחשבו לו.
זהר ב, דף לז ע"א עלעולא רוח סערה.
זהר ב, דף לז ע"א ומתגלגלא בקיטא ע"ד והוו כעור מן אדרי קי"ט.
זהר ב, דף לז ע"א בראשית ברא אלהים וגומר פי' בכח החכמה שנק' ראשית בסוד ל"ב נתיבותי' שנתפשטו בבינה הנק' אלהים ברא ע"י את שהוא ימינו דבינה דהיינו חסד שבבינה ברא את השמים ת"ת בכל שיעור קומתו וז"ש אוליפנא דסטא קב"ה בינה ימיניה חסד שבבינה ית שמיא ת"ת כנזכר. וסטא שמאלא שמאל הבינה דהיינו גבור' וברא ית ארעא המלכות בכל שיעור קומת'.
זהר ב, דף לז ע"א ס"ד שמיא וארעא לאו הכי דהיל"ל קראתי אליהם עמדו יחדיו לשון עבר כאומרו יסדה ארץ וטפחה לשון עבר.
זהר ב, דף לז ע"א אלא ימינא ושמאלא וגומר קורא אני אותם בכל יום שיעשו היחוד ויעמדו שניהם יחדיו לקשר המלכות ביניהם הנק' זאת ואע"ג שאין המלכות נזכר בפסוק ולא מלת זאת סמך הפסוק על המבין. ואפשר דאהדר לקרא בזאת תדע כי אני ד' ולא שת לבו גם לזאת כדמפרש ואזיל לקמן.
זהר ב, דף לז ע"א את הא דאמרן דהיינו גבורה שבבינה ואע"ג דואת הוא כדאמרן בכלל מאתים מנה ופי' הכי לפי שצודק מלת הכל בחסד בעצם כדכתיב ברך את אברהם למטה שיהיה קשור בכל חסד ושיעור הכתוב את גבורה הכל חסד עשה המאציל ב"ה יפה שיתחברו בעתו מלכות. ושמא נצנצ' רוח הקדש בר"ש לפתוח בפסוק בראשית אעפ"י שאין לו קשר עם פסוק כל הגוים כדי שיכנס אל הדרוש של מכת בכורות באומרו ההוא כתרא דזאת וגומר דשלטא בפלגות ליליא וגומר כדי שיבא ר' חייא למשאל לו כענין וכן שמח ר' חייא בשומעו הדברים ואמר ומהאי דאמר מר אשתמע כלומר ממאי דסליק מר אשתמע שפי' הפסוק הזה דויהי בחצי הלילה בההוא מלה אתא דהיינו בסוד המלכות דשלטא בפלגות לילה ברחמי ודינא דהיינו נגוף למצרים ורפוא לישראל כדקאמר מר מי כד' אלהינו היינו חו"ב כדפי' בפ' שמות ט' ותרומה קל"ג ולהיותם רעים דלא מתפרשין אמר סליק ולא סלקין וענין הסילוק הזה הוא עילוי וזיכוך להדבק בעילתו. ואתעטר ירצה הגם כי התקרבות העלול בעילתו גורם שיכהא אורו כדמיון שרגא בטיהרא מ"מ התקשרו בעלתו עיטור ונחת רוח הוא לו וזהו המגביהי לשבת:
זהר ב, דף לז ע"א לאתיישבא מלשון בשוב' ונחת כנזכר. בכתרא קדישא כמשמעו כתר עליון והיינו כ' דכה' אלהינו ונקרא קדישא על דרך הנזכר שנקרא קדוש לפי שהוא [מובדל] מכל וכל מכל דמדומי הדין.
זהר ב, דף לז ע"א נהירו על כל בוציני כי מאורו מאיר בכל הספי'. דנהרי ל"ג בס"י וי"ס דגרסי נהירו דבוציני דנהירי ופירושו כי אור הכתר העיקרי הוא כנשמה בתוך כל הספי' שהוא מתפשט בתוכיותם עד המלכות. כתרים ועטרים הם הספי' אלא בסוד אור ישר נק' כתרין לפי שמתחיל מן הכתר ונק' כלם על שמו ומלמטה למעלה נקראו עטרין בסוד אור חוזר שאתה מתחיל מהעטרה. והכוונ' שהכתר הוא מאיר בכל הבוצינין בין בבחינת אור ישר בין בבחי' אור חוזר. דנחת ירידה בספי' תקרא החזרת העלול מהעילה שעלה להתקשר בעלתו וחוזר אל בחינתו או להתפשט ניצוצו והשגחתו למטה ולהיותם רעים דלא מתפרשין נק' שניהם בשם א'.
זהר ב, דף לז ע"א בעילאין בי"ע הרוחניות ותתאין היינו עולם השפל. עשי' הגשמיות. הה"ד מן השמים אתתאין דעלמא קאי קרא שהוא ית' יורד עד העשיה הרוחניות עשר גלגלי רקיע להשגיח על בני אדם התחתונים וממילא משמע שבכל מקומות בריאה ויצירה עברה השגחתו וענין הקדמה זו הוא תחלת תירץ שאלתם שהכל היה בהשגחה פרטיות שירדה ההשגחה מאימא עלאה שמשם היתה הגאולה כנודע והשגחתה בשיתוף עם החכמ' כנזכר השגיחו על כל הדברים וז"ש הה"ד כלומר ק"ו הוא אם ה' משמים הוא משקיף על בני אדם דעלמא הפרטיית לראות היש וגומר ק"ו להשגיח בכללות עם קדוש החביב לו והשתא ניחא קרא דקא' משמים השקיף דפשיטא כי מן השמים משקיף דהל"ל ד' השקיף לז"א הה"ד כלומר השתא דאמרן שההשגחה יורדת מכתרא לכתרא וגומר להשגיח בעליונים השתא ניחא דלהשגיח בתחתונים הוא משמים התחתונים עשר גלגלי דרקיעא לבד משקיף על בני אדם שההשגחה בעליונים היא למעלה משמים כנזכר.
זהר ב, דף לז ע"א בחצות מ"ל כי מלת בחצי ר"ל בחצי הלילה האחרונה היתה מכת בכורות אמנם איני יודע באיזה שעה ממנה ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש א"כ היל"ל בחצות שמורה בנקודת החצי א"נ בחצי כאלו היא מוכרת אמנם בחצות הוא סמוך ודבוק מפני התיו. אתכוון באלף גרסי' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף לז ע"א גליון עוד פתח ואמר בראשית וגומר עיין בפרדס שער מיעוט הירח פ"ה:
זהר ב, דף לז ע"ב משת וחנוך עד נח נק' בני אדם ומשם ואילך שהצילם נח מהמבול נק' בני נח א"כ אמר יפיפית מבני אדם כלומר מכל יפים שבבני אדם א"כ הם חנוך ושת שת שממנו הושתת העולם. חנוך שנאמר בו ויתהלך חנוך וכ"ש שאר הצדיקים שבי' דורות מנח ובניו ואלו נח כתיב ונח מצא חן להנצל ואלו אתה אמרת אם נא מצאתי חן ונח בחנו הציל בניו ואתה הצלת בחן שפתותיך כל ישראל ונח לא החן בשפתיו שלא התפלל אלא בעיני ה' להצילו. אלהי"ם אלהי"ך מאברה' ויצחק. אינך בשם א"ל אלהי"ם חסד וגבו' אלא אלהים בינה היא אלהי"ך שסתם שם זה בבינה שמן ששון מו"ק הנקרא ששון לשון ששה והיינו מרכבת יעקב אפ' בבחי' שהוא נק' יש' שעל' במחשב' משחך שמן מהמחשבה ששון שש קצוות בסוד הדעת. מחביריך שכל הנביאים שנתנבאו אח"כ הם תלמידי מרע"ה ונודע שזכות תורת התלמידים תלויה ברב בענין שמרע"ה מאיר בכולם בסוד נשמתם והיינו גבר דסליק בדרגין עילאין שהם הספי' כדפי'. זאת מ' ויש בה ב' בחינות הא' נקרא זאת כי מאיש לקח' זאת כי ע"י קישוטי' נעשית זאת כי מורה היות כלול בה סוד כ"ב בחי' כ"ב אותיות ב"ך יברך ישראל והיינו פרקי אבריה והיינו א"ת כלולה מא' ועד ת' ואח"כ היא זקופה בת שבע שהיא ז' והיינו היותה עטרה בראש צדיק י' על ו' זעירא דהיינו היותה עולה אל הת"ת ואח"כ בחי' ב' שהיא מקושטת תתייחד הת"ת עמה ויקרא אשה היינו שהיא נשפעת ומשפעת לכל התחתונים שהם יוצאים ממנה. ודע כי גם הת"ת יש בו ב' בחינות הא' נק' זה אמנם אינם בבחי' זאת שהיא קודמת ואח"כ בחי' אשר כנזכר אלא איש וזה הם בחי' יחד נקשרות וז"ש מאן הוא איש ההוא דאיקרי זה וראיה לזה כי מאיש לקחה זאת כי לא אמר כי מזה לקחה זאת א"כ בהכרח זה ואיש ענין א' והראיה כי זה משה האיש ומפני שאפשר לפרש כי זה משה בחי' לעצמו והאיש בחי' לעצמו לזה אמר האיש הזה וגו' כענין מלה דאמרי אינשי ואיקרי איש זה וזה איש שאין בחי' שתקדם:
זהר ב, דף לז ע"ב ועניינו ז"ה מורה על י"ב הם י"ב גבולי אלכסון בת"ת שהם סוד ו' מחסד עד היסוד ו' מיסוד עד החסד והיינו סוד ז"ה בגי' י"ב וענין י"ב אלו הם סוד ג' שמות הוי"ה הוי"ה הוי"ה מלך מלך ימלוך והיינו סוד אי"ש א' כתר י' חכמה ש' תשובה דהיינו ימין ושמאל ואמצע בענין שהאי"ש וז"ה שניהם בחי' אחת והנה מדת המ' לא יכלה לעלות אל בחי' ז"ה שהם י"ב מזלות שהיא כוללת ז' מדות לבד שהם סוד ז' ככבי לכת והיינו שהיא כוללת ממטה למעלה והיינו שהיא נק' בת שבע בת כמו את שבע היינו ז' וז"ש וזאת אתנסבת מזה דאיקרי זכר כי כן ז' ככבי לכת פועלים כפי משפט י"ב מזלות ואעפ"י שהיא נק' זאת אינה עדיין אשה וז"א ובג"כ איהי תמר דכר ונוקבא כלו' כי עדיין אינה נק' בשם הנקב' אלא שם המשותף לשניהם יחד תמר כאלו היא אינה נקבה שאינה נק' תמרת ואינו זכר בעצם שהרי נק' תמר והשם בתי"ו בתחלתו מורה על הנקבה קצת והיינו הטעם דכר ונקבה יחד דדא בלא דא לא סליק: ופי' עוד תמר כד"א תמרו' עשן והעשן היא המלכות כנזכר פ' נח והיינו חוור ואוכם זכר ונקבה והיינו צדיק וצדק זה וזאת יום ולילה שחור ולבן והיינו המלכות שהיא כלולה משתי כחות אלו כדמסיק והיינו דוקא בפלגות ליליא כי בחצות ליל' יש בה שתי כחות שהם חוור וסומק כדי לפעול דבר והפוכו דין ורחמים דין לאומות מכת בכורות ורחמים לישראל לרפאותם מחולי ממעילתם שיתרפאו ללכת ואלו הם נימוסי נימוסים הרבה כפי מדותיו הרבות והכל ברגע אחד:
זהר ב, דף לז ע"ב ועוד דהא ליליא ירצה בזולת ששני הפכים לא ימצאו בה בחזקה אלא בחצות שאז היא כלולה ימין ושמאל גם אעפ"י שלא תצטרך לפעול אלא במדה א' דהיינו דין עיקר מעשיה אינו אלא עד דאתפלג וז"ש אי לא אתפלג לא עביד נימוסוי אפי' יהיה בו כח מדה זו והראי' מאברהם דכתיב ויחלק עליהם ליל' דהיינו בחצות הלילה כי חצות וחלוק ענין א'. ואין הכוונ' ממש בנקודות חצות אלא כאשר יהי' נחצית בחצי השני שאז יש בה ב' מדות אלו וז"ש עד דאתפלג בפלגות בתראה וכן לשון בחצי הלילה ה"ק בחצי השני מן הלילה וכדמסיק. ולא שיצטרך זמן אלא הכוונה כחצות כמו כעלות כאשר תתחלק הלילה לב' חלקים דהיינו תחלת חלק שני מתחלת חצי עד סוף הלילה:
זהר ב, דף לז ע"ב וה' הכה כל בכור ירצה וה' הוא ובית דינו דהיינו ת"ת עם המ' ואין ענין זה נמצא בלילה אלא בשעתא דקב"ה אתער בגנתא דעדן דהיינו זמן הייחוד בחצות הלילה והצדיקים הם מעוררים הייחוד בסוד מ"ן המעוררים בשיר והקב"ה בא אל הגן ג"ע התחתון והיינו כרוזא נפיק וקארי תחלה סוד החבוק עורי צפון תחלה בסוד שמאלו תחת לראשי ואח"כ ובאי תימן וימינו תחבקני ואח"כ הפיחי גני ע"י הצדיקים סוד ההתעוררות יזלו בשמיו ודאי סוד הנפשות והם בשמי ג"ע מפני שרוח תורתם ומצותיהם עולה יבא דודי ת"ת אל גנו מ' ויאכל פרי מגדיו סוד רוחניות הנשמות העול' ע"י מיכאל בעת פנות הלילה לצד החסד שהוא בחצות הלילה וגומר:
זהר ב, דף לז ע"ב בשעתא אחרא דהיינו יחוד היום הוא ע"י התפלות או ע"י הקרבנות עולה מלכות להתייחד למעלה בסוד ג"ע העליון בסוד נשמות לא רוח ונפש. וכל זה להכריח סוד ענין הייחוד מחצות ואילך ולאו דוקא בנקודת חצי הלילה כדפי' החברים. וה' הוא ובית דינו מ' ונימוסי הם כל אותם המתייחסים בבית דינ' דהיינו סוד ע' סנהדרין שהם תחת ארגמ"ן להנהגה ע"י המלאכים האלו:
זהר ב, דף לז ע"ב מהו הכה דלא שייך לגבי מעלה הכה ממש אלא הענין כי המ נק' כה והיא מתעוררות בדין והיא מתהפכת פנים ואחור והיינו הכ"ה ה"ך כ"ה ב' הצירופים יחד וזהו ויפן כה וכה שצרף השם הזה פנים ואחור ומשם זה נמשך להם מכת בכורות.
זהר ב, דף לז ע"ב לא שמעת עד כה בעוד שהיא פנים יפים כ"ה א"כ תשמע כשתתהפך ה"ך.
זהר ב, דף לז ע"ב חכים מכל חרשוי וכמו שהם ידעו ענין אצבע אלהים היא ג"כ הוא הבין הענין וז"א בזאת שהיא המ' המתנקמת ממך תדע וגומר ולא שיגלה מרע"ה סוד המד' ממש אלא יאמר לו שיש כח אלהי"ם למט' וגומר והוא היה רואה הנסיון והיה פונה הכל מלפניו כדי שלא לחזור. גם לרבות וגו' הענין שזאת היא בחי' אמצעית וכ"ה שהוא רחמים וה"ך שהוא דין גמור וזהו גם לרבות בחי' כ"ה ה"ך דהיינו וה' הכה דזמינא לחרבא ארעא. דאפילו דרגין עילאין וגומר הנה הקליפות הם מדרגות הרבה אלו על אלו וכל כח מצדם הוא בהיות מדרגות הטומאה קשורים אלו באלו ובזה יש לה כח להשפיע לתחתונים מכח העליונים והיינו דרגין עילאין שהיו קשורים בקדש נפרדו מחבורן ותתאין אלו מאלו נפרדו כדי שלא ישאר להם כח.
זהר ב, דף לז ע"ב כתרא תתאה דקוזמיטא דלעילא ירצה קוזמיטא הוא לשון אדנות רשות גבוה והענין שמדת המ' היא משתמשת באלו החצונים להלקות כל חייב בכל מיני חיוב ודרך כלל הם עשר כתרין נכללים בנחש וקסם שור וחמור כתרין וז' היכלות להם והיינו מבכור פרעה המדרגה העליונה תחת הקדושה והיינו שור וכל כחותיו הנקשר בקדש לסבת עון באו' ויבא גם השטן בתוכם. עד בכור השפחה כתרא שמאלא תתא' מינ'. בכור פרע' נגדיי לספי' ובכור השפח' נגדיי להיכלות שהם הריחים מחנות שכינה טוחנים השפע והמן ומכיני' אותו לתחתונים ואלו אחר הריחים וז"ש מבתר ארבע ריחיין וגומר. והנה בבכור פרעה שהם נחש יש מדרגות זכרים ונקבות ומדרגות חמור שהם בכור שפחה יש עשרה חמורים ועשר אתונות שבהם חכמת פרע' והיינו וכל בכור בהמה וז"ש נוקבתא לנוקבתא ואלו כולם קשורים בפרצוף הנחש אמנם למטה מהם עוד כחות מהיכלות טמאים שהם חמורים המתפשטים בעולם בשליחות ההיכלו'. ואלו הם בכור השבי אשר בבית הבור ומפני שהם כח לקשור העבדים נק' בכור ושליט על השבי אשר בבית הבור שלא יצא ממאסרו לעולם וז"ש די בהון עבדי וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף לז ע"ב והרח"ו זלה"ה כתב כתרא תתאה וגומר בכור פרעה הוא עשירית מן הי' כתרין דמסאבו שהיא כנגד מ'. ארבע משיריין וגומר פי' ד' מחנות שלהם שהם כנגד ד' מחנות שכינה עכ"ל: ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:
זהר ב, דף לז ע"ב והרא"ג ז"ל כ' משת וחנוך בני אדם הראשון בני בנים כבנים גם ע"ש שכאשר חטא אדם הראשון פרחה נשמתו ממנו והיתה גנוזת בג"ע עד שבא חנוך ונתנוצץ בו כדפי' בשיר השירים ובבחי' זאת נקרא בן אדה"ר.
זהר ב, דף לז ע"ב ומנח ובניו בהיפוך אתוון ח"ן נ"ח.
זהר ב, דף לז ע"ב אלהים רמז לאברהם שהודיע שיש אלוה בעולם אלהיך בכינוי זה יצחק שנתייחד שמו ית' עליו בחייו ונאמר עליו אני ד' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק כדדרשו רז"ל בתנחומא שמן ששון מיעקב שיעקב הי' לו ששון ושמחה מכל האבות שהיתה מטתו שלמה מחבריך משאר נביאים משה נק' לכל אחד מנביאים חבר אחר שממקור אחד יונקים שניהם.
זהר ב, דף לז ע"ב בדרגין עילאין היינו שהי' משיג בכל הספי' וזה להיותו קשור בסוד הדעת: כלא כליל בפלגו' ליליא ולכן צריך לאחוז מחצית שעברה שהיא רמז לזה שהוא דכר לישראל רחמים אז הולך לג"ע כדמפרשי' לקמי' ורמז לזאת שהיא חצות לילה שני' לדין א"כ צריך שיהי' בחצי הליל' הרי נתרצה א' למה הי' בחצי הליל' ואגב תירץ אמאי בחצי הליל' (נראה דה"ק אמאי כתיב בחצי הליל' ול"כ ויהי בחצות הלילה) אעפ"י שלא הוקשה לו. ועוד דהאי ליליא וגומר הוא סיום תירוץ אמאי בחצי הלילה ואגב מתרץ למה אמר כחצות בכ"ף.
זהר ב, דף לז ע"ב אי לא אתפלג לא עביד נימוסוי דהיינו בזמנא דאיהי שלטא כדמפרש ואזיל. מהו כחצות כד"א כעלות המנחה וגומר כלומר אין כ"ף כחצות כמו שחשבת שהוא כמסתפק אלא כף הדמיון כחצות אחר שיצא חצות לילה הראשונ' ונכנס חצות לילה האחרונה:
זהר ב, דף לז ע"ב ומשה ידע וגומר הה"ד ויהי כחצי הלילה הוקשה לו אי הכי דכף דכחצות היא כף הזמן א"כ יאמר ג"כ ויהי כחצות הליל' וד' הכה ותירץ ואמר ומש"ר ידע וגומר כלומר משה ידע שלא יעשה נימוסו אלא בחצות הליל' השני ואי הוי אמר ויהי כחצות הי' נראה שהי' באותה נקודה לבדה ולא הי' אלא בפלגות בתראה הלך ונמשך כל החצי בתראה וז"ש הה"ד ויהי בחצי הליל' כלומר עתה לא תקשי למה לא אמר ויהי כחצות הלילה.
זהר ב, דף לז ע"ב אילין קורבנין וגומר נתן עוד סבה וטעם לשבח למה היה מכת בכורות בחצות ליל' לפי שאז הכרוז מכריז ואומר עורי צפון וגומר ויאכל פרי מגדיו והם הקרבנות שמתקרבין לפניו ית' דהיינו עסק התורה העולה מנשמתהון דצדיקייא העומדי' בבית ד' לעסוק בתורה ואז כמו שהם עשו לו נחת רוח גם הוא ית' עוש' להם נחת רוח להנקם מאויביהם במכת בכורות.
זהר ב, דף לז ע"ב האי בפלגות ליליא היא מסקנא דמלתא דאמר בשעתא וגומר קורבנין אלו שאמרתי שיוצא הכרוז וגומר הוא בפלגות ליליא ולכך כמו שעשו הם נחת רוח וריח ניחוח ממעשיהם לפניו ית' בעונה הזאת גם הוא עושה עמהם נחת רוח בעת ההוא אמנם בשעה אחרת זולת חצות לילה עולה ריח ניחוח מקרבנות תמידין שהי' מתאכלין כל הלילה.
זהר ב, דף לז ע"ב וד' הוא וב"ד ו' ת"ת ה' מלכות בית דינו וכן פי' בפ' ויקהל דף רט"ו ובפ' ויקרא דף ט'.
זהר ב, דף לז ע"ב ודי' הוא ונימוסוי מלשון עשו לה כנימוס כך הכא הוא והנהגותיו וחוקיו ומציאות השגחתו מהו (הכא) [הכה] אלא (דאתערכה) [דאתער כה] וגומר ואע"ג שכבר הזכיר המלכות בוד' הוא ובית דינו אצטריך תו לפרושי הכא דאתער כ"ה שהוא המלכות הענין הוא דתנא והדר מפרש ושיעור הכתוב כך הוא וה' הוא ובית דינו ומי הוא זה בית דינו הכ"ה אותו שנקרא כה [והכוונ' שמש"ה לא נקט קרא לשון מיתה כמו שאמר משה ומ"ת אלא נקט לשון הכא' כדי לרמז לשון כ"ה] והענין נשמר שלא נפרש שבית דינו יהי' ע"ב סנהדרין דליתא: גם לרבות האי דזמינא לחרבא בארעי'. זאת בית דינו עם הדיין המשתוף עם הבית דין:
זהר ב, דף לז ע"ב דרגין עילאין ותתאין כלם מדרגות הטומא' אמנם אלו עליונים מאלו כדכתיב מבכור פרע' וגומר עד בכור השפחה.
זהר ב, דף לז ע"ב דקוזמיטא פירש הערוך שלטון או תכשיט והכוונ' לומר שזה בכור פרעה הוא בחי' הקליפה גבוה על כמה בחי' הטומא' והיא יושבת תחת ממשלת' ושלטנותא של מלכות הקדש מלכות שמים שאעפ"י שאני קורא בחי' זו הגבוה בכור מל' שר ושליט ע"ד גם אני בכור אתנהו עכ"ז גבו' מעל גבו' שומר דהיינו המלכות השולטת עליה ולפי פי' קוזמיטא תכשיט ג"כ יפתר כי בחינה זו היא מתכסיסי מלכות עליון ע"ד מל"ך אלהי"ם על גוים ומלכותו בכל משל' ותכשיט הוא לה כמו שהוא תכשיט למלך להיות לו שרים ונכבדים אלו מאלו בעבודת חוץ ושר עליהם ועל על דמעל וזהו ג"כ עד בכור השפחה כתרא שמאלא תתא' מינה דקוזמיטא לפי' שלטון בכור השפח' הוא שר תחתון הממונה על העצים ועל האבנים ממלכה שפל' והוא למטה מינה דקוזמיטא תחת ממשלת מלכות שמים. ולפי' תכשיט גם בכור השפח' הוא מתכסיסי מלכות שמים היות לה עבדים שפלים ממונים על הנהגות תחתונות.
זהר ב, דף לז ע"ב ארבע משריין הם ד' מחנות שכינה שבעולם היציר' בהיכל הרצון כנזכר בפ' פקודי בהיכל וא"ו ואלו בכורי מצרים הם אחר הרחיים אחר תשלום היצירה כולה. ולא אמר בתר אלא מבתר פי' מלת אחר מופלג אחר דאחר שהוא בעשי' מקום שליטת השרים זה שר תחתון שבכל. א"נ ד' משיריין שהם ד' מחנות ד' מרכבות שראה זכרי' והם עולם דעשי' כנזכר בפ' פקודי ר"ס ואלו כולם בקדושה ולמטה מהם ע' שרים וזהו בכור השפח' הוא למטה מכולם וזהו אחר מופלג כדפי' וכן משמע מפ' בשלח דף נ"ו.
זהר ב, דף לז ע"ב ולא מן הרחיים שהי' נרא' שהוא מצד הרחיים צד הקדוש'
זהר ב, דף לז ע"ב תתאין מתתאין כלומר תחתונים למטה מתחתונים שהם נוקבא מנוקבתא. שעד כאן אעפ"י שהיו תחתונים מ"מ היו בסוד זכרים משפיעים. אמנם בכור בהמה הם נקבות השולטות על כחות נקבות אחרות וזה מורה לשון בהמה שהיא נקבה.
זהר ב, דף לז ע"ב דאשתכחו כל אותם שנמצאו שולטים על האתונות כלומר שרי הבהמות בין בהמות גסות דהיינו רברבי בין בהמות דקות דהיינו זוטרי ומלת וכל בכור קא דריש.
זהר ב, דף לז ע"ב ומקבלין מנהון כלו' מקבלין כח מאלו הנק' בכור בהמה ע"י קסמים וכשפים בין מכשפים זכרים בין מכשפות נקבות כולם מקבלים מאלו ועד כאן תירץ קושיא דלמה לקו הפחותים וגומר ולא וגומר ואמר שאין הכוונה על בני אדם תחתונים אלא על כל שרים עליונים ותחתונים ותחתונים מן התחתונים והגם שאין תירוצי הקושיות נסדרו על סדר קושייתן מ"מ סדרא דקרא נקיט ואזיל.
זהר ב, דף לז ע"ב אינון דנפקין משפחה הכא תירץ קושי' שהקשה שמש' אמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים ולא הוה הכי אלא עד בכור השבי אשר בבית הבור תירץ ואמר דכלא חד שבכור השבי הוא הבכור התחתון שר תחתון אשר יצא מהשפח' תחתונה וטעם שקראו בכור השבי לאשמועינן רבותא שזה בכור השפח' הוא הוא אשר עושים כישוף וקשר לאותם השבויים אשר בבית הבור שלא יצאו לעולם לחירות ומה שסתם זה גלת זה דאיירי בשעת המעש' עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף לז ע"ב גליון אלא הכי תנינן האי כתרא וגומר עיין בפרדס שער ערכי הכנויים פ"ו איהי תמר דכר וגומר האזינו רצ"ה א' ותרימ' קכ"ו א' ולך לך פ"ב א'. דלא סליק דא בלא דא פי' שאין הנקב' עושה פירות עד שתראה זכר כנגדה ואפילו מרחוק. עד בכור השפחה כתרא שמאלא וגומר פ' וישלח קס"ו ב'. ארבע משריין קע"ז א'. אחר הריחים וגומר נ"ז ב'. ובראשית מ"ח ח'. ובס' מראות הצובאות רחים עולם הת"ת שהוא טוחן את המן והוא השפע של כ"ע לצדיקים. ואלו השפחות שהם התמורות הם אחורי הריחים הזה מבחוץ וכל בכור בהמה פי' תמורת העטרה שנק' בהמה אדם ובהמה וגו' עכל"ה:
זהר ב, דף לח ע"א מי לא יראך מלך הגוים וגומר מפני שאתה מלך עליהם עם היות שהם תחת ממשלות השרים והקליפות הם תחת ממשלתך כי בכל חכמי הגוים היודעים ופועלי' בכישוף ובכל מלכותם הם הכחות השולטים עליהם מאין כמוך אם תרצה יתקיים ומעשיהם ואם תרצה תבטלם.
זהר ב, דף לח ע"א בתלתא אלין דאמרן שהם בכור פרעה בכור השפחה בכור הבהמה שהם נחש וקסם על תלת דרגין די בהו הענין שיש בהם ג' מדרגות שהם כהנים מצד החסד לוים מצד הגבור' יש' מצד הת"ת ובהם נכלל כל האצילות. ימין ושמאל אמצע וכן בחוץ הם ג' קליפות שבהם נכללות הכל תהו בהו חשך ותלויות בהם שהם בכור פרעה בכור השפחה בכור בהמה וע"י כולם נעשו כשפיהם כדי שלא יצאו יש' ממצרים ולשקעם בג' קליפות אלו שלא יצאו משם ולכך הקב"ה הקדים להם זכות ג' אבות שהם מרכב' לחג"ת ובו שבר הקליפו' הג' שכנגדם. וכלול התירוץ למה נזכר יציאת מצרים הרבה פעמי' הוא כי להיות חוזק הגלות ושעבוד יש' ביד מצרים לולי כח הקדוש' והפלא הגדול שעשה הקב"ה עם יש' כמעט נמנע גאולתם ולכך כל התור' תלויה בזה וכל המצות והמועדים והשבתות ופתח כניס' ישראל אל התורה היה זה.
זהר ב, דף לח ע"א ות"ח דנא הוא יסודא וגומר שתחלה הוא שביתת החצונים ואח"כ יכנס אדם אל הקדש פנימה א"כ יציאת מצרים ששבת הקב"ה הקליפות כולם מעל יש' יעל' על ראש שמחתם שאל"כ היו שקועים בחשך הקליפות ואין להם אור תורה.
זהר ב, דף לח ע"א דליליא שרא קטרין מפני שמדת המ' היא המתכת ומשברת קשרי החצונים שהיא המושלת עליהם ואח"כ פרסום הנס כי נס יסוד ופרסומו מדת יום לכך יצאו ביום והיו העניני' בסדר המדות. גליפין עילאין ותתאין חקיקות בריאותו של הקב"ה הנקשרים בסוד הייחוד ונושאים ראש לקבל מלמעל' בזכות ר"ש שורי קרתא. שבהקדמותיו יפתחו קושיות התורה והעלמה וזולתם היא נעלמת ונסתרת. פני האדון ה' שכינה שעמו. דכורא מן וגומר גברא בגוברין בתורה ילמד וישאב מתורתו.
זהר ב, דף לח ע"א אמר לון מלה דשאלת דילכון ששאלו שגדול נס סנחריב שהיה ע"י מלאך כנז"ל לזה אמר שהבכור הנז' בכתוב אינו סתם בכורות התחתונים אלא בכורות הקליפות ומפני שהם ד' מינים בכור פרעה בכור השפחה בכור בהמה בכור השבי לכך אמר וה' הכה כל בכור סתם להורות דכלא הוה כל הקליפות שבהם היו נקשרים ישראל בגלות נשברו וז"ש ואינון דמיתו אינון קטורי קטרין וגומר שהיו במצרים בכורו' משתמשים בכשפיהם בכחות אלו וע"י שבירת החיצונים היה מיתת אלו המשתמשים בהם ולא היה הכוונ' אלא להכניע למעל' החצוני'. וקשיא כי הכתוב אמר אין בית אשר אין שם מת ואיך יצדק ענין זה לדרכו לז"א וכל ארעא מליא וגומר וטעם או' בית מפני שהיו חכמי כשפיהם מקובצים בבתיהם דהיינו אחר חצות שהקליפות מתאספות וכן כל אות' המשתמשים בהם בלילה נקבצים אל מעונותם והיינו או' ולא הוו מתפזרי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:
זהר ב, דף לח ע"א והרח"ו זלה"ה כתב אלא תאנא י' כתרין אינון וגומר בתלת אלין דאמרן שהם בכור פרעה בכור השפחה בכור בהמה כי בכור השבי הם עצמם בכור השפח' כאשר פי' לעיל דף ל"ז. ואולי הם כנגד אבי"ע אשר בטומאה כי יש להם י' כתרין והכסא והד' מחנות ועולם הגלגלים שבהם רוחין נוקבין. מאן פני האדון וגומר זה יובן במה שידעת כי הצדיקים נק' פני שכינה כי השכינה מתראה על ידם וכנז' פ' בראשית ג' ע"ב כי קרא רשב"י לר' אלעזר ולר' אבא פניאל וכן קרא עתה את רשב"י פני האדון ה': דהא תנינן וה' הכה כל בכור וגומר ביאר כי ג' כתות הטומאה הם א' נק' בכור הוא סמא"ל דרגין דדכורא. ב' דרגין דנוקבא לילית והם נק' בכור השפחה ג' דרגין דלתתא מנהון שדין ומזיקין והם נק' בכור בהמה וכל אלו הג' דרגין שהיו משתמשים ע"י הכישוף על ידם מתו בלילה ההוא. ואמר כי להיות כי בכל בתי מצרים מלאים כשפים וכולם פועלים בכשפים ולכן אין בית אשר אין שם מת ובזה יתורץ כי גם כשהקב"ה לא אמר אלא ומת כל בכור עכ"ז ראוי היה שאין בית שלא יהיה שם מת כי הכל דבר א' כי מיתת הבכורות היתה לפי שהבכורות ההם היו מכשפים תחת יניקת בכורות העליונים ולכן אפילו מי שלא היה בכור רק כיון שיונק משם והוה עביד חרשין נתחייב למות עכ"ל:
זהר ב, דף לח ע"א והרא"ג ז"ל כ' קנטירא דקיטפא אשתכח כלומר אשכול שנ קנטירא אשתכח בתורה קיבוץ קנטוריא כי אני רואה בכל תושי' יתגלע יציאת מצרים ולמה הזכיר כ"כ פעמים כנראה שהוא ית' מלמד קנטורא על ישראל ראה שהוצאתיך ולמה הוזכרו כ"כ פעמים:
זהר ב, דף לח ע"א עשרה כתרין אינון לתתא עשר קליפות נגד ישראל גם זה לעומת זה עשה האלהים וז"ש כגוונא דלעילא וכולהו סתימין בתלתא אילין כמו שלמעלה ג' ראשונות הם כוללות כל הז' מדות תחתונות בסוד שהם ראשי הג' קוין כן עשר קליפות כולם נכללות בג' ראשונות שבהם שהם הג' בכורות בכור פרעה בכור השפחה בכור בהמה.
זהר ב, דף לח ע"א קשירי בהו באלו הג' ראשונות שבהם.
זהר ב, דף לח ע"א על תלתא דרגין דבהו שהם כנגד חג"ת שהמשיכו בקשר זה כח מג' ראשונות שבהם אל ג' אבות הטומאות שבהם ובזה קשרו לישראל למטה שנמשכו ונשתלשלו מג' אבות העולם הקשורים בחג"ת קשרום בקשר אמיץ קשר של קיימא שלא יוכלו לצאת ממצרים עוד כל ימי עולם.
זהר ב, דף לח ע"א זכאין אתון אברהם וגומר. שעקרתם את הכל.
זהר ב, דף לח ע"א וקב"ה דכר תלת קטרי מהימנותא דהיינו "ויסע "ויבא "ויט שנקשרי' בקשר א' נשבר קשרם ונתק מוסרותם.
זהר ב, דף לח ע"א הה"ד ויזכור אלהים את בריתו בריתו היינו הכלה דקאמרן וקשר אותה בג' אבות ועשה היחוד למעלה ובזה שריא קטרין וזהו יזכור אלהים בינה את בריתו מלכות נקשר וייחד לאת זה שהיא המלכות עם אברהם וזהו את אברהם וכן קשרה וייחדה עם יצחק וכן ו' את יעקב בתוספותו' להורות על הקשר היותר שלם דהיינו גופא בגופא וז"ש ואת יעקב הא קשרא תליתאה שלימתא יעקב.
זהר ב, דף לח ע"א כולהו דוכרנא להאי שבכל המועדות אנו אומרים זכר ליציאת מצרים:
זהר ב, דף לח ע"א ועל האי אתקיימו כולהו שאלמלא דשריא קטרין ביציאת מצרים ונעשה היחוד המופלא הזה לא הי' לנו מועדים כלל וכמ"ש ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו משועבדים וגומר:
זהר ב, דף לח ע"א לא אישתצי גר':
זהר ב, דף לח ע"א ת"ח דנא גר' בלא יו"ד. והכא מתרץ מה שהקשה למעלה למה הוזכר בתורה יציאת מצרים כמה זמנין ואמר ת"ח דנא כלומר זו יציאת מצרים הוא יסוד כל התור' ומצותי' שאלמלא לא הוציאנו הקב"ה משם עדיין היינו משועבדים ועבדים ופטורין מן המצות לכך הוזכר בתורה כמה זמני בציווי המצות זכרון לבני ישראל שהסיב' הראשונה שזכו למצות היתה יציאת מצרים.
זהר ב, דף לח ע"א ועוד אמאי לא הוה ביממא הגם כי כבר תירץ למעלה שהוכרח להיות מכת בכורות בחצי הליל' וממילא אשתמע שהי' מוכרח להיות בלילה דאי ליכא לילה ליכא חצות לילה מ"מ הוסיף עוד תירץ ואמר כי אה"נ שהיה ביום כי הגם שבלילה הית' עיקר גאולתם של ישראל אמנם פרסומי ניסא הי' ביום:
זהר ב, דף לח ע"א גליפין תתאין [נ"ל שחסר כאן תיבת עלאין וצ"ל עלאין ותתאין] פי' חמשין שערי בינה שהם חקיקות שחקק בה החכמ' בין אותם שהם עליונים בבינה בין אותם שהם תחתונים במלכות בסוד כלה הם בנשיאות ראש להכלל בעילתם בסוד שאו שערים ראשיכם כנזכר בפ' פנחס רנ"ג ושבחוה לר"ש בענין זה כי נתן טעם לזכירת יציאת מצרים במועדים וזמנין ושבתות ובכל התורה והמצות היא נזכרת חמשי' פעמים בתורה ועתה בסוד זה שגלה להם בוודאי שעשה התעוררות למעלה בהם שנכנסו ראש העלול בעלתו לינק ולשאוב שפע ממנו.
זהר ב, דף לח ע"א עבד קוב"ה ירושלים וגומר כמו שעשה לירושלים דלעילא מלכות חמשין תרעין עבד לתתא:
זהר ב, דף לח ע"א ר"ש ע"ה שור קרתא ותרעא כי ר"ש בזכותו הי' כחומה נשגבה בדלתים ובריח מגן על קרתא קדישא מלכות שלא יכנס בה ערל טמא או הנכנס לא יכנס בה כ"א ברשות וזה עד דיפתחון תרעין כמו כן רשב"י אם לא הי' הוא פותח שערי החכמה בסוד מחצדי חקלא קוצרי' שדות שדה של תפוחין אין מי שידע להכנס בה:
זהר ב, דף לח ע"א מאן דסליק מי שיודע עוד לעלות בסודות התורה יותר מעולו' בעילוי לא סליק בסוד הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה דהיינו שורשי נשמתו הרשומים בכל המקומות שנשתלה [נ"ל שצ"ל שנתעלה] דרך בם דרך המתבודדים ויורדי המרכבה אין מי שיוכל לעלות עד שרשב"י יתקן המדרגות והסולמות יען כי הי' ר"ש בזמנו מבוע כמרע"ה בזמנו במבועי הנבואה וזה כי לו לבדו ניתן רשות לגלות הסודות ועל ידו היו יודעים כל חכמי דורו ואפי' ינקא דדרא הוו חכמין בגין מארי' דדרא וגומר. מאן פני האדון ד' דא רשב"י כנזכר בהדי' בסוף פ' תרומה דף קס"ג כי הצדיקים נקראו אנפי שכינתא ע"ש שהיא מתקשטת ומתתקנת אנפהא לגבי קוב"ה וז"ש את פני האדון הוא ר"ש שבו מקשטא. דכורא מן דוכרניא כלומר מובחר שבחכמים וכלא (הוא) [נ' דצ"ל הוה] אין מקרא יוצא מידי פשוטו הבכורות של מעלה שהם הג' ראשים הבכורות של מטה ואותם שהיו מקושרים באינון כתרין ע"י כשופיהם:
זהר ב, דף לח ע"א ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ ל"ג עכ"ל הרא"ג ז"ל:
זהר ב, דף לח ע"א גליון זכאין אתון אברהם וגומר דבזכותיכון וגומר לכך באו ג' פ' ויסע ויבא ויט וגומר לשבר כח ג' קליפות וזהו ושלישים על כולו כדאיתא בשיר השירים שהם באו בג' קליפות על כולו תרי וחד וגו' עכל"ה: